גילוי נאות
ד"ר דליה שחף איננה רופאה ואיננה פסיכולוגית . הזכות לתת שכם ולהעניק אוזן קשבת להורים הנתקלים בבעיות חינוכיות ,באה מ-40 שנות ניסיון בהוראה במסגרות פורמליות של ביה"ס, ניהול גן ניסיוני והוראה של 20 שנה במכללה לחינוך
.
אתם שואלים ד"ר דליה שחף משיבה........
שלום דליה
אני מתלבטת קשות בקשר לכלתי שמשום מה ממש לא מסתדרת עם הנכדה שלי בת השנתיים ומגיעה איתה לעימותים שדומים לעימות עם נערה בגיל ההתבגרות. אני סובלת בשקט את התלונות שלה על הילדה ומנסה לעזור כמיטב יכולתי בכך שאני מחליפה אותה בכל הזדמנות שאני יכולה ואני לומדת מהשהות עם הילדה שהילדה פשוט מדהימה ושמשהו לא כשורה עם כלתי, בעיקר כשכל מי שמטפל בילדה רק מתפעל ממנה. והיו לה בזמן האחרון לפחות 4 מטפלות מה עושים. אני ממש מיואשת כי אני כחמות ממש כבולה.
חמות יקרה
נראה לי שאת והנכדה בבעיה קשה . לפני שאני עונה לך הייתי שמחה לפתוח את הנושא לקוראות האתר
שלום דליה
היינו אצלכם ביום שני האחרון אני חברה של שרית (שם בדוי) עם הילד בן השנתיים שכל הזמן בכה.
לא הספקתי לדבר איתך בסוף ורציתי להתייעץ איתך לגבי סוגיית הגן. אני לא יודעת מה לעשות חשבתי שזה טוב לירון (ש.ב) שהוא לא בגן ואני רק הולכת איתו לגינה והוא משחק כל יום מקסים עם חגית הבת של שרית אבל ראיתי שהתגובות שלו נהיו יותר ויותר קשות ונראה שהוא רק מפחד מילדים יותר ויותר וקשה לו מאוד .
כל מקום שדיברתי כולל היום שהיייתי פעם ראשונה במכון בייקר אמרו לי שאני חייבת גן
חלק מדברים על גן קטן שכמעט בלתי אפשרי למצוא...
מה זה גן חוש חש?
מה היית מציעה לי לעשות?
מה את חושבת על מה שראית באותו יום?
אחרי זה הוא נרגע אבל היה מאוד לחוץ וכמובן שלא השתחרר לחלוטין...
איך אני אוכל לעזור לו בלי גן?
האם לדעתך הוא צריך גן?
אודה לך על כל תשובה
מיכל
ד"ר דליה שחף עונה
היי מיכל
מתוך צפייה פסיבית בך ובילד אני יכולה לומר שלירון אכן יש קושי באינטראקציה עם ילדים והקושי איננו בגללך כפי שרבים נוטים להאשים את האימא או את הבית, הקושי של ירון הוא מולד ויתכן שאת כהורה בלתי ו מנוסה בבעיות מסוג אלה עושה שגיאות, אבל השגיאות שלך מאד נורמליות. מה שאת בעצם עושה זה ניסיון ארוך ומתסכל לעזור לילד, וכל הורה עושה זאת בשיטת הניסוי והתהייה, כך שאת לא שונה מכל הורה אחר. הקושי שלך נובע בשל העובדה שכל שאת עושה , לא פותר לך ולירון את הבעיה ולכן את במתח ובלחץ, וזה כמובן לא עוזר לילד אלא מחמיר את הבעיה. במילים אחרות את לא אשמה בשום דבר שקורה לירון, להפך העובדה שהחלטת להתמודד עם הבעיה ולא לשלוח אותו לגן עד היום (ז"א ל"זרוק" אותו לטיפולם של אחרים ולסגור את הדלת אחריך ולא לשמוע מה שקורה שם) זאת תעודת הצטיינות עבורך כאמא.
יחד עם זה לירון קשיים אמיתיים-בגיל הזה ילדים אינם מפברקים בעיה, הם מגיבים כמו שהם מגיבים רק כשיש באמת בעיה ולירון יש בעיה, סביר להניח שהיא על רקע של קושי בעיבוד חושי כי שמתי לב שכאשר מישהו בכה הוא נכנס ללחץ, כשמישהו מתקרב אילו קרוב מדי הוא בלחץ, וזה בהחלט סימפטומים של קושי בעיבוד חושי, יחד עם זאת את מבינה שגם במקרים כאלו עם טיפול נכון הזמן יעשה את שלו, ז"א כשהוא מכיר מישהו טוב, הוא לא מפחד ממנו , כמו שהוא מתנהל עם חגיתיה הבת של שרית, וזה אומר שירון צריך את הזמן להסתגל ושצריך לתת לו את הזמן לכך, ולחשוף אותו לאט לאט לעוד ילד ועוד ילד וזה יקרה, אבל לא מחר בבוקר אלא בעוד שנה. למה? כי היום ירון לא צריך עדין חברת ילדים, אלא למטרת חיקוי, והעובדה שהוא בקשר טוב עם חגית מוכיחה שיש לו כישורי חיברות מצוינים כך שממש לא צריך לדאוג.
הדבר ששמתי לב ושצריך לפתור ומיד זה את "הדברת" הבלתי פוסקת שלך שמחמירה את מצבו ולמה? כי כשירון לחוץ הוא מגייס את כל כוחותיו להתמודד ואין לו כוח להתמודד עם השאלות שלך, והדברים שאת אומרת, כך הפטפטת שלך רק מוסיפה על הרעשים שהוא ממילא סובל מהם -אם אכן ירון סובל מקושי בעיבוד חושי, אז דיבורים הם "מפגע" ולכן צריך להמעיט בהם עד למינימום הנדרש. והדרך היחידה לעזור לו כאשר הוא נכנס ללחץ זה לקחת אותו לידיים לחבק אותו ולהרגיע -בלי לדבר.................... כי כל מילה במצב זה מיותרת ומקשה עליו עוד יותר. תוכלי לדבר איתו, רק כשיירגע, למשל כשאתם נוסעים באוטו והוא נמצא במושב שלו נינוח ורגוע תוכלי לשקף לו מה שקרה, ולשאול אותו מה הפחיד אותו , גם אם הוא לא יכול לענות. זה לא יפחית את ה"כאב" שהסביבה גורמת לו, אבל הבנה קוגניטיבית תסייע לו להתגבר בהמשך, לא מחר בבוקר, אבל בעוד חצי שנה ז"א את מה שאת עושה היום, לא תקצרי מחר, אבל בהחלט תקצרי בעוד חצי שנה. אם תתמידי לא לדבר בשעת המצוקה שלו ולדבר רק כשהוא נינוח וגם אז לא לדבר הרבה, אלא רק לשקף מה קרה, ולציין שאת לצידו ואת תשמרי עליו תמיד ושלא ידאג. הבכי של ירון הוא אינסטינקט אבל יש בו גם מסר שאומר אני לא מרגיש בטוח ואני צריך אותך לידי, אז אל תתרחקי. עם הזמן ועם החיזוקים המילוליים שלך והצמיחה בשנים הוא יחליף את הבכי בתחושת הביטחון שכאשר הוא לחוץ את לידו והוא אינו צריך לבכות , כמו שזה קורה כשאתבחברתם של שרית וחגית..
לגבי העצות לקחת אותו לגן , גן קטן , עקרונית שום ילד בעולם לא צריך ללכת לגן בגיל שנתיים, ומאושרים הילדים שאמא/אבא שלהם מוכנים לטפל בהם. קל וחומר ילד עם קושי חושי., היום את צריכה להסתפק בחברתן של חגית ושרית ולעבוד איתו על "חלופת בכי" ז"א שבמקום לבכות הוא יגדיר מה קורה לו , ומאחר והוא עדיין לא מילולי אין טעם ואסור לקחת אותו לגן ולהעמיד אותו במצב של חוסר אונים. אסור להכניס פעוטות לגן כל זמן שהוא לא יודע ולא יכול להגדיר מה הוא רוצה, קל וחומר ילד עם בעיה חושית ששום מטפלת לא תוכל /תרצה להתמודד איתה.
יקירתי, החיים לא ממש מפנקים אותך אבל ירון העניק לך הזדמנות לצמוח כאדם וכאימא אם את תתמודדי עם הדחף הטבעי לדבר, ותעבדי על עצמך ותצליחי להפחית את הדיבורים בשעת המצוקה של ירון את תראי שהוא ישתנה פלאות ז"א הוא יפחית לאט לאט את הצורך לבכות.
כמו כן עליך להיות חזקה ולדחות כל ניסיון של אחרים להטיל עליך את האשמה במה שקורה לירון, ואני מתכוונת לכל הסובבים אותך כולל בעלך/האבא של עידו, כולל הוריך וההורים של בעלך , שלא לדבר על הסביבה הרחבה יותר, שנוטה להאשים את האימא מהר מאד , אז תהיי חזקה ותתחילי לומר לעצמך מול המראה כל בוקר " אני אימא נהדרת בכך שאני מתמודדת עם ירון ולא מעבירה אותו לטיפולם של אחרים", רק אני יודעת ומרגישה מה טוב לירון, ועם סבלנות הוא ימצא דרכים לתפקד בחברה. זכרי! כל בוקר תחמיאי לעצמך שלקחת אחריות על ירון ואת מתמודדת . לצערי הרבה אמהות אינן יודעות אפילו שלילדיהן יש בעיה כי מגיל אפס הן כבר שלחו את ילדם לפעוטון , הן סוגרות את הדלת אחריהן ולא יודעות כמה הילד שלהן אומלל!!!!!
אז את אימא נהדרת והמשיכי כך
ולסיום גשי לימימה חלפון לאבחון ואשמח לדעת מה היו מסקנותיה
חזקי אמצי, ואת מוזמנת לבוא כל יום שני ל"גן עם אמא" בקריית אונו
ד"ר דליה שחף
היי דליה
תודה רבה על תשובתך מאוד התרגשתי לקרוא אותה מאוד חיזקת אותי.
מה שכל הזמן מטריד אותי הוא למה חלה ההתדרדרות האחרונה כלומר שאני הייתי איתו והיו ילדים ורעשים ודיבורים הוא היה בסדר. עכשיו כל ילד שמדבר לידו מקפיץ אותו והוא פשוט לא מצליח להרגע אפילו עם חגית הוא יותר מסוייג בגלל שלפעמים היא צועקת משמחה או צועקת עליו אם נמאס לה ממנו באותו רגע והוא פורץ בבכי.
טוב....
אני מקווה שאחרי האבחון של ימימה יהיו לי כמה רעיונות איך להמשיך
אני אעדכן אותך
תודה
מיכל
היי מיכל
אני אמשיך לפרגן כי את ראויה לכך ולצערי זמן רב לא זכית לכך מצד החברה דבר שהקשה עליך מאד ועל ירון לגבי ההידרדרות במצבו של ירון זה מצב שמתבקש ממה שעובר עליו , ככל שירון מתבגר הוא צובר ניסיון , הניסיון שלו עם העולם שסביבו שלילי ברוב המקרים, ולכן הוא מנסה להימנע מראש מדברים שגרמו לו להרגיש רע והמצבים הללו הולכים ומתרבים.
ילדים עם קושי בעיבוד חושי מתחלקים לשניים כאלו כמו ירון שמגיבים בבכי ובהתכנסות ואחרים שמגיבים באלימות וזה אותו פן של הבעיה, נראה לי ששפר גורלך שירון נמצא ב"מתכנסים" כי זו קבוצה שזוכה בד"כ באהדת החברה, הקבוצה שמגינה על עצמה באלימות כלפי המתקרבים אליהם, במצב הרבה יותר קשה
כך שאת בקבוצת האמהות בנות המזל.
עליך להבין שלירון אין נסיגה אלא -ניסיון והוא מגיב בהתאם, ככל שתאבחני אותו מהר יותר תוכלי לטפל בבעיה הספציפית שלו ולעזור לו לצבור ניסיון חיובי עם החברה שסביבו ואז הפחד מהעולם סביבו יפחת
חזקי ואמצי ספרי לי איך התנהג בליל הסדר האם היה נינוח?
ד"ר דליה שחף
היי ד"ר שחף דליה
זוכרת אותי ? אני אמא של עמית (שם בדוי) שיחד ביקרנו בגן מחצית הרצף שנה שעברה, מאז שסיימנו את הגן אני תוהה מה עלה בגורלו של אור שזמן רב התקשה להשתלב בגן, רציתי לומר לך מה שלא עשיתי בזמנו, שמאד הערכתי את העובדה שביקשת מההורים לקחת את הילד הביתה , להעזר בסבתא הנהדרת שלו שאותה הכרנו כשבאה לקחת אותו באהבה רבה מהגן.
תשאלי ודאי למה נזכרתי לשאול עליו עכשיו?
כי השבוע ראיתי את אימא שלו והיא לא נראתה מאושרת מהגן שהוא הולך אילו, היא סיפרה שהכל בסדר אבל מקולה לא נשמע שהכול באמת בסדר, וחוץ מזה קראתי באתר על ילדים עם קושי באיבוד חושי ומשום מה נראה לי שזה התאים לאור. אני שואלת כי כמורה בבי"ס חשוב לי לדעת אם זיהיתי נכון את הבעיה של אור?
היי שרון
שמחתי מאד לקבל את הדוא"ל שלך , שמחתי לגלות שהחוויות שעברנו יחד בגן "מחצית הרצף" ממשיכות להדהד גם אחרי.
אין לי אלא להתפעל מהעובדה שאחרי שקראת את המאמר-"קושי בעיבוד חושי -יש דבר כזה" , חשבת מיד על אור, זה מדהים ועל כך מגיע לך ציון לשבח. לצערי הוריו של אור לא חשבו בזמנו שזהו המקרה של אור, ולא הלכו לאיבחונים כדי למקם בדיוק אילו חושים רגישים אצלו במיוחד, ומפריעים לו בחיים. הבעיה של אור היא שהוא משלה את הסובבים כי הוא מאד מאד מפותח , הוא היה מילולי כבר בגיל שילדים אחרים בקושי הוציאו מילה לעניין, הוא מתפקד פיזית הרבה מעל גילו, ולכן, (וזה האסון של הילדים הללו) -חושדים בהם שהם עושים דברים כדי לשלוט בסביבתם ולא משום שבאמת משהו מציק להם. קשה למבוגרים לקבל שדווקא את הקושי הזה הם לא יכולים להגדיר. ואכן אור הוא ילד עם קושי בעיבוד חושי הבכי שהיה נכנס איליו לעיתים קרובות ללא כול סיבה נראית לעין שלנו, ובעיקר העובדה שלא יכולנו להרגיע אותו בשום דרך מוכיחה כאלף עדים שהבעיה שלו היא חושית ולא התנהגותית. גם העובדה שהוא התנהג רע כאשר אמא שלו לקחה אותו לאירועים והפעלות שנראו בעיניה משעשעות, והוא התנהג שם בגסות למבוגרים וסרב להישאר מוכיחה שוב שהילד סובל מקושי באחד או יותר חושים.
לצערי אמא שלו חשבה שזה התנהגותי ושצריך לשים לו גבולות וזה כנראה מה שהיא עושה. אני כואבת את הנושא כי הילד מדהים ובדרך הטיפול ההתנהגותי הוא ישבר ויגיע למסקנה עצובה שאף אחד לא עוזר לו הוא יתכנס בעולם שלו או יהפוך למאד אלים כשזה בא מפחד שאין לו שליטה עליו. אור איננו מפונק-משהו מפריע לו מאד.
חבל אבל אור איננו היחיד שההורים מפספסים, ואני שמחה שאת כמורה לקחת על עצמך לעזור לילדים הללו ע"י הפניית תשומת הלב של ההורים לחומר שקיים בנושא
מקווה שיחד נוכל להגדיל את מעגל התקווה לילדים בעלי קושי בעיבוד חושי
ד"ר דליה שחף
