פשטות

פשטות היא היופי
פשטות היא התיחכום האולטימטיבי/לאונארדו דוינצ'י

מקום פשוט לחינוך תרבות ואמנות

 

7. גלרייה לאומנות הנשק העתיק-ע"ש יעקובי יוסף ז"ל  |  8. הערכה חליפית-מבחן תלת שלבי- מה זה?  |  10. פשטות-מהספרים  |  11.פשטות מהסרטים  |  12. פשטות בצבעים  |  13. בעלי קושי בעיבוד חושי-יש דבר כזה  |  15."חמולה" מקום טוב לגדול  |  18. פעוטונים מציאות אפורה בעטיפה ו ... דה-ד"ר דליה שחף  |  18.זוגיות-לא מה שחשבתם-גילוי נאות  |  19.האישה הישראלית מעידן של שסע עדתי לעידן של שסע מיגדרי  |  46.לטייל עם סבא שומיק  |  מצבות מדברות אל העתיד  |  רמזים , ראיות, ושאלות שמאחורי מצבות  |  


 


להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


ללכת שבי אחריו/2009
ד"ר דליה שחף מרצה במכללה לחינוך "אוהלו"
לתגובות : drdalia@012.net.il מותר לצטט, לשכפל ולהפיץ פרסום זה תוך ציון מקור המידע ושם הכותבת

הסרט העומד לדיון, ייחודו בדרך בה הוא מאיר מספר נושאים:
1. אוכלוסיית התלמידים- אינה מוכרת למרביתנו כמורים, אוכלוסיה זו אינה מאפיינת את הנוף האנושי הישראלי.  הסרט עוסק  בבי"ס אליטיסטי, עם מסורת של מצוינות בת 100 שנים, איליו מגיעים תלמידים מהעשירון העליון של החברה האמריקאית.  בעיותיהם של תלמידים אלו ומוריהם שונות מאד מאלו שמוצגות בסרטים: "סיכון מחושב" או "קיץ 87" (וכן בסרטים "לסניור באהבה" לאדוני באהבה" "הרמאים" " בין הקירות" יום החצאית") ועוד רבים אחרים.
2. בעיות משמעת-בצפייה ראשונית אנו יכולים לקנא במורים המלמדים בבי"ס זה משום, שאלו אינם נתקלים כמעט בבעיות משמעת, ואם יש אחת כזאת דואגים להכחידה בעזרת חובט המכה בעכוזו של נער בן 16. מדהים לראות ששיטת המלקות התקיימה עד לא מזמן, ואולי עדיין קיימת, במקומות אליטיסטיים.
כיצד מתאפשרת הלקאת הנערים? זו מתאפשרת  משום שיש תמימות דעים בין המורים וההורים על כך שזו הדרך להפוך אותם לצייתנים. צפייה בטקס ההלקאה יוצרת תחושת רווחה על כך, שטוב שמעשים מסוג זה נאסרו  בחוק  למרות שעדיין לא נמצאה הדרך האלטרנטיבית ליצור משמעת בלתי תלויה (משמעת בלתי תלויה פרושה שהשקט בכיתה אינו תלוי ביכולתו של המורה לגרום להקשבה). 
יחד עם זאת העובדה שאין בעיות משמעת אינה מלמדת על כלים דידקטיים טובים יותר מאלה שבידינו,  אלא על כך שההורים ממלאים את חובתם בחינוך ילדיהם, כשההורים דואגים לחנך אותם לצייתנות כמעט עיוורת, וזה מה שהם מצפים ממערכת החינוך. התוצאה היא שכל אחד מהנערים "יודע" מהו ייעודו. כשאביו של ניל פרי דורש ממנו להתפטר מהעיתון של ביה"ס, שואל אותו דלטון חברו  "למה אתה לא מתנגד", וניל עונה לו ולשאר חבריו  "אפשר לחשוב שמצבכם טוב יותר" ומכנה אותם  "עו"ד לעתיד, ובנקאי לעתיד", בדיוק כפי שניל אמור להיות רופא בעתיד. דעתו של ניל ורצונותיו אינם נושא לדיון , הוא ושאר הנערים אינם מתנגדים למסלול בו עליהם ללכת כי הם חונכו להכיר במכות ובדיכוי המאווים, כפעולה שנעשתה לטובתם ע"י ההורים, ביה"ס, המבוגרים, שיודעים טוב מהם מה טוב בשבילם. 
3. ביה"ס הרע במיעוטו- התנהלותם של הנערים מלמדת על כך שלנערים טוב יותר בפנימיה, מאשר בבית, משום שעל אף המשמעת והחוקים הקפדניים,  בפנימיה  הם לא לבד  מול הוריהם, וזה מאפשר להם להשתובב, לצחוק על עצמם, ויחד להמשיך לציית למבוגרים. בפנימיה נוצרת אחוות-אמת על רקע הבעיות. על מנת להיות הוגנים יש לציין שבאותה העת מקובל היה לחשוב ש"ילדים יכולים להראות אך בשום אופן לא להישמע.....". וגם נשים/אמהות היו מחויבות לציית לבעליהן גם כשזה פגע בהן ובילדיהן. זו התקופה שבגללה דיואי טרח לפתח את מודל "המהפכה הקופרניקית החינוכית"[1] במודל של דיואי הפך הילד למרכז החיים המשפחתיים שההורים סבים סביבו. אחד הדברים שניכרים מאד בסרט הוא חוסר האונים של האם שמעוגן במסורת.
במה דברים אמורים?
ביה"ס התפוח שנופל לרגלי החברה שנטעה אותו-כל אליטה כלכלית או חברתית שואפת לשמר את מעמדה ותעשה זאת כמעט בכל אמצעי , גם אם זה דורש  חינוך אלים. הלחץ גדול יותר כשהאליטה אינה מולדת אלא נרכשת ז"א צריך לטרוח מאד על מנת להישאר בצמרת וזאת בניגוד לאליטה מולדת בעלי "דם כחול" , אלא שבעלי "דם כחול" התמעטו מאד בעולם המערבי השוויוני  ולכן יש מרוץ קשה וצפוף מאד לצמרת שבו רצים גם האצילים מלידה וגם פשוטי העם. נושא זה נדון בהרחבה בהקשר לחינוך ביפאן, והקורא מוזמן לקרוא את המאמר "השקט האלים-יפאן" (http://www.avantgarden.co.il/88108 קטגוריה צידית 25, וכן לצפות  בסרטים: החינוך העירום, המיליון החסר, וילדים ללא ילדות: יפאן האיסור להיכשל).
לקורא הישראלי-יהודי יש קושי להתחבר לתרבות זו, משום שביהדות אין אליטות מולדות. הלחץ ללמוד קיים על כל שכבות האוכלוסייה, " ושיננת לבנך...." חובת האב ללמד את בנו לפחות עד גיל 13. כך שהדחיפה ללמוד הייתה, ועדיין קיימת על כל שדרת העם. מחדשי הדרך בחינוך היו דווקא אלו שביקשו להקל על הילדים ולתת להם חופש רב יותר, כמו, בבתי הספר הדמוקרטיים/פתוחים,  בבתי הספר האנתרופוסופיים שאין בהם חובת  לימוד קרוא וכתוב עד גיל  10, בבתי הספר בשיטת מונטסורי ואחרים. למרות שבתי ספר אלו אינם מדרבנים להישגיות הם עדיין   חשודים בהתנשאות, בשל העובדה שהיהדות דורשת שוויון, ולא רק שוויון הזדמנויות כמו בדמוקרטיה המערבית, אלא חלוקה שווה של המשאבים והרעיונות. האידיאולוגיה הזאת דורשת להכיל את חידושי ההוראה על כולם ולא רק על אלו שבחרו להתנסות בה. כך שמי שמצא דרך טובה יותר לחנך חייב לחלוק אותה עם כולם.  הצטיינות בחברה היהודית היא תוצר של השקעה חברתית ואינה בהכרח קשורה בכסף, ההצטיינות  אינה מעניקה לך מעמד. לכן איש לא שמע על חתני פרס נובל הישראליים לפני שזכו בפרס, והם ודאי אינם עשירים יותר מחבריהם הפחות מצטיינים .
 דוגמא למכללה המתנהלת בדומה לביה"ס שנדון בסרט, היא המכללה הבינתחומית בישראל. זו הוקמה ב-1994 ע"י פרופ' אוריאל רייכמן ברוח הקפיטליזם המערבי. שכר הלימוד במכללה גבוה פי 3.5 משכ"ל באוניברסיטאות, וזה ממיין באופן מיידי את הסטודנטים למעמד סוציואקונומי מוגדר. בדרך זו יכולה המכללה הבינתחומית  להציע מקום לימוד, שאינו תורם אקדמית מעבר לתרומתה של מכללה רגילה,  אך הסטודנטים שלומדים בה מתחככים בעמיתים מרקע כלכלי דומה דבר המבטיח תשתית לקשרים כלכליים עתידיים[2].
הבדל נוסף הוא שהמיון בארה"ב בבתי הספר האלטיסטים בלבד,  מתחיל בגן הילדים, כך שאנו לא ממש מכירים את התופעה, שבה בית הספר שאליו ילך הילד נקבע עוד בטרם נולד, וזה יהיה ביה"ס שאביו, סבו, וסב-סבו ביקרו בו  לפניו. בדרך זו יכולים בתי הספר להבטיח את עתידם הכלכלי של הבאים בין כותליהם. אחד ההסברים למצב זה ניתנים ע"י פרופ' גרשוני מאוניברסיטת הווארד [3].  הוא טוען שפעם עשירים היו בטלנים ז"א הם ירשו כסף מהוריהם וחייו בבטלה מזהרת. תוחלת החיים הייתה קצרה וגבר בן 20 כבר יכול היה כבר לרשת את אביו. במאה השנים האחרונות תוחלת החיים גדלה ובני עשירים אינם יכולים לרשת את הוריהם בצעירותם, ולכן הם חייבים לעבוד לא מעט שנים עד שיזכו בירושה. העבודה המועדפת היא זו שתאפשר להם רמת חיים שדומה לזו של הוריהם. על מנת להבטיח לעצמם משרות ששכרן גבוה בצידן, עליהם להגיע אליהן מבתי הספר היוקרתיים ביותר, כשההורים מצידם דואגים שזה אכן יקרה. איכויותיו של בוגר  ייל , פרינסטון או קמבריג', אינן דורשות בדיקה כי סומכים על בתי הספר שעשו כבר את המיון הדרוש, והבוגר  מקושר לכל אותם אנשים שבעזרתם הוא יוכל לעשות את תפקידו בדרך הטובה ביותר.
ביה"ס שנדון בסרט הוקם ב-1859 ופתיחת שנת הלימודים המתוארת מתקיימת, על פי עדותו של ד"ר נולן המנהל, ב-1959 , מאה שנה אחרי. שנות השישים המתוארות בסרט, הן עשור של מהפכה התנהגותית וחשיבתית בעולם המערבי. הסדר הישן מת עם מלחמת העולם השנייה (1945), וערכים שהיו קדושים עד אז התפרקו. הסרט מתאר את הסדקים שמתחילים לבצבץ בחברה כאשר האליטה עדיין ממשיכה לנהל את ילדיה  כאילו שום דבר לא קורה, אבל בחוץ כבר מנגנים " החיפושיות" והאוטסיידרים של אתמול תופסים את הבמה המרכזית ומשדרים לצעירים שאפשר להצליח גם אחרת.
המורה , מר קיטינג, חוזר מבריטניה ומביא איתו חשיבה מהפכנית שכניסתה לביה"ס מתאפשרת רק בשל העובדה שהמורה הינו בוגר ביה"ס, ולכן אינו חשוד כסוס טרויאני, כשזה מתגלה אולי זה מאוחר מדי.
אין ספק שמר קיטינג רצה להעניק לחניכיו את המיטב[4] , הוא יודע שהם מגיעים לביה"ס כדי לרצות את הוריהם, הרי גם הוא היה תלמיד באותו בי"ס ועבר את אותו מסלול, אלא שהוא חש שהשירה העניקה לו הארה ובעזרתה הוא מצא טעם לחייו, לצד הציות והצטיינות שנדרשו ממנו. הפעילות האסורה באגודת משוררי העבר שאותה הקים,  העניקה לו את הכוח לחשוב  באופן עצמאי, ואת הכוח " "לחיות את הרגע-קארפה דייאם" ולא להידרס תחת מכבש הצייתנות בדרך להשגת העתיד המיועד.
המורה מנסה לעזור לתלמידיו בעזרת שיטות מעניינות שאמורות לסייע  להם לצאת מהקיבעון שנכפה על הנערים בשל הצורך לציית.
הוראה חליפית-ולא הערכה חליפית
שיטותיו המקוריות מודגמות  בשיעור הראשון כאשר הוא מעמת אותם עם תמונותיהם של בוגרי ביה"ס, ומנסה דרכן לנטוע את המושג "קארפה דיאם".
תרגיל יפה נוסף הוא הדרך לצרף הקראת שירה ובעיטה בכוח בכדור. הבעיטה משחררת את המעצורים ומאפשרת לנערים לזעוק את משפטי השירה
[5] מה שלא היה קורה בתרבות שבה מורגלים באיפוק וריסון הרגשות.
תרגיל יפה נוסף הוא כאשר המורה מצעיד  חלק מהתלמידים בתוך החצר ומשקף להם אח"כ כיצד ראה את הצורך העז שלהם  להשתייך ולקבל לגיטימציה מחבריהם. התרגיל מאפשר לנערים להסתכל על עצמם ולשאול האם זה מה שהם באמת רוצים. תרגיל זה מסייע למר קיטינג להוביל אותם ליעדו, שהוא החלשת הלחץ החברתי וזקיפת קומתם העצמית. מר קיטינג מנסה להוכיח שרפואה, עו"ד, ובנקאות. הם עיסוקים מועילים,  אך יופי, אהבה, ושירה הם הדברים שבעבורם חיים , וכמובן הוא שולל את ניתוח השירה המושכל שהיה נהוג בזמנו. כל אלו הם רעיונות נעלים העומדים בסתירה לכל מה שהנערים/תלמידיו למדו להעריך ולציית להם מיום לידתם.
 מכאן נשאלות השאלות הבאות:
כיצד יוצרים שינוי ? האם למורה יש באמת כלים ליצור שינוי.?
מי ישלם את מחיר ההתנגשות במערכת הערכים, והממסד?
האם זה תפקידו של המורה ליצור את השינוי?
האם הוא בר-סמכא או מורשה?
האם מותו של ניל פרי היה באשמת  הורים שנכשלו?
באשמת  מורה שנכשל ?
על מנת לענות על שאלות אלה עלינו לבדוק מה היו שגיאותיו הדידקטיות פדגוגיות של מר קיטינג ומה תרומתן למצב שנוצר .
ראשית יש לקבוע חד משמעית שביה"ס הוא מקום שבו מועברת ההסכמה החברתית, וזכותה של חברה לחנך את ילדיה על פי דרכה. הורים שולחים את ילדיהם להשלים את חינוכם בבי"ס שבו הם מאמינים יעניקו לילדיהם את הכבוד לערכים המקובלים עליהם. זה כולל ערכים דתיים, ערכים לאומיים, וערכים משפחתיים. אף הורה לא מצפה שמורי ביה"ס יחנכו את בנם לא לציית להורים, לחוקים, או למדינה, לדוגמא מרבית ההורים אינם מצפים שביה"ס ישכנע את בנם לא להתגייס לצבא. למורה יכולה להיות דעה אישית לגבי כל אחד מהנושאים הללו אך מצופה מהמורה שיחזק את ערכי החברה המוסכמים על הקהילה שיצרה את ביה"ס. במילים אחרות המורה הוא מורשה ואינו בר-סמכא.
מר קיטינג כמורה בורך בחביבות, כריזמה והשפעה על בני הנוער. בניתוח הבא ננסה לבדוק האם עבודתו כמורה הייתה ראויה.
"הו קפטן"-
עבודתו החינוכית של קיטינג החלה בהקראה משירו של וויטמן (גדול משורריה של ארה"ב) בשיר וויטמן קורא לנשיא לינקולן  " הו קפטן , הקפטן שלי" משפט המבטא הערצה לדמות הנשיא, שאכן העם האמריקאי מעריץ  ובצדק. יחד עם זאת מר קיטינג מאמץ ומנכס לעצמו את המשפט ודורש להיקרא "הו קפטן ". דרישה זו  מוזרה ומעוררת תהיות לגבי מוסריותה  (אנו נתקלים בזה כאשר התלמידים קוראים לו בחצר, והוא לא עונה להם עד שהם קוראים לו  "הו קפטן קפטן שלי ") כמו כן דרישה זו  מעמידה את רעיונותיו לחופש המחשבה והעצמאות בספק,  וקשה לראות במה שונה דרכו מהדרך אותה הוא רוצה לשנות. גם אם אפשר להבין את ה"הו קפטן" כסיסמא המיחדת את הקבוצה מאחרים עדיין הדרישה מוגזמת.
קריעת ספר השירה-
קודם הכתיבו להם כיצד לקרוא שירה, ועכשיו קיטינג מכתיב/דורש  מהם לתלוש את הדפים בהקדמה לספר. הנערים אינם תולשים את הדפים בשל עצמאות מחשבתית, על פי המבט על פניהם נראה שהם די ספקנים וקמרון אפילו אומר בקול "אסור להשחית ספרים" והוא צודק.  , אכן לא היה כל טעם להשחית את הספרים, אפשר היה פשוט להתעלם מהכתוב שם. המעשה יצר בקמרון חוסר אימון שהוביל בסופו של דבר לכך שקמרון היה זה שמיהר להטיל את האשמה למותו של ניל פרי  על מר קיטיניג. במילים אחרות רק חלק מהנערים "אהב" את רעיון תלישת הדפים ויתכן שאלו ש"אהבו" עשו זאת לא מהטעם הנכון, אלא כפורקן המשתלח ברכוש ציבורי (דומה לאלו ששורפים פחי אשפה, ומשחיתים ספסלים ציבוריים ותחנות ), וזה בדיוק הדברים שביה"ס צריך לחנך לא לעשות.
אידיבידואליזם בגיל הקומוניזם-
 הרעיונות שקיטינג מנסה לחנך להם הם חדשניים ואולי אפילו ראויים  אלא שמר קיטינג חסר את הרקע על  גיל ההתבגרות, בו הנער חדל לראות עצמו כיחיד ומתחיל לראות עצמו כחלק מחברת השווים. זהו גיל שאין "אני" יש "אנחנו". כל רעיונותיו של קיטינג מכוונים דוקא ל"אני" לאינדיבידואליזם מוחלט. "תחיו את הרגע" "תרגישו את ישותכם", "אינכם חייבים להתאים לקבוצה", ולכן קבוצת גיל זו חסרה את הבשלות הנדרשת להבנת רעיונות אלו , ורק אגודת משוררי העבר, תופסת מקום נכבד בחייהם כי היא בעלת  אופי קבוצתי ומשמשת הזדמנות  גם לעשן לדבר על מין ולפרוק עול. פריקת העול בסרט היא מינורית וזה דווקא בזכות החינוך הקפדני שקיבלו בבית. בקרב שכבות סוציואקנומיות אחרות היינו רואים התנהגות פרועה הרבה יותר, לכן עלינו לשאול את עצמנו מה .בעצם עוצר אותם מלהתנהג כמו הנערים ב"תפוז המכני".........
ההתאבדות-
המקרה של ניל פרי הוא שיא הכישלון החינוכי של מר קיטינג. ניל בחור עם שאר רוח, שאביו מחליט שעליו להיות רופא. חובה לציין  שמר פרי  אינו  שונה מהוריהם של שאר הנערים, אלא שהוא  פחות עשיר מהם ולכן פחות בטוח בעצמו, והצלחתו של ניל אמורה לפצות על מעמדו הכלכלי הנחות יחסית. זו הסיבה שמר פרי מנסה לסלק כל עיסוק שעלול להפריע לניל להגיע  אל היעד הנכסף של אביו. זו הסיבה שניל נשלח  לקורס כימיה בקיץ ונדרש להתפטר  מעיתון ביה"ס. גם כשהצער ניכר על פניו, אומר  ניל לחבריו  "אעשה מה שצריך, אתפטר מהעיתון"  כי בשלב זה ניל עדיין לא יודע שקיים משפט שיהפוך את חייו על פיהם, ה "קארפה דיאם"[6], "ומצה את לשד עצמותיו של הרגע". לכן בתחילת השנה אין לניל  בעייה להישמע לאביו, אך לקראת סוף הסמסטר כאשר אביו אוסר עליו להשתתף בהצגה (שוב בשל החשש שההצגה תסיח את דעתו מלימודיו ומלימודי הרפואה), ניל כבר לא מוכן לוותר. בשלב זה ניל כבר יודע שאפשר גם אחרת וזה בזכות/בגנות מר קיטינג. כאן צריך להבהיר שלהיות שחקן באותה תקופה (וגם היום), זה לגזור על עצמך חיי עוני, עוני במציאות האמריקאית זה לא רק מעמד כלכלי זה גם הצהרה דתית שאינך אהוב על האל, ולכן מאד לא מכובד. על רקע זה צריך היה להבין את החרדה של האב שסבל מתחושת נחיתות בהשוואה להורים אחרים.
יחד עם זאת ביה"ס שחרט על דגלו להוביל את תלמידיו להשיג את יעדי הוריהם, עודד את התלמידים להשתתף בהצגת תיאטרון ולכן די מתמיה שאביו של ניל ראה בהצגה סכנה כל כך גדולה לעתידו של ניל, אולי משום שחש שניל נגוע בחיידק הזה ועלייה לבמה ותשואות הקהל ימוטטו  את כל מאמציו להפוך את בנו לרופא. ביה"ס זה ואחרים רואים בהצגה סוג של  העשרה כמו עיסוק בספורט. (יש להבהיר שכל הסיטואציה הזאת בסרט נגועה בחוסר אמינות  כי מאד לא סביר שמר פרי אביו של ניל לא הבין שלא ניתן להוציא את בנו הממלא תפקיד ראשי בהצגה, יום לפני הצגת הבכורה.  מעשה כזה היה מוביל לביטול ההצגה  כשהאחריות וכל המשתמע מכך היו נופלים על פרי).
כצופים בסרט אין זה תפקידנו להתווכח עם התסריט, רק לציין שברור מעל לכל צל של ספק שמר קיטינג לא היה שותף להחלטה של ניל להמרות את פיו של אביו, הוא אפילו שלח אותו לטפל בנושא , אך העובדה שלא הבין עד כמה חשוב לניל להשתתף בהצגה (בשל "הקארפה דיאם" שהוטמע בלבו) ובמקביל לא הבין שניל לא יכול להתמודד עם אביו, היא המטילה על מר קיטינג את האחריות למה שהתרחש.
מאד לא מקצועי היה לשלוח את ניל לקבל רשות מאביו. ברור שאם ניל היה יכול לעשות זאת, לא היה מגיע לחדרו של מר קיטינג בלילה ומבקש את עזרתו.
דרך הטיפול זו אופיינית לאלו שמבקשים לשנות את העולם מבלי לקחת בחשבון שילד מוכה הוא ילד שאביו מכה והוא עומד וחוטף את המכות. ילד מוכה זה ילד שלא בורח , למרות שזה הדבר הטבעי ביותר שהיה עליו לעשות . בריחה היא מחיר שלא כל אחד מוכן להתמודד איתה, וכך משגשג מעגל האלימות. במקרה שלנו הנער /נערים למד לחיות עם המכות אבל לא למד איך חיים במצב של חופש בחירה, והמורה מר קיטינג לא לימד אותו שלכל הרעיונות הנשגבים שהעביר יש מחיר. גם אלו שמחזירים בני נוער "בתשובה" או "בשאלה", לא תמיד מודעים למחיר שהדבר יגבה מהנער, הגבר, המשפחה. זה היה גורלו של אמיליו בסרט "סיכון מחושב" שמורתו גב' גונסון חשבה שהיא יכולה להציל אותו מחייו, וכך מר קיטינג, שרעיונותיו הרסו לניל את הכוח  להמשיך לקבל ולציית לאביו, אבל לא העניקו לו כלים לעמוד במחיר שזה יגרור. המורה, מר קיטינג  לא שיער בחלומותיו הגרועים ביותר עד היכן יכול מר  פרי ללכת על מנת "להגן על בנו" להשיג את מטרתו, וכן  לא העלה בדעתו שההשתתפות בהצגה תביא על ניל לפנימיה צבאית, והתאבדות. קיטינג המורה היה שקוע בעצמו ובאידיאלים שהציב לעצמו, ולא לקח בחשבון שאינו היחיד המשפיע על נפשם של הנערים ויש שם הורים שלא יוותרו על הזכות להחליט עבור בניהם.
יהיו ודאי כאלו שיאמרו שמר קיטינג לא אשם[7] , שהרי כיצד  יכול היה לדעת,  ניל הרי לא ממש סיפר לו. וזה נכון , אך דווקא בשל כך צריך מורה להיזהר שבעתיים מלהפוך יוצרות, כי לעולם לא נדע כמורים האם המסרים שהעברנו נקלטו נכון, והאם התלמידים יודעים ובשלים לאזן את המסרים. אחת המגרעות של גיל ההתבגרות היא שזה גיל הטוטאליות, נערים נתפסים לאידיאלים עד הסוף[8].  במקרה שלנו מר קיטינג קיבל חבורת  נערים שחונכו לציית להוריהם, כאלו שעתידם הוכתב עוד בטרם נולדו והוא ניסה להפוך אותם אדונים לגורלם מבלי שהבין שבמשוואה הזאת קיימים גם ההורים שלא יהיו מוכנים לוותר על השליטה בילדיהם . זו הסיבה שמר קייטנג  עשה את הלא יעשה.
נראה ששוב אנו דנים במורה הרווק שביה"ס הוא כל עולמו כמו ב"סיכון מחושב" כמו ב"קיץ 87" (וכמו בכל הסרטים המתארים מורים ), שוב המודל הנוצרי הוא של מורה-כומר, ומורה- נזירה המקדישים את כול זמנם ומאווייהם לתלמידים.
אלא שהמודל היהודי הוא מורה בעל משפחה שאומנם אין לו את כל הזמן שבעולם אבל יש לו הבנה טובה יותר כיצד להתמודד עם ילדים מאחר שיש לו כאלו ובמרבית המקרים עבר על בשרו כהורה את מרבית הבעיות. יחד עם זאת סרטים כמו "ללכת שבי אחריו " לאדוני באהבה" ואחרים משפיעים על המודל הישראלי של המורה וכך אנו מגלים שיש מורה המועמדת לפרס "המורה  של המדינה", המלמדת בתיכון בדרום הארץ,  מישהי ש"הנהדרות" שלה כמורה היא בכך שהיא מעירה את תלמידיה ולוקחת אותם לביה"ס, הפירסום בידיעות אחרונות מיום שני ה-23.1.12 ע' 26
[9] פוסל את האפשרות שהכותרת "המורה המעירה" היא סתם בדיחה  גרועה. ותאור "נהדרותה" בכתבה מעורר שאלות רבות כמו : היכן ההורים של תלמידים אלו? מה עוד מוכנה המורה הזאת לעשות כדי למצוא חן בעיני ההורים? מה היא מוכנה לעשות כדי למצוא חן בעיני התלמידים בעיקר כשמדובר בנערים ונערות בגיל ההתבגרות (רק על חלק משאלות אלה יש תשובה בכתבה). והשאלה הנוקבת מכולן היא  מי מעיר את בנותיה? ומי דואג להן כשהיא נשארת עד 11 בלילה בביה"ס, במילים אחרות הדוגמא מוכיחה שלא ניתן להיות  מורה "נהדר" בדרך זו כשאתה הורה ויש לך גם בן זוג לחיים. 
ולבסוף
המערכת בביה"ס וולטון כמו בבתי הספר שלנו, התייחסה אל מר קיטינג בשפה מבלבלת. מצד אחד המערכת "מוכרת" למורים את האשליה שהם בני סמכא,  הרי כולם ראו ששיטות ההוראה של מר קיטינג אינן שגרתיות  ואיש, מלבד מורה אחד, לא ניסו לשאול, לברר, וללמוד  מה פשר הדברים. כך קרה שכאשר ניל פרי התאבד הפך מר קיטינג לשעיר לעזאזל של המערכת,  דבר שניתן היה למנוע אם המנהל לא היה כל כך עסוק בלהתחנף להורים, והיה מנחה את מר קיטינג כיצד יש לנהוג בבני טיפש-עשרה .
לסיכום, הסרט הינו הזדמנות להזהיר את מרבית המורים שדוהרים קדימה עם שינויים הבוערים בעצמותיהם, שטוב יעשו אם יעצרו ויחשבו האם תלמידיהם בנויים להתמודד עם השינויים שהם מובילים, האם הם מוכנים לשלם את מחיר השינוי. ובמקביל שכל מורה יזכור שכאשר הוא נוהג כבר-סמכא יתכן שיום אחד יעמוד לדין על כך שעשה דברים בלתי מורשים.


[1]  המושג "המהפכה הקופרניקית החינוכית" הוטבע ע"י דיואי ומוסבר בפרוט רב באמר של רוזנוב. רוזנוב מסביר מדוע המורה הוא בעצם רק מורשה לעשות מה שהחברה מתירה לו ואינו בר-סמכא להחליט מה טוב ומה לא טוב לעשות
רוזנוב, אליהו.(1995)."המורה בר סמכא או מורשה?" בתוך : חן,דוד.(1995). ).החינוך לקראת המאה ה-20. ישראל: רמות-אוניברסיטת ת"א ע' 409-424.,  
[2] חיכוך זה דומה לחיכוך הנוצר בצבא ובעיקר במילואים בהם אנו רוכשים חברים מרבדים חברתיים וכלכליים שלעולם לא היינו פוגשים בדרך אחרת.
[3] מתוך הסרט הזמן הדוחק-ביביסי
[4] ניתן אפילו להשתמש במשפט שאמר מנהל ביה"ס למורה הצעירה בסרט "סיכון מחושב" "אני מודע לכך שככל שהמורה צעיר יותר הוא חושב שהוא יודע יותר מחבריו הותיקים...."
[5] מומלץ מאד ליישם כאשר יש ילד שמתקשה להתבטא בחברה
[6] חיה את הרגע
[7] ביניהם כמובן התסריטאי
[8] כל המהפכות בעולם הובלו ע"י צעירים
[9] הכתבה מצורפת למאמר

לייבסיטי - בניית אתרים