דוקטורט-בתי הארחה בקיבוצים מיום הקמתם ועד  1967
ד"ר דליה שחף
מבוא

א. מתודולוגיה

א.1. הגבולות ההיסטוריים או גבולות הזמן

קורותיהם של 25 קיבוצים ומושבים שבהם הוקמו בתי הארחה ייבחנו בין השנים 1935-1967. המחקר יחל בשנת 1935 שבה הוקם בית ההארחה הראשון ב"גבעת ברנר", שהיה ראשון בתי ההארחה בקיבוצים, ובהזדמנות זו ייעשה ניסיון לתקן את הטעות הרווחת, כאילו בקיבוץ "קריית ענבים" היה ראשון בתי ההארחה, למרות שזה הוקם רק ב-1938. שנת 1967 סוגרת את המחקר, מאחר שבשנה זו גדל שטחה של הארץ פי ארבעה, דבר ששינה את מפת התיירות באופן מהותי. ירושלים התאחדה, ובשטחי יהודה ושומרון והגולן נוספו עשרות אתרים אטרקטיביים לתיירות הפנים ולתיירות הבינלאומית. תיירות מכל הלאומים זרמה לישראל והחליפה את תיירות הקרובים, שאפיינה את התיירות הנכנסת עד 1967. נסתיים עידן ההסתגרות, שהחל בתקופת "הצנע" עם הקמת המדינה ועלייתם של מיליון עולים, שהסיטו את סדר היום הציבורי לבעיות שיכון, ודחקו את בעיות הנופש של הפועל לקרן זווית. כל אלו הגיעו לסיומם ב-1967.

ההסתגרות הייתה אמנם פונקציה כלכלית ברובה, אך הייתה זו גם אידיאולוגיה ששמה לעצמה מטרה לערות את העולים החדשים בארץ על ידי טיפוח הכרת הארץ, דבר שסייע לפתח קשר רגשי עם המולדת החדשה. אידיאולוגיה זו עודדה "תיור וטיול" (sight seeing), דבר שהתבטא בתנועה מאתר לאתר, ולא בשהייה ממושכת באתר אחד למטרות מנוחה. גם גילום דמי ההבראה במשכורתו של העובד ביטל את השפעתם של המוסדות על פיתוח בתי הארחה.

שנת 1967 הביאה שגשוג כלכלי והיפתחות אל העולם, ששינה לתקופה קצרה את יחסו אל ישראל, והמון תיירים הגיעו לבקר בארץ, מה שהעניק לגיטימציה לישראלי לצאת ולתייר בעולם.

א.2. שיטות איסוף המידע

Bultin, במאמרו על המתודולוגיה של הגיאוגרפיה ההיסטורית, מצביע על הצורך בשימוש במקורות מגוונים. הדגש הוא בעיקר על החומר הארכיוני, כלומר החומר הראשוני, וכן על הריאיון המונחה, כשתי דרכים חשובות לאיסוף מידע עבור המחקר הגיאוגרפי-היסטורי.[1] בעבודה זו נעשה שימוש במגוון דרכי איסוף מידע:
א. מקורות היסטוריים ראשוניים (מסמכים, תעודות, פרוטוקולים של אספות פרוטוקולים של ישיבות מזכירות או ועדות משק שונות ועלוני הקיבוצים).
ב. מקורות משניים: זיכרונות כתובים, כתבות בעיתונות הארצית, ספרי יובל וספרי היסטוריה שנכתבו על התקופה על ידי אנשי התקופה.
ג. ריאיונות אישיים.



א.3. מקורות היסטוריים ראשוניים
אחד המאפיינים הבולטים של ההתיישבות העובדת הוא המודעות הגבוהה לתיעוד קורותיהם של מי שלקחו חלק בהקמת הקומונות והזרמים הקיבוציים. אלה היו מודעים בשעת העשייה לייחוד ולמהפכה שהם מחוללים, וביקשו לתעד זאת עבור הדורות הבאים. מבנה התפקידים בקיבוץ ובעיקר דרך העברת התפקידים בקיבוץ, חייבה תיעוד לנעשה בכל ענף או ועדה על מנת שיתאפשר לכל חבר להיכנס ללא קושי לתפקיד שאליו נבחר. כמו כן העובדה שכל ועדה נדרשה לקבל את אישור אספת החברים על מנת לפעול, חייבה מערכת כתובה של מידע שהועבר לכל החברים באמצעות העלון או בחוזרים כתובים.
 
א.4. מקורות משניים
ספרים וחוברות שנכתבו מעת לעת וסיכמו את הנעשה בקיבוצים ובמושבים באותה שעה, קטעי עיתונות ארצית שתיארו אירועים הקשורים להקמת בתי הארחה וספרי היסטוריה שנכתבו על ידי אנשי התקופה - חברי התנועות השונות, שמהם ניתן ללמוד על העיקר ועל הטפל באירועים מנקודת ראותם המשוחדת.
 
א.5. מובאות
במחקר זה נעשה שימוש רב בציטטות שהובאו במקרים רבים באריכות רבה במקום סיכום תמציתי של הדברים. שיטה זו נבחרה משני טעמים: הטעם האחד היה להביא בפני הקורא את רוח התקופה דרך לשון אנשי התקופה ומתוך נקודת מבטם על הדברים, כאשר הפער בשנים לא הצדיק את הפער העצום בהשקפות העולם, שכן רק דרך שפתם המקורית של הכותבים ושל הדמויות המרכזיות ניתן להבין את תוצרי המחקר. הטעם השני להביא את הדברים בלשון התיעוד היה על מנת לנהוג בצניעות כלפי הממצאים, המדברים בשם עצמם, בהנחה שפרשנות מחקרית במקרים אלה אינה טובה יותר מזו של הקורא. השתמשנו בשיטה זו בעיקר בחלק ב', שבו מובאים קורות הקמתם של בתי ההארחה בכל אחד מהקיבוצים ומהמושבים.
 
א.6. ריאיונות אישיים

נושא בתי ההארחה בקיבוצים לא זכה להאדרה במקורות הראשוניים, ואף לא במקורות המשניים. הנכתב במקורות הראשוניים השאיר חלקים גדולים מתוך הסיפור השלם של הקמת בית ההארחה ללא תיעוד, ולעתים אף נכתבו דברים שלא יצאו אל הפועל, מה שחייב למצוא דרך שבה ניתן יהיה לאשש או להזים את המידע שהתקבל. הדרך לעשות זאת הייתה לראיין חברי קיבוצים ומושבים, ודרכם ניתן היה להשיג מידע בארבעה מישורים: בעלי תפקידים שיזמו או הקימו את בית ההארחה, עובדים שהפעילו את בית ההארחה, חברים שהתנגדו להקמת בית ההארחה וכאלה שהיו קשורים לנושא בתי ההארחה בקיבוצים, ולא היו חברי קיבוץ.

שימוש בריאיונות כבסיס להפקת מידע היסטורי מכונה "oral history".[2] שיטה זו מחייבת דיון בשאלת יסוד מתודולוגית על תקפותם של ריאיונות שנערכו כ-50 שנה לאחר המאורעות, האם ובאיזו מידה ניתן להסיק מהם מסקנות לגבי השלמת המידע הנדרשת למקורות הראשוניים.

קיימות שתי גישות יסוד למחקר המבוסס על "oral history".
האחת שוללת מכל וכל את שיטת ה-"oral history" ואינה מייחסת כל חשיבות לשיטה זו של איסוף מידע. הגישה האחרת טוענת כי לכל פיסת מידע, כולל פולקלור, סיפורי עם או מסורת, המבוססת על בסיס עובדתי כלשהו בתולדות האדם, יש אפשרות להתייחס כאל מקור היסטורי בזהירות הראויה.[3]
באופן אירוני, העניין הרב אשר גילו היסטוריונים בחקר העולם השלישי בהיסטוריה שבעל-פה, הפכה דווקא גישה זו לגישת יסוד במחקר ההיסטורי המודרני.
גם בארץ התפתחה דרך זו של איסוף מידע היסטורי מפי ניצולי השואה, אשר עדויותיהם האישיות הן מקור כמעט בלעדי למידע על אירועים שונים אשר קרו במהלכה, ומפי עולים מארצות האיסלאם אשר רבים לא הביאו עמם מסמכים שמהם ניתן ללמוד על עברם, במיוחד בכל הנוגע לשלב ההחלטה על עזיבת ארץ מוצאם ועלייתם ארצה.[4]
המתח בין ה"אפשרי" ל"רצוי" במחקר בעל-פה הוא בעיית היסוד ב-"oral history" כשדה מחקר, והמודעות למתח הזה חייבת ללוות את החוקר בכל שלבי איסוף האינפורמציה, כתיבתה וניתוחה.
בשלב ההכנה טועןDavid Henige , כי מוטב לחוקר להכיר מקרוב את שדה פעולתו – הכרת השטח מבחינה פיזית, היכרות ראשונית עם האנשים ועם הפוליטיקה המקומית והכרת המבנה הסוציולוגי של החברה הנחקרת, המבנה הדמוגרפי שלה והתהליכים הכלכליים העיקריים אשר התרחשו בה.[5] תנאי זה קוים במלואו לנוכח העובדה שהחוקרת התגוררה בשלב ההכנה למחקר במשך שנתיים בקיבוץ ועשר שנים במושב עובדים, מה שמקנה לה היכרות מעמיקה עם אורחות החיים של היישובים הכפריים ב"התיישבות העובדת". היכרות זו מסתייעת בעובדה שהיישובים הכפריים בהתיישבות העובדת מאוגדים בזרמים התיישבותיים, שאידיאולוגיה אחת מעצבת את אופי הארגון המאגד, עם שונות מזערית שנובעת מהוותק ומהאזור הגיאוגרפי שבו מצוי היישוב.
 
א.7. בחירת המרואיינים
כמו בכל מחקר היסטורי, יש לשאוף לראיין רבים ככל הניתן מבין אלה שהיו קשורים לאירוע הנחקר על מנת להציג את התמונה הכללית לא ברמת הפרט, אלא ברמת הכלל. לכן ראיינו כל מי שעדיין בחיים והיה קשור להקמת בית הארחה או להפעלתו. כמו כן ראיינו את בניהן של העובדות בבית ההארחה על מנת לקבל תמונה על השפעת העבודה בבית ההארחה על חיי המשפחה של העובדים בו.

א.8. בניית הריאיון
מאחר שהשפעתה התרבותית של ארץ המוצא על חברי הקיבוץ שבו הוקם בית הארחה הייתה אחת משאלות המחקר, נתבקשו המרואיינים להרחיב עד כמה שניתן על ארץ המוצא ועל הדרך שהובילה אותם לגרעין שאיתו הגיעו לקיבוץ או למושב. גם ילידי הארץ נתבקשו לתאר את המקום שממנו יצאו לגרעין שהקים את הקיבוץ. שאר השאלות התייחסו לתיאור חיי הקיבוץ בתקופה הרלוונטית להקמת בית ההארחה, והתייחסו גם לכל שאלות המחקר שהיה למרואיין קשר אליהן (גורמים כלכליים וחברתיים, אידיאולוגיה, קשרים עם גורמי חוץ וכדומה). מרבית הריאיונות שימשו להבנת הרקע ההיסטורי-חברתי שבתוכו נבנה בית ההארחה, ולהבהרת נקודות סתומות במקורות הראשוניים.
 
א.9. מיקום הריאיון
David Henige מייחס חשיבות רבה למיקום הריאיון. הוא מציע לקבוע מקום מיוחד שבו יקוימו הריאיונות, ושבו למעשה יהיה החוקר האיש הקובע את אופיו של הריאיון.[6]
הריאיונות נערכו בשני אופנים: בבית המרואיין או במקום שבו הוא חוסה. ברוב המקרים נשאלו המרואיינים שאלות הבהרה לאחר עיבוד החומר בטלפון. הריאיון נערך לאחר תיאום מראש, ובשיטה של "אחד על אחד", גם אם לפעמים הצטרפו לריאיון בני משפחה או קרובים.
 
א.10. ניתוח המידע
David Henige טוען כי מרואיינים, במיוחד הזקנים, נוטים לעוות את המציאות ההיסטורית בשתי דרכים: א. תיאור העבר בצבעים קודרים, כדוגמת תקופת הקולוניאליזם שתוארה על ידי תושבים מקומיים, כשהעבר לא היה בדיוק כזה. ב. תיאור מעוות של המציאות לכיוון חיובי, בעיקר לגבי תקופות הנעורים בחייהם ותיאורן כתקופות "תור הזהב".[7]
תפקיד ההיסטוריון או הגיאוגרף ההיסטורי הוא לנסות ולשחזר את ההיסטוריה בצורה הנאמנה ביותר האפשרית בהתאם למקורות המצויים בידיו. בבואו לנתח את המידע שאסף, חייב ההיסטוריון לזכור את תפקיד הזיכרון בהיסטוריה, לזכור כי עבודתו היא למעשה פרשנות על המידע אשר נאסף בריאיונות ולהיות מודע להשלכות של תרגום הידע שבידיו על עברם ועל הווייתם של מרואייניו.[8]
מתוך הריאיונות הפתוחים נבחר המידע אשר ענה על השאלות הרלוונטיות למחקר. ברוב המקרים כלל הריאיון מידע נוסף, ובעיקרו סיפור אישי אשר שימש רק כרקע להבנת דרכי המחשבה של הנחקרים, ולא נעשה בו שימוש ישיר לשאלות המחקר.
 

חלק א:___________________________________

פרק ראשון: תולדות האירוח
א.1. בתי הארחה
מחקר זה עוסק ב"בתי הארחה" בקיבוצים. "בית הארחה" הוא אחד משלושה כינויים שניתנו למלונות בקיבוץ. השניים האחרים היו "בית מרגוע" ו"בית הבראה". השימוש באחד משלושת השמות היה לרוב סמנטי, אך לעתים היה מהותי. "בית הבראה" התיימר לתת שירותי החלמה לאלו שהחלימו ממחלה, אך גם לאלו שהיו זקוקים למנוחה לאחר עבודה מאומצת: "הננו מתכונים לאפשר הבראה-מרגוע לחברינו שמתוך עבודה, הזנה לא טובה, תנאי דירה וכו' בריאותם התרופפה. על ידי טיפול מיוחד אנו חושבים להגיע במבראת הכרמל לתוצאות טובות ביותר בשביל סוג זה של מבריאים שאינו זקוק בעיקר רק לתוספת משקל, אלא לחידוש כוחות כללי..."[9] ואיש לא טרח להגדיר מהי עבודה מאומצת. מקומות העבודה נהגו לפני קום המדינה להוציא את עובדיהם לחופשה שנתית בת שבוע, ודמי החופשה שולמו ישירות לבתי ההבראה שנקראו גם בתי מרגוע. עם קום המדינה השתנתה התפיסה לגבי צורת המנוחה השנתית, והתבטלה חובתו של השכיר לצאת בכל שנה לתקופת "הבראה". כך הפכו בתי ההבראה והמרגוע ל"בתי מרגוע והארחה", והאירוח בהם הצטמצם למאה ימים בשנה, ולעתים פחות מזה. כתוצאה מכך נועדו בתי הארחה שנבנו לאחר קום המדינה בעיקר לאירוח תיירים, ושיעור הנופשים הישראלים ירד לשליש מהתפוסה הכוללת. תנאי ההארחה הפכו למודרניים, ורבים מבתי ההארחה דורגו כבעלי שלושה או ארבעה כוכבים והפכו לשם דבר בעיקר בקרב התיירים האירופאים.[10]
באותה מידה ש"בתי ההבראה" ו"בתי המרגוע" ראו את תפקידם כשירות חברתי סוציאלי ראשון במעלה, ראו "בתי ההארחה" באירוח תיירים שירות ציוני הסברתי ממדרגה ראשונה, שאינו נופל בחשיבותו מתפקידם של בתי ההבראה ובתי המרגוע.
השירות של "בתי הבראה" ו"בתי מרגוע" היה קיים גם מחוץ לקיבוץ ונוהל על ידי קופת חולים של "ההסתדרות" ויזמים פרטיים. "בית הארחה" היה קיים רק בקיבוץ, והיה המקבילה ל"מלון", שאף הוא היה מוסד שבו מספקים לינה, מזון ושירותים לציבור הרחב תמורת תשלום. המלון היה יורשו של הפונדק, INN, שיסודותיו במנהג הכנסת אורחים ובצורות אירוח שהיו מקובלות במזרח הקדום.
** עוד על הכנסת אורחים באיסלאם ובעולם היהודי ראה נספח א'.
 
א.2. הפונדק
לעומת "הכנסת אורחים" שהייתה ועודנה קוד חברתי מחייב בין אורח למארח המניח ששני הצדדים נהנים מהקשר, האירוח בתשלום היה ענף כלכלי שהתפתח באירופה בעיקר באזורים עירוניים שמפגשים בין אנשים היו די שכיחים ואינטנסיביים, כך שהכנסת אורחים חינם אין כסף, שבאה לתת מענה לבדידות שבמרחבי המדבר והפכה לחלק מהתרבות המזרחית, לא היוותה גורם שעודד אירוח חינם. האירוח היה צורך נלווה לפעילות מסחרית ששכרה בצדה, ולכן זרים התקבלו ברגשות מעורבים: מצד אחד היה רצון לקבלם על מנת לסחור עמם, אך מצד שני היה רצון להשאירם מחוץ לתחום הקהילה, מחשש שהידע שהם יכולים להשיג עלול להביא רעה על הקהילה המארחת. זו הסיבה שהתייחסו אליהם ב"כבדהו וחשדהו" ודחקו אותם להתגורר בבתים מיוחדים בתוספת פיקוח צמוד על מעשיהם. במילים אחרות, בשעה שהמזרח פיתח "הכנסת אורחים" כדי לשבור את הבדידות, הצמיחה האימפריה הרומית "פונדקים" שהעניקו שירות פונקציונלי אך לא אישי. "פונדקים" אלו היו אבות המלונות.
 
א.2.א. הפונדק במזרח אירופה

הפונדקים ובתי המרזח במזרח אירופה היו פונקציה אחת ששירתה את המוני העם, ששתיית אלכוהול הייתה עבורם פתרון למצב חסר המוצא שבו היו נתונים. היין והאלכוהול היו בבעלות האצילים, ואלו העניקו את הזיכיון לייצר ולמכור את המשקאות ליהודים. היהודים היו תלויים בחסדי האצילים, דבר שהבטיח את נאמנותם לאציל. כך "מי עוסק בארץ הגדולה והרחבה הזאת במסחר במלאכה ובפונדקאות? היהודים, כי אפילו החלק העשירי של האצילים אינו עוסק בתפקידים מועילים לציבור... האציל שהאיכר היה משועבד לו בקש לשעבד לעצמו גם את היהודי כדי שהכנסות אחוזותיו המונופולין של משרפות היין או הפונדקאות תהיינה מובטחות לו באמצעות היהודים".[11]

בין 1772-1881 היוו היהודים חלק מהאימפריה הרוסית, כאשר היהודים, בעיקר באוקראינה ובגליציה, היוו את שכבת הביניים בין האצילים לבין האיכרים המשועבדים, והתפרנסו מחכירת טחנות קמח, יערות פונדקים ובתי מרזח. אחרים היו חנוונים, רוכלים ובעלי מלאכה שהתגוררו בעיירות שהוקמו ביוזמת בעלי האחוזות או בכפרים ועל אם הדרך. עבר זה גרם ליהודי רוסיה שהקימו קיבוצים לסלוד ממקצועות אלו.
** עוד על פונדקים בהרחבה ראה נספח ב'.
 
א.3. המלון
א.3.א. המלון בתקופת המקרא
במקרא מופיע המושג "מלון" שמונה פעמים, ומשמעותו שונה מ"הכנסת אורחים" שנידונה בנספח א'. בסיפור המפגש בין יוסף לאחיו מגלים האחים את כספם במלון שבו לנו אותו לילה: "וישאו את שברם על חמוריהם וילכו משם ויפתח האחד את שקו לתת מספוא לחמורו במלון וירא את כספו והנה הוא בפי אמתחתו..." (בראשית מב, כו-כח). "ויגשו אל האיש אשר על בית יוסף וידברו אליו פתח הבית ויאמרו: בי אדני ירד ירדנו בתחילה לשבר אכל ויהי כי באנו אל המלון ונפתחה אמתחתנו והנה כסף איש בפי אמתחתו..." (בראשית מג, יט-כא). מן הכתוב ניתן ללמוד ש"מלון" הוא מקום לינה ארעי. ה"מלון" השני שאנו פוגשים הוא המלון שבו לן משה בדרכו חזרה למצרים עם אשתו וילדיו: "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו..." (שמות ד, כד). כמו כן אנו פוגשים במושג "מלון" בספר יהושע בסיפור חציית הירדן, גם שם הוא משמש ללינת לילה: "שאו לכם מזה מתוך הירדן ממצב רגלי הכוהנים הכין שתים עשרה אבנים והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון אשר תלינו הלילה." (יהושע ד, ג). ובני ישראל עושים כפי שנצטוו: "ויעשו כן בני ישראל כאשר צווה יהושע וישאו שתי עשרה אבנים מתוך הירדן כאשר דיבר ה' אל יהושע למספר שבטי בני ישראל ויעברום עמם אל המלון ויניחום שם." (יהושע ד, ח).
ירמיהו הנביא נואש מלהחזיר את העם מדרכו הרעה, והוא מבקש להתרחק מכל קשר עם העם המאכזב: "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם כי כולם מנאפים עצרת בוגדים." (ירמיהו ט, א).
בישעיהו מתואר מסעו של סנחריב לירושלים, וגבע משמשת כמלון ללינת לילה: "בא על עית עבר במגרון, למכמש יפקיר כליו, עברו מעברה, גבע מלון לנו, חרדה גבעת שאול נסה..." (ישעיהו י, כח-ל). במלכים ב' מתאר סנחריב את כל מה שהשיג, ומה בכוחו עוד לעשות, בין השאר לכרות את ארזי הלבנון ולשים לו מלון בקצה היער: "ברכב רכבי אני עליתי מרום הרים ירכתי לבנון, ואכרת קומת ארזיו מבחור ברשיו ואבואה מלון קצה יער כרמלו." (מלכים ב' יט, כג). ייתכן שיש כאן רמז ראשון לכך שגם בתקופת המקרא היו הרי הלבנון אתר מבוקש לנופש.
המשותף לכל האזכורים של המונח "מלון" הוא מקום לינה ארעי, לעתים על אם הדרך ולעתים בקצה היער או במקום מרוחק ממקום ההולדת, שלשם מגיעים כדי להתנתק, או למשך זמן קצר.
** עוד על מלונות באירופה ובארצות הברית ראה נספח ג'.
 
א.3.ב. אתרי מרפא
תיירות מרפא היא מושג ששייך למאה העשרים, אך השימוש במעיינות לריפוי הוא עתיק יומין. בצורה ממוסדת אנו מכירים את השימוש במעיינות מרפא בתקופה הרומית: "עם עליית האימפריה הרומית חלה תנופה אדירה בייעודם של מעיינות אלה, אשר שימשו למרפא ולתענוגות לקיסרים ולנתיניהם המקורבים."[12] אתרי מרפא היו ועודם פזורים ברחבי אירופה. בעת העתיקה, הרחצה לשם היגיינה והנאה הייתה לגיטימית בחיי היום יום, הנאה שהתבטלה בימי הביניים יחד עם רבים מהמנהגים הפאגניים, וחזרה לקבל לגיטימציה רק כאשר הוכרה על ידי הרופאים, כמו ד"ר ויליאם טרנר ב-1592, כדרך ריפוי. טרנר שיבח בספרו את סגולות המרפא של המרחצאות באנגליה ואמר "מי שחולה במחלות חמורות ירחץ בשמחה במרחץ של בת'..."[13]. השפעתו הייתה כה רבה עד שהמרחצאות בבת' הפכו לאתר נופש לאומי, שבעקבותיו ניתן עידוד לחיפוש אחר מעיינות מרפא נוספים.[14] השינוי שנדרש על מנת להפוך את הביקור במרחצאות לרחצה לשם הנאה, היה איטי ונמשך על פני כמאתיים שנה. חלק מהבעיה היה לשנות את תדמית המרחצאות ממקום שרובצים בו חולים למקום בילוי לאנשים בריאים, כפי שניתן ללמוד מהציטוט הבא: "...לאדם שאינו עושה זאת בשקט שום דבר לא יראה מוזר יותר מאשר שהבריא יסכים ללכת אחר החולה למקומות אלה של שינה וידור עם אלה אשר מחלותיהם לעולם יעציבו את הצופה בהן..."[15]. בסופו של דבר התדמית השתנתה לא מעט בשל העובדה שמעיינות המרפא הציעו מפלט מלונדון העשנה, כך שעם הזמן החלו המרחצאות לשעשע ולבדר את הבאים בשעריהם נוסף על הצעת תנאי לינה טובים יותר. התוצאה הייתה שבעלי ממון שביקשו להיות אופנתיים נמשכו לאתרי המרפא, למרות שבריאותם הייתה טובה למדי. הביקוש למעיינות מרפא הביא לתחרות קשה בין האתרים החדשים לבין הוותיקים שראו בכל אתר חדש פגיעה במעמדם הכלכלי. כך ניתן ללמוד ממסמך שפורסם ב-1684 שעיסוקו המעיינות החדשים שנמצאו באיסלינגטון: "...אך השטן קורא להם למצוא מעיינות חדשים ומים פיזיקאליים חדשים כאשר ישנם מעיינות ישנים כאלו בנמצא ומצפונם גם מורה להם לטהר קרביהם ולרוקן את ארנקיהם ולספק עבודה לרופאים. איסלינגטון החצופה וחסרת המוסר ואם לא הספיק להם מה שיש ...היותה מטרופולין מרכז מסחר העוגות, החביצות ותבשילי בשר? בתי בושת בפרברים ושוטטות עצלה? פירסומה במילוי בקבוקי הבירה... האם כל היתרונות הללו אינם יכולים לספק אתכם מבלי לפלוש אל הפריביליגיה שלנו? ...די לעצור את האורחים שלנו?"[16]. הניסיון לעצור את התפתחותם של אתרי המרפא לא צלח ואתרים התפתחו מחוץ לאנגליה, המפורסמים שבהם נמצאו באוסטריה, בשווייץ, באיטליה, בגרמניה, בהונגריה, ברומניה ובצ'כיה. אתרי מרפא בארצות הברית וביפן התפרסמו רק בשנים האחרונות, ואינם בעלי היסטוריה תיירותית ארוכה.
תיירות מרפא בארץ הייתה קיימת בטבריה, שהייתה מרכז עירוני תוסס לאורך ההיסטוריה כאחת מערי הקודש היהודיות. העיר הייתה שוקקת חיים יהודיים, ובמידה רבה גם מרכז מסחרי לא יהודי. העובדה שבאזור הכינרת היו מעיינות חמים מוזכרת בספר יהושע. בסיפור ההתנחלות של שבט נפתלי נכתב שגבולותיו היו "ערי מבצר הצדים, צר וחמת רקת וכינרת" (יהושע יט, לה). חמת היה שם של יישוב שהיו בו מעיינות חמים.[17] טבריה, שנוסדה בין השנים 17-22 לספירה בידי הורדוס אנטיפס, ונקראה כך לכבודו של טיבריוס קיסר רומא, הייתה עיר מפוארת. היא נבנתה בסמוך לעיר המקראית רקת, ומצפון לעיר חמת שנקראה מאוחר יותר חמת טבריה, המקום שבו נובעים מעיינות המרפא החמים.
בימי בית שני התפרסמו המעיינות כמקום מרפא. התלמוד מתיר רחצה בשבת במרחצאות טבריה, וחכמי טבריה פסקו שמימי המרחצאות טובים לרפואה. יוסף בן מתתיהו כותב: "יוחנן מגוש חלב כתב לי איגרת בה ביקש רשות לרדת בחמי טבריה למען השיב את בריאותו שנתרופפה..." (חיי יוסף ט"ז). על מי המעיינות אומר הרמב"ם: "מי טבריה הם מים שיש בהם איכות משלשלין כששותים אותם..." בפירוש המשנה מפשירין ו, ז.
ים המלח היה לאורך ההיסטוריה "ים המוות". באזור בלתי מיושב זה, הרחוק מיישובים אחרים, התפתחה תיירות מרפא שהעלתה לפני קום המדינה את מלון "קליה" על מפת התיירות הבינלאומית, תופעה שהיוותה התחלה לפיתוח המסיבי של ים המלח כאזור תיירות מרפא לאחר קום המדינה. חלק מהביקוש לאזור סיפק בית ההארחה בקיבוץ "עין גדי".
 
א.3.ב.1. חופי הים כאתרי מרפא ונופש
מעיינות המרפא שתוארו לעיל התפתחו כאתרי תיירות יוקרתיים שבהם קיבל האורח טיפול אישי,[18] אך המצאי הקיים לא סיפק את הביקוש הרב . הצלחת אתרי המרפא עוררה מספר בעלי חוש מסחרי חדי עין בכפרי דייג קטנים ובנמלים מתנוונים לספק להמונים מקבילה שווה לכל נפש, בצורת ספורט חדש של רחצה בים. הבחינה המינרלוגית של מעיינות המרפא הוכיחה שרבים ממעיינות אלו אינם מכילים מינרלים מיוחדים, עובדה שהעלתה את הרעיון שניתן להשיג את יתרונות הרחצה ביתר נוחיות ובעלות זולה יותר במי הים. "האמת הייתה כי יתרונות מעיינות המרפא בפנים הארץ על פני "יריביהם" היו שטחיים וליקוייהם של אתרי הנופש החופיים ניתנים היו לתיקון בקלות. הראשונים היו מותאמים לצורכיהם של מיעוט מיוחס שהתבטא בחיי חברה מאורגנים ומתוחמים להפליא… מעיינות המרפא תלויים היו בשגשוגם כמונופול של מספר מוגבל של מעיינות מינרליים ואלה לא היו מותאמים לעמוד בביקוש הנגרם מהתפשטות המסחר והתעשייה. מצד שני הקיבולת של אתרי הנופש החופיים אינה מוגבלת. בעוד שחיי החברה בספא היו נחוצים והתמקדו בחדר השאיבה ובמרחצאות … חוף הים היה רחב מספיק לקלוט את כל הבאים וההומוגניות החברתית נחשבה פחות."[19]
חופי הרחצה באנגליה לא היוו תחליף מושלם למעיינות המרפא, בהם ניתן היה לרחוץ לאורך כל השנה ובכל מזג אוויר. בחופי הרחצה היה צורך להסתפק בחודשיים בשנה, והרחצה לגברים הייתה בעירום, כפי שניתן להסיק מאחד התגליפים משנת 1735.[20] המעבר מרחצה במעיינות מרפא, שמצויים בעיקר בפנים הארץ, לרחצה לאורך החופים של בריטניה גרם לשינויים במספר לא מועט של קהיליות חקלאיות קטנות וכפרי דייגים שהפכו לאתרי נופש. לאחר שבמשך מאות שנים חופי הים היו אזורים דלילי אוכלוסין בשל העובדה שתושבי החוף היו קורבנות לכל פולש שניסה לכבוש את אנגליה[21], השינוי שהביא אל החופים המוני אנשים היה מבורך.
הרחצה בים הפכה יותר ויותר פופולרית למרות שעד מלחמת העולם השנייה רבים עדיין בילו את עיקר הזמן לחופו של הים ולא רחצו בו. העובדה שחוף הים הפך לאתר משיכה למטרות חברתיות בצד התרעננות מהחום השורר באזור העירוני הצפוף, הפכה חופי ים כמו "הריביירה הבריטית" במרסיי שבצרפת להצלחה כלכלית. תופעות אלה זכו לחיקוי גם בארצות מזרח אירופה שלחופי הים השחור, שבסוף שנות החמישים השקיעו משאבים רבים לפיתוח אתרי תיירות לאורך החוף ברומניה ובבולגריה מרמת קמפינגים ועד מלונות יוקרה[22]. רומניה ובולגריה שזכו לחופי ים חוליים המבוקשים על ידי התיירים התפתחו כאתרי נופש לתיירות הפנים, אך גם עבור תיירות חוץ מהארצות הקומוניסטיות ואפילו מגרמניה המערבית, למרות שתיירות חוץ לא הייתה ענף אהוד על המשטרים הקומוניסטיים.[23]
 
א.3.ג. בתי הבראה לפועלים
רעיון תיירות המרפא היה מעוגן דורות רבים סביב מעיינות מרפא, ובעלי היכולת ופשוטי העם נהנו מרחצה מרפאה בהתאם לנגישותם למעיינות המרפא. התעוררות הסוציאליזם האוטופיסטי, בעיקר על ידי רוברט אואן (1816), יצרה את דגם החיים השיתופיים לחיזוק מעמדו של הפועל, כאשר בין שאר המוסדות נבנה גם סנטוריום לרווחתם של הפועלים.[24] הצורך בבתי הבראה לפועלים גדל ככל שהמודעות לזכויותיו של הפועל עלתה, ובשנות העשרים המאוחרות החלו להיבנות סנטוריומים עבור פועלי המכרות שסבלו ממחלות ריאה. הסנטוריומים הראשונים הוקמו בגרמניה, ואחריהם הועתקו לרוסיה ולפולין. אחד הסנטוריומים – בתי ההבראה הראשונים בפולין – היה ב"מדם", שהפך אחר כך לבית יתומים ליהודים שנלקחו למחנות ההשמדה.[25]
בארץ התפתחה המודעות לבתי הבראה עם העליות לארץ בסוף המאה ה-19. השינוי באורח חייו של החלוץ, מסטודנט או בחור ישיבה לעובד אדמה, בתנאי אקלים קיצוניים ושונים מאלו שהיו בארץ המוצא, גרמו לתחלואה רבה בקרב הבאים. נוצר צורך דחוף בבתי הבראה לשיקום ולהתאוששות, בעיקר לאור מחלות הקדחת, הכולרה וסתם תשישות שהייתה תוצאה של עבודה פיזית מאומצת. הצורך במקום שבו ניתן להחלים לא נעלם מעיני המוסדות, ואכן רעיון להקמת בית הבראה כחלק מעבודתה של קומונת נשים בארץ נולד בשנת 1918, אצל בנות "חוות הפועלות" בפתח תקווה, שלאחר התמחותן בעבודות שונות ביקשו "להגשים חלומן על הקמת בית הבראה לפועלים במטולה. לתכלית זו אמרו להתחיל בארגון קבוצת פועלות שם ולגשת מעט מעט להקמת המפעל. נציג יק"א בגליל קיבל ברצון הצעת החברות והקציב לקבוצה סכום כסף מסוים, הקצה שטח קרקע מתאים לגן ירקות ולשדות פלחה, אף מסר לה בית מגורים וגם דירה זמנית לבית ההבראה. 12 חברות הקבוצה עבדו שנתיים ימים במטולה, הקימו משק ונטעו שדרות עצים מסביב לבית ההבראה. קיומה של הקבוצה נפסק בלי שהוציאה לפועל מחשבתה על בית ההבראה לפועלים: באו ימי ההתנפלויות וההגנה על תל חי, וקבוצה זו שהייתה נתונה בתוך חזית נאלצה להתפזר."[26] באותה עת ממש כבש רעיון בית ההבראה לפועלים את ברל כצנלסון: "…התרשמותו ממטבח ובית הבראה של פועלים שראה באוסטריה ושעורר בו קנאה וזיכרונות מן המטבח האומלל של כינרת העלוב כל כך בארגונו לעומת המטבח האוסטרי...". [27]
לכדי מעשה הגיע בית ההבראה שהוקם בבית שכור בשכונת הבוכרים בירושלים[28] ושימש חלוצים רבים. מבנה שיוחד כבית הבראה הוקם לראשונה על ידי קופת חולים[29] בין השנים 1922-1923בארזה שבהרי ירושלים. בתי הארחה בקיבוצים הוקמו בשנות הארבעים,[30] כשהעובד קיבל כל שנה שבוע "הבראה" ששולם על ידי המעביד.
הביקוש למקומות הבראה בהרים נבע מהעובדה שהשהייה בהרים מיוערים ועשירים בחמצן ובאוזון הייתה דרך הריפוי היחידה למחלות ריאה, ובעיקר לשחפת, עד לעידן הפניצילין. מחלות אלו היו שכיחות מאוד עקב התנאים הסניטריים הגרועים והצפיפות הבלתי נסבלת בערים. האזורים ההרריים היו בעלי אוויר צלול, והמפורסמים שבהם היו הרי האלפים השוויצריים. הסיפור על "היידי בת ההרים",[31] ילדת העיר החולנית שהבריאה בהרים הירוקים, הגיע כמעט לכל בית משנת 1880 והלאה, ועשה שירות שיווקי להרים כמקום מתאים לנופש ולמרפא[32].
עשירי הארץ נהגו לצאת לנפוש בהרי הלבנון, משום שהרי הארץ היו מיושבים בצפיפות או שהיו חשופים כתוצאה מכריתת יתר. כשהחלו הקיבוצים להתיישב בהרים, החלו גם בעבודת ייעור כפרנסה ראשונית שהפכה למקור הכנסה נוסף כבית הארחה. קרקע בהר לא הייתה וגם מים לא היו, והפרנסות היחידות היו עבודות חוץ שהיו רחוקות מהבית הקיבוצי. לכן היווה ענף ההארחה פתרון תעסוקתי כלכלי, לפחות בשלבים ההתחלתיים של הקיבוץ בהר.
מרבית הקיבוצים שהקימו בתי הארחה בהרים, על חוף הים או במקומות אחרים השתמשו באחד משלושת הכינויים: "בית הבראה", "בית מרגוע" או "בית הארחה".
השימוש במושג "מלון" שמור עד שנת 1967 בחברה הקיבוצית רק לבית הארחה אחד, זה שב"עין חרוד". בשאר הקיבוצים השתמשו במושגים "בית הבראה", "בית מרגוע" או "בית הארחה", ורק מאוחר יותר היו קיבוצים שהסבו את שם הבית למלון, כמו ב"איילת השחר", ב"כפר גלעדי" וב"מעלה החמישה".
השימוש במונח "בית מלון" היה נדיר, והיה רצון להבחין בין "בית מלון", שהיה בדרך כלל בעיר, לבין "בית הארחה" בקיבוץ, שהיה בפריפריה הכפרית. השם "מלון" נדחה גם משום שהדיף ריח של דרך החיים שאפיינה את המלונאים ואורחיהם, שהשתייכו למעמד הבורגנים, אורח חיים שחברי הקיבוץ סלדו ממנו.

א.4. תיירות כפרית בעולם

א. 4. א. תיירות כפרית מהי?

הצורך להגדיר תיירות כפרית הנו אופייני לעשרים השנים האחרונות ואילו קודם לכן הייתה התופעה שולית, אם בכלל. הגדרת התיירות הכפרית על פי Lane מ-1994 מתייחסת לאזור כפרי המאופיין ביערנות, שדות מרעה וגידולי שדה המצויים באזורים הרריים שלא ניתנים לעיבוד מודרני. באזורים אלו החקלאות מסורתית ומתבססת על תוצרי הבקר, הצאן, היער ועל צייד.[33] לאזורים הכפריים - rural areas - מספר מאפיינים: 1. חיי קהילה בעלי קשרים חברתיים הדוקים, שמנוהלים ע"י הנהגה מצומצמת. 2. כלכלה פשוטה עם מעט גיוון תעסוקתי, המבוססת על יוזמה פרטית אינדיבידואלית שיוצרת עסקים קטנים בבעלות מקומית עם שוק מצומצם. 3. עיסוק חלקי בתיירות המבוסס על המשק החקלאי ויערנות. 4. חשיבות למעמד מולד ורמת השכלה התלויה במעמד. 4. אזור דליל אוכלוסין שאנשיו משולבים בסביבה הפיזית המהווה אמצעי למחייתם[34].
 על פי משתנים אלה התיירות הכפרית אמורה להיות פעילות ש: מתקיימת במרחב הכפרי , כאשר היא מתבססת על פעילויות במרחב הפתוח ומושפעת באופי הפעילות מעונות השנה, האירוח מאפשר מתן יחס אישי לאורח באווירה ביתית שמשרים המבנים העתיקים, והניהול התיירותי הוא בדרך כלל תחביב (שאינו בהכרח חובבני)[35].
 הקונגרס האמריקאי ב-1989 הגדיר גם הוא את התיירות הכפרית "כביקור לכל מקום שאינו המרחב הרגיל בו אתה עובד או מתגורר ומקום זה הינו מחוץ לתחום הסטנדרטי של עיר גדולה והפעילות שונה מביקור בתשלום במקום מסוים. מטרת הביקור כוללת הנאה, עסקים, לימוד, בריאות וסיבות דתיות".[36] בארצות כמו פורטוגל וצרפת מוגדרים התיירים הבוחרים לנפוש בכפר כ"תיירים עניים" שידם אינה משגת לקנות אמצעי אכסון יקרים יותר, ואילו בגרמניה ובאוסטריה התיירות הכפרית מושכת את האמידים שבין התיירים. [37]
הקשר בין התיירות והסביבה הוגדר על ידי מספר מחקרים,[38] שבאחד מהם נמצא ש-24% מהמשקים החקלאיים באירופה המערבית ו-15% באנגליה עוסקים בתיירות מאחר שהתנועה למזון בריאותי ואורח חיים בריא באוויר הצח[39] היוו גורם מדרבן לספק את הביקוש ללינה באזורים הכפריים. להשקפת עולם זו השפעה דומה לזו שהייתה ל"תנועה למען הנופש" בארה"ב[40] שיצרה מודעות לצורך בשטחים פתוחים בתוך העיר, מודעות שהביאה להקמתו של "הסנטראל פארק" ב-1876. מחאתה של התנועה כנגד הערכים הבלתי מוסריים של החברה האורבנית הביאה לשינוי בהתייחסות אל הטבע והסביבה, גם כדרך לברוח מסגנון העבודה של החיים האורבניים.[41] אך לא כל הקשרים שנוצרו בין התייר לטבע נכללים בתיירות הכפרית. הקמפינגים בטבע, שהתפתחו באנגליה ב-1930, יצרו אמצעי זול בסגנון קלטי, שחיבר בין התייר, הטבע וההיסטוריה. שיטה זו הפכה להצלחה מסחררת בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה ומספר שנים אחריה.[42] המשיכה אל הפשטות בטבע באה לידי ביטוי גם ברעיון "מועדון הים התיכון" שהוקם לראשונה ב-1950 בצרפת, במטרה "להיפרד מהעולם המסחרי". גם שיטה זו התפשטה ברחבי העולם, אך אין היא חלק מהתיירות הכפרית.
התיירות הכפרית של התקופה הפוסט מודרנית התרחקה מהגדרתה הראשונית, ויש הרואים בה את החצר האחורית של העיר אליה נמלטים העירוניים כאשר צר להם המקום. התיירות מייצרת עבורם אפשרויות מגוונות לחוויות בלתי שגרתיות ושירותי אירוח במרכז שהינו בעל אורח חיים לא עירוני. כל המסע הזה הוא חלק ממעגל שכולל את העיר והמרחב הנופשי שלה.[43]
כל ההגדרות לעיל, שנטבעו בשנות השמונים והתשעים על בסיס מציאות של שנות השבעים המאוחרות ושנות השמונים, אינן יכולות להוות מצע התייחסות לאירוח בקיבוצים משנות השלושים עד שנות השבעים, וזאת משום שחסר מידע מקביל על שנים אלה ועיסוקנו הנו בצורת חיים קומונאלית השונה באופן בסיסי מצורת החיים הכפרית בעולם.

א.4.ב. רקע היסטורי

שורשיה של התיירות הכפרית בתיירות הטבע של Sightseeing וה-Landscape, בהם ההנאה הייתה מטרת הנסיעה. סביב שנת 1700 החלו נסיעות למטרות הנאה, כפי שנהוג היה לנסוע למטרות עסקים, לימודים, או צליינות. פעילות נופשית זו הייתה נחלתם של בעלי אמצעים בלבד. עליית מדרגה בנסיעות למטרות הנאה החלה בשלהי המאה ה-17 כשבניהם של האריסטוקרטים, בעיקר האנגלים, נהגו לצאת למסע שנקרא ה-"Grand Tour".[44] המסע נמשך שלוש עד ארבע שנים סביב אירופה, ומטרתו הייתה להשלים את השכלתו של הצעיר כג'נטלמן מושלם. יעדי המסע היו למרכז התרבותי של אירופה, ועם השנים נוספו יעדי טבע ונוף כמו שווייץ, אוסטריה, הולנד וגרמניה[45].
התיירות הכפרית החלה כתיירות לאזורים פריפריאליים ולא כתיירות המעורבת בחיי הקהילה הכפרית, וזו החלה לצמוח כבר במאה ה-18 כאשר בעלי היכולת האצילים[46] השתמשו באזור הכפרי למטרות צייד,[47] פעילות שהייתה מחוץ לתחום עבור רובו של העם.
גם השינוי שחל ב-"Grand Tour"[48] לקראת המאה ה-18 התבטא עדיין בביקוש גדל לנופים בלבד. בעלי יכולת מהמעמד הבינוני חיקו את האצילים ויצאו גם הם למסע, כשמטרתם לא הייתה אקדמית אלא הנאה בלבד. ביקוש זה הפך את אתרי הטבע והנופים ליעדים מבוקשים,[49] כאשר הפחד מהטבע והתפיסה שחיי הכפר משעממים ונחותים מהעיר הוחלפו במשיכה רומנטית לקחת חלק בחוויית נפלאות הטבע.[50]
המשיכה אל הכפר הקרוב לטבע קיבלה משנה תוקף על רקע צמיחתן של ערים דחוסות כתוצאה מהמהפכה התעשייתית.[51] השינוי במטרת הטיול הוביל רבים אל האזורים ההרריים של אירופה, ובעיקר לשווייץ שהפכה ליעד הפופולרי ביותר. גם אזור האגמים באנגליה הפך ליעד תיירותי מבוקש ביותר על ידי אומנים, סופרים ומשוררים. משנות החמישים של המאה ה-18, מסעות אלו קיבלו עידוד מ"התנועה הרומנטית", שכללה אומנים רבים, וביניהם גם פילוסופים כמו רוסו שהטיפו "לחזרה אל הטבע" ועודדו את התיירות אל הטבע[52].
התפתחות התיירות הפריפריאלית והכפרית הייתה תלויה בטכנולוגיה, בהגדלת הזמן הפנוי, ובהגדלת ההכנסה הפנויה. ההתפתחות הטכנולוגית באה לידי ביטוי בכך שהרכבת הפכה אזורים פריפריאליים רבים לנגישים למספר גדול יותר של תיירים, ודוגמה לכך היא חבילת התיור הראשונה של תומס קוק לשווייץ ב-1863.[53] גם התפתחות התיירות הפריפריאלית לשווייץ בסוף המאה ה-19, שהתבססה על המעבר מגרמניה לאיטליה יצרה את הביקוש לבקר באלפים למטרות הבראה לצד ה-.Sightseeing [54] התיירות קיבלה דחיפה משמעותית מהגעתה של הרכבת בשנת 1920, ובכך האיצה את התפתחותם של אתרים כמו engen ו-Grindelwald. תוספת של הרכבל הפכה את אזור  Bernese Oberland לאזור תיירות פופולרי מאוד בחודשי הקיץ.[55]
התפתחות דומה אפיינה גם אזורים אחרים בעולם. Butler[56] מעריך שהתפתחות התיירות באזורי ה-Highland בסקוטלנד משנת 1810 הושפעה מרומנטיקנים שהגיעו בעקבותיו של הסופר Walter Scott ואח"כ בעקבותיו של הצייר Turner. מרחצאות המרפא היוו מוקד משיכה למתרחצים בקיץ[57], והרכבת נתנה דחיפה לתיירות בקנה מידה גדול מ-1865 ועד מלחמת העולם הראשונה. עלייה ניכרת בבעלות על רכב פרטי בתחילת המאה ה-20 האיצה את התפתחותם של האזורים הכפריים וביניהם סקוטלנד.
גם בארה"ב הייתה לרכבת השפעה ניכרת על התפתחותה של התיירות הפריפריאלית שיעדה היה אזור הרי הרוקי במערב. המודעות לערכו של הטבע הביאה ב-1872 להקמתו של הפארק הלאומי הראשון בילוסטון, ופארקים אחרים שהוקמו בעקבותיו.
התיירות הכפרית כתיירות המעורבת בחיי הכפר החלה במאה ה-19, אך עד למאה ה-20 לא הפכה לבילוי המוני. במאה ה-19 התגוררו התיירים האמידים באחוזות של קרובי משפחה רחוקים. הם נהנו לנוח בכפר אך החיים בכפר לא הופרעו על ידם. המחיצות בין האצילים בעלי האחוזות ובין האיכרים שעבדו בשדותיהם נשמר, והמנוחה באחוזה הייתה אפשרית לאליטה העשירה בלבד.
התיירות ההמונית אל הכפר החלה בין שתי מלחמות העולם כאשר מבקרים החלו לשלם לראשונה עבור חופשות באזורים הכפריים[58]. [59] התפתחותה של תיירות זו הייתה תלויה בנסיבות הגיאוגרפיות והכלכליות בכל ארץ[60]. בארצות הדוברות גרמנית ובעיקר בגרמניה ובאוסטריה הייתה השפעה ניכרת להלכי הרוח של תנועת הנוער הגרמנית החופשית,[61] שעודדו צעירים ומבוגרים לצאת אל חיק הטבע. פעילויות כמו רכיבה על אופניים, דייג וטיולים רגליים הפכו לפופולריים מאוד בשנים אלו כאשר עד אז הן היו נחלתם של בעלי אחוזות שהתארחו וארחו את בני מעמדם[62].
הגרמנים נמשכו בתקופה "הרומנטית" אל נהר הריין וערי היין שצצו לאורכו, ובסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שינו את הבחירה מאזורים פסטורליים לאזורים אתגריים[63] והעפילו אל האלפים השוויצריים. שם החלה מסורת שנמשכה, על פי חלק מהחוקרים, מסוף שנות ה-50, מסורת של בילוי בכפר בו נפגשות תרבות הכפר ותרבות העיר שמאוד רגישה לפסטורליות של הטבע, גם במחיר של פחות נוחות ופחות תנאים סניטריים[64].
קרסטלר, שבחן את מצב התיירות הפריפריאלית עד סוף שנות החמישים (1957/58), מצא גם הוא שבגרמניה התיירות נמשכה לאזורי טבע בעלי ערך נופי, יערות, מרחצאות. באותה העת רק מעטים ביותר חיפשו את הנופש בכפר החקלאי, כפר שהפך לפופולרי מאוד רק בשנות השמונים. בצרפת בסוף שנות החמישים מספר גבוה יותר של נופשים יצא אל האזור הכפרי, אך מרבית הביקורים היו אצל קרובי משפחה, כך שתרומתם להתפתחות התיירותית הכפרית הייתה שולית. התנהגות דומה נמצאה באיטליה, שם סגנון החופשה היה שהמשפחה נהגה לעזוב את העיר בחודשי הקיץ ועברה להתגורר בהרים או לחוף הים, ואב המשפחה הגיע לשם בסופי השבוע. הבית היה בדרך כלל בית המשפחה בטרם היגרו לעיר. השבדים נהגו לצאת באותן שנים לבתי קייט שהיו בעבר בתי כפריים שהיגרו לעיר[65].

א. 4. ג. שנות השמונים של המאה העשרים

בשנות ה-80 של המאה ה-20 בחרו מעל 30% מהתושבים בדנמרק, בהולנד ובגרמניה חופשה בכפר[66]. בארצות כמו שווייץ, אוסטריה, חבל הטירול[67] ואפילו בשוודיה השכרת חדרים לתיירים בכפר הבטיחה את הקיום הכלכלי במשק החקלאי (כ-20% מהמשקים האוסטרים, השווייצרים והשוודים משכירים בקיץ חדרים לתיירים לעומת 8% מהמשקים בגרמניה ובהולנד,  4% בצרפת ו- 2% באיטליה).
התיירות הכפרית של שנות ה-80 התפתחה בדרך דומה לזו שהכרנו באיטליה בשנות החמישים, התפתחות שהוליך מעמד הפועלים שהיגר לעיר מכפר הולדתו וידו לא השיגה לממן חופשה בתשלום. הדרך לנפוש הייתה לחזור לכפר ולהתארח אצל קרובי משפחה או בבית שנותר בכפר. תהליך זה הצמיח את התפתחותם של בתי קייט רבים בכפר על ידי בני הכפר שהיגרו מעבר לים ומצבם הכלכלי השתפר עד כדי כך שיכולים היו להשקיע בשיפוץ הבתים. תנופת בנייה ושיפוץ זו נתנה דחיפה לשינוי פני הכפר, דבר שהזמין גם זרים לבוא להתארח. סגנון כזה של תיירות כפרית מאפיין את יוון,[68] ספרד ופורטוגל וגם את צרפת.
תופעה זו אינה מקבילה להתפתחות התיירות הכפרית בצפון אמריקה, ארה"ב וקנדה. שם החדירה לאזורים הכפריים לא הייתה אל המשק החקלאי כמו בגרמניה ולא של מהגרים עירוניים שחוזרים אל כפרם כמו ביוון, אלא חדירה של עירוניים אל האזור הכפרי בדרך של בניית בתי קייט לחופי ים, אגמים ואפיקי נהרות. בקנדה התפתחה התיירות הכפרית כבר ב-1890, כאשר ראשוני המהגרים לקנדה בנו לעצמם בתי קייט באזורי טבע נבחרים כמו גדות נהר. מאוחר יותר, בתקופת השגשוג הכלכלי שנמשכה עד מלחמת העולם ה-I, נבנו אלפי בתי קייט באתרי נופש יוקרתיים, והבעלות ההמונית על המכונית לא הותירה אזורים רבים בראשוניותם[69]. אך הכפר וההתמזגות עם הקהילה הכפרית לא היה ואינו מהווה אטרקציה תיירותית גם בארה"ב.
הכפר של השנים שבאו אחרי שנות ה-80 משך אליו אליטות כמו "הירוקים" למיניהם שמאופיינות בהשכלה אקדמית רחבה, ונמשכות לאזור הכפרי בשל המודעות "לצאת מהאזור המזוהם ולהיכנס לאזור בלתי נגוע".[70] תיירים אלו מבקשים להתרחק מאזורים המוניים ומחפשים את השקט, הבדידות, הנופים עם הפולקלור המקומי והגסטרונומיה המקומית. תיירים אלו יכולים להרשות לעצמם בחירה בין אפשרויות רבות, בין השאר קניית בית קייט בכפר. השפעות התיירות על הכפר הן במישור הכלכלי והן במישור החברתי גדולות ומהירות, וקשה לדעת האם הנהירה אל הכפר והשינויים הכלכליים בעטיה מחזקים את תושביו ואת יכולתם להתפרנס מהכפר, או שהם כורתים את הענף עליו יושבת התיירות הכפרית.[71] השינויים הכלכליים יוצרים שינויים חברתיים שבעטיים ייתכן שאותם כפריים לא ירצו להמשיך לשמש "שחקנים" בהצגת הפולקלור המבוקשת ע"י התייר.
 
א.4.ד. האלפים - ערש התיירות הכפרית
דוגמה להתפתחות התיירות הכפרית בתוך הקהילה החקלאית מהווה אזור האלפים האוסטריים,[72] אזור אשר עד תחילת המאה העשרים התבסס למחייתו על פירות האדמה בלבד. אבטלה הייתה מושג בלתי מוכר, מאחר שכל אחד מאנשי החווה היה עסוק בעבודה כלשהי. הילדים - מרגע שעמדו על רגליהם, והזקנים - עד יום מותם, היו בעלי תפקיד מוגדר בתהליך הייצור החקלאי בחווה. כסף מזומן כמעט שלא היה בנמצא. מזון, ביגוד וצורכי הבית יוצרו בחווה.[73]
סלילת מסילות הברזל במחצית השנייה של המאה ה-19 והגעתם של כבישים לעמקים הנידחים שבין הרי האלפים שידרגו את רמת הכפרים ובמקביל את הביקוש. ההשפעות שליוו את סיומה של מלחמת העולם השנייה, פיתוח המטוס ככלי תעבורה המוני, במקביל לגידול משמעותי בזמן הפנוי (עקב יישום חוקים סוציאליים ומצב כלכלי משופר), הביאו לביקוש רב לאזורי האלפים. הגידול במספר המבקרים בין השנים 1926/7 לבין 1977/8 התבטא במאות אחוזים. השינוי המספרי לווה בשינוי אופי המבקרים. אלו שהגיעו לאזור לפני מלחמת העולם השנייה נהגו לבוא בקיץ כשמטרתם הייתה מנוחה והנאה מיופיו של הטבע בשילוב טיולים רגליים בהרים. התיירים שהגיעו לאזור בשנות השמונים של המאה העשרים הגיעו למטרות סקי בחורף, והדרישה הייתה למתקני ספורט מודרניים ולסטנדרט גבוה של אכסון. יחד עם הסקי, הפך האזור לפעיל תיירותית לאורך כל השנה, כאשר הרכבלים מסייעים להגדיל את האפשרויות לבקר באזור גם לאלו שאינם מעונינים בטיולים רגליים או בסקי.[74]
לאורך ההיסטוריה היו עמקי ההרים באלפים מקור לעודפי כוח העבודה שלא הצליחו להתפרנס מהקרקע. משנת 1955 לערך החליפו מרבית הקהילות החיות באלפים את תלותם בחקלאות הקיומית לתלות כמעט טוטאלית בתיירות,[75] ולא רק בשל העלייה בביקוש התיירותי. המיכון החקלאי בצד הסובסידיה הממשלתית עודדו את הכפריים להישאר בכפר מתוך כוונה לשמר את היכולת לייצר מזון למקרה של מלחמה, ובעיקר מתוך אמונה שחווה חקלאית יוצרת את הרקמה החיה למכלול התרבותי והפיזי של הרי האלפים, שההכנסה מתיירות בהם משמעותית ביותר.
למרות שאת תחילתה של התיירות באלפים ניתן לתארך לתקופה הרומית, כאשר המעיינות החמים שימשו אתרי מרפא, הרי שעד סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 לא השתנה הרבה, ומעיינות מרפא המשיכו להוות את מוקד המשיכה היחיד. השינוי באופי התיירות הכפרית החל כאשר החלה תיירות המתערבת באוכלוסייה הכפרית וצורכת את אמצעי האכסון שבכפר. תופעה זו החלה באלפים של אוסטריה בין השנים 1831-1884, כאשר כומר מאחד האזורים הנידחים באלפים יזם פנייה למועדון גרמני שחיפש אזור שבו ניתן יהיה להנות מטיולים רגליים וטיפוס בהרים. הצלחת הרעיון הובילה להתפתחות רבת שנים של התיירות הכפרית בכל האזור.[76]
 

א.5. האירוח בקומונות ברחבי העולם

א.5. א. רקע

האירוח בקיבוצים ובמושבים הנו חלק מהתיירות הכפרית, אך קיים קושי להשוואה עם הכפר האירופאי, המזרחי או המערבי, וכך גם לא ניתן למצוא קווי דמיון כלשהם לכפר האמריקאי, וזאת בשל הנתונים שצויינו לעיל, אך בעיקר בשל צורת החיים בקומונה שאפיינה את החיים בקיבוצים.

בחינת אורחות חייהן של קומונות בולטות בארה"ב ובאירופה מלמדת על כך שהשפעתן של חלק מהקומונות על הקיבוץ הישראלי הייתה רבה ביותר, או בדרך ישירה או בדרך של השפעה על מנהיגי הקבוצה בארץ. גם אם אבות הקיבוץ טענו שהקיבוץ הינו יצירה ארץ ישראלית מקורית שנוצרה תוך ניסוי וטעייה, לא ניתן להתעלם מהשפעתו של טולסטוי והקומונות הטולסטויות על א.ד. גורדון, שבהשפעתן הפך את עבודת האדמה לתמצית החיים בקבוצה הקטנה, רעיון שעיצב חלק גדול מהתנועה הקיבוצית. השפעה זו מעניינת על רקע העובדה שהשקפת עולמו של טולסטוי על האדם המתחדש נשענה על חזרתו "בתשובה" אל הנצרות הארכאית שאליה נוספו רעיונות של שלילת הקניין הפרטי ואי ניצול הזולת. רעיונות אלו חלחלו לתוך הקבוצה הישראלית ול"ציונות העובדת" ובאו לידי ביטוי במאבק העיקש להפוך את היהודי הסוחר הגלותי לאיכר החי מיגיע כפיו.

הקבוצה הישראלית הושפעה מאוד גם מהמצע והלכות החיים בקומונת "קריניציה", כפי שכותבים במפורש חברי קיבוץ קריית-ענבים. ואכן עקרונות העבודה העצמית והעמדת עצמם כ"מודל" לאחרים[77] (ולא כ"חלוץ" היוצא למסע כיבוש דעת הציבור לרעיונותיו, מה שאפיין את הקיבוץ הגדול - הקיבוץ המאוחד) מהווים יסוד חשוב במבנה הקבוצה. רעיון החינוך המשותף וערכים נוספים גם הם היו בהשפעת קומונת "קריניציה".

אין ספק שגם הקומונות של הדוחובורים ברוסיה שפעלו בעידודו המסיבי של טולסטוי (לאחר כשלונן של הקומונות שהוקמו על פי השקפתו על ידי האינטליגנציה הרוסית) השפיעו על אבות הקיבוץ בישראל שהגיעו מאזור זה, כפי שהלכי הרוח במערב אירופה והמרכסיזם השפיעו על אבות "הקיבוץ הארצי". קשה לדעת עד היכן היה הדבר מגיע, לולא פורקו הקומונות ברוסיה והוצאו ע"י סטלין אל מחוץ לחוק ב-1934[78].

הקומונה הגרמנית "ברודרהוף", שהוקמה בגרמניה ב-1920 על ידי קומץ סוציאליסטים דתיים כמחאה כנגד המשטרים החברתיים והמדיניים באירופה, עשויה הייתה להוות דוגמה לאבות הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר. המאבק של קומונת "ברודרהוף" כנגד השתעבדותה של הכנסייה למשטר הרכושני וסילופה של הנצרות הקדומה, הפכו לחלק מהשקפת עולמם של חברי הקומונה בהשפעת "תנועות הנוער הגרמניות" בשנות העשרים, כאשר נחשול של חיפוש דרך אפיין את תקופת טרום עלייתו של היטלר. התיעוב מהמלחמה והסלידה מהמוסר הכפול של המעמד הבינוני בגרמניה, הוויכוחים הממושכים בדבר משמעות החיים, והבילוי בטבע במסגרת מחנות עבודה וטיולים כאמצעי לחזרה לטבע - את כל אלה אנו מוצאים גם בהשקפת עולמו של הקיבוץ הארצי. רעיונות האנרכיזם והסוציאליזם שאפיינו את קומונת "ברודרהוף", ודרכם המיסיונרית בניסיון להרחיב את שורותיהם מזכירות במידת מה את הקבוצה האורגנית של הקיבוץ הארצי.
 

א.5. ב. בתי הארחה בקומונות

עד כמה שניתן ללמוד מהספרות המתארת את הקומונות הרוסיות לא היה קיים בהן אירוח בתשלום. ייתכן שמידע לגבי האירוח נעדר מהספרות המחקרית בשל העובדה שאיש לא מצא לנכון להתייחס לנושא או בשל העובדה שלא היה קיים. יחד עם זאת ניתן למצוא דמיון לבעיות אירוח כפי שמצאנו בקיבוצים בארץ. אחת הדוגמאות היא "מכת האורחים" שפקדה את קומונת "קריניציה" שגרמה לקומונה נזקים כלכליים. נזקים אלו עלו על התועלת שהביאו האורחים כתוספת של ידיים עובדות[79]. אירוח בעבור תשלום אין אנו מכירים בקומונות הסוציאליסטיות ברוסיה ואף לא אצל הקומונות הדתיות בצפון אמריקה. לעומת זאת אנו מוצאים שבקומונת ניו-הרמוני שהוקמה ב-1826 בארה"ב ע"י אואן האנגלי וחסידיו, היו אכסניה ובית מרזח שהוקמו במקום על ידי הבעלים הקודמים, חסידי ג'ורג' ראפ שהקימו את קומונת "הרמני". הקומונה נבנתה ע"י גרמנים נוצרים דתיים שהיגרו בשל רדיפות דתיות לאמריקה. עובדת הימצאה של האכסניה מובאת לידיעתנו רק בשל כך שהאכסניה היוותה סלע מחלוקת וכלי ניגוח כנגד אואן כאשר התגלעו בעיות בניהול קומונת "ניו הרמוני". מתנגדי אואן טענו נגדו שהפך לקמעונאי המפעיל מלון הצובר רווחים כדרך הרוכלים הקטנים, טיעונים שמזכירים לנו את טיעוניהם של חברים הקיבוצים שהתנגדו להקמתם והפעלתם של בתי הארחה. יחד עם זאת הייתה האכסניה ב"ניו-הרמוני" מפעל רווחי שהזרים הכנסה קבועה לקופת הקומונה.[80]

נושא האירוח העסיק גם את קומונת "אונידה" שהוקמה ב-1847 בארה"ב, ונבנה בה אולם מיוחד לקבלת אורחים. הקומונה הייתה שילוב של קומונה דתית שחבריה היו אמריקאים מלידה ולא מהגרים שנרדפו על דתם[81]. קומונת "אונידה" הייתה אחת העשירות והמפותחות ביותר מבין הקומונות שלא דרשה פשטות והסתפקות, וחבריה נהנו מכל הנוחות האפשרית באותן שנים. המבנים של הקומונה היו מרהיבים ביופיים, והחברים לא הסתגרו בתוך עצמם אלא קיימו קשרים הדוקים עם סביבתם. אנשי הסביבה היו מוזמנים לאירועי התרבות שהיו מבוקשים מאוד והפכו את אולם האירוח לנחוץ ביותר.[82] הרושם הכללי הוא שהאירוח לא היה בתשלום. דבר דומה מצאנו בקיבוצים, בעיקר ב"עין גב", דוגמת שבוע הקונצרטים שנהגו החברים לקיים מדי שנה עבור חבריהם מרחבי הארץ. 
 
א.6. סיכום
האירוח בקיבוצים ובמושבים הושפע מהלכי רוח שאפיינו את תנועת הנוער החופשית בגרמניה, וגם הצופים הבריטיים אומצו על ידי הציבור היהודי בארץ, אך ההשפעה העיקרית הייתה של הלכי הרוח המהפכניים במזרח אירופה, בהם לא היה מקום לנופש אלא הערצת העבודה והצניעות הסגפנית. ערכים אלו היו מנוגדים מאוד לערכי אתיקת הפנאי שהתפתחה באירופה המערבית והייתה לצנינים בעיני האינטליגנציה במזרח אירופה, בשל העובדה שאלו אפיינו את אורח חייה של האצולה במזרח אירופה. עובדות אלו הכתיבו בארץ כפר שונה מזה שהיה מוכר במערב אירופה. מכאן נובע הקושי להקביל את התיירות הכפרית בארץ שהתקיימה בתוך קומונה לזו שבאירופה שהתאפיינה ביוזמה פרטית של איכר שהיה אדון להחלטותיו, גם אם בשנים הבאות החלו להיווצר קווי דמיון בשל התרופפותה של האידיאולוגיה וחיי הקומונה בכפר הישראלי.

ג.3. החיים בקומונה כהתפתחות היסטורית