פשטות

פשטות היא היופי
פשטות היא התיחכום האולטימטיבי/לאונארדו דוינצ'י

מקום פשוט לחינוך תרבות ואמנות

 

7. גלרייה לאומנות הנשק העתיק-ע"ש יעקובי יוסף ז"ל  |  8. הערכה חליפית-מבחן תלת שלבי- מה זה?  |  10. פשטות-מהספרים  |  11.פשטות מהסרטים  |  12. פשטות בצבעים  |  13. בעלי קושי בעיבוד חושי-יש דבר כזה  |  15."חמולה" מקום טוב לגדול  |  18. פעוטונים מציאות אפורה בעטיפה ו ... דה-ד"ר דליה שחף  |  18.זוגיות-לא מה שחשבתם-גילוי נאות  |  19.האישה הישראלית מעידן של שסע עדתי לעידן של שסע מיגדרי  |  46.לטייל עם סבא שומיק  |  מצבות מדברות אל העתיד  |  רמזים , ראיות, ושאלות שמאחורי מצבות  |  


 


להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


אוסף הנשק של יעקובי יוסף ז"ל 
 הגולשים מוזמנים להביע דעתם על הפריטים, מקורם, סיפור רקע ועוד.דרך קטגורית צור קשר
סכינים מזרחיות
מבוא-ד"ר דליה שחף
 

הסכינים המזרחיות בניגוד לאירופאיות מאופיינות בנדן שעשוי ממתכת .  הסיבה   לכך היא שצייד של בע"ח גדולים שעורם ראוי להכנת נדן נדירים ביותר וכמעט לא קיימים במזרח התיכון ובאזורי המדבר הצפון אפריקאים, שהביוטופ שלו נעדר בע"ח גדולים שניתן לצוד, ולהשתמש בעורם ליצירת נדן. אם קיים צייד זה צייד של עופות ולא של יונקים גדולים כמו באירופה שמהווים חלק טבעי בתרבות הכלכלית שם.   באזורים הים תיכוניים והמדבריים היונקים הגדולים הם צאן ובקר כאשר אלו אינם ניצודים אלא נשחטים ומשום כך אינם נחשבים כבעלי ערך להתקשט בם. הצייד בניגוד לרועה מצטייר כבעל תעוזה, אומץ לב ויש בו מן ההרפתקנות שאינה מאפיינת את אפרוריות חייו של הרועה. באירופה הגשומה, נמצא את תרבות המרעה מול תרבות הצייד כאשר הציידים הם בעלי היוקרה החברתית הגבוהה יותר, והם יקפידו להתהדר בנשק  שיצביע על הישגיהם כציידים. בע"ח המבוייתים שמעורם מכינים מיכלול של כלים ועזרים   לחיי היום יום לא מצאו בד"כ   את   דרכם לכלי הנשק  המזרחיים מלבד השימוש בקרניים,שהיו ראויים לקישוט. המתכת הייתה יוקרתית יותר ועמידה יותר   ראוי יותר ומלאכת המחשבת שליוותה את הנדנים הוסיפה לסכין את מעמדה ואת כוחו המאגי.
במזרח כמו במערב השימוש בסכין דרש תוספת של כוח מאגי.  כי תפקיד הסכין  היה  לקחת חיים, והייתה בידי הגבר כשהאישה הופקדה על הענקת חיים -לידה. הלידה כמו המוות הטבעי והמוות היזום ,היו כוחות החיים החזקים ביותר והאדם היה מודע להם וראה צורך להשתמש בסכין או  בכלי נשק אחר על מנת לשמור על החיים מפני מי שביקש לקחתם, והשתמש בסכין על מנת לקחת את חייהם של בע"ח שבזכותם התקיים.ה לא פלא שהשחיטה ביהדות היא כל כך טקסית וכל כך מרובת חוקים וכללים . הדבר מלמד על הכבוד העצום לחיים של בני האדם של בע"ח שהומתו רק בכדי לשרוד. גם בתרבווות שקיים מוטיב גילגול נשמות לגוף של בע"ח חיים יש הסתייגות מאכילת בשר , ווכאשר עושים זאת למשל כאשר שחטים יאק קודם לכך טקס שבו השוחט מתנצל בפני בע"ח על כך שהוא לוקח את חייו , סיטואציה מסוג דומה ניתן לראות בסרט "האדמה הטובה" של פרל בוק כאשר הרעב מגיע לכך שלא נותרה ברירה אלא לשחוט את השור שנקרא "החבר".שששחיטתו אכן מקבילה לשחיטת  חבר יקר..הכבוד העצום ביהדות לחייהם של בע"ח באה לידי ביטוי בכך שלא כל אחד רשאי  לשחוט ורק  שוחט מוסמך רשאי לעשות זאת כשמעשה מלווה בעשרות סייגים וזאת למרות  שבע"ח הוענקו לשליטת האדם "
ויאמר אלהים  פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ..... " בראשית א 28-31 ויחד עם זאת הגבילה היהדות את השימוש בבע"ח בדרך שבה העניקה הכשר לאכול רק בעלי חיים מסויימים ולא את כולם. נושא שיש בו רעיון למחקר מעמיק ברעיון האקולוגי שבכשרות היהודית.
אם נחזור אל הסכין והערך המאד גבוה שלה כמי שמסוגלת לקחת חיים נראה בה את תמצית הרעיון המגי שמאגד בתוכו את הפילוסופיה התרבותית בכול חברה שאליה תדרש. אחד הדברים המיוחדים והנפוצים הוא שאישה אינה משתמשת בכלי נשק לפחות לא בתרבויות שבהן האישה בעלת תפקיד מגי/אלוהי של בריאת חיים וזאת על שום הניגודיות שבין מתן חיים-לידה לבין לקיחת החיים במכוון -הרג, וזאת בניגוד לתחושת הפמניזם שנשים לא התקבלו "למועדון הסגור" של הלוחמים בשל נחיתותן הפיזית או המעמדית. 
המשך הרעיון בכתיבה.
 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 סכין ישראלי

 
 
   
 
 
   
   
   
   
 
החרב הסמוראית
ד"ר דליה שחף/2012
לתגובות : drdalia@012.net.il מותר לצטט, לשכפל ולהפיץ פרסום זה תוך ציון מקור המידע ושם הכותבת.
התובנות לדברים הבאים נלמדו בתוכנית -הנשק המכריע של ה-בי.בי.סי -1988
יש האומרים שאין דבר המסמל את יפאן יותר מהחרב הסמוראית המעוצבת לחיתוך וביקוע לוחות ברזל, וגם לניתוץ להבים של חרבות אחרות מבלי להיפגע. החרב הסמוראית זכתה במקום של כבוד בתרבות הלאומית היפאנית משום שיצגה את השגיו של הסמוראי בהיסטוריה היפאנית.
השוגון הגדול טוקאגווה יאסו ראה בה את נשמתו של הסמוראי כי בעזרתה ניצלה יפאן מהכיבוש המונגולי -אחת האימפריות הלוחמניות ביותר בהיסטוריה שדבר לא עמד בדרכה עד שהגיעו לחופו של מפרץ קארטה ביפאן.
לפני אבק השריפה נערכו קרבות בחרבות אבל מתוך אלפי חרבות שהופיעו ונוצרו על במת ההיסטוריה, רק אחת נותרה בעלת אותה הילה  היום, כמו לפני אלף שנה, והיא החרב היפנית של הסמוראי. הסיבה לכך שאף חרב אינה משתווה לה ביופיה או בעוצמת החיתוך. מבנה הלהב המקושת משמעותו שכאשר החרב מכה באוייב, בתחילה  רק מעט מן הקשת פוגע במטרה ואז כשהלוחם מטיל את כובד משקלו השאר חודר פנימה וחותך עד העצם. כשמניחים את הלהב על היד החרב לא תחתוך אך כשמניפים אותה בכל כובדה היא חודרת בצורה חלקה. כשחותכים נייר בחרב יפאנית היא חותכת כמו תער.
כשמשווים את החרב היפאנית החדה כתער, לחרבות מערביות מאותה תקופה, מגלים שהאירופאיות גסות כמו אלות. ההבדלים הללו באו לידי ביטוי בעיקר כאשר הצלבנים האירופאים התנגשו עם עמי המזרח. בהתנגשיות אלה ניתן היה לעמוד על  ההבדלים ביןי הלהב הישר של החרב האירופאית שנבנתה בכדי לדחוף אותה אל עבר היריב. הלוחם דחף את החרב בתקווה שאם יעשה זאת  בדי כוח  החרב תחדור את שריון הקשקשים של היריב שכיסה את מרבית הלוחמים האירופאים. מי שניסה להניף ולהכות בחרב האירופאית גילה שהיא כבדה מאד, ועל אף ששפת החרב חדה העדר קשת מנעה ממנה לחתוך כראוי, והלהב כולו נחת בבת אחת כאלה. חבטה  בחרב היממה את האוייב  אך לא חתכה אותו.
בניגוד לחרב האירופאית החרב היפאנית מיוחדת בדבר נוסף והוא חוזק הלהב.
במה ייחודה?
להבי חרבות יכולים להיות חדים כתער או עמידים , החרב היפאנית הייתה גם זה וגם זה!. הלהב כולו קשיח למדי והשפה קשה מאד. אי לכך במובן המערבי הייה מצופה שהיא תהיה שבירה ולא כך הוא.
החרב היפאנית מורכבת מריבוד מתוחכם מאד של תערובת פלדה כך שלחרב יש שפה קשה והיא לא תיסדק בקרב. כל כלי נשק אחר של אותה תקופה שימשו לתקיפה בלבד, כך שלא הגנת על עצמך בעזרת החרב אלא באמצעות המגן או הקסדה שתלו בה תקוות שתהיה  חזקה דייה להגן מחבטות שנחתו על הלוחם. כך שהלוחם  תימרן בין מגן לקסדה, מה גם שהחרב האירופאית הייתה תמיד כבדה מספיק כדי להעיף את חרבו של היריב. בחרב הסמוראית היה  מקובל מה שסייפים מכנים "הדיפה" או "תמנוע" וזה ייחד את החרב היפאנית שהתמחתה באומנות ההתקפה וההגנה גם יחד, ובעזרת החרב בלבד.. החרב היפאנית הפכה את הלוחם היפאני לאחד הלוחמים המיומנים בעולם.
במשחקי מלחמה השתמשו בחרבות של חיזרן-במבוק, במקום להבים אמיתיים. ליפאני לא היה מגן  להתחבא מאחוריו ולכן הסמוראי היה חייב לסמוך על הרפלקסים, ועל מגוון של תרגילי מנע, וחיתוכים מבריקים. כוח בלבד לא הועיל. היה צורך לבצע  תירגולים אין סופיים כנגד יריב דימיוני.
מי היו האוייבים שכנגדם התפתחה החרב היפאנית?
החרב היפאנית מזוהה עם הסמוראי. בחברה היפאנית שרי הצבא היו הכוח האמיתי  בימי הביניים כשהקיסר משמש רק כדמות ייצוגית  דתית. דברו של הסמוראי היה החוק, והחוק קבע מי רשאי לשאת חרב. .כך שאם יפאני  שלא היה סמוראי היה נושא נשק –אחת דתו הייתה למות. התווית שהגדירה את הסמוראי, הייתה מיקום החרב והזכות לשאת אותה. כך שכל אחד ידע שאדם וחרב בחגורתו שייך לקבוצת עלית . זה היה סמל לסמכות, החרב הייתה הנשק שבו אומן זה היה הנשק שבעזרתו הגנוןעל חייו, ואם היה צורך קיפח חיים. בידיו של הסמוראי הייתה לחרב רק מטרה אחת להרוג יריבים. ויריבים התמודדו בדו קרב שנשלט ע"י  במערכת מורכבת של כללים. בצבא היפני נלחמים  גם היום בקבוצות קטנות או אחד כנגד אחד. בעבר היה נהוג שקבוצת חיילים על סוסים עומדת וכל אחד מכריז את שמו , כאשר הכרת השם מלמדת על החשיבה שלפיה אין טעם להילחם באדם שאינך יודע את שמו. ניתן להבין זאת גם שבדרך זו אינך נלחם במי שאין זה מכבודך לעשות זאת על פי מעמדו. הסמוראי היה מכריז את שמו והאוייב עושה את אותו דבר, ואם הכול היה כשורה החל הקרב .הקרב היה מאד אישי, ןוהסתיים די מהר.
מה ייחודה של החרב הסמוראית?
 סודה של החרב היפנית הוא בדרך היוצאת דופן שיוצרה . עד היום חרשי החרבות ממשיכים לחשל את החרבות  בתהליך שראשיתו לפני אלף שנים ונחשב עדיין  לאחד המתוחכמים בעולם. מקורותיה של השיטה בסין אך היפנים שכללו את הטכניקה ומצאו דרך לשלב שפה קשה וחדה להב שלא יישבר בקרב. חרש החרבות היפני משלב פלדות קשות ורכות ומצמידן בפטיש. הן מחוממות ומקופלות עד 15 פעמים ובפלדה נוצר מבנה שכבתי. בסיום היצירה עשויות להיות לחרב יותר מ-30,000 שכבות ואז מותחים את הפלדה מכים בה בהדרגה עד שתיתקשת (תהפוך לקשת). בשלב זה הלהב מוכן  להקשייה, רגע חשוב בתהליך ייצור החרב. כשהפלדה מוקשת בצינון במים היא מקבלת קצה חותך חד מאד אבל בו זמנית היא שברירית כזכוכית. כדי להתגבר על בעיה זו חרשי החרבות היפנים שולטים בתהליך ההתקשות בעזרת מריחת שכבת חומר. במקום שבו שכבת החומר עבה יותר זמן ההתקררות ארוך יותר ובמקום שבו שכבת החומר דקה יותר זמן הקירור קצר יותר. כך נשלט תהליך ההקשייה שבו נוצרת תבנית הכלי. שיעורי הקירור השונים מפיקים דרגות של קושי בלהב. הלהב היפני בנוי כך שהשפה החותכת קשה וגב הלהב רך. הגב הרך מחזק את השפה החותכת ומאפשר לה להישאר קשה במקסימום הפוטנציאל שלה. הפלדה המכוסה בחומר מחוממת מחדש בפעם האחרונה וזה שיאו של התהליך. תהליך הצינון יקבע לעד שילוב זה של קושי ורכות בלהב.
חרש החרבות חייב להחליט מהו הרגע הנכון להוציא את הפלדה החמה מן הכבשן. לפי המסורת הוא ממתין עד שהמתכת מקבלת את צבעו של ירח אוגוסט. החרב הגמורה סומנה בדפוס גבישי, גל לאורך השפה הקשה של הלהב נקרא "האמון" וצורתו ומגוון מרקמיו מסמנים את תקופת יצורו של הלהב ואת החרש שיצר את הלהב . האמון מעורך גם על יופיו.
לפני שניתן להשתמש בחרב חדשה עליה להבחן.  אפשר לבחון אותה על חיזרן-במבוק על חבילת קש או מתכת רכה. המבחן המחריד ביותר הוא כמובן  השימוש נגד אדם חי ומיד לאחר מכן נבחנת החרב על גופת מת . חרב הסמוראים אינה נבחנת על בעלי חיים שערכם אינו גבוה דיו כדי לשמש אובייקט למבחן. לאחר המבחנים החרב מוכנה לשמש למטרה עבורה עוצבה, ז"א סילוק חשבונות בין שרי צבא סמוראים ויריבים פוליטיים.  מאחר וליפן לא היו אויבים מבחוץ החרב לא נוסתה על אוייבים מבחוץ.
השימוש בחרב לשמירה על הסדר הפוליטי ביפאן  השתנה כאשר בסוף המאה ה-13 ניצבה יפן מול הצבא המאיים ביותר בעולם-המונגולים. עד לעליית המונגולים צבאות לחמו בצורה מסודרת כשהלוחמים לחמו פנים אל פנים. המונגולים היו רוכבי סוסים קשתים מעולים והשיגו יתרונות צבאיים עוד לפני שהאויב ראה אותם, אגב הקשת הייתה כלי נשק מאד פחות ערך ברוב הצבאות משום שלא היה צריך אומץ לב וכישורים מיוחדים כדי לנצח בעזרתה, מה שלא הפריע למונגולים להשתמש בה ולנצח את כל העולם התרבותי בתקופתם..
המלחמה של היפאנים במונגולים הגיעה לשיאה בקרב מפרץ הקארטה (הקרב הזה משמעותו עבור היפנים המקבילה לתבוסה הארמדה הספרדית לאנגלים). המונגולים כונו "פרשי השטן". צבא המונגולים פרץ ממרכז אסיה והקים את האימפריה הגדולה ביותר מאז הרומאים, סגנון לחימתם היה שונה מאד מזה של הרומאים ושונה עוד יותר מזה של סמרואים. ההתפשטות של המונגולים החלה בראשית המאה ה-13 קובלאי חאן)נכדו של גינגיס חאן)[1] הפך לקיסר המונגולים ב-1260 ואז התפרסה קיסרותו באין מפריע מקוריאה במזרח ועד הונגריה במערב . האימפריה היבשתית הרצופה הגדולה ביותר בהיסטוריה . הנשק המונגולי היה הקשת ורוב הנכבשים לא הגיעו קרוב מספיק לצבא המונגולי כדי לגלות אם יהיו טובים מספיק להתנגד בחרבם כי נורו כבר קודם ע"י חיצי הקשת. המונגולים היו הצבא הראשון שירה תוך כדי תנועה , הם פיתחו טקטיקות ששימשו את רומל ואת פאטון במלחמת העולם השנייה.  הטקטיקות שלהם התאימו לטנקים כפי שהתאימו לכידונים ולקשתות. בסוף המאה ה-13 כל שנותר להם לכבוש היה איי יפאן.,
ליפאנים לא הייתה כל כוונה להיכנע ללא קרב. והמונגולים שמחו מאד להילחם בהם. ב-1274  חצה כוח של 40,000 מונגולים את הים מקוריאה לכוון מפרץ הקארטה ללוחמים היפניים לא היה מושג מה עומד להכות בהם. היפנים ששמעו על הגעתם של המונגולים דהרו לפוגשם כשבכוונתם למצוא יריב מתאים יחיד, עדיף בדרגה גבוהה. המסורת של לוחם העלית הסמוראי התבססה על השאיפה לפגוש יריב הולם בקרב להתעמת איתו פנים אל פנים ולזכות בניצחון מפואר.
ידוע מדברי הימים אז שזה מה שהיפנים ציפו לו מהאוייב הזר והנורא שזה עתה נחת על חופיהם . אבל נוצרה בעיה קטנה המונגולים לא דיברו יפנית והיפנים לא דיברו בשפת המונגולים, לכן חרבותיהם לא הועילו להם כנגד הקשתות הפשוטות של המונגולים , וכך בלי כללי טקס הדפו המונגולים את הסמוראים הצידה, כשהדבר גרם כנראה לאימה גדולה ואז ירד הלילה שהואר באור הבניינים הבוערים שהשאירו אחריהם המונגולים. המונגולים בחרו לבלות את הלילה בספינותיהם בים וזה הפתיע את היפנים שעם שחר חזרו אל החוף ותהו להיכן נעלמו המונגולים. כך נהגו המונגולים לעשות בטרם פלשו לחלק חדש של העולם. לפני שיצאו כבוש שלחו כוח סיור, והפלישה הראשונה ליפן הייתה סוג מסויים של סיור. היפאנים הודו על מה שראו כהתערבות אלוהית, אבל הם ידעו שהמונגולים ישובו. הסמוראים שמרו אמונים לחרבותיהם אבל נדרשה דרך חדשה של לחימה. במפרץ קארטה נבנתה חומת הגנה והטקטיקה של עימות אישי ננטשה . בפעם הבאה לא יהיה מקום לגינונים. שבע השנים לאחר מכן הפנו שוב המונגולים את תשומת לבם ליפן וקראו לה להיכנע. היפנים התריסו נגדם. מעודדים מנסיגת הכוח המונגולי ב-1274 פיתחו הרגל להרוג את השליחים המונגוליים. היה זה פשע מתועב במיוחד בעיני המונגולים. המונגלים ראו בשגריר בעיקר אחד משלהם כקדוש ומעשים אלו לא הותירו לקבאלי חאן כל אפשרות  אלא לפלוש ברגע שיאפשרו זאת התנאים. התוצאה הייתה בלתי נמנעת ב-1281 פלשו המונגולים שוב בצי גדול מהראשון הם ציפו להתנגדות מעטה. השמים השחירו מחצי הצי המונגולי כשבו זמנית התקדמו חיילים מונגולים לקראתם כתף אל כתף כשחניתותיהם מושפלות. הסמוראים המתינו להם מאחורי חומת ההגנה והפעם הצליחו להדוף את המונגולים בחזרה לספינותיהם. כיוון שההגנה החזיקה מעמד והמונגולים לא הצליחו לחדור יכלו היפאנים להעביר את הלחימה אל ספינותיהם של המונגולים. הפעם נלחמו היפאנים באופן שהתאים לחרבותיהם. בחופים השיגו אותם מרחוק כבר חיציהם של המוגולים, אלא בשטח המוגבל של סיפון האונייה. זה היה צעד מחוכם. היפנים יצאו בסירות קטנות שבכל אחת 12-15 לוחמים ופשטו בלילות על ספינות המונגולים שעגנו. סירות אלה היו מגיעות אל אמצע המפרץ קרוב לספינות המונגוליות ומשתמשות בתורן הסירה כסולם לטפס אל האוניות ולרדת אל הסיפון ואז בחרבותיהם החדת תקפו הסמוראים את המונגולים בתוך ספינותיהם. החרב המונגולית אף שהייתה יעילה מאד על גבי סוס הייתה בעייתית כנגד חרב יפאנית כי לא היה לה כוח בכלל והיא לא מעוצבת למפגש עם להב היריב (תנועת סייף) . מכה טובה אחת מחרב יפנית סילקה את החרב המונגולית והמונגולי היה חשוב כמת. בכל מקרה בקרב של חרב מול חרב לא היה למונגולים סיכוי. טקטיקות אלה החזיקו את המונגולים מרותקים לספינותיהם במשך 4 שבועות ללא יכולת לעלות לחוף המונגולים נעצרו אבל מכת המחץ ניחתה עליהם לא מכיוון החרב היפנית כי אם מפגעי האקלים ההפכפך של יפאן.
ב-1281 בדיוק בשעה שהמונגולים היו בספינותיהם פרצה סערת טייפון עזה , 140.000 חיילים מונגולים טבעו או נפגעו קשות ונסחפו בים. הדבר נקרא ביפאנית "קאמיקאזה" שפירושו "רוח אלוהית". המונגולים לא יכלו לרדת לחוף ונאלצו להשאר בספינותיהם ולחוש את הרוח ואת הגלים המנפצים את ספינותיהם זו כנגד זו . יש מקורות המעידים על מספר אבדות הקרוב ל-90% בחלק מהגדודים הקוראניים או המונגוליים. החיילים המעטים שהגיעו לחוף נלכדו או נהרגו בידי הכוחות היפניים . הייתה זו תבוסה איומה עבור המונגולים והם לא שבו יותר לחופיה של יפאן. תבוסת המונגולים הביאה לכך שהיפאנים הוקירו את החרב היפאנית. בחמש מאות השנים הבאות עלה ערכה על זה של כל נשק אחר . כה מושלמת הייתה אמונתם של היפאנים בכוח החיתןך של הלהב החד עד שגם כאשר התפתחה אבקת השריפה ומוסקטים –רובים היו אמורים לבטל את הצורך בחרב היפנים סרבו לוותר עליה. החרב הייתה למיתוס, אגדה, סביבה צמחה אמונה שהסמוראי היפני שהחרב גילמה אותו יותר ויותר יכול להתמודד עם כל דבר בעולם.
הופעת האירופאים במאה ה-16 ואיתם המוסקטים שירו כדורים לא השפיעה , הסמוראי היחיד , האמיץ, בחרבו נקלט לתוך התרבות היפנית במידה כזו עד שניתן היה כמעט לדחות כלי ירייה אלה לטובת החרב היפאנית כנשק עליון לא רק במונחים צבאיים אלא גם במונחים מוסריים, אבל לרוח בסמוראים הייתה גם מורשת אפלה יותר .
במלחמת העולם השנייה נודע שמה של החרב היפאנית לשמצה . היא זוהתה עם מעשי הזוועה שבוצעו בשבויי מלחמה השימוש הפעיל ביותר בחרב היפנית במלחחמת העולם השנייה היה בכריתת ראשי שבויים מבעלות הברית. הריגת אסירים בחרב הסמוראית לא לגמרי התאימה למסורת הסמוראית שעליה היו היפנים אמורים לגדול. יפן אחרי המלחמה ניסתה להציל את רוח הסמוראי וחרבו מאותן שנים נוראות והיא כיכבה בסרטיו של הבימאי הדגול אקירה .קוראסוואה והפכה לחלק בלתי נפרד מהמיתוס היפני כמו סיפורי הבוקרים בארה"ב. סירטו של קוראסוואה " שבעת הסמוראים " היווה בסיס לאחד המערבונים הגדולים בכל הזמנים "שבעת המופלאים" חרב הסמוראית לא משמשת אולי למטרות לחימה אך היא ממשיכה להיות אוסף של עבודות מלאכת מחשבת ולשמש באומניות לחימה . הממשלה היפאנית מפקחת על מספריהן ועל איכותן של החרבות ועדיין מייצרים אותן באותה הדרת כבוד שבה יוצרו את החרבות שניצחו בקרב הקארטה-עדות לנשק שמסרב לשקוע אל ההיסטוריה כעדות למנהג קדום.  
    


[1] קאבאלי חאן כבש את סין התאהב בדתה והפך בודהיסטי לעומת המונגולים האחרים שהתאסלמו ופתח את סין כמו כן פתח את סין למערב בימיו הגיע לסין מרקו פולו הנוסע האגדתי שחזר לאיטליה וסיפר למערב על נפלאותיה של סין



החרב הסמוראית  שבאוסף משפחת יעקובי  היא קאטאנה משנת 1637 והאומן הוא החרב הסמוראית-קאטאנה
יוצר החרב הוא
harima no kami fujiwara

shigetaka


 
 
   
 סכינים מהמזרח הרחוק  
   
   
   
   
   
   
 
 
   
   החרב הסמוראית-קאטאנה
יוצר החרב הוא harima no kami fujiwara

shigetaka
   החרב יוצרה ב-
1637
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   

 
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   
   

לייבסיטי - בניית אתרים