פשטות

פשטות היא היופי
פשטות היא התיחכום האולטימטיבי/לאונארדו דוינצ'י

מקום פשוט לחינוך תרבות ואמנות

 

7. גלרייה לאומנות הנשק העתיק-ע"ש יעקובי יוסף ז"ל  |  8. הערכה חליפית-מבחן תלת שלבי- מה זה?  |  10. פשטות-מהספרים  |  11.פשטות מהסרטים  |  12. פשטות בצבעים  |  13. בעלי קושי בעיבוד חושי-יש דבר כזה  |  15."חמולה" מקום טוב לגדול  |  18. פעוטונים מציאות אפורה בעטיפה ו ... דה-ד"ר דליה שחף  |  18.זוגיות-לא מה שחשבתם-גילוי נאות  |  19.האישה הישראלית מעידן של שסע עדתי לעידן של שסע מיגדרי  |  46.לטייל עם סבא שומיק  |  מצבות מדברות אל העתיד  |  רמזים , ראיות, ושאלות שמאחורי מצבות  |  


 


להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


 




קן הקוקיה

 ידע ואנטי ידע
אני כדרכי מצוי בגלבוע מדי יום ביומו, וזוכה לחוויות כמעט כמו של פעם, פה חוצה זעמן שחור באורך של רכבת משא את דרך העפר, ושם מתנהל לו בעצלתיים, צב מצוי, קמטן שנראה יצוק  בברונזה, המפגין זריזות מפתיעה, ושפני הסלע שורקים ומזהירים מפני הסכנה המתקרבת, כלומר ממני. שועלים מופתעים פורצים בריצת בהלה כשזנבם זקור אל על, ולאחר כמה עשרות מטרים מסתובבים ומתבוננים בי כאילו אמרו "מזה פחדנו"? . לפעמים אני פוגש עדר של חזירי בר שפעם שלטו בביצות העמק והיום הגלבוע נשאר מפלטם האחרון, זאבים, צבאים, ואין סוף תנים אצים רצים כל אחד לדרכו ולעיסוקיו. ישנם מינים שאני מבקש לפגוש והם כנראה נכחדו כמו סמורים, דלקים, צבועים וגיריות, או שפשוט לא פגשתי בהם בעשרים השנים האחרונות (למרות שהסטטיסטיקה אינה בצד שלי). הגלבוע מלא חיים גם אם לא מספיק לטעמי גם העמק שמתחתיו מתגעגע אל שהיו ואינם עוד, האנפה הארגמנית, שלא להזכיר חו"ח את אנפת גולית. החקלאות שהוריקה את העמק גבתה את דמי הלא יחרץ שלה מבעלי החיים.
באביב מתעורר הגלבוע לחיים, ציפורי השיר ועופות הקרקע, כמו הדורסים  משמיעים את קולם בכל רחבי ההר, קולו של הפרנקולין שכנראה סובל מקצרת (אסטמה) אינו נשמע בהר אלא בעמק שמתחתיו. החוגלות ששרדו את הצייד מקרקרות ללא חשש, קרקור המתערבב בקולות החוויאים ונמהל בציוצי הגוזלים שפרשו כנפיים אך מצפים עדיין למנת היום מהוריהם, המספקים את רעבונם סביב השעון מבלי שיוותר בה כוח לציוץ של  תלונה.
אני מטה אוזניי לציוצים ומזהה את קולות בליעת המזון . תחילה צווחות תובעניות עד לשמיים ואח"כ קולות  גרגור והנאה של בליעת המזון שלאחריהם כמה דקות יקרות של שקט ושוב שידור חוזר.
הכול מרגיש כמו בסרטים המפוברקים של וולט דיסני שדוחסים לתוך מיכל זכוכית  שבעים מינים של טורפים ונטרפים והמצלמה כבר עושה את השאר.
מתיבת נוח שנחה על הגלבוע אני די מחבב את העורבים האפורים בגלל היכולות הקוגנטיביות שלהם ופחות בגלל להקנותם המזכירה לי את המאפיה הסיציליאנית, קולות גוזליהם הצווחניים מצליחים לגבור על כל השאר מלבד צווחותיו של גוזל הקוקייה.  אני שם לב שהעורבים האפורים עמלים קשה לגרש מתחומם כל דורס המאיים על שלמות המשפחה, בעיקר הם מתעבים בזים מצויים אלה צרי כנפיים במיוחד מצליחים לתמרן בין עצי האורן במהירות של מטוס קרב מתקדם כשהעורבים דומים יותר למטוסי האליושין המיושנים. בכל זאת מצליחים העורבים להביס את יריביהם בעיקר בשל היכולת לתכנן כמה צעדים קדימה, איכות הרוח גוברת על איכות החומר.
באחת הרכיבות היומיומיות אל היער המתעורר אני דוהר על אופני במהירות הכי גדולה שאני מרשה לעצמי כשזקני מתנופף לכל העברים, אני שומע  את אות האזעקה המוכר כל כך, המשווע לעזרה-צווחת גוזלי הקוקייה. מתוך הרגל אני בולם ותר אחר מקור הצווחה, שסיבתה ידועה לי מראש, גוזל קוקייה מצוי במצוקה..... בתוך שניות אני מאתר זוג עורבים אפורים על ענף אקליפטוס בגובה של כעשרה מטרים, שקועים בעצמם הצווחות המגיעות מהעץ הסמוך עליו עומד גוזל קוקייה ואינו חדל מצווחותיו נראה כאילו אינן נוגעות להן כלל. זוג העורבים עוזבים לרגע את הענף ועפים  לקרחת יער קטנה בה רעו כמה פרות, כשמסביבן מהדסות אנפות בקר בצבע לבן מלוכלך, מה כל כך חשוב בללכת אחרי עדר פרות, רק האנפות יודעות. עוד לא הספיקו העורבים לנחות בקרחת היער ואנפות הבקר יוצאות לקרב על השלל המסתכם בכמה גללי פרות , בסופו של דבר חוזרים העורבים ומקיפים את קרחת היער ונוחתים על הענף עליו יושב גוזל הקוקייה  למראה העורבים  חידש את צווחותיו. אני ממהר לשנות  מקום תצפית כדי להיטיב לראות את הגוזל שהנחתי שגורלו נחרץ, ותוך דקות ישמש כנזיד בארוחת הצהריים של זוג העורבים. אני מתלבט האם לצאת לעזרתו של הגוזל או להניח לטבע להתנהל כמו שהוא יודע להתנהל .אני מזכיר לעצמי את מנהגן של הקוקיות להטיל את ביציהן בגניבה בקינים של אחרים, משל היו מפקירות תינוק לפתחו של מנזר האחיות ע"ש אמא תרזה, ונזכר בסיפור הפיקנטי על זוג הפשושים שנאלץ להאכיל  גוזל הקוקייה מגלגל בראשי כמה אי דיוקים שדבקו בסיפור ומחליט לוותר על התערבות פעילה וממשיך בדרכי.
בשעות הערב המוקדמות, כשהיום נטה לערוב, אני מצטרף להליכה היומית של זוגתי שתחיה במסלול הקבוע, סביב כפר יחזקאל. כביש, מדרכה , מכוניות מעשנות, לא דומה בכלום למסלולי הגלבוע, ובכל זאת, דומה , צווחות בטונים גבוהים מגיעות במהירות הקול לאוזניי, מיומן מאד בגילוי המקור הצווחני אני מביט שמאלה אל עץ פקאן גדול מימדים, ומוצא, על אחד מהענפים עומדים זוג עורבים אפורים ומולם במרחק כמה עשרות סנטימטרים, עומד גוזל די בוגר של קוקייה המושיט את צווארו לפנים וממלט לחלל האוויר צווחות נואשות, אני משתף את זוגתי במידע על העורבים האפורים ואכזריותם כלפי גוזלי הקוקייה ומצמיד להם את התואר "קוזה נוסטרה" ומבלי להתבלבל אני שוב פונה ללכת משם וחותם במחשבותיי את  גורלו של הגוזל. הספקתי לצעוד  שניים שלושה צעדים ואל אוזני השמאלית מגיע קול מוכר אחר , בליעת מזון האופיינית כל כך לגוזלים ולאחריהן גרגור של הנאה, אני פונה במהירות אל עבר הקול המוליך אל אותו ענף שעליו עדיין עומד גוזל הקוקיה כשאחד העורבים מושיט אליו את מקורו וגוזל הקוקייה  פוער את פיו וחתיכת מזון נופלת הישר אל מקורו הפעור, נפנוף הכנפיים המהיר של הגוזל משחרר לאוויר שביעות רצון קולינרית, והזמנה למנות נוספות.שחזרתי במהירות את מפגשיי הקודמים עם זוגות העורבים האפורים וגוזלי קוקייה צווחניים והבנתי עד כמה טעיתי כשחשבתי שהייתי עד לעוד אירוע של יחסי טורף נטרף או דורס ונדרס כשבעצם חזיתי ביחסי הורים מאמצים בעל כורחם לגוזל של קוקייה . הטבע במלוא תפארתו.
 

 לטייל עם סבא שומיק
לעמק חרוד והגלבוע

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

לייבסיטי - בניית אתרים