|
החרב הסמוראית
ד"ר דליה שחף/2012
לתגובות : drdalia@012.net.il מותר לצטט, לשכפל ולהפיץ פרסום זה תוך ציון מקור המידע ושם הכותבת.
התובנות לדברים הבאים נלמדו בתוכנית -הנשק המכריע של ה-בי.בי.סי -1988
יש האומרים שאין דבר המסמל את יפאן יותר מהחרב הסמוראית המעוצבת לחיתוך וביקוע לוחות ברזל, וגם לניתוץ להבים של חרבות אחרות מבלי להיפגע. החרב הסמוראית זכתה במקום של כבוד בתרבות הלאומית היפאנית משום שיצגה את השגיו של הסמוראי בהיסטוריה היפאנית.
השוגון הגדול טוקאגווה יאסו ראה בה את נשמתו של הסמוראי כי בעזרתה ניצלה יפאן מהכיבוש המונגולי -אחת האימפריות הלוחמניות ביותר בהיסטוריה שדבר לא עמד בדרכה עד שהגיעו לחופו של מפרץ קארטה ביפאן.
לפני אבק השריפה נערכו קרבות בחרבות אבל מתוך אלפי חרבות שהופיעו ונוצרו על במת ההיסטוריה, רק אחת נותרה בעלת אותה הילה היום, כמו לפני אלף שנה, והיא החרב היפנית של הסמוראי. הסיבה לכך שאף חרב אינה משתווה לה ביופיה או בעוצמת החיתוך. מבנה הלהב המקושת משמעותו שכאשר החרב מכה באוייב, בתחילה רק מעט מן הקשת פוגע במטרה ואז כשהלוחם מטיל את כובד משקלו השאר חודר פנימה וחותך עד העצם. כשמניחים את הלהב על היד החרב לא תחתוך אך כשמניפים אותה בכל כובדה היא חודרת בצורה חלקה. כשחותכים נייר בחרב יפאנית היא חותכת כמו תער.
כשמשווים את החרב היפאנית החדה כתער, לחרבות מערביות מאותה תקופה, מגלים שהאירופאיות גסות כמו אלות. ההבדלים הללו באו לידי ביטוי בעיקר כאשר הצלבנים האירופאים התנגשו עם עמי המזרח. בהתנגשיות אלה ניתן היה לעמוד על ההבדלים ביןי הלהב הישר של החרב האירופאית שנבנתה בכדי לדחוף אותה אל עבר היריב. הלוחם דחף את החרב בתקווה שאם יעשה זאת בדי כוח החרב תחדור את שריון הקשקשים של היריב שכיסה את מרבית הלוחמים האירופאים. מי שניסה להניף ולהכות בחרב האירופאית גילה שהיא כבדה מאד, ועל אף ששפת החרב חדה העדר קשת מנעה ממנה לחתוך כראוי, והלהב כולו נחת בבת אחת כאלה. חבטה בחרב היממה את האוייב אך לא חתכה אותו.
בניגוד לחרב האירופאית החרב היפאנית מיוחדת בדבר נוסף והוא חוזק הלהב.
במה ייחודה?
להבי חרבות יכולים להיות חדים כתער או עמידים , החרב היפאנית הייתה גם זה וגם זה!. הלהב כולו קשיח למדי והשפה קשה מאד. אי לכך במובן המערבי הייה מצופה שהיא תהיה שבירה ולא כך הוא.
החרב היפאנית מורכבת מריבוד מתוחכם מאד של תערובת פלדה כך שלחרב יש שפה קשה והיא לא תיסדק בקרב. כל כלי נשק אחר של אותה תקופה שימשו לתקיפה בלבד, כך שלא הגנת על עצמך בעזרת החרב אלא באמצעות המגן או הקסדה שתלו בה תקוות שתהיה חזקה דייה להגן מחבטות שנחתו על הלוחם. כך שהלוחם תימרן בין מגן לקסדה, מה גם שהחרב האירופאית הייתה תמיד כבדה מספיק כדי להעיף את חרבו של היריב. בחרב הסמוראית היה מקובל מה שסייפים מכנים "הדיפה" או "תמנוע" וזה ייחד את החרב היפאנית שהתמחתה באומנות ההתקפה וההגנה גם יחד, ובעזרת החרב בלבד.. החרב היפאנית הפכה את הלוחם היפאני לאחד הלוחמים המיומנים בעולם.
במשחקי מלחמה השתמשו בחרבות של חיזרן-במבוק, במקום להבים אמיתיים. ליפאני לא היה מגן להתחבא מאחוריו ולכן הסמוראי היה חייב לסמוך על הרפלקסים, ועל מגוון של תרגילי מנע, וחיתוכים מבריקים. כוח בלבד לא הועיל. היה צורך לבצע תירגולים אין סופיים כנגד יריב דימיוני.
מי היו האוייבים שכנגדם התפתחה החרב היפאנית?
החרב היפאנית מזוהה עם הסמוראי. בחברה היפאנית שרי הצבא היו הכוח האמיתי בימי הביניים כשהקיסר משמש רק כדמות ייצוגית דתית. דברו של הסמוראי היה החוק, והחוק קבע מי רשאי לשאת חרב. .כך שאם יפאני שלא היה סמוראי היה נושא נשק –אחת דתו הייתה למות. התווית שהגדירה את הסמוראי, הייתה מיקום החרב והזכות לשאת אותה. כך שכל אחד ידע שאדם וחרב בחגורתו שייך לקבוצת עלית . זה היה סמל לסמכות, החרב הייתה הנשק שבו אומן זה היה הנשק שבעזרתו הגנוןעל חייו, ואם היה צורך קיפח חיים. בידיו של הסמוראי הייתה לחרב רק מטרה אחת להרוג יריבים. ויריבים התמודדו בדו קרב שנשלט ע"י במערכת מורכבת של כללים. בצבא היפני נלחמים גם היום בקבוצות קטנות או אחד כנגד אחד. בעבר היה נהוג שקבוצת חיילים על סוסים עומדת וכל אחד מכריז את שמו , כאשר הכרת השם מלמדת על החשיבה שלפיה אין טעם להילחם באדם שאינך יודע את שמו. ניתן להבין זאת גם שבדרך זו אינך נלחם במי שאין זה מכבודך לעשות זאת על פי מעמדו. הסמוראי היה מכריז את שמו והאוייב עושה את אותו דבר, ואם הכול היה כשורה החל הקרב .הקרב היה מאד אישי, ןוהסתיים די מהר.
מה ייחודה של החרב הסמוראית?
סודה של החרב היפנית הוא בדרך היוצאת דופן שיוצרה . עד היום חרשי החרבות ממשיכים לחשל את החרבות בתהליך שראשיתו לפני אלף שנים ונחשב עדיין לאחד המתוחכמים בעולם. מקורותיה של השיטה בסין אך היפנים שכללו את הטכניקה ומצאו דרך לשלב שפה קשה וחדה להב שלא יישבר בקרב. חרש החרבות היפני משלב פלדות קשות ורכות ומצמידן בפטיש. הן מחוממות ומקופלות עד 15 פעמים ובפלדה נוצר מבנה שכבתי. בסיום היצירה עשויות להיות לחרב יותר מ-30,000 שכבות ואז מותחים את הפלדה מכים בה בהדרגה עד שתיתקשת (תהפוך לקשת). בשלב זה הלהב מוכן להקשייה, רגע חשוב בתהליך ייצור החרב. כשהפלדה מוקשת בצינון במים היא מקבלת קצה חותך חד מאד אבל בו זמנית היא שברירית כזכוכית. כדי להתגבר על בעיה זו חרשי החרבות היפנים שולטים בתהליך ההתקשות בעזרת מריחת שכבת חומר. במקום שבו שכבת החומר עבה יותר זמן ההתקררות ארוך יותר ובמקום שבו שכבת החומר דקה יותר זמן הקירור קצר יותר. כך נשלט תהליך ההקשייה שבו נוצרת תבנית הכלי. שיעורי הקירור השונים מפיקים דרגות של קושי בלהב. הלהב היפני בנוי כך שהשפה החותכת קשה וגב הלהב רך. הגב הרך מחזק את השפה החותכת ומאפשר לה להישאר קשה במקסימום הפוטנציאל שלה. הפלדה המכוסה בחומר מחוממת מחדש בפעם האחרונה וזה שיאו של התהליך. תהליך הצינון יקבע לעד שילוב זה של קושי ורכות בלהב.
חרש החרבות חייב להחליט מהו הרגע הנכון להוציא את הפלדה החמה מן הכבשן. לפי המסורת הוא ממתין עד שהמתכת מקבלת את צבעו של ירח אוגוסט. החרב הגמורה סומנה בדפוס גבישי, גל לאורך השפה הקשה של הלהב נקרא "האמון" וצורתו ומגוון מרקמיו מסמנים את תקופת יצורו של הלהב ואת החרש שיצר את הלהב . האמון מעורך גם על יופיו.
לפני שניתן להשתמש בחרב חדשה עליה להבחן. אפשר לבחון אותה על חיזרן-במבוק על חבילת קש או מתכת רכה. המבחן המחריד ביותר הוא כמובן השימוש נגד אדם חי ומיד לאחר מכן נבחנת החרב על גופת מת . חרב הסמוראים אינה נבחנת על בעלי חיים שערכם אינו גבוה דיו כדי לשמש אובייקט למבחן. לאחר המבחנים החרב מוכנה לשמש למטרה עבורה עוצבה, ז"א סילוק חשבונות בין שרי צבא סמוראים ויריבים פוליטיים. מאחר וליפן לא היו אויבים מבחוץ החרב לא נוסתה על אוייבים מבחוץ.
השימוש בחרב לשמירה על הסדר הפוליטי ביפאן השתנה כאשר בסוף המאה ה-13 ניצבה יפן מול הצבא המאיים ביותר בעולם-המונגולים. עד לעליית המונגולים צבאות לחמו בצורה מסודרת כשהלוחמים לחמו פנים אל פנים. המונגולים היו רוכבי סוסים קשתים מעולים והשיגו יתרונות צבאיים עוד לפני שהאויב ראה אותם, אגב הקשת הייתה כלי נשק מאד פחות ערך ברוב הצבאות משום שלא היה צריך אומץ לב וכישורים מיוחדים כדי לנצח בעזרתה, מה שלא הפריע למונגולים להשתמש בה ולנצח את כל העולם התרבותי בתקופתם..
ליפאנים לא הייתה כל כוונה להיכנע ללא קרב. והמונגולים שמחו מאד להילחם בהם. ב-1274 חצה כוח של 40,000 מונגולים את הים מקוריאה לכוון מפרץ הקארטה ללוחמים היפניים לא היה מושג מה עומד להכות בהם. היפנים ששמעו על הגעתם של המונגולים דהרו לפוגשם כשבכוונתם למצוא יריב מתאים יחיד, עדיף בדרגה גבוהה. המסורת של לוחם העלית הסמוראי התבססה על השאיפה לפגוש יריב הולם בקרב להתעמת איתו פנים אל פנים ולזכות בניצחון מפואר.
ידוע מדברי הימים אז שזה מה שהיפנים ציפו לו מהאוייב הזר והנורא שזה עתה נחת על חופיהם . אבל נוצרה בעיה קטנה המונגולים לא דיברו יפנית והיפנים לא דיברו בשפת המונגולים, לכן חרבותיהם לא הועילו להם כנגד הקשתות הפשוטות של המונגולים , וכך בלי כללי טקס הדפו המונגולים את הסמוראים הצידה, כשהדבר גרם כנראה לאימה גדולה ואז ירד הלילה שהואר באור הבניינים הבוערים שהשאירו אחריהם המונגולים. המונגולים בחרו לבלות את הלילה בספינותיהם בים וזה הפתיע את היפנים שעם שחר חזרו אל החוף ותהו להיכן נעלמו המונגולים. כך נהגו המונגולים לעשות בטרם פלשו לחלק חדש של העולם. לפני שיצאו כבוש שלחו כוח סיור, והפלישה הראשונה ליפן הייתה סוג מסויים של סיור. היפאנים הודו על מה שראו כהתערבות אלוהית, אבל הם ידעו שהמונגולים ישובו. הסמוראים שמרו אמונים לחרבותיהם אבל נדרשה דרך חדשה של לחימה. במפרץ קארטה נבנתה חומת הגנה והטקטיקה של עימות אישי ננטשה . בפעם הבאה לא יהיה מקום לגינונים. שבע השנים לאחר מכן הפנו שוב המונגולים את תשומת לבם ליפן וקראו לה להיכנע. היפנים התריסו נגדם. מעודדים מנסיגת הכוח המונגולי ב-1274 פיתחו הרגל להרוג את השליחים המונגוליים. היה זה פשע מתועב במיוחד בעיני המונגולים. המונגלים ראו בשגריר בעיקר אחד משלהם כקדוש ומעשים אלו לא הותירו לקבאלי חאן כל אפשרות אלא לפלוש ברגע שיאפשרו זאת התנאים. התוצאה הייתה בלתי נמנעת ב-1281 פלשו המונגולים שוב בצי גדול מהראשון הם ציפו להתנגדות מעטה. השמים השחירו מחצי הצי המונגולי כשבו זמנית התקדמו חיילים מונגולים לקראתם כתף אל כתף כשחניתותיהם מושפלות. הסמוראים המתינו להם מאחורי חומת ההגנה והפעם הצליחו להדוף את המונגולים בחזרה לספינותיהם. כיוון שההגנה החזיקה מעמד והמונגולים לא הצליחו לחדור יכלו היפאנים להעביר את הלחימה אל ספינותיהם של המונגולים. הפעם נלחמו היפאנים באופן שהתאים לחרבותיהם. בחופים השיגו אותם מרחוק כבר חיציהם של המוגולים, אלא בשטח המוגבל של סיפון האונייה. זה היה צעד מחוכם. היפנים יצאו בסירות קטנות שבכל אחת 12-15 לוחמים ופשטו בלילות על ספינות המונגולים שעגנו. סירות אלה היו מגיעות אל אמצע המפרץ קרוב לספינות המונגוליות ומשתמשות בתורן הסירה כסולם לטפס אל האוניות ולרדת אל הסיפון ואז בחרבותיהם החדת תקפו הסמוראים את המונגולים בתוך ספינותיהם. החרב המונגולית אף שהייתה יעילה מאד על גבי סוס הייתה בעייתית כנגד חרב יפאנית כי לא היה לה כוח בכלל והיא לא מעוצבת למפגש עם להב היריב (תנועת סייף) . מכה טובה אחת מחרב יפנית סילקה את החרב המונגולית והמונגולי היה חשוב כמת. בכל מקרה בקרב של חרב מול חרב לא היה למונגולים סיכוי. טקטיקות אלה החזיקו את המונגולים מרותקים לספינותיהם במשך 4 שבועות ללא יכולת לעלות לחוף המונגולים נעצרו אבל מכת המחץ ניחתה עליהם לא מכיוון החרב היפנית כי אם מפגעי האקלים ההפכפך של יפאן.
ב-1281 בדיוק בשעה שהמונגולים היו בספינותיהם פרצה סערת טייפון עזה , 140.000 חיילים מונגולים טבעו או נפגעו קשות ונסחפו בים. הדבר נקרא ביפאנית "קאמיקאזה" שפירושו "רוח אלוהית". המונגולים לא יכלו לרדת לחוף ונאלצו להשאר בספינותיהם ולחוש את הרוח ואת הגלים המנפצים את ספינותיהם זו כנגד זו . יש מקורות המעידים על מספר אבדות הקרוב ל-90% בחלק מהגדודים הקוראניים או המונגוליים. החיילים המעטים שהגיעו לחוף נלכדו או נהרגו בידי הכוחות היפניים . הייתה זו תבוסה איומה עבור המונגולים והם לא שבו יותר לחופיה של יפאן. תבוסת המונגולים הביאה לכך שהיפאנים הוקירו את החרב היפאנית. בחמש מאות השנים הבאות עלה ערכה על זה של כל נשק אחר . כה מושלמת הייתה אמונתם של היפאנים בכוח החיתןך של הלהב החד עד שגם כאשר התפתחה אבקת השריפה ומוסקטים –רובים היו אמורים לבטל את הצורך בחרב היפנים סרבו לוותר עליה. החרב הייתה למיתוס, אגדה, סביבה צמחה אמונה שהסמוראי היפני שהחרב גילמה אותו יותר ויותר יכול להתמודד עם כל דבר בעולם.
הופעת האירופאים במאה ה-16 ואיתם המוסקטים שירו כדורים לא השפיעה , הסמוראי היחיד , האמיץ, בחרבו נקלט לתוך התרבות היפנית במידה כזו עד שניתן היה כמעט לדחות כלי ירייה אלה לטובת החרב היפאנית כנשק עליון לא רק במונחים צבאיים אלא גם במונחים מוסריים, אבל לרוח בסמוראים הייתה גם מורשת אפלה יותר .
במלחמת העולם השנייה נודע שמה של החרב היפאנית לשמצה . היא זוהתה עם מעשי הזוועה שבוצעו בשבויי מלחמה השימוש הפעיל ביותר בחרב היפנית במלחחמת העולם השנייה היה בכריתת ראשי שבויים מבעלות הברית. הריגת אסירים בחרב הסמוראית לא לגמרי התאימה למסורת הסמוראית שעליה היו היפנים אמורים לגדול. יפן אחרי המלחמה ניסתה להציל את רוח הסמוראי וחרבו מאותן שנים נוראות והיא כיכבה בסרטיו של הבימאי הדגול אקירה .קוראסוואה והפכה לחלק בלתי נפרד מהמיתוס היפני כמו סיפורי הבוקרים בארה"ב. סירטו של קוראסוואה " שבעת הסמוראים " היווה בסיס לאחד המערבונים הגדולים בכל הזמנים "שבעת המופלאים" חרב הסמוראית לא משמשת אולי למטרות לחימה אך היא ממשיכה להיות אוסף של עבודות מלאכת מחשבת ולשמש באומניות לחימה . הממשלה היפאנית מפקחת על מספריהן ועל איכותן של החרבות ועדיין מייצרים אותן באותה הדרת כבוד שבה יוצרו את החרבות שניצחו בקרב הקארטה-עדות לנשק שמסרב לשקוע אל ההיסטוריה כעדות למנהג קדום.
[1] קאבאלי חאן כבש את סין התאהב בדתה והפך בודהיסטי לעומת המונגולים האחרים שהתאסלמו ופתח את סין כמו כן פתח את סין למערב בימיו הגיע לסין מרקו פולו הנוסע האגדתי שחזר לאיטליה וסיפר למערב על נפלאותיה של סין
החרב הסמוראית שבאוסף משפחת יעקובי היא קאטאנה משנת 1637 והאומן הוא החרב הסמוראית-קאטאנה
יוצר החרב הוא harima no kami fujiwara
shigetaka
|
|
