פשטות" גאים להציג את מאמריו של החוקר/מדען ד"ר ברוך קרפ שמוצא זמן והנעה לחקור את הטבע הבראשיתי ואת טבעו של האדם.

 ברוך קארפ עלה לארץ מריגה בירת לטביה בשנת 1972. למד מכונאות מטוסים בתיכון, למד הנדסה אוירונאטית וסיים  דוקטורט בטכניון. נושא הדוקטורט היה "עיקרון סן-ונן באלסטודינמיקה" על גלים אלסטיים (גלי קול) בחומר .
בהמשך, למד צילום וכתיבה בכמה מקומות. בכלל זה צילום באוניברסיטה לאומנות Emily Carr בונקובר, קנדה וכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ברוך הציג מספר תערוכות יחיד והשתתף בתערוכות קבוצתיות רבות. בימים אלו יצא לאור ספרו השני, "לצאת לחפשי", העוסק ברוח האדם באמצעות השילוב של מילים וצילומים. במיוחד הספר מכוון להגברת "תודעת האני". בספרו הקודם, "קהלת דרך ארץ", המילים נלקחו ממקורותינו – מגילת קהלת המכוונת לשאלות כלליות יותר של ההוויה האנושית (לא בהכרח פסימית). הצגת עבודתיו בקטגוריה 10 -פשטות מהספרים


חגי ומועדי ישראל – מבוא להכרה עצמית ולבניה
מדריך לאנשים חושבים
 
חגי ישראל תופשים חלק ניכר בהוויה ישראלית. בהיותנו קיבוץ של גלויות רבות ומשונות, ההבדלים בינינו ניכרים ובולטים. העין נמשכת אל ההבדלים. למרות זאת, נראה שאלפיים שנות גלות יצרו רק רושם חיצוני על האופן בו כל אחת מהתפוצות מציינת את חגי ישראל. לצד הטקסיות שבחגי ישראל, אשר עשויה להשתנות מעדה לעדה, רבים חשים שהמשמעות הפנימית היא דומה, אך היא לא גלויה. מה ההבדל בין זיכרון לזיכרון? בין שמחה לשמחה? פלא זה של עמידות חגי ישראל בפגעי אלפיים שנות גלות, ביחד עם הסקרנות בהבנת העומד מאחרי הטקסיות של חגים, מוצג כאן. מדריך זה מביא פן אחד בפנימיות החגים – הפן אישי וחברתי של חגי ישראל, ממנו עולה גם סוד האחדות למרות ריבוי הגלויות. ממנו עולה שהאדם שאתה פוגש ברחוב, בחנות, בעבודה, אולי שונה בחיצוניות, אבל דומה בפנימיות.
בנוסף לסיפוק הסקרנות, תאור פנימיות החגים מזמן לאדם בישראל הזדמנות פז לבניה האישית של עצמו ושל סביבתו. כמעט לכל אחד קרה שהוא רכש חפץ כלשהו ולאחר ימים התברר שמעולם לא השתמש בו וכנראה גם לא ישתמש. ולא בגלל שבמעמד הרכישה חשב את החפץ לטוב יותר משהו באמת. פשוט כי חשב שהוא צריך אותו, מה שלימים התברר כלא נכון. בדומה לכך, לרבים מאיתנו קרה שהתקבלה החלטה שהיתה אמורה להוביל לטוב, והובילה לפחות טוב. לפעמים הדבר קורה מחוסר ידיעה מספקת על טיבן של החלופות. יצאנו לטיול והתברר שהמדריך לא טוב או שירד גשם. אבל פעמים רבות, כמו בקנית חפץ שלא נעשה בו שימוש, הדבר נובע מאי ידיעה אחרת – הכרת עצמנו.
מדריך זה מורכב משלוש יחידות. היחידה הראשונה כוללת בירור מושגי יסוד נבחרים המרכיבים את עולמו של האדם. מושגים אלו עשויים להקל על הבנת משמעות החגים, המובאת ביחידה השניה. ביחידה שניה מובא תאור קצר של חגי ומועדי ישראל תוך דגש על האופן בו הם מזמנים לנו את האפשרות להבין את עצמנו ואת זולתנו. אך לא רק הבנה מתלווה להם. למי שמעוניין בכך ימצא כלי אמיתי לבנין האדם והחברה. היחידה השלישית מכילה תאור תמציתי של ארבעים ושמונה דברים אשר השליטה בהם והיישום שלהם עשויים להעלות את האדם, את משפחתו, ואת הסובבים אותו. כל שלוש היחידות מבוססות על מסורת אבותינו.

תוכן עניינים
 
1.  מושגי יסוד לבירור עצמי 3
1.1.   רצון וצורך. 3
1.2.   מהותו של "עולם" 5
1.3.   האני 6
1.4.   אהבה. 7
1.5.   פחד ויראה. 8
1.6.   "דובר אמת, בלבבו" 9
1.7.   רש, דל, עני, ואביון 11
1.8.   מחשבות על חברים. 13
1.9.   בגדים, מדים, ומלבושים. 14
1.10. עין הרע, עין רעה, ועין טובה. 14
1.11. הרע, הרע לכאורה, והרשע. 16
1.12. אינטואיציה. 17
1.13. הורים וילדים לאור מושגי היסוד. 19
1.14. ראייה ותפישת המציאות. 21
1.15. חיים ואשליית החיים. 23
1.16. אתגר הלקח. 25
1.17. לקחת ולדחות עצות. 26
1.18. השקר וגלגולו 29
1.19. טקס ופולחן 30
2.  הפן האישי והחברתי בחגי ומועדי ישראל. 32
2.1.   ראש השנה. 32
2.2.   יום כיפור. 34
2.3.   סוכות. 35
2.4.   האושפיזין 37
2.5.   חנוכה. 46
2.6.   ט"ו בשבט (בכתיבה) 47
2.7.   פורים. 48
2.8.   פסח. 50
2.9.   ספירת העומר. 52
2.10. יום השואה. 53
2.11. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. 54
2.12. יום העצמאות. 56
2.13. ל"ג בעומר. 57
2.14. שבועות. 57
2.15. י"ז בתמוז, בין המייצרים, ט' באב. 59
2.16. ט"ו באב (בכתיבה) 60
2.17. בחזרה לחגי תשרי – סגירת מעגל ותחילתו (בכתיבה) 61
3.  מדרגות לעליה בסולם האדם. 62
 
 

 

1.מושגי יסוד לבירור עצמי

התקשורת בין אנשים היא באמצעות מילים המבטאות מושגים שונים. אין בכך חידוש, וגם לא בעובדה שבשביל לתקשר היטב צריך שמילון המושגים של המתקשרים יהיה משותף. אך התקשורת אותה מנהל האדם היא לא רק עם חברו, אלא גם עם עצמו. לשם חידוד תקשורת זו מובאים כאן מספר מושגים אשר הבירור שלהם היא חובתו של אדם לעצמו. כיצד ייתכן שבירור לשוני של מילה זו או אחרת היא חובתו של אדם לעצמו? מתברר, שבמקרים מסוימים (במיוחד בעניינים מופשטים) העדר מודעות למושג מסוים מצביעה על העדר מודעות לקיומה של התופעה, אצל האדם עצמו כמו גם אצל חברו. בתנאים אלו האדם מסתכל – ואינו רואה.
המושגים המובאים כאן מוצגים בקיצור נמרץ. אך די בכך, למי שהעניין קרוב לליבו, לפתוח פתח לחקירה עצמית נרחבת ומעמיקה. יתכן שבמבט ראשון על כותרות הסעיפים ייראה לקורא שמדובר בדיון פילוסופי – שם נרדף לדיון חסר ערך. אכן אחת ההגדרות המוצעות לפילוסופיה היא – דיון בשאלות שהתשובה עליהן לא משנה דבר. המתמיד בקריאה יגלה במהרה שהדגש כאן הוא על המעשים הנגזרים מהבנת המושגים. בכך הדיון נבדל מעיון "פילוסופי" שעיקרו ידיעה, גם אם לכאורה הדבר נראה ככזה במבט ראשון.

1. רצון וצורך

שני הפעלים "אני רוצה" ו-"אני צריך" שגורים בפינו ומתארים את החוסרים במצבנו הנפשי או הגופני. האם אנו עושים אבחנה ראויה בין הפעלים? ואולי שאלה חשובה יותר, האם אנו עושים אבחנה ראויה בין המצבי הרצון והצורך בלי קשר לכינוי שלהם?
ההבדל העקרוני בין שני מושגים אלו הוא ש"צריך" מתייחס לדבר מה שהקיום שלנו תלוי ומותנה בו. צריך לאכול ולשתות. צריך בית לגור בו. "רוצה", לעומת זאת, מתייחס לאותם הדברים שהקיום שלנו אינו מותנה בהם, אך להבנתנו, איכותו של הקיום תשתפר באופן משמעותי בהשיגנו את הדבר. רצוי ללמוד, רצוי שיהיה לי רכב. לכאורה, ההבדל ביניהם ברור ואין סיבה להתבלבל. אך ישנם מקרים רבים בהם האבחנה בין השניים אינה קלה. כיצד אנו יודעים מהו הדבר שאין אנו יכולים בלעדיו, ואז הוא יסווג כ"צריך", לבין אלו שהם בגדר "פינוק", ואז יסווג כ"רוצה"? ושאלה נוספת שיש לשאול היא מדוע כל כך חשוב להבחין בין שני המצבים? ונתחיל דווקא במענה לשאלה האחרונה.
המשאבים העומדים לרשותו של כל אדם הם מוגבלים. ולא מדובר רק במשאב הכלכלי. הכוונה גם למשאב הזמן ולמשאב הרוחני. בהיות שלושת המשאבים מוגבלים, מרבית הזמן אנו מצויים במצב של "חוסר". החוסר הוא ביחס למצב בו היינו רוצים להימצא. דרך אחת להתמודד עם חוסר זה היא לווסת את הנקודה בה היינו רוצים להימצא. אם האדם הוא ריאלי, הוא לא ישאף לקנות בנק. אין זה אומר שלא צריך לשאוף לדבר מה. אלא שהשאיפה צריכה להיות ריאלית מחד, ומאידך אסור לו לאדם לשקוע במרה שחורה על כך שהוא עדיין לא בנקודה אליה רצה להגיע (ראה דיון בהמשך על רש ועני).
מכיוון שהמצב התמידי של האדם הוא להיות ב"חוסר" בתחומים שונים הוא ישאף להשלים אותם. אך מכיוון שהמשאבים בהכרח מוגבלים, עשוי להיווצר מצב שהשלמת חוסר אחד פירושו דחיית השלמת חוסר אחר. במילים אחרות, האדם צריך בכל נקודת זמן להחליט איזה חוסר דחוף יותר להשלים. במקרים רבים השלמת חוסר אחד תמנע את השלמתו של חוסר אחר. למשל, נניח שאני רוצה גם לנוח וגם לראות סרט עם חברים בקולנוע. אם אנוח, לא אראה סרט, ולהיפך. יש להכיר בכך שזהו המצב התמידי של האדם הן ביום-יום והן בהחלטות הכרוכות בבחירת דרך לחיים והחלטות אחרות שנראות כבעלות חשיבות רבה. מכאן מתבררת החשיבות של האבחנה בין "רוצה" לבין "צריך". אם בחרתי כדבר ראשון להשיג את הדבר שאני "רוצה" ולדחות את הדבר שאני "צריך", הרי שכעבור זמן יתברר שהעובדה שלא השגתי את הדבר "הנצרך" הביאה לי נזק. נמצאנו מפסידים ולא בגלל שמישהו גרם לנו עוול. כיצד קרה הדבר? אחת האפשרויות היא שחשבתי את הדבר ה"נצרך" בדרגת חשיבות של דבר "רצוי" ולכן דחיתי את השגתו על חשבון משהו שבאמת היה בדרגה נחותה. אבחנה זו מחזירה אותנו לשאלה כיצד אנו מבחינים בין השנים.
לאבחנה ראויה בין הדבר "הנצרך" לדבר "הנרצה" צריכים להתקיים שלושה דברים יסודיים: הכרת ה"דבר", הכרת ה"אני" והבנה כיצד ה"דבר" פועל על ה"אני". כאשר האדם אומר "אני צריך לנוח" הוא מבטא את הרעיון שהוא יודע מהי מנוחה, הוא מכיר את עצמו ברמת הצרכים ברגע נתון, והוא יודע להעריך שה"מנוחה" תשלים את הצורך שלו. לצורך הדיון כאן נצא מנקודת הנחה שהאדם באמת מכיר את ה"דבר", את ה"מנוחה" (מה שבמקרים רבים נכון רק בקירוב). השאלה כיצד הוא זיהה שהמנוחה ברגע נתון חשובה מהכנות מסוימות למחר? קושי זה מומחש בהנחיות אותן קיבלו בני ישראל לליקוט המן במדבר "לִקְטוּ מִמֶּנּוּ, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ: עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם--אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ, תִּקָּחוּ. וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר--וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר: אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ, לָקָטוּ" (שמות טז, טז-יח). ההדגשה כאן של "אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ" ו-"וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה" ממחישה את העבודה שנדרשה מהם – ללקט רק כמה שיוכלו. וידוע לנו כמה הדבר קשה.
תלמיד אוניברסיטה מבין שבמצב מסוים הוא יכול או ללמוד למבחן או לנסוע לטיול עם חבריו. בהינתן כל הנתונים לפניו, כיצד הוא מחליט איזה מהשניים הוא "צריך" ואיזה "רוצה"? ברור שמבחינתו ההחלטה האפשרית היא או לכאן או לכאן. גם ברור שאחת מהן תביא יותר תועלת. רק הכרות שלו עם עצמו תאפשר לו להחליט נכון. למשל, עד כמה הוא עייף באמת? מהי רמת המוכנות שלו למבחן? עד כמה הטיול נחוץ לו להשגת שלווה שתאפשר לו לעשות את המבחן באופן מיטבי? וכו'. כמובן שקושי לעשות אבחנה כזו בין ה"נצרך" לבין ה"נרצה" גדול יותר במצבים של בחירת מקצוע או בקבלת החלטה לגבי בן/בת זוג. ומדוע שנחשוד שהאדם לא מכיר את עצמו? על כך בפרק "דובר אמת, בלבבו".
לסיכום: הבהרנו את ההבדל בין "רוצה" לבין "צריך" כשני מצבים שונים של האדם. שונים במדרגה אבל לא במהות – שנהם מתארים תחושת מחסור. ראינו שזיהוי לא נכון של המצב עלול להוביל להחלטות ולמעשים שאינם בהכרח מיטיבים עם האדם מקבל ההחלטה. הבנו שלצורך אבחנה ראויה בין המצבים האדם צריך להכיר את עצמו.

1. מהותו של "עולם"

כאשר משתמשים במושג "עולם", האם מתכוונים לעצים, לאבנים, ולכדור הארץ? ואולי גם השמש, הכוכבים וכל הגלקסיות? באמת במקרים רבים הכוונה לכל אלו. האם ייתכן שבמקרים אחרים לא? אם באמת קיימים מקרים בהם הכוונה למשהו אחר, הרי שאנו בקלות יכולים להבין לא נכון את הנאמר. כך למשל, עד היום יש המתארים את הקדמונים כמאמינים שהעולם מורכב מארבע יסודות: רוח, אש, מים, אפר, בעוד שאנו, החכמים, יודעים שהעולם בנוי מ- 92 יסודות. התייחסות זו אל הקדמונים מזינה את תחושת העליונות שלנו על פני חכמי דורות העבר. נראה כאן שהמונח "עולם" באמת יכול להתייחס לדברים שהם לא רק אבנים ועצים, ואולי גם שאין מקום לתחושת העליונות.
 נתבונן בילד שנולד זה עתה, לפני שבועיים נניח. מהו "עולמו"? מבחינתו מה שקיים הוא אי-הנוחות שלו מרעב, מקור, ומכאב הבטן שלו, ואימו המספקת או המרגיעה אותם. בגיל שנה "עולמו" הוא מעט אחר. בצד הגשמי הוא כולל כנראה גם את אביו ואחיו. בצד הרוחני הוא מכיל רצונות שהם לא רק האוכל והקור. למשל, צעצועים. כלומר, גם עולמו הגשמי התרחב, וגם עולמו הרוחני. בגיל חמש (הגילאים הם רק להמחשה) עולמו הגשמי התרחב להכיל גם קרובי משפחה, גננת וילדים בגן, הבית והשכונה. הוא גם מגלה שלאחרים יש רצונות ורגשות. הוא גם עשוי ללמוד שהרגשות שלו מתנגשים האחד עם השני, ואולי גם עם הסובבים אותו. כך, גם עולמו הרוחני ממשיך להתרחב.
מדיון זה של התפתחותו האפשרית של האדם אנו מבינים ש"עולם" עשוי להכיל את הגשמיות שסביבנו, וגם תופעות ברוחניות. אבל ברור גם שהתהליך שתואר לעיל הוא רק אפשרות אחת. בהחלט ייתכן שאדם זה או אחר יהיה "תקוע" מבחינה התפתחותית בעולם גשמי בלבד, או בעולם רוחני של עצמו מבלי להיות מודע לרוחניות של זולתו. יהיו שיגידו שזו מחלה. אך בוודאי ישנם גם כאלו שיסכימו לכך שגם לזולת יש רצונות ורגשות, אלא שהדבר לא יבוא לידי ביטוי במעשיהם! למשל, כך עושה מי שעוקף בתור, או מי שמלבין פני חברו.
תהליך התרחבות "עולמו" של האדם שהובא כאן לא נועד לתיאור מלא של "עולם" "אמיתי" כלשהו. המטרה היתה להמחיש את היות הרצונות וההרגשות של הזולת חלק מאותו עולם מורחב. מוצג כאן רעיון שהוא גם בבסיסו של הביטוי "נלקח ממנו התום" המתייחס לחשיפת ילד לדברים שלא ראוי שילד ייחשף אליהם. מכיוון שמבוגר הוא "ילד" שאולי נמצא במדרגה גבוהה יותר, אין סיבה שנחשוב שתופעה דומה לא קיימת גם בגיל 35. הקורא עשוי להיות מעוניין לבחון כיצד השתנה "עולמו" לאחר קריאת מדריך זה.
דיון זה בגבולות "עולמו" של אדם עשוי להבהיר מושג מעניין אחר – "המקרה". ילדים (ולפעמים גם מבוגרים) אומרים שהצעצוע "נשבר", כאילו מעצמו. רוב האנשים מאמינים שקובית משחק המצביעה על המספר 6 רק "במקרה". מי שמכיר את חוקי הפיזיקה יודע שלא היתה כאן מקריות. אם היינו יודעים בדיוק את האופן בו נזרקה ואת תכונות החומרים מהם עשויה הקובייה והמשטח עליו היא נפלה, הינו יודעים בדיוק מהו הדבר שהוביל לכך שהיא מראה על המספר 6. עד כאן בגשמיות. וכיצד קורה הדבר ברוחניות?
בתחילה הילד משוכנע שרצונות יש רק לו. הוא לוקח את הצעצוע מידיו של ילד אחר. ברגע שהוא מקבל מכה בראש מילד אחר זה נראה לו "במקרה". רק כאשר הדבר חוזר על עצמו מספיק פעמים הוא מבין שאין כאן "מקרה" ולמעשה מגלה את החוק ששולט בתופעה. בהמשך הוא מגלה שילד מסוים מתנכל לו. זה יכול להיות "במקרה" (למשל, כי הילד היה עצבני), ויכול להיות שלא במקרה. למשל, שלילד הזה יש זיכרון וגם רגשות למשהו שנעשה לו בעבר. אם הילד לא מודע לקיומם של מרכיבים אלו של ה"עולם", בהחלט סביר שהוא יהיה תקוע עם "יד המקרה".

1. האני

למרבית האנשים ברורה למדי משמעותו של המושג "אני". לחלקם בהירות זו מתפוגגת ברגע שהם צריכים להסביר אותו. יהיו שיגידו שזה אוסף האברים שלי, וכמובן אוסף הרצונות שלי ודפוסי התנהגות. כמו במקרה של המושג "עולם", תשובה זו נכונה, אך לא בהכרח מלאה. נביא כאן הרחבה אפשרית למהותו של המושג באמצעות הדיון בשאלה: מדוע ילד מגן על אחיו בבית הספר בעוד שהוא עצמו רב איתו בבית כמה שעות לפני כן?
נפתח את הדיון באותו ילד בן שנה. ילד זה חושב רק על עצמו, כפי שצריך להיות. מבחינתו, העולם בנוי מה"אני" שלו ושל אחרים. הוא לא צריך לדאוג לאחרים אלא רק לעצמו. ולכן, כאשר הוא רוצה לאכול לא מעניין אותו אם אימו עייפה. אם הוא רוצה צעצוע כלשהו, לא מעניין אותו אם גם אחיו רוצה את אותו הצעצוע. אז מדוע ילד בן 10 מגן על אחיו בן ה- 8 בבית ספר? הוא מבין שאחיו הקטן הוא "חלק ממנו". אומנם בבית הם רבים על דברים "קטנים" אך בבית-ספר הם עומדים כ"גוף אחד" מול דברים "גדולים". בפעולה זו אפשר לראות כהרחבת "האני".
וכך, ילד שהתחיל במושג ה"אני" כגופו בלבד, ה"אני הראשוני", הולך ומרחיב את תכולת "האני" שיכיל גם את אחיו, הוריו, כיתתו, שכונתו, מדינתו. כלומר, זהו מהלך טבעי של התפתחות ה"אני" – מ"אני ראשוני" ל"אני מורחב". תהליך הרחבה זה מתרחש מעצמו אם הסביבה היא "טבעית" וללא מודעותו של האדם עצמו. אבל לא כל האנשים זהים בהרחבה זו של האני המתרחש בליבם. הבנה זו של התהליך מבהירה אחד ההבדלים בין האנשים: באיזה שלב של התפתחות ה"אני" הם נמצאים. יש כאלו שהרחיבו את האני שלהם להכיל גם את העצים ובעלי החיים. פשוט כי הם מרגישים כי גורל "האני המורחב" שלהם קשור בגורל העצים. ויש כאלו שלא עשו הרחבה זו. ולא כאן המקום להתייחס לשאלה איזו מהדרכים יותר ראויה.
מכאן גם מתברר הנזק בהנהגת קבוצה של אנשים על בסיס של תחרות אישית. יש הסוברים שתחרות אישית היא אחד ה"מנועים" של החברה – כך היא מתקדמת. התקדמות החברה מתוך הניסיון של הפרטים בה להתעלות על חברים אחרים. הקפיטליזם קרוב לכך. אך תחרות זו אינה מאפשרת את הרחבת האני להכיל את הקבוצה. גישה אחרת היא שהחברה יכולה להתקדם מתוך ובאמצעות האני המוכלל שלה. בחברה כזו אין משמעות למושג "פראייר". תפישה זו מאפשרת להבין אחד הדברים המתרחשים באוניברסיטאות. הן מרחיבות את מושג ה"עולם" אך לא את ה"אני". ואולי הן לא צריכות לעשות יותר מכך ...
מעניין לשים לב שתחושת ה"אני המורחב" פועלת לא רק כלפי פנים אלא גם כלפי חוץ. אם לילד בבית-הספר יש שני אחים המגנים עליו, הרי שהאחים מרגישים שילד זה הוא חלק מה"אני" שלהם וילדים אחרים מרגישים שהאני של אותו ילד הוא בעצם שלושה ילדים. וכך כמובן גם ברמה הלאומית.
נסיים הצגה זו של פעולת הרחבת האני באבחנה חשובה נוספת. לכאורה משתמע מהאמור כאילו האדם שעשה הרחבה של ה"אני" עוזב את ה"אני הראשוני" לעבר ל"אני המורחב". אכן הדבר יכול לקרות. אך אין זה בהכרח המצב הרצוי. האדם צריך לנוע על הציר "אני ראשוני" – "אני מורחב", קשוב לאני האחד ולאני האחר. קשב זה לשניהם מאפשר נקיטת פעולות תוך ביצוע איזון בין השניים. כלומר, פעולת ההרחבה של האני אינה בהכרח מלווה במחיקת ה"אני הראשוני". אולי בהכרח לא! הצגת האופן המיטבי של התנועה על ציר זה היא מחוץ למסגרת הדיון הנוכחי, אשר נועד רק להציג את קיומו של "ציר האני".

1. אהבה

רבים ניסו את כוחם בהבהרת מושג ה"אהבה". יש האומרים שאדם הנמצא במצב של "אהבה" רוצה מאוד בחברתו של הנאהב. וכמובן יש אמת בדברם. השאלה היא האם כל האמת נאמרה על מושג זה. נציג כאן אפשרות מעניינת לאופן הבנת מושג זה.
ברור לחלוטין שהאדם צריך לאהוב את עצמו. פרוש פשוט של מצב זה הוא שהאדם רוצה את טובת עצמו. גם ברור שאם האדם לא רוצה את טובת עצמו, הוא שרוי במצב לא כל כך טוב (בלשון המעטה). אם ניזכר באפשרות של הרחבת ה"אני" של האדם, הרי שהאחים של האדם הם חלק מ"האני" שלו (אם האדם עשה הרחבה זו). מכאן, אם הוא באמת אוהב את עצמו, והאחים שלו הם חלק מ"האני", הרי שהוא אוהב גם את אחיו. מה משמעותה של "אהבה" זו? להיטיב עם עצמו וגם עם אחיו שהם חלק ממנו. כך גם לכל מי שמוכל ב"אני" של האדם. במצב זה, נתינה לאנשים המוכלים ב"אני" הינה בעצם צורה של אהבת ה"אני" כפי שהבאנו בתחילה.
אם נסתכל על מערכת יחסים הנרקמת בין בני זוג, קיימות שתי אפשרויות. על פי גישה אחת, האחד אוהב את השני כי הוא גורם לו עונג מסוים או משלים לו חוסר. אז הוא רוצה להיות במחיצתו ואומרים שהוא אוהב אותו. במצב זה אומרים שבשביל לקבל צריך לתת. ולכן האחד נותן לשני כי הוא מבין שאחרת האדם השני ילך. זוהי אהבה התלויה בדבר ועיקרה נטילה (קבלה). האפשרות השניה היא שאדם הרחיב את האני שלו להכיל גם את בן הזוג. במצב זה הוא תופש את השני כחלק מעצמו, ואם הוא אוהב את עצמו אין טבעי מלתת לאותו האדם. זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר ועיקרה נתינה. ויש הפרש גדול בין שני מצבים אלו של אהבה. כמובן שרעיון זה אפשר וראוי להרחיב לחברה כולה: אחי בבית הספר זה כמו שכונתי בעיר, כמו עירי במדינה, וכמו מדינתי בעולם.
מכאן מתקבל שהפרוש המצוי של אהבה כשאיפה להיות במחיצתו של הנאהב הוא פרוש המדגיש את הקבלה. זו אהבה התלויה בדבר – אם הצרכים שלי ישתנו, ייתכן שבן הזוג הנוכחי כבר לא יוכל להשלים אותם. הפרוש השני מדגיש את הנתינה ומחדד את ההבנה שמי שמבסס את מערכת היחסים עם בן הזוג על נתינה כי צריך להיות איזון, בעצם אוהב את עצמו ולא את בן הזוג.
מכאן מתבררת המעלה של ביסוס מערכת יחסים על נתינה והאופן בו צריכה להתפתח אהבה. הנתינה מרחיבה את האני המורחב. האדם לו נתתי, לאחר הנתינה יש בו חלק ממני. כמובן בתנאי שהיא נעשתה שלא על מנת לקבל. לנתינה זו מתלווה חיבור וטשטוש הגבולות שהוא המשמעות של אהבה. מכאן ברורה אחת הסיבות למשלוח מנות בפורים, טיבו של חג האהבה בט"ו באב, וגם הסיבה לכך שאבותינו אמרו "כל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו". ואין טבעי מכך.

1. פחד ויראה

פחד ויראה מתארים מצבים נפשיים בהם עשוי להימצא האדם. שני המושגים מתארים מצבים דומים. אפשר גם לומר שבמקרים רבים לא ממש חשוב להבחין בין השנים. אבל ישנם מספר לא גדול של מצבים בהם חוסר אבחנה בין השניים תוביל לכך שנתנהג באופן המזיק לנו. הסיכון בכך הוא לא רק שגרמנו לעצמנו נזק, אלא שגם לאחר שהתרחש הנזק לא נוכל להבין את מקורו האמיתי (אך מכיוון שלא נוכל להישאר באי ידיעה נמצא הסברים שיראו כנכונים). הדבר דומה לאמור לעיל בהקשר של "מקרה". על כן נחדד את האבחנה בין שני המושגים ונתאר מצב בו האבחנה בין השנים היא מהותית להשגת טובתנו.
פחד הוא מצב בו האדם חושש לרעה כלשהי שיכולה להיגרם לו. למשל, אפשר לפחד מנחש, מכלב, ממורה, מהורה. האם אפשר להתיירא מנחש? לא. אומנם גם היראה, כמו הפחד, מתארת מצב של חשש מרעה, אך יש הבדל דק בין שני המצבים. נביא דוגמא היפותטית שתבהיר את הדקות. שני אנשים עובדים בשני מפעלים ממש זהים. בשניהם יש סיכונים רבים. על מנת למזער את הסיכונים הונהגו בשני המקומות אמצעי זהירות ומונה משגיח בטיחות לוודא שהעובדים ממלאים אחר הוראות אלו. אבל יש הבדל אחד בין שני המפעלים. במפעל אחד המנהל מגלה אכפתיות כלפי העובדים – מתנות בחגים, משתתף באירועים משפחתיים, דואג לשתיה חמה במקום העבודה ולאוכל המוגש באופן אסטטי. במפעל השני היחס לעובדים הוא מזלזל, בולטת החסכנות בצמצום ההוצאות לרווחת העובד, ונראה שהמנהל "מחפש" את העובד לקנוס אותו על עברות בטיחות. בשני המפעלים המשגיח זיהה עובד שלא הקפיד על הוראות הבטיחות והוא מובא לדיון בפני המנהל. האם התחושה של שני העובדים בפני מנהלו של כל אחד היא זהה? ברור שלא. העובד מהמפעל הראשון "מתיירא" ממנהלו בעוד שהשני "פוחד". זאת גם אם שניהם יקבלו את אותו העונש. פשוט הראשון יודע שהעונש שיקבל הוא מתוך דאגה לו ולטובתו ולא מתוך זלזול בו. הוא גם יודע מלכתחילה שכללי הבטיחות שהונהגו הם לשמירה על שלומו ולא לצבירת הון למפעל.
מכאן מתקבל שההבדל בין שני המצבים הנפשיים הוא דק מאוד, אך הוא קיים. מדוע כל כך חשוב שנדע להבחין בין השנים? מתברר שבתחום של חינוך – הקניית ערכים – ההבדל בין השניים הוא תהומי. בכללות רבה ניתן לומר שערכים הם צורות התנהגות הנוגדות את הנטייה הטבעית של האדם. עזרה לזולת הוא לא דבר שמרבית האנשים נולדים איתו, להבדיל מפילים. לכן תהליך הקניית ערכים מלווה בהתנגדות. רק חלק קטן של ערכים אפשר להקנות בדרך שכל ושכנוע. את מרבית הערכים יש להקנות "בכוח". לכן תחום זה מכונה "מוסר" כי להקנייתו יש "לייסר" את מקבל הערכים. השורש "יסר" דומה ל"אסר". האחד בגשמיות והשני ברוחניות.
דרך אחת לאלץ את מקבל הערכים להתנהג על פי הערך היא להשרות עליו פחד. במצב זה מקבל הערך עושה חשבון – מה יותר יזיק לי: להתנהג על פי הערך או לקבל עונש? הבעיה בדרך זו היא שברגע שהוסר מקור העונש, הוסר הפחד, האדם לא יתמיד להתנהג על פי הערך. לא היה כאן תהליך של הרכשת ערכים. הדרך השניה היא להביא את מקבל הערכים "להתיירא". גם אז הוא עושה את אותו השיקול של מה יותר כדאי. אבל דרך זו יותר קורבה לשכנוע שכן מקבל הערך יודע שהתנהגות על פי הערך היא לטובתו, וכך גם העונש שיקבל אם לא ינהג על פיו.
עיקרון זה של הקניית ערכים ישים למסגרות שונות: הורים עם ילדיהם, מפקדים עם פקודיהם, מורים עם תלמידיהם, מעסיקים עם עובדיהם.
מתברר מדיון זה ששני המצבים לכאורה יוצרים תהליכים דומים המובילים לאותה התוצאה. זה נכון בחיצוניות אך חוסר מודעות לדקות שבהבדל מכשילה את מאמצנו. כל מה שנדרש כדי להביא את מקבל הערכים למצב של יראה ולהימנע ממצב של פחד הוא ללוות את אותם המעשים והדרישות במסר שהדבר הוא לטובת מקבל הערכים. העובד צריך באמת להרגיש (ולא מספיק לדעת) שדרישות הבטיחות הן לטובתו ולא כיסוי ביטוחי של המעסיק או דרך לקנוס אותו. והדרישה של ההורים ללימודים היא בשביל הילד ולא בשביל השקט בזמן שאחד מהם רואה טלביזיה.
נסיים במושג נוסף המקושר על ידי רבים לשני המושגים עליהם דיברנו. נשער מצב דמיוני בו אתה נמצא בשיעור פיזיקה ולפתע נכנס לכיתה אלברט אינשטיין. מה תרגיש? בוודאי תרגיש משהו. בוודאי לא פחד וגם לא יראה. תחושה זו מכונה "האימה". המונח אימה מתאר מצב של אדם העומד בפני משהו מאוד גדול שנותן לו תחושת קטנות. מעמד זה אינו מלווה בשום חשש מנזק שיגרם לאדם ובמובן זה אימה אינו שייך לפחד או ליראה ולכן אינו קשור לחינוך. אימה אפשר לחוש גם ליד מפל מים גדול או בהתבוננות בכוכבים. זו תחושה שעשויה להיות נעימה.