פשטות

פשטות היא היופי
פשטות היא התיחכום האולטימטיבי/לאונארדו דוינצ'י
מקום פשוט לחינוך תרבות ואמנות

 

7. גלרייה לאומנות הנשק העתיק-ע"ש יעקובי יוסף ז"ל  |  8. הערכה חליפית-מבחן תלת שלבי- מה זה?  |  10. פשטות-מהספרים  |  11.פשטות מהסרטים  |  12. פשטות בצבעים  |  13. בעלי קושי בעיבוד חושי-יש דבר כזה  |  15."חמולה" מקום טוב לגדול  |  18. פעוטונים מציאות אפורה בעטיפה ו ... דה-ד"ר דליה שחף  |  Relationship - not what you thought - proper disclosure 18.  |  19.האישה הישראלית מעידן של שסע עדתי לעידן של שסע מיגדרי  |  46.לטייל עם סבא שומיק  |  מצבות מדברות אל העתיד  |  רמזים , ראיות, ושאלות שמאחורי מצבות  |  


 


להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


בקטגוריה זו תמצא ניתוח וביקורת על מאמרים שעוסקים במעמד המורה והזכות לחנך
מאמרים של רוזנוב, ויולי תמיר, (שרת החינוך לשעבר)

רוזנוב, אליהו.(1995)."המורה בר סמכא או מורשה?" בתוך : חן,דוד.(1995). ).החינוך לקראת המאה ה-20. ישראל: רמות-אוניברסיטת ת"א ע' 409-424.
 
תקציר למאמרו של רוזנוב-"המורה בר סמכא או מורשה"
התקציר נכתב ע"י  ד"ר דליה שחף מרצה במכללה לחינוך "אוהלו"
לתגובות : drdalia@012.net.il מותר לצטט, לשכפל ולהפיץ פרסום זה תוך ציון מקור המידע ושם הכותבת

 
משם המאמר ניתן להבין שהבעיה העומדת במרכזו של המאמר היא האם המורה הוא מקור הידע והסמכות לחנך את הדור הבא של החברה או שהמורה, כמו כל בעל מקצוע, מקבל את חומרי הלימוד מחכמים ממנו ומהווה כלי להעברה בלבד לידע והוא רשאי להעביר רק חומר ותכנים עליהם קיבל רשיון מהחברה בה הוא מועסק- המדינה או העיר .
אחת הבעיות של מרבית המורים בארץ ובעולם היא התחושה של חוסר הערכה לעבודה הנעשית , דבר שמתבטא בתנאי העבודה אך גם ביחס התלמידים והוריהם. יחד עם זאת המורים שלא כמו בעלי מקצוע אחרים נדרשים להשכלה אקדמית שאינה נופלת מזו של מהנדסים, רואי חשבונות, עורכי דין ורופאים ולא עולה על דעתו של איש להתווכח עם עו"ד או אם רופא או מהנדס לגבי החלטותיו המקצועיות. אז מה הבעיה המיוחדת שגורמת לציבור שיתייחס למורים אחרת.
בכדי לענות על נושא זה משתמש רוזנוב בשני פילוסופים דגולים אחד מהעת העתיקה –אפלטון שחי בין השנים 427 לפני הספירה עד 348 לפנה"ס שתורתו מהווה תשתית רעיונית לחיים בעידן המודרני ,והפילוסוף החינוכי דיואי שחי בין השנים 1859-1952 בין שני הפילוסופים מפרידות יותר מאלפיים שנים , שאינן מרתיעות את רוזנוב ולא רק אותו,להעמיד את אפלטון במבחן המציאות של ימינו. וזאת למרות הבדלים עמוקים במבנה החברה אז והיום.
רוזונוב מציין שסמכותו של המורה היא אחת מבעיות היסוד של התיאוריה החינוכית    הסופיסט קאליקלס מתקיף את שיטת החינוך בימיו (העת העתיקה) כמערכת של מניפולציה שמיועדת לדכא ולשעבד את "החזקים " כדי שידבקו ברעיון השיוויון" על פי הסופיסטים של העת העתיקה שוויון הוא מוצר רע כי הוא הופך את המוכשרים לבינוניים בכך שהוא מונע מהם להתפתח על פי כישוריהם האמיתיים. החינוך מאלץ את החזקים לכפוף את ראשם ולוותר בעבור החברה שאינה מסוגלת לתפקד עם אינדיבידואליסטים. אפלטון מתנגד לקאליקלס הסופיסט (המאה ה-5 לפנה"ס), ונראה על פניו כאילו אפלטון רואה בחינוך ערך חשוב ובמחנך אישיות בת סמכא.
הסמכות ללמד ולחנך על פי אפלטון היא מהותו של המורה אלא שמהר מאד אנו מגלים שהמורה על פי אפלטון הוא בעצם הפילוסוף שתפקידו לשחרר את תבונתו של האדם שקיימת בו בשל היותו אדם (בניגוד לבהמה) לכן המורה=הפילוסוף אינו מעניק דבר אלא מעורר את הנפש מתרדמתה ומדרבן את הנפש להיזכר במה שרדום בתוכה. יתר על כן הידיעה האמיתית היא לא רק ידיעת האמת אלא ידיעת הטוב שמתבטאת בעשיית הטוב שהיא העשייה המוסרית. מי שאינו פועל באופן מוסרי פועל מתוך בורות ז"א מתוך אי ידיעה לכן חשוב שהמחנך =הפילוסוף ימגר את אי הידיעה וישתמש בכישוריו להדריך ולכוון את התלמיד לקראת האמת. על פי אפלטון, הפילוסוף=המורה אינו מקנה לתלמיד את כושר הלמידה אלא מסייע לו ללדת את החכמה מתוך עצמו. (דרך חשיבה זו התגלגלה למערכת החינוך המודרנית בצורה המקובלת על חלק מהמחנכים הדוגלים בעבודות עצמיות, בגישה שיש להעניק כלים ולא ידע וכו' וכו'). וכיצד לעשות זאת יודע רק המחנך שהוא פילוסוף ולכן על פי אפלטון המורה אינו מורשה אלא בר סמכא ועל סמכותו של הפילוסוף אין עוררין אלא שהפילוסוף על פי אפלטון נמצא בחברה האוטופית שאינה קיימת אפילו לא בתקופתו של אפלטון ומה שקיים זו "מדינת חוקים" שבה עובד המורה ומטרת המורה ב"מדינת החוק" איננה ליילד את התבונה המוסר והאמת אלא משיכה והולכת הילדים לאותה דעה שהחוק הצהיר שהיא נכונה, וההגונים בבני האדם והזקנים שבהם מאשרים מכוח ניסיונם שאמנם נכונה היא." ז"א האמת איננה אמת מוחלטת אלא ממוצע של דעות שהוחלט עליהם והחינוך הוא חינוך חובה מטעם המדינה והנוער חייב בו באופן בלתי תלוי ברצון ההורים.
והמורים מי הם?
"מורים ציבוריים שיקבלו את שכרם מהמדינה-מה שמזכיר את מעמדנו היום אלא שאז המורים השכירים לא היו אזרחי המדינה –כך שהיו נחותים ממעמד הילדים שלימדו, והמורים הללו כפופים ל"ממונה על החינוך" ששיך לפורום של הרשות העליונה ב"מדינת החוקים". במילים אחרות המורה המציאותי של אפלטון איננו הסמכות המחנכת ואף אינו ראוי להיות מחנך, שכן הרשות המחנכת במדינה היא החוק שמבטיח שהכל יתנהל כשורה. המורה בסך הכל שכיר עובד ציבור בעל מעמד נחות משל בעל מלאכה ( כי זה אינו כפוף לממונים אלא עצמאי והמורה אינו עצמאי בשום תחום) עושה דברם של הרשויות הפוליטיות שממונות עליו. במילים אחרות כבר אצל אפלטון לפני 2300 שנים קיים המתח בין הרצוי למצוי כאשר הרצוי איננו מושג, אבל ממשיכים לחפשו ואילו המצוי אינו ראוי ולכן מעמד המורה נחות.
הרעיון האפלטוני (ע' 413), שהאדם שלא כבהמה ניחן ביכולות להבחין בין טוב לרע ויש לחנכו למידות מוסריות הוא הבסיס לרעיון הדמוקרטי של העולם המודרני. שהרי ללא הבחנה כזו כיצד ניתן לתת לאדם לנהל מדינה וזאת בניגוד לחשיבה שאפיינה את כל ההיסטוריה האנושית בה האדם הפשוט אינו ראוי לנהל את חייו ולכן עושה זאת המלך שהוא בחיר האלוהים בעל דם כחול . מי שרצה לקיים דמוקרטיה חייב היה להאמין שניתן לחנך אנשים למידות טובות ולשיתוף פעולה מתוך בחירה בניגוד להשלטת הסדר בכוח . כפי שחשב דיואי בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 .
יחד עם החשיבות שמיחסים לחינוך אפלטון ודיואי (כמו קאנט והרברט) הם  אינם רואים במורה את הדמות בת הסמכא לחנך, לא מתוקף השכלתו וחכמתו שהרי מורים אינם החוקרים עצמם, ואפילו בדרכי ההוראה אין הם ברי סמכא שכן גם שיטות אלה ניתנות למורה מידי מומחים לדבר. מה שנותר הוא שסמכותו של המורה כמו אצל אפלטון לפני 2300 שנים מואצלת לו מהגוף הפוליטי ששולט במדינה.
מכאן שכל השנים שעברו מאפלטון ועד ימינו לא שינו כהוא זה בתפקידו ובמעמדו של המורה כאשר השינוי היחיד הוא ברשות הממונה על המורה. פעם זאת הייתה "מדינת החוקים" אח"כ הכנסייה הקתולית ואח"כ הממסד הפוליטי. הרשות הממונה מעניקה למורה סמכויות על מנת שזה יאכוף על הילדים את רצונו של הגוף השולט וזאת בעזרת תגמולים וסנקציות.
מכאן שכאשר הממסד הפוליטי שמעניק למורה את סמכותו שולט ביד רמה בחברה יהיה מעמדו של המורה וסמכויותיו נרחבות וכאשר מעמד הכנסייה ירד ירדה גם קרנו של המורה או כאשר המדינה הדמוקרטית הלאומית מאבדת את כוחה יורד גם כוחו של המורה ששרת אותה. נפילת הממסד מתוארת אצל אפלטון מן הנקודה בה המדינה הדמוקרטית היא אוטופית בה הכל חופשי ושמירת חירותו של האדם נשמרת בקפדנות על מנת לקיים משטר נעים שנותן רב גוניות ושוויון, אך יש מלחמה בלתי פוסקת בין האזרחים המבקשים לשמר את חירותם ובין השליטים שמבקשים להפעיל את סמכותם ולקיים מרות כך מוליך משטר זה את המדינה הדמוקרטית לאובדנה, כי בהעדר כוח לשלוט מנסים השליטים להשיג את הסכמת הציבור בעזרת חנופה ושוחד וכל סדרי החברה מתהפכים. ההורים מנסים להידמות לילדים ומפחדים מילדיהם (ראו האמהות בקלטת )הילדים מתנהגים כמבוגרים ומזלזלים בהוריהם ובמוריהם . פריקת העול מביאה את חיסולה של הדמוקרטיה,
גם אם החוקר פופר (ע' 415) מיחס לאפלטון ניסיון להשמיץ את הדמוקרטיה בתיאורים אלו, הרי שלדעת רוזנוב, פופר מפספס את עיקר משמעות הביקורת של אפלטון , כאשר הוא טוען שחירות ללא כפייה אינה מתיישבת עם קיומו של סדר מדיני מאורגן. וממילא כשהדמוקרטיה נופלת, נופל גם מעמד המורה.
יחד עם זאת קיים ויכוח האם אפלטון יכול להיות אקטואלי לימינו והאם הבעיות של הדמוקרטיה בימיו מקבילות לבעיות הדמוקרטיה בימינו .
הבעיה האקטואלית היום היא בעיית הסמכות הפוליטית המתערערת. יש הטוענים שזו החלה במארקס שהוביל את העולם למהפכה הקומוניסטית או עם ניטשה שערער על הסדר החברתי המערב אירופאי אך יש מי שטוען שהסדקים הראשונים בכוחה של הסמכות –כל סמכות, החלו כבר בתקופת הרנסאנס ז"א במאה ה-15. מרד שכוון כנגד כוחה וסמכותה של הכנסייה אך מאחר והכנסייה שלטה בכל תחומי החיים הרי שהמרד חלחל לכל תחומי החיים ולא רק לגבי הדת. מרידות אלה ביקשו ליצור צורות חברתיות אחרות שבהן החירות היא המטרה והסמכות הייתה האויב והרודן ששולל את חירותו של האדם.לפי גישה זו הסמכות חותרת תחת יציבותה של החברה.
דיואי חושב שהפיכתה של הסמכות לאויב החברה היא אבסורדית כי אדם זקוק לסמכותו של ארגון-על לא פחות משהוא זקוק לחירות, ולכן לדעתו מה שקרה כתוצאה מהמרד בכנסייה זה עליית כוח כלכלי חדש שנוצר ע"י הפרוטסטנטים (שמרדו בסמכות הקתולית) ואלו יצרו מדוכאים ומקופחים בזמן החדש בכך ששללו להם את חירותם.
מה מייחד את דיואי ? דיואי רואה את המטרה באיחוד הסמכות והחירות.
דיואי רואה במרד כנגד הסמכות שגיאה שהייתה נכונה בזמנים אחרים אך אינה נכונה בימינו.דיואי ממקד את מאמציו בחיפוש אחרי תפיסה חדשה שתלכד את הסמכות והחירות שאופן שאלו יבנו החברה החדשה. הדרך היא מחנך דמוקרטי ולא כמהפכן חברתי ז"א אין לו העדפה פוליטית של מבנה זה או אחר בחברה ולכן אין לו כוונות להורס או לשנות כוונתו לבנות חברה ומדינה של אזרחים מודעים לרעיונות הדמוקרטים שבהם יש לכבד את הסמכות כמו את החירות.
גם דיואי וגם אפלטון בהפרש של 2300 שנים עסוקים בבעיית הסמכות ובקונפליקט שבין החירות לסמכות ושניהם רואים בדמוקרטיה את המקור לאנרכיה ולרודנות בשל העדר כפייה וסמכות אלא שאפלטון אינו מאמין שניתן לגשר על הפרדוקס ולכן הוא מציב את "מדינת חוקים" ואילו דיואי מאמין שהחינוך הוא הפתרון לפרדוקס במסגרת המדינה הדמוקרטית.
הכרזתו של דיואי על "המהפכה הקופרניקית בחינוך" (מהי המהפכה הקופרניקית? קופרניקוס טען שהשמש במרכז וכל הכוכבים שסובבים אותה וזה בניגוד לדעתה של הכנסייה בימיו) משמעותה, שאם הילד עד ימיו של דיואי היה רכושם של ההורים וחובתו הייתה לציית להוריו ולשרת אותם, ואלו היו רשאים להתעמר בו ולפגוע בגופו ובנפשו, הרי שלשיטתו של דיואי כל האמצעים אמורים להיות לרווחתו של הילד כאשר הילד במרכז (כמו השמש) ובית הספר נעשה למקום שבו "חיי הילד הם התכלית הקובעת" האם שיטתו של דיואי הצליחה והאם מערכת החינוך של ימינו עומדת באתגר קשה לענות אך השיטה העמידה את המורים ותוכניות הלימוד בפני דילמה חדשה. כי למרות שדיואי האמין שיש ללמד את הילד דעת כפי שרואה זאת המסורת ההומניסטית של החינוך, לא ראה דיואי את הידיעה כשלעצמה או ההשכלה לשמה כחשובות, הוא ראה אותן כחסרות משמעות. ערכה של הדעת נמדד על פי דיואי בתרומתה לניסיון ולהתנסויות החוויתי של הילד דהיינו השימוש שהילד עושה בידע ומידת התועלת שיש בידע זה עבורו. מכאן שהתכנים הלימודיים עצמם אינם חשובים, אלא האופן שהילד רכש אותם, בדומה לפילוסוף המיילד את החכמה של אפלטון. בדרך זו  נראה שדיואי מצמצם את תפקידו של המורה ותוכנית הלימודים לכדי משרתים אישיים של הילד
אלא שניתן לראות את גישתו של דיואי גם כמהפכנית המעניקה לתפקיד המורה משמעות חדשה והיא " לספק את התנאים שיתנו ליחיד את היכולת לתרום את תרומתו המיוחדת לעניין המשותף של קבוצתו ולקחת חלק בפעולותיה בדרכים שתבאנה לידי כך שההדרכה החברתית תהיה נובעת מעמדתו הרוחנית העצמית ולא תהייה עניין של קבלת מרות בלבד.." החינוך על פי דיואי הוא תהליך ההסתגלות של הילד אל החברה ללא מרות כי אם בתהליך סוציאליזציה, כי הוא מבוסס על ההנחה שאין סתירה בין הצרכים והרצונות של היחיד לבין אלה של החברה ומה שמהנה את היחיד ומועיל לו מועיל גם לחברה . על המורה מוטל "לגלות את הדרך שבה הקטנים מסגלים להם את השקפותיהם של הגדולים .." מכאן שסמכותו של המורה היא כמו בעבר – תלוי את מי הוא מייצג . אם הוא מייצג את החברה הדמוקרטית הרי שאין המורה מייצג את הרצונות של הילד אלא את הרצונות המשתנים של החברה אלא שזה לא נעשה ע"י מרות חיצונית שנראית לעין אלא באצטלה שהילד כביכול רשאי לעשות כרצונו. דיואי אינו חושב שיש להתיר לילד להתפתח בצורה ספונטאנית, המחנך נדרש לכוון אותו ולעצב את אופיו המוסרי כאזרח דמוקרטי. את זה יעשה המורה בצורה מוסווית ע"י סביבה מלאכותית וסיטואציות מבוימות שתגרנה את הילד לכיוון התפתחות הרצוי ע"י החברה.
במילים אחרות למורה סמכות ומרות לעשות בהסתר הכל למען התפתחותו הרצויה של הילד. אם כך אין שום שוני במעמדו ובסמכותו של המורה המודרני מזה שהיה לו במשך כל ההיסטוריה ז"א המורה רק מורשה של החברה.
הרעיון של דיואי לכסות את הרצונות החברתיים באצטלה של "טובת הילד" ו"האוטונומיה שלו ללמוד" החלו לעמוד במרכז ויכוח רעיוני בשנות ה-60 עם הופעת הזרם הרדיקלי בחינוך. זרם זה ראה את תהליך החינוך כמניפולציה שנועדה לדכא את עצמאותו של הילד ואמצעי לחזק את השמרנות והבטחת המשכיות הקיים.
ז"א חומר הלימוד ואופן ההוראה מעניקים לתלמיד תמונה כוזבת של המציאות ומקדמת פטריוטיזם שוביניסטי חדור ערכים של רכושנות והישגיות. ביה"ס מרגיל את התלמידים להצדיק את המערכת הממסדית ובכך מחנך אותם להיות אזרחים צייתנים ונאמנים לשלטון.
במילים אחרות ביה"ס הוא כלי פוליטי שמתחזה למוסד חינוכי. טענות אלה של הזרם הרדיקלי חוזרות אל "המהפכה הקופרניקית" של דיואי והופכת אותה על פיה, כי דיואי רואה במורה מקדם האינטרסים של הילד, והרדיקלים רואים במורה מקדם האינטרסים האמיתיים של החברה. כך שהמורה הוא סוכן פוליטי במסווה של טובת הילד.
הזרם הרדיקלי בחינוך אינו רואה כפי שראה דיואי את הזהות שבין האינטרסים של היחיד והחברה ז"א על פי ההיגיון האדם יוצר חברה שתשרת את האינטרסים שלו ולכן זה היה לגיטימי על פי דיואי שהילד יעבור תהליך סוציאליזציה לחברה שרוצה בטובתו, בדרך נעימה, כאשר המטרה של סוציאליזציה מוסווית והילד חושב שהוא אוטונומי לבחור בה.
הרדיקלים לא רואים את החברה כמשרתת אותם אלא כמנגנון שליטה חיצוני ומכאן חוזרים הרדיקלים לראות במורה את מי שמסלף ומשעבד את תודעתו של הילד לסדר החברתי והפוליטי.כאן ניתן לחזור למשפטו של הסופיסט קאליקלס שמתקיף את שיטת החינוך בזמנו ומוקיע אותה כמערכת של מניפולציות שמיועדת לדכא ולשעבד את החזקים כדי שידבקו ברעיון "השוויון (ע' 409) מכאן שהרדיקלים השמאלניים החזירו את המורה לעמדת המוצא שבו הוא לא בר סמכא אלא נציג הממסד הדתי או הפוליטי.
המורה של הזרם הרדיקלי דומה בתפקידו לבלש שתפקידו ללמד את הילד לגלות את האופי האידיאולוגי והמניפולטיבי של תהליך הלימוד והחינוך, ז"א מעודדים את התלמידים לבקר את תוכנית הלימוד ולהכשירם לגלות כיצד או היכן טומנים להם מנגנון של כפייה או מרות סמויה.
הליברלים באנשי החינוך אינם מבקשים לבטל את הסמכות החינוכית אך הם מבקשים לחלוק אותה עם ההורים ונציגי הקהילה וכך הם חושבים ישמרו האינטרסים והאיזון. השאלה שנשאלת ע"י רוזנוב האם בסופו של דבר זה נחשב לסמכות לאחר שהסמכות חולקה בין כל הרשויות?.
לסיכום
היחס האמביוולנטי אל סמכות המורה אינה חדשה. התחושה שהמורה בסופו של דבר נשחק בין כל הרשויות שממונות עליו ומצפות ממנו לביצוע הנחיותיהם גם היא אינה מפתיעה. מה שנותר למורה לנוכח הלחצים הסותרים הם הציונים שמהווים שוט בלתי חינוכי ליישם מדיניות פוליטית ומערערת על תפקידו החינוכי כך שהמורה מרוקן במו ידיו את סמכותו החינוכית .
 
שאלות מנחות למאמר של רוזנוב " המורה כבר סמכא או מורשה"
 
1.    כיצד רואה הסופיסט את תפקיד החינוך
2.    איך רואה אפלטון את תפקיד החינוך ובאיזה תנאי ז"א מי אמור לחנך
3.    מה מקומו-מעמדו של המורה במדינה של אפלטון
4.    מיהו "המחנך" במדינת החוקים של אפלטון
5.    איזה אדם יש לחנך על מנת שתתקיים מדינה דמוקרטית
6.    גם אפלטון וגם דיואי אינם רואים במורה אישיות בת סמכא מדוע?
7.    למה גורמת דמוקרטיה אוטופית
8.    מתי החלה להתערער הסמכות הפוליטית (שנים)
9.    מהי דעתו של דיואי על חרות מול סמכות
10.                       מהי המהפכה הקופרניקית הפיזיקלית
11.                       מהי המהפכה הקופרניקית החינוכית
12.                       מה תפקידו של ההורה במהפכה הקופרניקית החינוכית
13.                       מהו תפקיד המורה על פי דיואי
14.                       כיצד ראה הזרם הרדיקלי של שנות ה-60 את רעיונותיו של דיואי
15.                       כיצד ראה דיואי את תפקיד החברה
16.                       כיצד ראה הזרם הרדיקלי את תפקיד החברה
17.                       מה משמעותם של הציונים ככלי חינוכי

תמיר, יעל.(1995)."כרוניקה של כישלון ידוע מראש" בתוך: חן,דוד.(1995)..החינוך לקראת המאה ה-20. ישראל: רמות-אוניברסיטת ת"א ע' 425-437
 
מאמר זה מניח מראש שקיימת  בעיה במעמדו של המורה וקיימת התדרדרות במעמדו . רושם דומה ניתן לראות  במאמרו של רוזנוב[1] בו הוא  מזכיר את המורים בבריטניה ש"לפי שעה", שם עדיין יש למקצוע ההוראה לגיטימיות בעיני הציבור, אבל עצמאותם המקצועית הולכת ומתערערת וסמכותם שנויה במחלוקת. בארה"ב אומר רוזנוב המורים כבר משוללים כל סמכות מקצועית שכן מקצוע ההוראה אינו ממלא אחר שני קני המידה הבסיסיים שמאפיינים מקצוע מוכר: החינוך כמדע אינו מהווה "דיסציפלינה תיאורטית" מוכרת ומוסכמת, ואילו המורים עצמם אינם מהווים "גילדה" (שמו של איגוד מקצועי בימי הביניים שהיה בעל כוח עצום), דהיינו איגוד אוטונומי בעל סימני היכר מקובלים. יתר על כן המורים בארצות הברית כפופים לוועדי בתי הספר כלומר, לפיקוחם של הדיוטות ועל כן אין להם סמכות לפסוק הלכה בכל הקשור לתחום התמחותם המקצועית. כך נראים הדברים בעניו של רוזנוב במאמרו : המורה בר סמכא או מורשה?  ע' 410. נראה שמאמרו של רוזנוב עמד לנגד עיניה של תמיר כשבחרה  לדון במעמדו של המורה מן הפן הסוציולוגי-היסטורי, ולהוסיף נדבך לפן החינוכי פילוסופי של רוזנוב.
תמיר רואה שלוש סיבות לפיחות במעמד המורה:
שבירת האידיאל של המדינה הניטרלית.
צמצום הפער בין מבוגרים וילדים.
התחזקותן של מגמות ספקניות-לגיטמיות גדולה למגמות ספקניות.
לדעת תמיר מורה הוא מי שאמור להורות דרך, להצביע על כיוון כשההצבעה על הדרך אינה אקראית אלא מתבססת על ידע שאינו מצוי בידי מבקשי הדרך-התלמידים. סמכותו של המורה מקורה אם כן בידע בלעדי שיש לו.
 
הגדרה זאת מקשה את קבלתה, מאחר ועולה השאלה  איזה ידע בלעדי יש למורה? האמנם ידע מקצועי הוא בלעדי? האם כל מי שיודע מתמטיקה יכול ורוצה להיות מורה? האם די בידע או כמו שאמר רוזנוב זה צריך לדעת איך להעביר את הידע. ובעיקר מהו אותו ידע שעלינו המורים להנחיל ? האם הכוונה לידע האמת ?, ידע המוסר? או הידע ליילד תבונה כמו שחשב אפלטון, או הידע להעביר מסרים בדרך  מניפולטיבית כמו שחשב דיואי וכך תוכל החברה לחנך את הצעירים מבלי שירגישו שכופים זאת עליהם.
תמיר מזכירה את רוזנוב ומאמצת את אבחנותיו בין המורה כמקור "סמכות" למורה "כמורשה"  החברה. לאחר שהיא חוזרת על הנחותיו של אפלטון (כפי שראינו כבר אצל רוזנוב) היא מסכמת את הנושא במשפט חשוב תפקידו של המורה ומעמדו נסמכים על יכולתם של סוכנים חברתיים לכוון את דרכו של המורה-אלו יורו למורה את הכיוון וסמכותם תאציל על המורה
מי הם אותם סוכנים?
על פי גודמן בספרה "חינוך ודמוקרטיה" [2], המדינה היא זו שמאצילה על המורים מסמכותה ולמדינה יש חמישה מודלים
מודל מדינת משפחה
מודל מדינת המשפחות
מדינת הפרטים
והמדינה הדמוקרטית
המדינה הרב לאומית
 
מהי מדינת המשפחה?
מדינת משפחה כשמה כן היא. מדינה שמתפקדת כמשפחה. הילדים אמורים להכיר את מהות החיים הטובים, לטפח בהם שאיפה לחיות את חייהם על פי עקרונות הטוב ולבסס הרמוניה בין הטוב הפרטי לטוב הציבורי כמו בין אחים.
מדינת משפחה מניחה שהשליט, הוא  כמו אבא העומד בראש משפחה, יודע מה טוב ומה רע לילדיו. בצורה כללית שיטה זו מניחה שלשליטים כפריטים ולמדינה כמוסד, יש נגישות לידיעה מה טוב. צורת מדינה כזאת היא בעייתית כי כל תלמיד בעולם המערבי יודע שהאמת וידיעת הטוב הם רלטיבים, ז"א יחסיים, והמגמה היא לא להיות צודק אלא ללמד את עצמך לחשוב שאולי אינך צודק ז"א אולי הצדק הוא עם הצד השני או ששני הצדדים צודקים. די בבחינת המאה האחרונה המתאפיינת יותר מכל בחשדנות כלפי מהותו וערכו של הידע בכלל ושל הידע המדעי בפרט, כדי להבין את הבלבול בו אנו נמצאים.
בסיסה של חשדנות זו עומדת ההכרה שכל ידע הוא "ידע מטעם" ז"א הידע עבר סינתיזה אצל סוכן חברתי עם אינטרסים שונים ולכן יש להתייחס לידע זה בספקנות ובביקורתיות מה שמצריך מורה שיכול להעניק לתלמיד כלים לשיפוט הידע באופן עצמאי, כאילו דו שיח בין דעות סותרות יקרב את הצדדים אל האמת כאשר גם האמת המדעית כבר מוטלת בספק. כמו כן נשאלת השאלה האם כל ידע מדעי תורם לחברה טובה יותר או שיש ידע טכנולוגי שיש לקטוע כמו הידע  שהוביל לבניית המשרפות באשוויץ.
אי הידיעה בהקשר לזכות להעברת הידע של המדינה שומט את הקרקע מתחת לדרישתה של מדינת המשפחה לבלעדיות חינוכית .
מהי מדינת המשפחות
בניגוד למדינת משפחה שבה השלטון ממלא מקום האב המשפחתי הרי במדינת המשפחות החינוך אכן ניתן לידיהן של המשפחות. ההורה אמור לבחור לילדיו את החינוך המתאים להשקפותיו. הורה שמאמין בצמחונות ישלח את בנו לבי"ס שיחסו לעולם החי והצומח יהיה בהתאם, הורה דתי ישלח את בנו לבי"ס דתי או חרדי, הורה פציפיסט יחפש בי"ס ברוח זו ואחרים  ישלחו את ילדיהם לפנימייה צבאית. הזכות לחנך במדינת המשפחות נגזרת מהאוטונומיה של ההורה וממידת האחריות שהוא חש כלפי ילדיו וזה מבלי שתהיה גישה שיפוטית לגבי דעותיו של ההורה והתכנים שהוא מבקש להעביר לילדיו.
ההנחה העומדת בבסיס שיטה זו היא שהאפשרות שההורה טועה בחינוך ילדיו אינה גרועה מהאפשרות שהשלטון עלול לטעות בחינוך הצעירים במדינה, וסביר להניח שההורים ירצו את טובת הילד יותר מהשלטון.
שיטת מדינת המשפחות נפלה על רקע עליית מעמדם של הילדים, וזאת לאחר שזמן רב חשבו שהילד איננו זקוק לזכויות משל עצמו וההורה מייצג אותו בשל העובדה שהילד עדיין חסר בינה לעשות זאת היטב.
התפיסה החדשה של זכויות הילדים החדירה את ההכרה שלילד יש רצונות ודעות משלו ויכולת להגן עליהם. מי שייצג את הגישה הזו היה יאנוש קורצאק בהגותו החינוכית כאשר טען שהילד הוא יצור בן בינה היודע היטב את הצרכים, הקשיים והמעצורים של חייו. דרך זו הובילה להעמדת הילד במרכז יחד עם דרכו הפילוסופית של דיואי ו"המהפכה הקופרניקית" שטופלה במאמרו של רוזנוב.
הקושי העיקר של מהפכה זו היא העובדה שמהפכה זו לוותה בסיסמא ש"העולם שייך לצעירים" מה שהפך את הזקנה לאיום שבשל כך כולם מסרבים להזדקן מחשש שיוצאו מחוץ לעולם הרלוונטי. בעיה זו באה לידי ביטוי בדרכים רבות, אך לדידנו זה הפך את המורה למבוגר המנסה להראות צעיר כאשר הוא מחקה את דרך  לבושם של הצעירים ואת שטחי התעניינותם, כמו ספורט אתגרי מוסיקה ועוד. התוצאה פער חיצוני קטן בין המורה לתלמיד, ומכאן קצרה הדרך לשבירת הדימוי הסמכותי של המורה.
כך שמצד אחד נשבר המבנה ההירארכי של הידע ובמקומו בא מבנה פלורליסטי שבו לכל דעה יש לגיטימיות, ומצד שני שבירת האוטוריטה הסמכותית של המורה שבעבר עמד על במה מוגבהת והיום הוא מסתובב בין השולחנות ויושב עם תלמידיו. יש מי שחושב שהמורה חייב לאפשר לתלמידים חופש גמור כמו שמקצין זאת החוקר ניל ויש אחרים שחושבים שהם פועלים יחד עם התלמידים אך אין להניח לתלמידים לנפשם ויש לכוון את דרכם גם אם אין זה בדרך סמכותית כמו שחושב פררה.
כמו במאמר של רוזנוב המדינה המשפחתית אמורה לפתח חינוך מקשיב ומבין לילד כאשר ניתן לעשות זאת בשתי דרכים
:1- הנחייה ברוחו של אפלטון ורוסו ז"א ליילד את התבונה החבויה בילד ואז המורה הוא סמכות –כי הוא "המורה היודע".
2. או שיתקיים דיאלוג בין הילד למורה, דיאלוג  בו המורה שווה לתלמיד -"המורה השואל".  ואם קיימת סמכות הרי היא סמכות שטמונה באישיותו המיוחדת של המורה ולא ממקצועיותו. סמכות מסוג זה מעמידה בצל את המורים חסרי האישיות הייחודית וגורמת למתח שלילי בין המורים.
העמדת הילד במרכז הביאה ל"מגילת זכויות הילד" שלא נכתב בה שזכותו של הילד לרכוש ידע אך נכתב בה שזכותו להתפתחות אישית ולהנאה.
קושי נוסף שנוצר מהעמדת הילד במרכז הוא הניסיון להחליף את ההורה בהקניית ידע מהלך שעל פניו נראה נכון, שהרי לא נצפה שכל הורה ידע כל מה שנדרש ללמד את בניו. הבעיה מתחילה כאשר המורה נדרש לעשות זאת כאילו הוא ההורה עצמו, ועליו להבין ללבו של הילד לספק לו סביבה מגינה ומהנה. דבר זה התרחב עד כדי כך שמורים דוחקים את רגלי ההורים בעיקר כאשר הילדים נמצאים שעות ארוכות מדי בבית הספר או כאשר ההורים עסוקים מדי מכדי להתפנות לילדיהם.
רעיון זה הפך את  מקצוע ההוראה למקצוע של נשים מהר יותר משציפו כי  ההנחה הייתה שנשים ממשיכות בבית הספר את תפקידן המסורתי במשפחה כאמהות, ואם הן גם מקנות ידע אז זה אידיאלי. מצב זה הוביל לכך שהתהליך הוציא את ההורים ממעגל האחריות  כתופעת לווי להכנסתן של נשים למקצוע, הביא לכך שההורים שנדחקו מתפקיד ההורה המטפח, המבין והמלווה, הפכו למבקרי המורים. כל הורה מצפה שהמורה תנהג בבנו כפי שהוא היה רוצה לעשות זאת וכאשר זה לא נעשה בדיוק זה מקור לעימותים בין הורים למורים.
 
מדינת יחידים
 
כאשר מדינת המשפחה מתמוטטת עם שבירת המשפחה הסנטימנטלית (משפחה שבה מצפים מההורים שיפעלו מתוך רגש לילדים-וההנחה שזה יסדיר את כל צרכי הילד) והילד הופך לבעל זכויות עצמיות, ולא עוד קניינם של ההורים, אין עוד מקום למדינת המשפחות. הילד מבקש לתפקד כישות עצמאית ונוצרת מדינת היחידים שלוקחת על עצמה את חינוך הילדים תוך שמירה על חירותם. שיטת חינוך כזאת יודעת שאין לה מונופול על הידע, לכן אין היא מכוונת את הילד לצד זה או אחר של עמדות מוסריות. מצב כזה יתכן רק כאשר המדינה היא באמת ניטרלית, אך מדינת הלאום התגלתה כבלתי ניטרלית וגם הדמוקרטיה הליברלית הוכחה כמערכת של אינטרסים והעדפות של רוב המשליט את כוחו על המיעוט. מה שהתברר הוא כי בחסות מסווה של נייטרליות הפיצה הדמוקרטיה הליברלית תרבות וערכים פרטיים–ערכים מערביים, של גברים לבנים, ופרוטסטנטים. כך שחלום המדינה הניטרלית שרואה מעבר לכל נקודת מבט אישית הוכחה כאשליה, ואכזבה זו הולידה את המדינה הרב לאומית.
המדינה הדמוקרטית
 מדינה דמוקרטית מכירה בחוסר יכולתה להיות ניטרלית משום שהיא משקפת את עמדת הרוב גם אם היא מאפשרת למיעוטים שבה להתבטא. המדינה הדמוקרטית מכירה בהורים כמי שזכותו לכוון את חינוך ילדיו בדרכו אך מכירה בעובדה שילד זכאי להכיר גם צורות חינוך שונות מאלו שהוריו מבקשים לשמר. ובכך היא שונה ממדינת המשפחות (שם ההורים הם הסמכות להחליט על כוון חינוך ילדיהם מבלי שתהיה ביקורת כלשהי על דרכם). המדינה הדמוקרטית מכירה בחינוך פוליטי. ובריבוי דעות כי ריבוי הדעות עשוי להוביל ביחד לאמת גדולה יותר ואם לא, אז עדיף שנטעה בעצמנו מאשר נוטעה ע"י אחרים. ריבוי דעות חשוב משום שבחברה רב תרבותית חשוב שכל קבוצה תשמיע את דעותיה ותעמיד אותן לבחירת כולם .
התיאוריה הדמוקרטית מקדשת את הדו-שיח הרציונאלי והקניית כלים נתפסת כיעד חינוכי המרכזי. השיח הרציונלי הוא תרומתה של תנועת ההשכלה ולמרות הפיתוי הגדול שהיה בה, היא הוכחה כבלתי ישימה ז"א האמת והחופש לא דרו בהרמוניה כפי שציפו ולא היה מקום לכל הדעות. על מנת לקיים דו-שיח ראציונאלי דרוש היה הידע שאיננו נגיש לכל. וכשאין ידע מתפתחת תרבות שיח של בלבול- מוח שבניגוד לשקר שיש בו מהכוונה להשיג משהו ע"ח האחר, הרי שיח של בלבול-מוח הוא האדישות לאמת וכל הכוונה של "מבלבל המוח" היא ליצור דימוי כאילו הוא יודע.
ולשם מה צריכים שיח כזה?
מדינאים ופוליטיקאים חייבים להביע דעה גם בתחום שאין הם מבינים בו דבר, "בלבול-מוח" הוא פתרון לנציג ציבור שחוסר דעה בנושא מסוים עלול להזיק לו ציבורית. השילוב בין הדרישה המהותית של הדמוקרטיה שלכל אזרח יהיו דעות בתחומים שההכרעה בהם מחייבת מיומנות, לבין ההכרה ההולכת וגוברת שאין לאזרחים את הכלים הנדרשים לקבל הכרעות בנושאים אלו וכי מערכת החינוך אינה יכולה להקנות כלים כאלו מטילה צל כבד על החינוך לדמוקרטיה בפרט ועל החינוך בכלל.
 
המדינה הרב לאומית
אידיאת המדינה הניטרלית נכשלה כי מדינות אינן יכולות להיות ניטרליות. המדינה הרב תרבותית שניתן היה לחשוב שתתן ביטוי לדעות השונות. של התרבויות השונות הוכחה גם היא ככישלון. המיעוטים התרבותיים לא זכו לייצוג אמיתי של דעותיהם. המדינה הרב-לאומית מנסה לעשות מה שנחשב ככפירה במדינה הדמוקרטית הליברלית והוא "חינוך נפרד אבל שווה" ז"א מה שנחשב כניסיון גזעני המנוגד לרוח השוויון במדינה דמוקרטית ליברלית, הופך במדינה רב-לאומית למותר ולרצוי. אם במדינה הליברלית הייתה שאיפה לאינטגרציה וכל ניסיון ליצור מערכת חינוך נפרדת זכתה לגינוי, הרי שבמדינה רב-לאומית מעודדים זהות עצמית כי הצידוק הוא "עלינו ללמוד מהדומים לנו", למידה שעיקרה עיצוב זהות ויצירת קהילייה נפרדת ולא חקר האמת.
המורה ומעמדו פורחים בתקופת פריחה לאומית, כי הוא נושא הדגל של השינוי. המורה לימד את העולים עברית וצרף אותם לעם היושב בארץ, בחברה בתר-לאומית (פוסט-לאומית- לאחר העיצוב הלאומי) כאשר הזהות הלאומית או האתניים הופכים לשוליים, המורה מאבד מיוקרתו כי אין בו צורך והוא נחשב לשמרני או למהפכני
 
לסיכום
כאשר האמון בקיומה של אמת מוסרית אחת מוחלטת נשבר, כאשר האמון בכוחו המשחרר והמקדם של המדע נסדק, והמסר הלאומי נחשף כנרטיב שהומצא על מנת לייצג עמדה אחת מני רבות, כאשר ריבוי הידע נתפס כנטל וכוחה של הרציונאליות מוטל בספק –ממילא נסדק מעמדו של המורה. המורה הינו שליח מטעם השלטון או הקבוצה האתנית או ההורים, והוא אמור להעביר מסרים המקובלים על שולחיו אלא שמסרים אלו אינם מוחלטים, וכוחם טמון לא בערך האמת שלהם, אלא בכך שהם משקפים את עמדותיהם של בעלי שררה בפוליטיקה או בכלכלה ואף במדע. המורה אינו סוכן של האמת אלא סוכן פוליטי חשוד תמידי כמי שמשרת אינטרס זה או אחר. ומכאן קצרה הדרך האם אנו צריכים בכלל מורים?
נסיים בדבריו של החתול בספר עליסה בארץ הפלאות:
עליזה שואלת "האם תוכל לומר לי מהי הדרך שעלי ללכת מכאן?" החתול עונה" זה תלוי בעיקר לאן את רוצה להגיע " עליסה עונה" לא ממש אכפת לי לאן"  עונה לה החתול " אז זה ממש לא משנה באיזו דרך תלכי"
דו שיח זה מתאר יפה את חוסר הכיוון של מערכת החינוך שאינה יודעת לאן פניה מועדות אך גם לא אכפת לה .

[1] רוזנוב, אליהו.(1995)."המורה בר סמכא או מורשה?" בתוך : חן,דוד.(1995)..החינוך לקראת המאה ה-20. ישראל: רמות-אוניברסיטת ת"א ע' 409-424.
 
[2] תרגום מאנגלית

שאלות מנחות-תמיר
1. מהי הגדרת המורה על פי תמיר ומהי הבעייתיות שבה
2.  מהי מדינת משפחות
3. מה ההבדל בין מדינת משפחה למדינת משפחות
4. מי הפיל את מדינת המשפחה
5. מה הביא להקמת מדינת יחידים
6.  מדוע חייבת מדינת יחידים להיות ניטראלית
7. מדוע מדינה דמוקרטית ליבראלית חייבת להיות ניטראלית ?
8.האם מדינה דמוקראטית יכולה להיות ניטראלית
9. האם השיח הרציונאלי ניזון מרגש או מידע ומדוע זה חשוב
10. מהו שיח "בלבול מוח"
11 כיצד הפכה הפוליטיקה את השיח הרציונאלי לשיח של בלבול מוח ומדוע
12. מדוע שאפה המדינה הדמוקרטית לאינטגרציה-מהי אינטגרציה
13. למה שואפת מדיניות רב-לאומית/ רב תרבותית
14. איזה מודל מדיני שואף לחינוך שוויוני
15 איזה מודל מדיניות שואף  לחינוך "נפרד"
16. באיזו תקופה פורח מעמדו של מורה
17. איזו חברה תאדיר את מעמד המורה ואיזו תדכא אותו
18. מה קרה בעקבות השינוי של "העולם שייך לצעירים" ולמה
19. מדוע מורות היו המועמדות האידיאליות להוראה
20.  על פי איזו אידיאולוגיה חינוכית יש להעדיף מורות
21. איזו אגנדה חינוכית העלה יאנוש קורצאק


לייבסיטי - בניית אתרים