פרק תשיעי: בתי הארחה בקיבוצי ההר ובמושבי ההר_______

ט. מבוא לאירוח בקיבוצי ההר
אזור ההר בישראל עובר כחוט השדרה לאורכה של הארץ. מצפון הארץ בגליל העליון ועד להרי אילת בדרומה, בנוי ההר מסלעי גיר קשה ודולומיט. סלעים שהתפוררותם באקלים הים תיכוני יוצרת את אדמת הטרה רוסה הפורייה שנסחפת לעמקים, ואת אדמת הרנדזינה האפורה כהה שגם אותה אנו מוצאים בעמקים. זאת, בשל המבנה הטופוגרפי היורד בתלילות אל חוף הים התיכון במערב, ואל שקע הירדן במזרח. גובה ההרים הנע סביב 1000 מטר בממוצע והאקלים הים תיכוני השחון בקיץ יצרו ביוטופ הררי, שצמחייתו מאופיינת בבתה גריגה ובמעט חורש. חורש זה שימש אלפי שנים כחומר הסקה לאוכלוסייה ששכנה בהר, שימוש שהביא להשמדת מרבית החורש הטבעי ולהרס הקרקע המעטה שהתפתחה בהר. התוצאה הייתה הרים צחיחים שיושביהם הביטו בקנאה ביושבי העמק החורשים "תלם ארוך", כאשר בהר היה צורך לסקל פיסות קרקע לטרסות שעיבודן הספיק לגידול ירקות ועצי פרי. מיעוט המים הזמינים לאדם ולחקלאות גרם להבדל בין ההר ובין העמק, בו זרמו המים בנחלים.
משחר ההיסטוריה היה ההר מקום אסטרטגי לתוקף ומקום מסתור למותקף. בישראל, שהתדלדלה מאוכלוסייתה בגלל היותה "ארץ אוכלת יושביה" במלחמות, במחלות ובעוני, נותרה האוכלוסייה המקומית, היהודית והערבית, בעיקר בהרים, ששימשו מגן מפני המלריה ומפני שבטי הבדואים, שנהגו להלך אימים על האוכלוסייה. 
ההתיישבות החדשה שיצאה מהישוב הישן בהר וזו שהגיעה מרומניה, מרוסיה ואח"כ גם מפולין, ביקשה ליישב את העמקים, שהעניקו לעולים מאירופה הרגשת "בית" אותו עזבו, ובו עברו את הכשרתם החקלאית.
קיבוצי ההר הוקמו ברובם משיקולי ביטחון או משיקולי אסטרטגיה לעתיד לבוא. העובדה שהצעירים הנלהבים הקדימו נעשה לנשמע, הביאה אותם מהר מאוד למסקנה שלא ניתן להתקיים בהר מחקלאות, וצריך היה למצוא מקורות פרנסה אלטרנטיביים לעבודת האדמה עמה כרתו ברית חיים. קיבוצים ששכנו בקרבת עיר או מושבה יכלו להתפרנס כשכירים, אולם דרך זו עיכבה את השאיפה לעצמאות. האירוח היה אחת האפשרויות הטובות יותר להתפרנס בכוחות עצמם.
במקביל לקשיי ההתאקלמות של הקיבוצים בהר התחולל שינוי בתרבות הפנאי והנופש בארץ. העולים ממרכז אירופה שהגיעו בעקבות עליית היטלר לשלטון, הביאו עמם את הביקוש לנופש עממי בטבע שהיה שכיח בארצותיהם. חלקם הביא גם את ההון והיזמה לפתח אמצעים לניצול הנופש והפנאי. לכך יש להוסיף את הקושי של ותיקי הארץ להמשיך לצאת להינפש בחו"ל בעטייה של המלחמה. התוצאה הייתה ביקוש לנופש בקיבוצים שהיווה "... מקור פרנסה שאין אנו יכולים לוותר עליו"[1]. כך החל האירוח ב"גבעת ברנר" ובקריית ענבים, שהתפשט בעזרת המרכז החקלאי וקק"ל לשאר קיבוצי ההר שהסכימו לפתח את הענף[2].
עשרה קיבוצים, מתוכם ארבעה קיבוצים דתיים,[3] הקימו בתי הארחה בהר עד 1967. הדעה הרווחת נוטה לראות את בתי ההארחה בהר כחלוצי ההארחה בארץ, דבר שרק בחלקו נכון. ייתכן שהטעות השתרשה משום שבית ההבראה ב"גבעת ברנר" שהוקם ב-1935, שהיה ראשון בתי ההארחה בקיבוצים, לא שירת את כלל הציבור בגלל המטבח הצמחוני שמשך אליו פלח מאוד מוגדר של מבריאים. לעומתו, בית ההבראה ב"קריית ענבים", שהוקם שנתיים אחר כך, ב-1937, הפך למפורסם יותר בשל אורחיו שהיו ברובם מקרב הפועלים וגם בשל מיקומו בהר.
נופש בהרים היה מקובל באירופה מאז המאה ה-17. האוויר הצלול והשקט המרגיע היוו מפלט מהמולת העיר הגדולה. האוזון שנפלט מעצי האורן שימש מרפא למחלות ריאה ושחפת שהיו נפוצות בעיקר בקרב פועלי המכרות או בקרב אלו שעבדו במקומות מזהמים.
הכמיהה לנופש בהרים הייתה כל כך חזקה, שגם גובהם הצנוע של ההרים בארץ והיותם קרחים וחסרי יערות להצל מהשמש הארצישראלית הקופחת, לא הרתיעו את הנופשים מלבוא ולנפוש בהרים. תרמה לכך בעיקר העובדה שבעידן טרום המזגן, החום והלחות באזור החוף המאוכלס הפכו למטרד, ואזור ההר היווה אופציה גרועה פחות.
אמצע שנות השלושים ותחילת שנות הארבעים הפכו את ההרים לאטרקטיביים יותר בגלל המלחמה העולמית שסגרה את גבולות הארץ. כל השמנה והסלתה של הארץ, שהיו רגילים לנסוע ללבנון או שטו מעבר לים, נותרו בלית ברירה בארץ. "הנוהג של חופשת הבראה ותיירות התפתח בארץ בייחוד בשנות המלחמה. לפני המלחמה היו רוב תושבי הארץ היוצאים לחופש נוסעים למקומות מרגוע בחוץ לארץ ואומדים את מספרם ב-15,000 איש בערך השנה"[4]. נתונים מלפני המלחמה מראים ש"בתנועת התיירות של הלבנון וסוריה תופסת ארץ ישראל מקום חשוב. לפי מספרים שנמסרו לי בעת ביקורי בביירות, הרי מספר הארץ-ישראלים שבילו בעונה זו משבוע עד 3 שבועות בלבנון או בסוריה הגיע ל-2500 בערך. את תיירי ארץ ישראל אפשר למצוא ברוב הפנסיונים הגדולים בלבנון, ומספרם לא קטן ממספר הקייטנים הבאים ממצרים..."[5].
יחד עם זאת, מתחילת שנות השלושים עד אמצע שנות הארבעים חלה התפתחות ניכרת בתיירות הפנים במקביל לתיירות היוצאת: "התפתחה תיירות פנימית, ולפי אומדנה יצאו כ-25,000 מבני הארץ למקומות מרגוע בין הרי הגליל, על הכרמל, בשכונות ירושלים, בכמה מושבות ובקיבוצים. אין פרטים מדויקים על מספר המיטות בכל בתי המרגוע בארץ, אך לפי הערכה תופסים הקיבוצים את המקום הראשון בין בתי המרגוע, ויש להם כ-500 מיטות ב-10 נקודות יישוב...".[6] הסיבה לכך הייתה שינוי בצריכת הנופש, שהובא ע"י העלייה החמישית כחלק מתרבות רחבה שהיה בה מרד במבנה ההירארכי של המשפחה ובערכי התרבות המזויפים. תרבות זו הטיפה לשיבה אל האמת והפשטות של הטבע, כאשר היציאה לחיק הטבע ולטיולים, וההווי סביב המדורה, מילאו תפקיד מרכזי בבניית עולם חדש, כתוספת לתביעת שינוי ערכים שיביאו לתיקון האנושות.[7]
יוצאי גרמניה בני העלייה החמישית ראו בתיירות מקצוע וענף כלכלי שבעזרתו ניתן היה להשתקע בארץ. לוטה אייזנברג, ילידת גרמניה שלימים הייתה בעלת מלון "גלי-כינרת" בטבריה, תיארה בספרה את הגעתה לארץ ואת היחס של עולי גרמניה לתיירות כפתרון להתאקלמותם בארץ: "...נסענו למלון פלטין בתל אביב, שהיה אז המלון הטוב והגדול ביותר בעיר. פימה שלוסברג[8] שבקיניגסברג היה סוחר דגנים... היה בעל בית מלון זה על ידי חכירה (חכר את המלון טרם עלייתו). כציוני ותיק היה לו שיפוט נכון לגבי ההתפתחות והמהלכים של הנאצים, והוא דאג בעוד מועד לשטח פעילות בארץ."[9]
אם השמנה והסלתה של הארץ יצאו לחו"ל, הרי שמרבית ציבור הפועלים חיפש מקום מרגוע קרוב שיתאים לכיסו. ב-1937, כשהוקם בית ההבראה ב"קריית ענבים", פעל בהרי ירושלים רק בית המרגוע "ארזה", שהיה היחידי ששירת פועלים. סיבה נוספת לביקוש לו זכה אזור ירושלים הייתה העובדה שחלק גדול מההתיישבות העובדת הוותיקה נמנע מלעלות לירושלים, "מסורת" שהחלה באנשי העלייה השנייה והשלישית, בעיקר בקרב הבלתי מפלגתיים. "אם היה אזור בארץ שממנו הדירו אנשי העלייה השנייה את רגלם, הייתה זו למרבה הפלא ירושלים... דומה שאנשי העלייה השנייה היססו לגלות רגשנות "ריאקציונית" למראה העיר המקודשת במסורת היהודית. אפשר שגם נרתעו בשל תיאורו של אחד העם... היישוב הישן היה ידוע לשמצה בקרב המהפכנים העולים, וכך לא נראתה ירושלים שווה בטרחת העלייה לרגל אליה. הגיעו עד חולדה, עד בן שמן ועד רמלה הרחיקו, אך לשם מה לעלות לירושלים?" [10] "מסורת" שבע"פ זו הביאה לכך שקיבוצים הפכו את הרי ירושלים לאלטרנטיבה לעיר ירושלים, מהם ניתן לצפות בה, אך אליה לא עלו. כך הפכו "מוצא", "קריית ענבים" ו"מעלה החמישה" למקומות שהביקוש להתארח בהם היה בלא שום יחס לתנאי האירוח במקום. 
חברי הקיבוץ לא יכלו להתעלם מהנופשים שצבאו על פתח ביתם. "את המבקרים בקיבוצים יש לחלק לתיירים ולאורחים. העשירים הנוסעים באוטומובילים, להם צריך לבנות מלונות גדולים, ולאורחים ההולכים ברגל... מכה שאין לה תרופה...".[11] הקיבוצים נענו לביקוש, והמוסדות עודדו את הקיבוצים המתלבטים להקים ענף הארחה שיסייע לפרנסתם, על אף הדילמות שנתלוו לכך. עיקר הבעיה היה כיצד להפיג את החשש מדחיקת רגלה של עבודת האדמה, כפי שניתן ללמוד מדבריו של מוניו מנדל[12]: "אנו נזהרים מהכרזה השוללת כל מפעל החורג ממסגרת החקלאות. המפעלים באו להשלים את החקלאות, לסייע לביצורה וביסוסה... אין הם יכולים לבוא במקומה. בעיקר חשוב ערכם של מפעלים אלו למען עתידן של הנקודות המבודדות או שהטבע הציב מגבלות לפיתוח חקלאות. הם משמשים מקורות פרנסה חדשים, למשל בהתיישבות ההררית...".[13]
אחד הגורמים שדחפו להקמת בתי הארחה בקיבוצים היה "קופת חולים" שלא יכלה להדביק את הביקוש להבראה במוסדותיה. מסמך שנכתב ע"י קנייבסקי מעלה את שאלת בתי ההבראה של "קופת חולים", שאין בהם די לספק את הדרישה, ולכן יש להקים בתי הבראה צנועים נוספים ברמת רחל, ביער גניגר, או ביער משמר העמק[14]. כמו כן, ב-1934 יצא חוזר שדן ב"יצירת בתי מרגוע קיציים לארגוני ההסתדרות השונים".[15] בחוזר פנתה "קופת חולים" אל ארגוני הפועלים השונים בהצעה להקים ביתני הבראה מיוחדים, ש"קופת חולים" תתרום להם מניסיונה בהקמה ובהפעלת הביתנים. ההצעה הופנתה ל"קריית-ענבים" ובמקביל לקק"ל, ובה הוצע שכל ארגון ירכוש מספר מקומות קבוע לחבריו בבית הבראה. בנוסף ל"קריית-ענבים" מומלצים מקומות כמו "רמת רחל", "כפר החורש" בהרי נצרת והיער ב"משמר-העמק". מסמך זה מלמד שהרעיון להקים בית מרגוע בקיבוצים עמד בראש סדר העדיפויות של "קופת חולים", אך הבשלות לכך מצד חברי הקבוצות נוצרה רק כעבור כמה שנים. בקיבוץ כמו "משמר העמק" לא ניתן היה להקים בית הארחה משום שהרעיון היה מנוגד לאידיאולוגיה הבלתי כתובה של "הקיבוץ הארצי".
 
ט.1. קריית-ענבים
"קריית-ענבים" הינו קיבוץ שקם בשנת 1920 בהרי ירושלים. ראשיתה של הקבוצה בשני גרעיני נוער יהודי שהתגבשו בשתי עיירות ב"תחום המושב" באוקראינה, בין השנים 1917-1918. קבוצה אחת נקראה "ארץ ישראל" והשנייה "למתנדבים בעם". שתי הקבוצות צמחו על רקע ההתרחשויות שעברו על העיירות היהודיות במזרח אירופה. רובם היו בנים למשפחות יהודיות מסורתיות, חלקן אפילו ציוניות ממעמד בינוני, שהתפרנסו ממסחר וממלאכה זעירים. חלק מהחברים גדלו בכפרים קטנים, אולם גורשו או ברחו לעיירת הפלך, שם פגשו פליטים שהציפו את העיירות והביאו עמם את רשמי הרדיפות ואת האכזבה מהחלום להגדרה יהודית עצמית. הרושם החיובי של הצהרת בלפור וביקורו של טרומפלדור זירזו את הקמת הקבוצה כחלק מתנועת "צעירי ציון". בפרילוקי הוקמה קבוצת "ארץ ישראל" ובקמניץ-פודולסק הוקמה קבוצת "למתנדבים בעם". יחד, הם שינו את שמם ל"קואופרטיב ארץ ישראל". [16]
מתחילת דרכם היו חברי הקבוצה בעלי אופי בדלני, והיה ברור ששתי הקבוצות הולכות ליצור בארץ ישראל קולקטיב שהושפע בעיקר משתי צורות של קומונה שהכירו ברוסיה. האחת - קומונה רוסית נוצרית בשם "המושבה העמלנית אחווה", שנוסדה על רקע שחרור האיכרים ברוסיה[17] והתנהלה ככיתה סגורה בעלת אורח חיים נוצרי אדוק. לצד החיים הדתיים היו במושבה כל שכלולי הטכנולוגיה החקלאית דאז וגם מפעלי חרושת. קומונה רוסית נוספת שהשפיעה על חברי "קריית ענבים" הייתה הקומונה "קריניצה", שהחברים התוודעו לעיקרי דרכה בספר שתיאר את קורותיה. הנוהג לרשום "יומן חיים" ב"קריית ענבים" הועתק משם.
ניתן להתרשם שבניגוד להקמת הקומונות-הקבוצות על ידי בני העלייה השנייה, שנעשתה על דרך הניסוי והטעייה, היו אנשי "קריית ענבים", בני העלייה השלישית, בעלי דעה מגובשת לגבי צורת החיים אותה יקימו בארץ, דבר שבולט מתוך הפרוגרמה שאיתה יצאו חבריה לדרך. ההחלטה לעלות לישראל הובילה אותם להכשרה בחווה באודסה, שם גם ייסדו וניסחו את עקרונות הבסיס. עקרונות אלו היו: 1. הגשמה ציונית. 2. שיבה לאדמה וליגיע כפיים. 3. יצירת משטר חברתי קולקטיבי. על בסיס שלושת העיקרים הללו נוסחו מראש עוד 24 עיקרים. הפער בין החלום לבין המציאות הארץ-ישראלית יצר חלק מהקשיים שעברו על הקבוצה, שחבריה היו הנחשונים של העלייה השלישית. שישה מהם הגיעו בחנוכה תר"פ באונייה המפורסמת "רוסלאן" (שפרצה את הסגר שכפתה מלחמת העולם הראשונה על הארץ). הקבוצה השנייה והקבוצה השלישית הגיעו בסוף אותה שנה, ויחד היו 40 חברים[18].
ההתיישבות בהר הייתה שנויה במחלוקת בין מי שראה בה אידיאל[19] לבין מי שלא האמין שעבודה בהר מתאימה ליוצאי אירופה ואף ראה בהתיישבות בהר הצדקת טענותיה של "ועדת החלוקה" שהביאה את "הספר הלבן".[20]
 
ט.1.א. בית ההארחה בקרית ענבים
ט.1.ב. שנות השלושים
"קריית ענבים" הוקמה, כפי שצוין לעיל, ב-1920. בית ההארחה הוקם ב-1937 כבית הארחה מאולתר, בחדרי מגורים של חברים - דבר שנמשך עד שנבנו בתי הקבע. בין הקמת הקיבוץ לבין הקמת בית ההארחה עברו כ-17 שנים של הסתגלות קשה לתנאי ההר. חלק מהקשיים לוו בביקורת על הקושי לשמור על דמות הקבוצה כפי שחלמו, אך עיקר הקושי היה כלכלי. בתקופה הראשונה עברו על הקיבוץ כל "מחלות הילדות" האופייניות לקבוצה אינטימית, בין השאר אותה תופעה של דחיית חלוצים שניסו להיקלט, למרות הצורך הנואש בכוח אדם.
בניגוד לשנות העשרים, המאופיינות בהלך הרוח הסגפני, היו שנות השלושים שנים שתרבות הנופש והפנאי העממי תפסו בהן עניין אצל רבים בציבור הישראלי, ויציאה לנופש, שהייתה עד אז נחלת המשפחות המיוחסות בלבד, הפכה לנחלת רבים. האוויר היבש של אזור ההר הביא לכך שבאמצע שנות השלושים החלו לקיים בחודשי הקיץ קייטנות ב"קריית ענבים" לילדים חולי אסטמה. הילדים לנו בנפרד מילדי הקיבוץ, והצטרפו אליהם רק בחלק מהפעילויות. מאוחר יותר נוספו אל הילדים המבריאים גם ילדי עסקנים ובכירים במפלגה, ששלחו גם הם את ילדיהם לקייטנות[21] ("קייטנות אז רק לשכבה מבוססת ביותר - פקידי סוכנות, חברת חשמל, עורכי דין. חופשת ילדים לעונת הקיץ - המבוגרים לחו"ל"[22]). הצלחת הקייטנות והמלחמה באירופה הובילו לביקוש של משפחות להתארח בקיבוץ.[23] הדבר התקבל אצל חלק מחברי הקבוצה כהזדמנות כלכלית, אך היו לא מעטים שהתנגדו ל"שרת בורגנים זרים",[24] וחברות התנגדו להיות "שפחות ומשרתות",[25] מה שביטא את דעתן על העבודה. אך היו גם חברות שצידדו באירוח, ובזכות ה"מרץ של כמה בחורות ספורות הקימו את הענף. כעת הוא מהחשובים במשק...".[26] חלק מההתנגדות נבע מאידיאולוגיה בלתי כתובה של "אליטה פועלית",[27] אך הייתה גם התנגדות שנבעה מאי נוחות על כך שהחברים פונו מדירותיהם למשך הקיץ, ובמקומם שיכנו את האורחים. "היו מפנים דירות של חברים: חברים היו עוברים לדירות זמניות, מצטופפים: שנתיים - החברים לא רצו להרוס את חייהם".[28] הקשיים עוררו ויכוחים סוערים, הזכורים לחלק מהחברים שהיו אז ילדים, וזאת משום שאלה נערכו "על הספסל ליד עץ הפלפל".[29] שם יכלו הילדים להיות עדים למתרחש.
הניסיון הראשון לארח קייטנים ביוני 1937 סוכם ב"30 מבוגרים, 268 ימי הבראה, הכנסה של 63.175 לא"י, 12 ילדים, 221 ימי הבראה, הכנסה 32.720 לא"י".[30] הפדיון מהאירוח הצדיק את הניסיון והחליש את קולות המתנגדים, מה שלא הפריע להם לערער שוב ב-1938 על נחיצות הענף ולראות בו "עבודה זרה", שהיא חילול קודש עבור היהודי. המצדדים שאבו עידוד מההתעניינות הגדולה בציבור ומכך ש"קופת חולים" הייתה מוכנה לסייע בהקמת המפעל. "יש גם מתנגדים אידיאולוגיים: אין זה עניין בשבילנו, זה לא הולם לנו... בראשון ליוני, יום המיועד לפתיחת העונה, ההכנות טרם נגמרו, הפסימיסטים אומרים נפיל גורל ונחליט מי מאתנו יהיה הקייטן הראשון. האופטימיסטים אמרו 'טוב מאד שאף אחד לא בא, שום דבר עוד לא מסודר'. יש התעניינות בכל זאת, שואלים בכתב ובעל פה בטלפון, ואף מוסדות שונים, בייחוד קופת חולים, מתעניינים ורוצים לעזור למפעל הזה. נראה שיש כאן כל הסגולות הדרושות למקומות קיוט, זה הוא העושר הטבעי של נקודתנו. האמנם צריך לוותר על מקור הכנסה כי זו לנו "עבודה זרה"? אך אם ניגשנו להתחלה צריך להמשיכה ולהוציאה לפועל ולא להירתע בפני קשיים הצצים בכל פעם...".[31]  
 
ט.1.ג. שנות הארבעים
ב-1940 היה ניסיון להרחיב את ענף האירוח, שכונה ב"קריית ענבים" "קייטנות", אך המלחמה[32] המתקרבת לארץ מרפה את ידי העוסקים בו. מנהיגות הקבוצה לקחה על עצמה להסביר לחברים עד כמה חשוב ענף האירוח דווקא בשעה שנדמה שהמלחמה עשויה לשפר את מצבו של החקלאי, וזאת משום שהחקלאי בישראל, שלא כעמיתו במקומות אחרים, זקוק ליבוא, שמחירו האמיר. זו הסיבה שהמשק החקלאי חייב להיעזר בענפי שירות שונים, שיסייעו לחקלאי לעבור את המלחמה בשלום. "עלינו לבצע את כל פעולותינו עד הרגע האחרון וכזו היא גם שאלת התיירות העממית... בענף זה אנו מטפלים כבר שנתיים. בזמנו היו ויכוחים רבים סביבו בין המחייבים והשוללים. אינני יודע אם יש עוד בינינו חילוקי דעות בנידון זה. נראה לי שקולות השוללים נדמו, ולא רק מפני התנאים המיוחדים השנה. כרגיל, מלחמה מבטיחה "עסקים טובים" לחקלאי אשר לא נעקר ממכורתו וממשיך לייצר צורכי מזון, אך לא כן בארץ. החקלאי שלנו, הזקוק להרבה מצרכים מן החוץ, כרגע משלם עבורם במיטב כספו מחיר כפול ומשולש... ובתנאים אלו מותר לחקלאי לחשוב "פשוט נבלות בחוץ ואל תצטרך לבריות"[33]... עובדה היא שהמשק החקלאי הקיבוצי מוכרח לחפש לו ענפי עזר בצורת עבודות חוץ, מפעלי חרושת, מלאכה או שירות..."[34]. המצב ב"קריית ענבים" היה קשה, ולא היה מנוס מלמצוא דרכים להיטיב את המצב, גם משום שקיבוץ חייב לדאוג לחברים מעבר לתנאי קיום בסיסיים, וגם משום שלא היה מקום לחשוש מדחיקת רגלה של החקלאות. חשוב היה שהחברים יראו באירוח משענת לחקלאות. "אנו ערבים זה לזה. אנו מחויבים לא רק לספק את צורכי כל החברים, כי אם גם לדאוג שלכל אחד תהיה פינת יצירה, מקום עבודה לפי מיטב יכולתו... החקלאות, לאחר כל השכלולים הטכניים ורמה מקצועית שאליה היא הגיעה, בכל זאת תלויה בהרבה מקרים "בחסדי שמים" ונתונה לזעזועים קשים. טוב שיש ענפי עזר יציבים אשר ממלאים את החסר פה ושם. ואחד מתפקידים אלה יכול למלא גם ענף הקייטנות. ענף זה צריך להיבנות כאן לא במקום החקלאות, ולא על חשבון החקלאות כי אם בכדי לשמש משענת."[35] החשש למעמדו של ענף החקלאות, שבו טמון ה"אני מאמין" של "הציונות הפועלית" (הבזה למסחר ולשירותים וסוגדת לעבודת האדמה), היה גדול מהקושי לשרת זרים. לכן התגייסו פרנסי הקיבוץ להרגיע את החברים ולהבטיח שענף האירוח אינו בא להצר רגליה של החקלאות, אלא כמסייע לחקלאות.
על מנת להצליח בענף היה צורך במקצועיות גבוהה. אחת האפשרויות שנשקלה ב"קריית ענבים" הייתה לשלוח את החברות להשתלם בחו"ל, רעיון מפתיע על רקע העוני של הקבוצה, אך דווקא בשל כך ניתן ללמוד שיציאה לחו"ל הייתה מקובלת הרבה יותר משאנו רגילים לשער, ואולי גם זולה יחסית. המעניין במידע זה הוא שהיעד להשתלמות היה לבנון. "יש בית הבראה בגבעת ברנר, יש מוסד דומה לזה של קיבוץ השומר הצעיר במתולה,[36] יש קייטנות על הכרמל. צריך לתת אפשרות לראות כיצד מסודר דבר זה במקומות אחרים, ומה אפשר לשכלל כאן. אילו היו הזמנים כתיקונם, היה צריך לשלוח שתי חברות להרי הלבנון ואין לראות בזה הוצאה. זו הוצאת יסוד, השקעה למפרע אשר תתכסה בשפע...".[37]
דחיפה לרעיון בית הארחה הגיעה מ"קופת חולים", שראתה כבר ב-1934 את "קריית ענבים" כמקום אידיאלי להקים בו בית הבראה. "הצעה אחת הייתה להקים ביתנים בקריית ענבים תוך משא ומתן עם קק"ל, כל ארגון פועלים ירכוש מספר מקומות קבוע לרשותו...".[38] החברים נעזרו גם בלאה ברלין, שהייתה בעלת ניסיון של שנתיים בניהול בית ההארחה ב"גבעת-ברנר".[39]
עד שנת 1940 היה האירוח בגדר ניסיון צנוע של החברים שרכשו ניסיונם בניהול קייטנות ילדים. ב-1940 חל מפנה שבא עם הצעת ה"מוסדות" להפנות את "התיירות הפנימית" שלא יכלה לצאת לנפוש בחוץ לארץ למקומות שונים בארץ, בין השאר ל"קריית-ענבים" שנענתה להצעה. במשך הקיץ של אותה שנה פונו כמה בתי חברים במשק, סודרו מטבח ושירותים, ובמשך שני חודשי הקיץ התארחו כ-300 אורחים שהגיעו דרך מוסדות שונים. מוסדות אלו הציעו לעזור במימון בניית בית קבע לבית ההארחה[40]. ואכן המימון ניתן, ובעצם שנות המלחמה, כאשר האויב עמד על הגבול הצפוני של הארץ,[41] נבנה בית האבן הראשון במורד ההר, בתוך יער אורנים, בנקודה המשקיפה אל "העמק"[42] של "קריית ענבים". "רומל התקדם בצפון אפריקה – האנגלים קראו לראשי היישוב ואמרו שעלינו להתכונן למצב שהם יעזבו את הארץ. אנשי ההגנה - תכנית להפוך את הכרמל ל'מוסא דאג' - להתבצר. דוד הכהן, מה אתם עושים? הגרמנים בצפון אפריקה – בכל זאת המשכנו גמרנו, כאשר כל אישור היה שדה קרב ...".[43]
בית ההארחה התנהל ברוח הקבוצה, ולכן הייתה דרישה שהאורח יסדר לעצמו את המיטה. דרישה שהעמידה מראש גבולות לשירות שניתן היה לצפות מחבר הקיבוץ ("... קימה, רחיצה, סידור מיטות"[44]). הכלכלנים של הקבוצה היו מרוצים מתוצרי הענף, אך היה מי שראה מקום רב לשיפור המצב הפיזי והחברתי: "זה כמה שנים שמפעל הקייטנה מעסיק את מוחות מספר חברים בינינו. כידוע, לפני שלוש שנים עשינו ניסיון צנוע שנתן לנו יסוד לחשוב שבקריית ענבים יש מקום לקייטנה גדולה ומשוכללת, והנה השנה ניגשנו לסידור המפעל בקנה מידה יותר גדול. מובן שלא היה לנו כל ניסיון בעבודה זו וכל הכשרה וגם לא מספר מספיק של חברים שיוכלו להתמסר לה. הבניין לא התאים בהחלט למטרה, לא חדר האוכל ולא המטבח. הדירה הייתה עזובה מאד, מה שגרם לקושי ואי נעימויות רבות וגם הוסיף עבודה רבה."[45] אסתר, שניהלה את המקום, חשבה שהאירוח ב"בית הנוער"[46] לא היה סידור אידיאלי, אך הקושי העיקרי היה יחסם של החברים אל העובדות. הבעיות לא הקרינו על האורחים שהיו מרוצים מהשירות שניתן, כפי שניתן להתרשם מהציטוט הבא: "יש לציין שהאווירה הכללית בקבוצה סביב המפעל הייתה הרבה יותר נוחה מאשר בשנים עברו, והיו הרבה חברים אשר השתדלו לעזור ולהקל. אבל גם לא מעטים שמו מכשולים, ולא רק שלא עודדו את האנשים אשר בלי כל הכשרה סוחבים בעול קשה, אלא גם הכבידו עליהם..., ולמרות כל המגרעות הללו, אשר לא תמיד אפשרו לנו לספק את הדרישות הצודקות של האורחים, זרמו אלינו אנשים מכל הארץ... שבאופן כללי הם היו שבעי רצון. רובם האריכו את זמן שבתם בקייטנה. לא פעם הדגישו את שביעות רצונם מהטיפול המסור ומהאווירה הביתית השקטה השוררת במקום...".[47] קשה להתעלם מהעובדה שההצלחה הייתה תוצר של המלחמה שסגרה את אופציות הנופש בחו"ל, ומאחר שלא הייתה ברירה אחרת, התעלמו האורחים ממגרעות התפעול של בית ההארחה. מנהלת המקום לא טעתה לחשוב שההצלחה תימשך ללא הכשרה מתאימה לעובדים, וגם היא חוזרת ומבקשת להכשיר את העובדות: "נוכחנו לדעת שאין אנו יודעים כלום... וכעת, מלבד הקמת בניינים עם כל הנוחיות הדרושות לעבודה, אנו עומדים גם בפני שאלה של הכשרת חוג אנשים אשר יתכונן וישתלם לקראת התפקיד החשוב העומד לפניו. ואז, אנו מקווים, יתפתח כאן מפעל יפה, אשר עלול להיות לברכה רבה למשקנו."[48] ואכן לקראת פתיחת עונת האירוח ב-1941, דאגה אסתר גרינשטיין לצאת להשתלם בבית ההבראה הוותיק, "ארזה" השכן. תוך כדי ההשתלמות "בארזה" אירעה התפוצצות שקיפחה את חייה.[49] חברי הקבוצה הנציחו את פועלה וקראו על שמה את בית ההארחה.
 
ט.1.ד. האירוח
ייעודו של בית ההארחה היה לספק שירותים למבקשים לשהות ולבלות מחוץ לביתם. עד 1942 היה האירוח "קייטנה" שסיפקה לאורח מיטה ומזון שתאמו לצורכיו של מחלים. לאחר 1942 הגדיר עצמו בית ההארחה ב"קריית ענבים" כ"בית מרגוע", שחייב מתן שירותים חברתיים מעבר לאוכל טוב, מיטה וכיסא נוח. יחד עם זאת, היה בית ההארחה כפוף לתכתיביה של הקבוצה, וההווי בו היה בבואה לטעמם של החברים.
בניגוד ל"גבעת ברנר", שהקימו סביב לבית ההארחה גן מיוחד שהיה חלק מרכזי במכלול ההבראה, והחברים שם לא ויתרו עליו למרות העלות הגבוהה, הרי שב"קריית ענבים" לא הקדישו לסביבת בית ההארחה כל תשומת לב. "...הצפיפות הגדולה בחדר האוכל הבלתי נוח. הוא צר וחשוך, על יד כל שולחן מצטופפים 10 איש וזה יותר מדי... המבריא משתוקק לא רק לאוכל וליחס טוב, הוא זקוק לנוחיות רבה כמו גינה יפה ופרחים, לסוכה מתאימה לישיבה נוחה ולשביל מסודר לטייל. אמנם אלה הם דברים שלא נוגעים באופן ישיר לתוספת משקל לאדם החולה, אבל נחוצים כדי להשרות מצב רוח מתאים. בשטח זה יש עוד הרבה לעשות."[50] הדברים שנכתבו ב-1945, מלמדים על כך שעדיין התייחסו אל בית המרגוע כאל מקום הבראה עבור מחלימים. השערה זו מתחזקת לנוכח דחיית הצעתו של מרכז "הפועל" להכניס "פעולה ספורטיבית לבית המרגוע", בטענה שאין "מגרש מתאים לכך...".[51] המודעות לבית הארחה כמקום נופש שיש לו זכות קיום גם מבלי קשר למחלה עדיין לא תפסה לה מקום, ולכן מקדישים הרבה תשומת לב לאוכל ולמנוחה ומעט מאד לפיתוח המראה סביב הבתים. "...כי מאז נבנו הבתים הראשונים לא נעשה דבר כדי לשפר קצת את הסביבה. לא עקרו אפילו את הקוצים ולא סקלו את האבנים. למבריאים לא היה איפה להעמיד כיסא נוח...".[52] המצב הטריד חברים בקבוצה, גם לנוכח העובדה שבית ההארחה השכן ב"מעלה החמישה" הרחיב באותה שנה את מבנהו, והוכנסו בו כל השכלולים החדישים ביותר, והוא לא היה היחיד שעשה זאת. "כי בהרבה משקים משכללים את בתי ההארחה, בונים חדרי אוכל מפוארים, גם בסביבתנו הוקם מפעל לתפארת..."[53] (ההרחבה ב"מעלה החמישה" ב-1945 נעשתה מחוץ לשטח הבית הקיבוצי ובמקביל לו נבנה גם בית פפרמן,[54] בית הארחה לפועלי האשלג של קופ"ח).
שנת 1947 בישרה את תחילתו של השינוי באופנת הבילוי בבית ההארחה: "ידוע הדבר שהשתנו התנאים מאז שפתחנו את המוסד. אז, בימי המלחמה היה ערך רב למזון הטוב, שאפשר היה למצאו בבית ההבראה בשפע. כעת גם בעיר אין הדבר מהווה פרובלימה גדולה, ואדם שבא לבית הבראה מחפש גם דברים אחרים - יותר שעשועים, יותר בידור. בבתי הבראה אחרים עושים מאמצים בשטח זה: טיולים בסביבה הקרובה והרחוקה, שירה בציבור, הופעות אומנותיות ואפילו ריקודי עם עממיים..." התרעומת היא על כך ש"אין לנו כוחות מספיקים בפנים המוסד, ומהמשק אין אנו מקבלים שום עזרה, אפילו כשצריכים היינו פעם לסדר טיול במכונית. הסתפקנו בזה שהזמנו אומנים מהחוץ. זה עלה לנו מאות לירות אך הדבר לא תמיד הצליח, כי לא כל הופעה הייתה יפה ומעניינת... ושוב אם לא תבוא עזרה מצד המשק, ספק אם נוכל להחזיק מעמד בכלל...".[55] הבידור והתרבות יצרו קשיים רבים, אך גם התנאים הפיזיים דרשו שיפור: "בשנה שעברה היה המבריא לא פעם מפקפק אם החליפו לו את כלי המיטה. אפשר לתאר את האי נעימות שהייתה נגרמת על ידי כך..., השנה כלי המיטה הבהיקו כמו שלג, ואף סדין לא חסר במשך כל העונה. אמנם זה עלה 15 מיל לכל יום הבראה, אך אם אדם משלם בעד כל לילה 300 מיל, רשאי הוא לדרוש מיטה נקייה, וקשה מאד לקוות שנוכל לספק את הדרישה הזו על ידי המכבסה שלנו".[56]
תקופת ה"צנע" ב-1949 החזירה את הנופש לסגנון "דיאטת ההשמנה", שבו היה המזון עיקר הבילוי. שיטת הקצבת המזון שהונהגה בארץ עם קום המדינה ונקראה ה"צנע", משכה את ציבור בעלי היכולת לקיבוצים, שם ייצרו מזון, והמבריאים, שהתקשו להשיג מזון בערים, מצאו אותו בשפע בקיבוצים.
ב-1960 החל שלב הגמילה מ"דיאטת ההשמנה": "עניין התזונה היותר טובה פסק לשמש גורם חשוב. בית ההבראה שלנו מקובל בארץ בעיקר בגלל הטיפול האינדיבידואלי במבריא, דבר המושך את הציבור, אבל כאמור אין הדבר הזה יכול לכסות על הכל...".[57] לכן היה צורך לתקן ליקויים במתקני המשחקים שהוזנחו ("שולחן הביליארד עדיין עומד על שלוש רגליו והמקלות והקוביות כבר שבורים"[58]), ולהקדיש לחלק החברתי את מלוא תשומת הלב, בנוסף לטיפוח העזובה בחצר "די להסתכל בפרחים הקמלים בדשאים העזובים...".
פרט מעניין נוסף היה ביטול ארוחת העשר "שהיא כבר מבוטלת מספר שנים בבתי מרגוע אחרים...",[59] ואת האחריות לארוחות הביניים העבירו אל "הקיוסק".
הרעיון שנפסל על הסף ב-1956 הבשיל ב-1960, כאשר מטרת השינוי הייתה הקלה על העובדים בבית ההארחה. בדיעבד הייתה זו גם תחילתה של תקופה שבה החלו להבין שיש לתת לאורח חופש בחירה על חלק מזמנו ללא תכתיבי הקבוצה.
 
ט.1.ה. העבודה בבית ההארחה
ההצלחה הכלכלית ושביעות הרצון של האורחים לא היו תוצר של "יש מאין". הן נבנו על עבודתן של קומץ חברות שראו בעבודה זו גם סעד לפועל העייף וגם הצלה כלכלית לקבוצה, אלא שלדרך זו לא היו שותפים רבים. הרוב העדיף להתעלם מהענף שגרם לקושי אידיאולוגי.
העבודה הקשה נתנה את אותותיה בתגובות העובדים לתנאים הפיזיים הקשים כבר ב-1942. אך מה שהקשה באמת היה היחס הבלתי מובן של החברים, שהתייחסו בשלילה לענף ולעוסקות בו, וזאת במקום להכיר תודה על שבנו ענף ששמו הולך לפניו. "לו הייתה קצת התעניינות מצד הקבוצה... אם המפעל נחוץ, שתהיה איזה שהיא תמיכה מצד הקבוצה, שיהיה מוסד שיתעניין ויעזור ויש עוד הרבה מה לקדם ולפתח. ...צריך להודות שבלי שום ניסיון הקימונו מוסד אשר לפי דברי רבים "הכי טוב בארץ", הודות לסביבה היפה, הודות לניקיון המופתי, האוכל המצוין, היחס החברי והטיפול הטוב במבריאים, רכשנו שם שהוא כבוד לקבוצה...".[60]
אחת הנשים שהטביעה את חותמה על בית ההארחה כאחות הבית מראשיתו, וכמעט שלא ניתן היה למצוא פרטים על חייה, הייתה אתיה בן אברהם שהייתה אחות ושירתה בבית ההארחה שנים רבות. על השפעתה העצומה על העובדות בבתי ההארחה למדנו מריאיון עם גזבר קבוצת "מעלה החמישה" באותן שנים. הוא תיאר דמות פלאית: "השתדלו להיות אדיבים. הייתה תחרות באדיבות ובחיוכים. בקריית ענבים הייתה סמל, אתיה בן אברהם ז"ל, שהיא נתנה את הטון איך להתנהג...".[61] פרטים נוספים על אתיה נמצאו בדברי ההספד שנאמרו על קברה: "לבית ההארחה שלנו שהיית בין שלוש מייסדותיו, עם אסתר ודוניה ז"ל, היית יותר מאם בית, היית אם ואחות לכל אורח שבא לבלות ולנוח בצל קורתנו, והנחלת לנו, ממשיכי דרכך, כעין צוואה רוחנית להמשיך בדרך זו, לדבוק בה. ואכן בכך גם יצא שם המוסד למרחוק - בסבר הפנים, בחיוך, ברצון להעניק לאורח את הרגשת הבית והחמימות המפצה על התנאים הפיזיים הקשים שבו עומד בית זה"[62]. גם הדברים הבאים האירו מעט את תפקידה בחייה "...אתיה, כאחות ואחראית לחדר האוכל בבית המרגוע, ואם לא מעט מהמבריאים היו מתארחים אצלנו שנים רבות הרי זה בגלל הטיפול המסור שזכו ממנה. היא דאגה לכל אחד למזון המתאים לו וידה המדריכה הייתה מורגלת בכל. יש לזכור שפעם בית המרגוע שלנו היה לשם דבר, וזאת לא מעט בזכותה של אתיה...". [63]
למרות ההשקעה העצומה של הנשים ההבנה לענף ולעובדות לא השתפרה גם ב-1947, דבר שאילץ את דבורה בן נריה, מנהלת המוסד, ואת סוניה בן חיים, להעלות שוב לדיון את חוסר העזרה מצד הממסד המשקי, מצב שעמד ביחס הפוך ובניגוד חריף להצלחת המוסד ולרווחיותו. עובדה זו הציבה את העובדות על פרשת דרכים גם בשנת 1949. "בצורה כזו לא נוכל להמשיכו... בכלל קשה הדבר לטפל בבני אדם... ובענף מרגוע מטפלים באנשים אשר באים אלינו מהחוץ, הבאים לקראת משטר מסוים, משטר של מנוחה פיזית ונפשית... זה מחייב את העובדים ליחס מסוים, לקביעות, לדיוק, לשקט פנימי, לאדיבות, הליכות נועם, ועוד ועוד. עניינים אלה פשוטים לכאורה, מאוד אנושיים אך כה קשים לביצוע ונדירים בהווי היום יומי שלנו!..."[64] העומס הנפשי והפיזי עמד להכריע את החברות הוותיקות,[65] שלא היה להן דור המשך, וכך הפכה ההפסקה בעטייה של מלחמת העצמאות לשנת חשבון נפש לגבי היכולת להמשיך. "...ישנן חברות ואולי גם חברים, אשר חושבים שענף זה בלתי מתאים עבורנו... לא נוכל לקיים ענף אשר הקבוצה כולה אינה מחייבת אותו, אשר חלק מהקבוצה חושב אותו לפיגול, לא נוכל לקיים ענף אשר הדור הצעיר שלנו מתייחס אליו בשלילה. צוות העובדים בבית המרגוע מורכב בעיקר מחברות ותיקות אשר לא תוכלנה להמשיך עוד זמן רב, הכרח יהיה להכניס כוחות רעננים... וזה לא ייתכן אם יימצא חלק מהחברות שתחשובנה שזה לא הוגן ולא לפי כבודן לעבוד בענף. החברות שלנו תעבודנה רק בעבודות מסוימות בתור מנהלות ותמיד נעסיק עובדים מהחוץ בתור 'חוטבי עצים ושואבי מים'".[66] הדברים מביעים צער על כך שחלום בית המרגוע אינו חלק מההגשמה של הדור השני.
התופעה שבה בני הדור השני בקיבוצים אינם מוכנים להמשיך לעבוד בבית ההארחה, אינה ייחודית ל"קריית-ענבים". התופעה מעניינת משום שטבעי היה לחשוב, שהדור השני שנולד אל תוך מציאות שבה היה קיים בית הארחה, תהפוך את קיומו לטבעי בעיני הדור שלא ידע אחרת, ולא כך היה. הבנים האשימו את הוריהם, המייסדים והמגשימים, באובדן האידיאלים. דוגמה לכך מצאנו בהפגנה, שערכו כנגד הוריהם, שבה הניפו שלטים עליהם נכתב "אל תיתן לי חינוך בורגני!" בתשובת ההורים אנו מוצאים גם משהו מהמפתח להבנת הבעייתיות של בית ההארחה: "שיחק לך המזל ונולדת בתנאים יותר מוצלחים מאשר הוריך והורי חבריך. נולדת בארץ חופשית, לא ידעת טעם גולה ולא ידעת כבלים מן החוץ. אנו, ילדי הגולה, רבות ראינו ורבות סבלנו בנעורינו, משום זה רצינו שאביב חייכם יהיה פחות זעום ועד כמה שאפשר מחוסר דאגות ... הענקנו לכם מטל כרמינו, מחלב פרותינו וממיטב תנובותינו... ואת זאת כנראה הבינותם כרצון ל'ברגן' אתכם."[67] הדור שעמס על שכמו כל עבודה שהביאה פרנסה, גם אם לא היה בה הרבה כבוד, עומד מבויש לנוכח סירובם של ה"נסיכים" בני הקיבוץ לקבל עליהם את המשך המפעל, עובדה שמעמידה גם את ענף ההבראה, המצליח כלכלית, בדילמה של להיות או לחדול.
השינוי שטיהר מעט את האווירה היה פלח התיירים שהחליף במידה מסוימת את הפועלים. העובדה שהתיירים הכניסו מטבע זר למדינה הפכה את העיסוק בהם לתרומה לאומית. "המדינה שלנו זקוקה למטבע זר. אנו זקוקים לדולרים - הם לחם חוקנו. כל המחסור בארץ, הצנע, הגבלת מזון לעופות, פרות ובני אדם - מקורם במחסור בדולרים...".[68] ואכן, התיירים הצליחו למשוך אל בית ההארחה את הדור הצעיר, לא כל כך בשל התרומה למדינה, כמו בשל ההזדמנות להתבשם מניחוחות העולם הגדול. הצידוק הרשמי בנוסף למטבע הזר היה שמירה על קשר עם העם בתפוצות: "ויש עוד צד למטבע, זו תהיה תעמולה הכי יעילה לתנועה הציונית. אנו זקוקים לקשר עם עם ישראל בתפוצות, אנו זקוקים גם לאהדת אומות ומדינות בכל אתר ואתר. מוכרחים להיות מכניסי אורחים אדיבים. ואם לחברים יהיה ברור שאנו עוסקים בענף חיוני וחשוב ואין זה חטא לטפל באנשים, ובבקשה להבדיל בין שני המושגים - לשרת ולטפל!" יחד עם זאת, התיירים היוו רק תוספת לעונה שאת מרביתה ממשיכים לתפוס הלקוחות הישראלים: "ובתי מרגוע של המשקים יכולים להעמיד את עצמם לרשות פעולה הזו אחרי ולפני עונת ההבראה בשביל אנשי הארץ".[69]
ניתן היה לצפות שמצבן של עובדות בית ההארחה ישתפר עם השנים, אך הדבר לא קרה. מצאנו שלאורך כל שנות המחקר לא חל שיפור משמעותי במצבן של העובדות. גם ב-1957 מתואר הענף כחלק מענפי השירותים שמתקשים לכבוש לעצמם מקום בלב החברים יחד עם החברות העובדות בו. "לעתים קרובות כל ענף מוצא עצמו גלמוד במעגל המשקי, ועל מרכז הענף לעמול קשה עד שהוא מוצא את השביל המתאים בכדי לזכות באהדה ועזרה לענף. זהו המצב בענפים הלא חקלאיים, פי כמה קשה הדבר לגבי בית המרגוע. לא פעם הננו עדים לקשיחות ואי הבנה גמורה מצד רבים מבין החברים לענף זה. צוות הענף מורכב ברובו מבחורות שכל אחת מהן שקועה בעבודתה ונמצאת במתח מתמיד, מתוך חוסר זמן אינו יכול להתפנות בתוך העונה בכדי להתווכח ולהוכיח שיש צורך בתיקונים. לאחר גמר העונה הן עייפות ושוב אין להן הכוח להיות בין המפעילות והלוחמות בשער. ואם כי הן לא פוסקות מלהתריע כי יש הכרח לשנות ולשכלל, לא נמצאת להן אוזן קשבת...".[70] גם "התקשורת" בתוך הקיבוץ התעלמה מהעשייה הרבה בבית ההארחה ויש מי שמכה על חטא בשל כך. "עד כה הייתי משוטט בענפי המשק ומוסר דוח על לבטי העובדים ועל החדש במלאכתם, עתה ראיינתי עובד בית המרגוע אשר משום מה פסחנו עליהם ולא מסרנו על הנעשה בענף התופס מקום כה חשוב בהכנסותינו. הענף הזה הוא כאילו נחלת בודדים ואינו נהיר לכלל החברים די צורכו...".[71]
ובשנת 1966, עשרים ותשע שנים לאחר הקמתו של בית ההארחה, עדיין כרע צוות העובדות תחת נטל העבודה בתנאים ששום ענף אחר במשק לא נחשף להם. "הם מן הקשים שבין ענפי המשק, עבודה בשבתות ובערבים, בחג ובכל שמחה אחרת. יום העבודה הארוך והקשה, המתח התמידי שנובע מהחרדה שמא לא עשינו הכל למען המבריא והרגשתו הטובה, התקלות היומיומיות אשר לעתים קרובות אינן באות על תיקונן מיד וגורמות עגמת נפש והכבדה נוספת בעבודה...".[72]
 
ט.1.ו. העבודה השכירה
"העבודה השכירה" הוכנסה ל"קריית ענבים" על מנת לסייע לעובדות להתגבר על הקשיים הפיזיים. מאחר ש"קריית ענבים" משתייכת ל"קבוצה הקטנה" שהוקמה בשנות העשרים הרבה לפני הצטרפותה של "גורדוניה", הנחנו שהיחס אל "העבודה השכירה" לא היווה בעיה בקיבוץ וגם בבית ההארחה. הממצאים הראו ש"העבודה השכירה" הייתה לא רצויה מהבחינה הכלכלית והחברתית, אך איש בקבוצה לא זועזע בעטייה ולא ראה בכך ניצול. הבעיה היחידה שעלתה ב- 1942 בהקשר ל"עבודה השכירה", התייחסה ליעילותן של העובדות השכירות והשתלבותן בצוות חברות הקבוצה. "הכרחי לשמור על קביעות (של החברות העובדות), אבל קשה להגיע לזה בגלל העבודה הקשה המוטלת על הבחורות... כמובן חשוב היה לו יכולנו להימנע מעבודה שכירה במוסדנו. מחוץ להוצאה של 200 לא"י, זה מכניס דיסוננס גדול, אם כי העובדות מן החוץ מילאו יפה את תפקידן והיחסים היו במשך כל הזמן טובים והוגנים."[73] העבודה השכירה המשיכה ללוות את המוסד גם ב-1943, בשל העונתיות בבית ההארחה. עם סגירת העונה, פוזר כל פעם הצוות בין ענפי המשק וקשה היה לגבשו מחדש בעונה הבאה. כאשר לא ניתן היה לשחרר עובדות, העסיקו במקומן עובדות שכירות, לא תמיד בהצלחה מרובה. "כידוע לא יכלה הקבוצה לשחרר את כל העובדות הדרושות למוסד. הוכרחנו להזמין עובדות נוספות מהחוץ באמצעות הלשכה. השנה עבדו אצלנו 5 אנשים מן החוץ, היו לנו הרבה קשיים בשטח זה... לא כולן התאימו לתפקידן...".[74] ב-1946 החלה "העבודה השכירה" לעורר דאגה לנוכח מספרם הרב של שכירים שהיה צריך לדאוג למשכורתם. מנתוני הרבע הראשון של שנת תש"ו (מראש השנה - ספטמבר 1946 עד ינואר 1947) העסיקו ב"קריית ענבים" כבר אז 1200 ימי עבודה של שכירים, וזה "בזמן שבתי המרגוע סגורים... מה יהיה בעוד 3 חודשים באביב כשעונת העבודה בוערת, כשבתי המרגוע ייפתחו...? היוכל המשק להעסיק 40 שכירי יום? שאלת הוספת אנשים למשק דחופה אפוא ביותר". [75]
כעשר שנים מאוחר יותר, ב-1958, לא מצאנו שינוי ביחס ל"עבודה השכירה" שעדיין לא נחשבה לניצול, אך לא הייתה אהודה, משום שהשכירים "אינם יכולים להשתוות או להחליף את העובדים המקומיים".[76]
 
ט.1.ז. אידיאולוגיה מול מציאות כלכלית
כבר בשלבים הראשוניים של המחקר בלטה העובדה שבית ההארחה הוקם מסיבות כלכליות. החזון והלב הלכו אחר החקלאות, אך המציאות, שלא הטיבה עם החקלאי, מצאה באירוח את הסיוע הכלכלי שנדרש.
התוצרים הכלכליים לא איחרו לבוא, ובעקבותיהם העובדות הנושאות בעול ו"העבודה השכירה" שסייעה לעובדות. כל אלה יחד שירתו והכתיבו לאורח את חופשתו.
שנת 1940 תוארה גם כיציאה משלב ההתלבטות האידיאולוגית לשלב המעשה הכלכלי, והתוצאה מראה ענף שהעסיק חברות בעונה שההכנסות מחקלאות נמוכות והכנסותיו של ענף האירוח עולות על מרבית ענפי המשק, כמו מהווה האירוח קניין של התוצרת החקלאית במשק, ובכך חוסך עלויות שיווק ואריזה. "בעניין זה אנו יצאנו כבר משלב הוויכוחים התיאורטיים וביסוסם האידיאולוגיים, השאלה עברה לפסים ריאלים ומעשיים. המספרים המעטים אשר ניתנו על דפים אלה (גיליון 59) מדברים בעדם ולא זקוקים לפירושים או הסברות. ענף אשר מעסיק ידיים עובדות של בחורות בעונה היותר שקטה של השנה (מבחינת העבודות החקלאיות); אשר הכניס במשך תקופה קצרה מאד למעלה מ-400 לא"י במזומנים בתור שכר עבודה, וסכום למעלה מ- 120 לא"י עבור תוצרת חקלאית, שלא היו עליה כל הוצאות (הובלה, פחת, דמי תיווך וכו'); ענף אשר שילם למעלה מ-600 מיל לכל יום עבודה - לא רבים אצלנו ענפים כאלה, מעטים הם ענפי המשק המצטיינים בהכנסות כאלו. ואם נדע להעמיד את הענף על הגובה הדרוש, נוכל לפתח מפעל אשר יהיה לברכה למשק."[77] למרות הנתונים המרשימים, ואולי בגללם, ניתן לחוש שיש צורך לשכנע את שוללי הענף בעזרת נתונים שיקשו על הספקנים. אברהם בן נריה, שהיה אחד מעמודי התווך של הקבוצה עוד ברוסיה, מנצל את הבמה לחזור ולהרגיע מפני ענף התיירות שמטרתו לחזק את החקלאות ולא לרשת את מקומה. "וצריך להזכיר ולהדגיש שענף זה לא צריך להחליש את מרצנו בפיתוח וקידום המשק. אין צריך להיבנות על חשבון או במקום ענף חקלאי, הענף הזה רק יחזק את עמידתנו החקלאית."[78] החששות מפני דחיקת רגלה של החקלאות גדלים עם השנים. חששות מצאנו גם ב-1953, 15 שנים מאוחר יותר, חששות שמעלים מחדש את שאלת הכדאיות הכלכלית של הענף: "אין אנו יכולים להיכנס להשקעה כה גדולה מבלי לפגוע באפשרות של פיתוח ענפי משק אחרים... אפשר למצוא פתרון לשאלה זו ע"י הרחבת חדר האוכל הקיים, מבלי להקים חדר אוכל אשר יכניס אותנו להשקעות כבדות" -[79] טיעון כבד משקל ורגיש לנוכח ההבטחות שניתנו לאורך השנים ("ענף זה צריך להיבנות כאן לא במקום החקלאות ולא על חשבון החקלאות כי אם בכדי לשמש לה משענת"[80]). הדברים מלמדים על כך שענף האירוח היה ונשאר "ענף נסבל" שיש להצדיק את קיומו חדשות לבקרים, דבר שאינו מנת חלקם של הרפת או הלול, וזאת על אף העובדה, שענף זה היה "יצרן המזומנים" של המשק והשני בהכנסתו לאחר הרפת. את ההצלחה אימצו במהירות, אך אידיאולוגית התקשו לאמץ את הענף. לכן, כל עוד הענף תפקד ללא דרישות מיוחדות, החברים התעלמו מקיומו, אך דרישות כלשהן מזמינות מיד בדיקה מחודשת של כדאיות הענף.
ההתפתחות הכלכלית נבנתה משנה לשנה. בינואר 1941 קיבל הקיבוץ הלוואות נוספות,[81] ותכנית הבנייה כללה שני בתי דירה, ובהם עשרה חדרים, שנוספו על חדר אוכל[82]. בסופו של דבר היווה בית ההארחה מכלול של שלושה בנייני אבן. שנת 1941 נראתה מבטיחה לענף האירוח בארץ, וב-1942, עלו "הקייטנות" לדרגת "בית מרגוע", שהכנסתו עוררה כבוד. "בתי המרגוע נפתחו ב-10 לאפריל ובקריית ענבים היו במשך 20 יום 652 ימי הבראה. ההכנסה מהם הייתה 365.500 לא"י, כשהממוצע 545 מיל ליום הבראה. ההוצאה הממוצעת לכל מבריא... 330 מיל ליום... לכל מבריא משקיעים כ-1/3 יום עבודה."[83] במאי היו "בסה"כ 44 מבריאים - 10 מקו"ח, 6 מהמעביר ויתרם פרטיים. המחיר הוא כדלקמן: לפרטיים 650 מיל, למוסדות 585 מיל, קו"ח 400".[84] ההלוואות שנתקבלו ממוסדות שונים "שעבדו" את מרבית המקומות במחיר נמוך מזה שניתן היה לקבל מלקוחות פרטיים. דבר זה הקשה על ביסוס הענף, בעיקר כאשר סה"כ היו 44 מקומות למבריאים.[85] כמו כן, כל ניסיון לאכלס את הבית בלקוחות פרטיים במספר גבוה יותר יצר דילמות עקרוניות של העדפת המבריאים הפרטיים על פועלים ממוסדים. הדילמה החמירה לנוכח העובדה שגם המוסדות לא בדיוק שלחו פועלים עייפים במחיר המוזל. התנהגותה של קופ"ח עוררה סערה, ויש מי שהציע לנתק את הקשר עם קופ"ח. זו טענה בתגובה שהפועלים הדירו רגליהם מבית ההארחה בשל המחירים הגבוהים, שפועל אינו יכול לעמוד בהם, והקיבוץ בחר להתעלם מהערה זו. "יש עוד שאלה לקראת השנה הבאה, שנחוץ להביא אותה שוב לדיון הקבוצה ולקבוע עמדה: זהו הקשר עם קופת חולים. אנו מסרנו לקופת חולים 10 מקומות במחיר 400-450 מיל בזמן שהמחיר היה 650-750. זאת הייתה דרישה של הרבה חברים בשביל שנאפשר גם לפועל להגיע אלינו, אבל קופת חולים לא נהגה ככה. היא כמעט לא שלחה פועלים, היא שלחה רק פקידים, חברי מרכז קופת חולים ונשותיהם, פרסונל וסתם אנשים, אפילו לא חברי קופת חולים, שהיא הייתה מעוניינת בהם מתוך סיבות שונות. כאשר אנו העירונו לזה, התשובה הייתה שגם מחיר של 450 מיל הוא גבוה לפועל. אולם אנו יודעים עובדות אחרות. אלינו פנו פועלים מחיפה ומתל אביב, ביקשו שנאפשר להם לקבל מקומות והציעו לנו מחירים יותר גבוהים, ואיש מהם לא קיבל שם מקום. מכל הקבוצות אשר פנו אלינו בקושי אפשרנו רק לאיש אחד להיות כאן, ובכן לפי דעתי אין בזה כל היגיון. לקראת השנה הבאה יש הצעה שלא נמסור יותר מקומות לקופת חולים אלא נפריש מספר מקומות לתנועה הקבוצתית, לבתי חרושת וכו' במחיר מתאים, ואנחנו חושבים שזה ימצא הד רחב והוקרה...".[86]
הארכת העונה עד חנוכה הייתה תוצר של היענות ללחץ המגזר הפרטי, "בסה"כ היו אצלנו 44 מקומות הבראה (בחורף 40, היות וחדר אחד לקחנו בשביל הרדיו), ואת כולם חילקנו בין מוסדות שונים, אך היות והמוסדות משתמשים במקומותיהם רק או בעיקר בחודשים מסוימים (יולי- ספטמבר), הרי רוב הפרטיים מקבלים מקומות ביתר חדשי העונה. בזה מסתברת המצוקה שאנו נתונים בה בעונה העיקרית והגורמת לנו לא פעם אי נעימויות, ואינה מאפשרת לנו לקבל אפילו את אותם מבריאים שאנו מעוניינים בהם במיוחד...".[87] העונה הארוכה נתנה את ביטויה בהכנסה של 6089.507 לא"י עבור 9850 ימי הבראה שבין אפריל לדצמבר.
ב-1943 כבר היו קיימים 7 בתי הארחה בקיבוצים, רובם בהר. יחד הקימו את "ארגון בתי המרגוע", שאחת מהמלצותיו הייתה הגדלת בתי ההארחה כתנאי לרווחיות: "בכל מקום יש טנדציה להגדיל בית מרגוע ולהביאו ל-60 מיטות. בגבעת ברנר מגדילים מ-60 ל-80 מיטות"[88].
נוסף להארכת עונת הקיט לחודשי החורף, מוצאים ב"קריית-ענבים" פתרון מעניין לבעיית תפוסת היתר בדרך של הקמת אוהלים. אמצעי זה הגדיל את מספר המקומות, והפך לחלק מהנוף וההכנסה הקבועה של בית ההארחה גם בשנים הבאות. "...נוסף לזה הקימונו שני אוהלים כדי שיהיו כמה מקומות רזרביים. באופן כזה, מחודש יולי ואילך מספר המקומות הגיע ל-50 (יחד עם שני המקומות במשרד). כמובן שזו הגדלה אפסית לעומת הדרישה, אבל בהכנסות היא ניכרת... (1/4-30/11) 10,580 לא"י... ההכנסה ברוטו לשנת 1943 הגיעה ל-10,000 לירות...".[89] באפריל 1943 משיגים ממוסדות הסתדרותיים[90] הלוואה לבניית הבית הרביעי בבית המרגוע, ובנייתו הסתיימה באוקטובר 1943. הבית כלל 40 מקומות בשלושת הבניינים הוותיקים ו-24 מקומות בבניין הרביעי החדש (וכן שתי מיטות רזרביות במשרד וארבעה מקומות רזרביים באוהלים וב"בית הלורדים"[91]). שלל אמצעי האכסון מלמד על אורחים פרטיים המסתפקים במועט, משום שרוב המיטות חולקו בין המוסדות השונים[92]. ב-1943 הגיעו ההכנסות בבית המרגוע ל- 9884 לא"י,[93] ובשנת 1944 הכפיל הבית הרביעי את ההכנסות, בהשוואה לשנים תש"ב ותש"ג (1942-1943).[94] ההכנסה עמדה על 16,491 לא"י:[95] "נראה שלפי מספר ימי ההבראה אנו עומדים במקום שני אחרי גבעת ברנר, שם המוסד פתוח כל השנה והיו להם 22,500 ימי הבראה עם הכנסה כללית של 22,731 לא"י... ההכנסה הממוצעת ליום הבראה הגיעה אצלם ל-1,285 מיל".[96] ב-1944 מתחילים לחשוב על הוצאת בית ההארחה אל מחוץ לבית הקיבוצי.[97] הביצוע יידחה לעוד שלושים שנה, בשל התנגדותן של החברות להרחיק את מקום עבודתן.
ב-1945 היוותה הרחבתו של בית ההארחה ב"מעלה החמישה" גורם לירידה הדרסטית של הביקוש מצידם של מבריאים פרטיים ב"קריית ענבים". "בתש"ה הייתה דרישה גדולה למקומות ולא יכולנו להיענות לכולם. שונה במקצת היה המצב בסוף אוקטובר ובעיקר בנובמבר, אז ההזמנות הפרטיות נפסקו כמעט לגמרי. אפשר להסביר את התופעה בזה שבפעם הראשונה המוסד במעלה החמישה היה פתוח בחודשים אלה. זה הקטין את הבאים אלינו"[98]. הירידה בהכנסה לא באה לידי ביטוי משמעותי, משום שמספר המקומות המיועדים למבריאים אינו גדול, ומרבית הבית תפוס על ידי מבריאים ממוסדים שהחוזים עמם הם רב שנתיים. לכן מצאנו פער של 74 ימי הבראה בלבד ביחס לשנה הקודמת באותם חודשים (באוגוסט היו 2494 ימי הבראה ובנובמבר 1444). במקביל, ההכנסה ברוטו גדלה לכ-20 אלף לירות (ההכנסה נטו 10,701), כאשר ההכנסה המשוערת לשנת תש"ה הייתה בסה"כ 7000 לא"י. [99] יחד עם זאת, החשש מתחרות אינו מרפה, ומעורר את החברים לחשבון נפש לגבי עתידו של הענף, שהכנסותיו מתקרבות להכנסותיה של הרפת. "לפי גודל הכנסותיו הוא כעת במקום השני אחרי הרפת... השנה הוקם בשכנותנו מוסד אשר בצורתו החיצונית וסידוריו עלה עלינו, הוא הוציא מידינו את הגביע. בתחילה תקף את עובדי המוסד רגש נחיתות, השתרר כעין דיכאון, לצד מוסד כה מפואר יש לנו עוד הרבה לעשות ולשכלל...".[100] 
ב-1946 הביקוש לבתי מרגוע היה מדהים. על אף המצב הפוליטי-בטחוני בארץ, גם ארגונים וגם נופשים פרטיים לא ויתרו על יציאה לנופש, ואפילו היה זה בתנאים פרימיטיביים ביותר. "אחוז הפרטיים הוא יותר גדול, אך חלק גדול של מבריאים אלה שוכן בסוכות ובאוהלים לפי הסכמה מוקדמת מצדם, כמובן...".[101] האירוח בסוכות ובאוהלים אינו מוזיל את מחיר השהייה. יתכן שקביעת המחיר הזהה ביקשה להדגיש את עליונותה של ה"אליטה הפועלית", שאינה נכנעת לכוחו של הכסף ואינה מאפשרת לבעליו להשיג תנאים טובים יותר. ייתכן שאופנת הנופש בטבע נתנה לגיטימציה ל"חבילת נופש" בתנאים פרימיטיביים, כמו "אופנת הקמפינג" שהתפשטה אחר כך. על כל פנים, לא כל החברים היו שלמים עם התנאים שניתנו: "השיכון באהלים ובסוכות עורר לא פעם ביקורת אצלנו, אך הוא מקובל בכל בתי ההבראה, ולנו הוא הוסיף יותר מ-2000 ימי הבראה, מה שנתן קרוב ל-3000 לא"י הכנסה."[102] הניסיון להדוף את הביקורת בטיעון שהדבר מקובל גם במקומות אחרים,[103] לא הרגיע את המבקרים, בעיקר בשל גובה התשלום הגורם לחלק מהחברים לחוש ש"הגיע הזמן לוותר על האוהלים ולהחליפם בסוכות, שהן הרבה יותר נוחות, ואם נמצא פתרון לשאלת החום בצהריים - ויש אומרים שזה אפשרי - נוכל לשכן בהם מבריאים. יש לזכור שאין לנו סיכויים להגדיל את מספר המיטות, ולאור המצב הכללי במשק קשה יהיה להסכים לצמצום ההכנסות".[104] התמונה המתקבלת היא של קיבוץ במצוקה עם המוני נופשים במצוקה.
נושא האוהלים אינו יורד מסדר היום הקבוצתי גם ב-1947, ושוב חוזרות הטענות כנגד תופעת הסוכות והאוהלים, שההכנסה מהם מקשה את הפסקת התופעה "שיכון פרוביזורי אינו בא בחשבון. ניצלנו אמנם את הסוכות, אך רבה הייתה התמרמרות המבריאים אשר שוכנו בהם, ולא עזר גם שהכנסנו לכל סוכה מאוורר גדול. עוד כמה דברים הוכיחו לנו שהגענו לגבול ידוע ומוכרחים לשפר את המוסד בכל המובנים".[105] כמות החדרים הבעייתית מעלה שוב את נושא הרחבת בית המרגוע ובניין חדר אוכל,[106] ובמקביל חוזרים אל האופציה של העברת בתי המרגוע ל"קרייה", ולא בפעם האחרונה. אך למרות הצגת התכנית כבעלת פוטנציאל עתידי טוב יותר וזול יותר, האירוח המשיך להתקיים ב"שכונת בית המרגוע" לצד הבית הקיבוצי.
ההכנסות לשנת תש"ז הגיעו ל-21,527 לא"י, ב-1300 לא"י יותר מתש"ו. ההכנסה ליום הייתה 1.418 לא"י, תוצר של 64 מיטות בחדרים, 19 מיטות בסוכות ובמשרד, ו-20 מוסדות ששלחו את עובדיהם למינימום 150 ימי הבראה. המחיר עבור מבריאי "קופת חולים" היה 1.250 ליום, למוסדות 1.350 ולמבריאים פרטיים 1.500 לא"י.
במלחמת העצמאות הפך בית ההארחה לבית חולים ששימש את הצבא, אך עם תום המלחמה - באפריל 1949 - נפתח בית המרגוע מחדש. במדינה החדשה מתחיל עידן חדש של אירוח, ואל תיירות הפנים מצטרף פלח התיירות היהודית, המגיעה לארץ על מנת לצפות בפלא שבהקמת המדינה היהודית. פלח זה הוצע ע"י המוסדות לקיבוצים, ו"קריית-ענבים" הביעה יחס חיובי לעניין.[107] העונה סוכמה ב-153 ימי הבראה בלבד, התפוסה הגיעה ל-9729 ימי הבראה שמהווים ממוצע גבוה, וגם ההכנסה הממוצעת ליום קפצה ל-2.110 ל"י.
משנת 1949 ועד 1957 התנהל בית ההארחה על פי אותה מתכונת, כאשר ב-1958 מצאנו שהוספו עוד 50 מיטות ובכך גדל בית המרגוע ל-145 מיטות (ועוד 3 מיטות במרפאה ובמשרד שלא מותרים עליהן). הוסף לובי גדול שהפך לחדר קריאה, והוגדלה החניה. אך הדבר שהוציא את עובדי בית ההארחה משלוותם היה הכנסת כיור לחדר. שינוי "מהפכני" זה היה אחראי להוצאתה של המיטה השלישית מהחדר ובעטיו "הפסידו על חשבון הכיור כ-12 מיטות...".[108] הכיור הפך את החדרים לחדרים זוגיים, שנראו באותה העת כהתגלמות "השחיתות הבורגנית", למי שמגורים כ"פרימוס" היו חלק שגרתי בחייו. ניתן להבין זאת טוב יותר, כשזוכרים שפרטיות בקבוצה הינה ביטוי לאגואיזם שיש להילחם בו, כפי שנישואין לא תמיד היו רצויים[109] בחלק מהקבוצות. זו הסיבה שחדרים זוגיים עם שירותים צמודים כונו "ארמונות", ואלו עדיין לא קיימים ב"קריית-ענבים". "ארמונות" אפיינו את בתי ההארחה של קופ"ח ומספר משקים שבנו באותה עת בית הארחה חדש. "...בתי המרגוע של קופת חולים, אשר הם משוכללים ביותר ועומדים על רמה גבוהה במיוחד. ביחס לשיכון, הרי במספר משקים שמספרם הכולל אינו עולה על 4, בנו ארמונות... 2 מיטות עם שירותים לכל אחד...". [110] השינוי במבנה החדרים גרם לתחושה של פגיעה בעיקרון השוויון. הכיור ייקר את מחירו של החדר ב-1.5 לירות לכל מיטה ליום, והיו שראו בכך "פער מעמדי" בין המבריאים: "נוצרים אפוא הבדלים גדולים במעמדות של המבריאים ע"י החידוש הנ"ל, כי לא כל אדם יכול להרשות לעצמו לייקר את הבראתו בסכום כה גבוה."[111]  השינויים בבית המרגוע מעוררים מחדש את המתח שנוצר בין המציאות בבית המרגוע לחיים בקבוצה. "עלינו לשמור על המסגרת והמטרות שהצבנו לפנינו בהתחלת המפעל - הבראה זולה לכל עובד, כי בעתיד יביא הדבר להבדלים בחדר האוכל ויווצר (מצב) כדוגמת אוניות ההבראה לפי דרגות".[112] ואכן החזון של צניעות המקום נשמר, למרות הפער בין קריית ענבים לבין בתי ההבראה בקיבוצים אחרים שגדל. אותו חזון נסוג מול המציאות שהעדיפה את החדרים הזוגיים. "דרישה לחדרים זוגיים מתגברת משנה לשנה גם ע"י אנשים בודדים וכמובן ע"י זוגות...". [113]  צבי צינקובר שהתנגד נחרצות בעבר לחדרים צמודי שירותים בשל הסכנה ליצירת "שני מעמדות",[114] נאלץ להודות ב-1966 ש"יש לציין שלמרות הפרש המחיר בין חדר עם שירותים צמודים לחדר בבית עם שירותים משותפים, הרי הדרישה לסוג זה של שיכון הייתה רבה, והמבריא שילם ברצון את תוספת המחיר...".[115]
המוטו הבלתי כתוב בקבוצה היה: כל זמן שענף האירוח יתאים לסד שהציבה הקבוצה, הענף יתקיים. ברגע שיופרו התנאים - הענף יחוסל.
בשנים הבאות המשיך המפעל לשגשג. נתונים משנת 1958 מלמדים שמוסדות רבים התקשרו עם בית ההארחה,[116] והמחירים האמירו שוב.[117] בתש"ך הסתכמה שנת ההבראה ב-25,770 ימי הבראה, מהם 2100 ימי הבראה לתיירים.
 
ט.1.ח. בשולי האירועים
שנת 1946 הייתה שנה מתוחה שהשפיעה על התפוסה בפנסיונים הפרטיים, שנה שבה החוזים עם המוסדות ההסתדרותיים הוכיחו את יציבותם הכלכלית. התפוסה בבית ההארחה ב"קריית ענבים" הייתה משביעת רצון, משום שהפועלים לא הדירו רגליהם מבית ההארחה למרות המצב הביטחוני המתוח. "למרות המתיחות בארץ, העוצר שנמשך ימים רצופים, החיפושים וכו'. ואמנם המצב הכללי השפיע על הפנסיונים הפרטיים - בירושלים וגם ביתר המקומות העונה הייתה חלשה מאד...".[118] נחישותם של הפועלים לנצל את ימי חופשתם למרות הסיכון ואי הנוחות הוסברה בכך שהמבריאים הפרטיים ממעטים לצאת לנופש מתוך חשש לסכן עצמם, ולכשיעבור הזעם יוכלו לממש את חופשתם. הפועלים, לעומתם, יודעים שזכותם לחופשה לא ניתנת לדחייה, ודחייה - פירושה ביטול ההזדמנות. "אפשר להסביר את ההבדל בזה שהקליינטורה בבתי הבראה של המשקים היא אחרת מאשר זו של מוסדות פרטיים. אלינו באים בעיקר אנשי עבודה ועמל שהמנוחה הכרחית בשבילם, והם משתדלים בכל התנאים לנצל את ימי חופשתם להבראה. אך גם הקהל הפרטי הרגיש טוב יותר במשקים, איפה שלא הייתה סכנת חיפושים ועוצר יום יום...".[119] נוסף לכך, יש לציין שהקיבוץ הצטייר בעיני הפועל כמארח שניתן לסמוך עליו גם בשעת סכנה.
גם בשנת תש"ז החיים בארץ היו קשים במיוחד . "היה חורף קשה והמצב הפוליטי היה משובש והגיע לשיאו בהכרזת מצב צבאי בתל אביב...".[120] בתחילת העונה היה נדמה שאיש לא יתפנה לצאת להבראה "ואמנם קופת חולים הייתה הראשונה שהודיעה לארגון בתי המרגוע שאין היא יכולה להתקשר עם המשקים לעונה הקרובה...".[121] המשא ומתן הסתיים בשחרורה של "קופת חולים" מהמחויבות לשלוח מבריאים, אך הקשרים עם ועדי עובדים הניבו מבריאים שתפסו את מקום הביטולים. הקושי היה זמני ומעט רגשי "ובאמת קשה היה לפתוח מוסד עם 12 איש לאחר שהיינו רגילים שלמחרת הפתיחה נגיע ל-50 מבריאים... לאחר תקופה קצרה התבהר האופק הפוליטי...".[122] לאחר מבוכה קצרה התעשת "ארגון בתי המרגוע" וחתם על הסכמים נפרדים עם ועדי עובדים ומוסדות, ואלה זרמו אל בית המרגוע ומילאו אותו בקיץ, ושוב לא ניתן היה לספק את הדרישה גם בתוך סוכות. רק סוף העונה היה חלש.
ב-1948 הפך בית המרגוע לבית חולים "הארונות הפכו למחסני רפואות, השולחן הגדול, שעליו לוח שיש, הפך לשולחן ניתוחים. הטיפול הראשון לפצועים במסדרון ליד חדר האוכל. המקום המרווח והמואר נפרש במחיצת סדינים מחדר הניתוחים הצר...". [123]
 
ט.1.ט. מגפת הפוליו
שנת 1950 תיזכר כשנת מגפת הפוליו, שהביאה להסתגרות של הילדים בקיבוצים והיה חשש שילדי העיר יביאו את המגפה לקיבוץ. על מנת לא לשתק את ענף האירוח, מתפשרים על כך שילדי האורחים לא יבקרו במשק ולהיפך.[124]
 
ט.1.י. עימותים על רקע בית ההארחה
בשנת 1941 התרחש בין חברי "קריית ענבים" לבין קבוצת יזמים צ'כים עימות שהותיר טעם רע. אזור הרי ירושלים היה אחד האזורים המבוקשים לנופש ותיירות בגלל הקרבה לירושלים ואופיו הטבעי. זו הייתה הסיבה שקבוצת משקיעים יהודיים מצ'כיה ביקשה להתיישב גם היא באזור "הקרייה"[125] ולהקים בית הבראה כחלק מפרנסת היישוב הכפרי.[126] אלא ש"קריית-ענבים" ראתה בהקצאת השטח לקבוצה הצ'כית[127] פגיעה ב"ריבונותה" על המקום, וכך, למרות המשא ומתן הממושך עם הקק"ל[128] ו"המרכז החקלאי", לא זכתה הקבוצה הצ'כית לקבל אישור להתיישב,[129] בשל כניעת המוסדות ללחצם של אנשי "קריית ענבים".[130]
בטרם שקטו המאבקים בהר עם פרישת הקבוצה הצ'כית מהזירה, מצאה עצמה הקבוצה בעימות עם הקק"ל בשל דרישה לתשלום מס עבור שימוש ביער. במאי 1942 נדרשו חברי "קריית ענבים" על ידי הקק"ל לשלם דמי שימוש ביער "בסך 15 מיל ליום לכל אורח".[131] אי תשלום אמור היה לגרור "...אמצעים כנגד שימוש הפקר ברכוש הקק"ל".[132] חברי "קריית ענבים" מחו על אי הצדק שבדרישה, והתשלום בוטל למרות שראוי לזוכרו בשל מקוריותו. "...מה ההבדל בין בית ההבראה שלנו ובין בתי הבראה של משקים אחרים? גם משקים אחרים נהנים מהיערות של הקרן הקיימת, ולכן צריכה השאלה לקבל פתרון כללי, מהי ההפליה כאן? האם מבריאי מעלה החמישה אינם מטיילים ביער הקרן הקיימת?..."[133]
 
ט.1.יא. רעיון "מלון הדירות"
רעיון מעניין שהועלה על ידי "ארגון בתי המרגוע" היה לגייס הלוואות ממשפחות בעלות יכולת, ושבתמורה יקבל הלווה זכות ל-45 ימי נופש בשנה למשך 15 שנים. ההצעה נתקלת בהתנגדות חברים ובעיקר על ידי מנהלת בית המרגוע דבורה בן נריה, שראתה בשריון מקומות למשפחות עשירות פגיעה קשה בכל רעיון הקבוצה ובית המרגוע בתוכה. העובדה שמשפחות בורגניות תבלנה זמן ארוך בבית ההארחה כאשר פועלים הזקוקים למנוחה יידחו מחוסר מקום, נראתה לה חמורה בשל הפגיעה האפשרית באותם פועלים הזקוקים באמת לנופש. יחד עם זאת, לא מצאנו ביטוי לחשש מפני השפעת "התרבות הרעה" של העירוניים. "האם רצוי להתקשר עם משפחה עירונית בעלת הון לתקופה של 15 שנה? להתקשרות מסוג זה כמה צדדים שליליים: עצם העובדה שאדם על ידי נתינת הלוואה (לא גדולה בערך ובריבית!) קונה לו זכות לבוא אלינו במשך 15 שנה ולתקופה די ממושכת בכל עונה, יש לזה איזה צביון מיוחד. מכירים אנו סוג זה של אנשים, שיש להם כסף ושהם חושבים שבכסף אפשר להשיג הכל... חוץ מזה, משפחה אשר תבוא אלינו במשך שנים רצופות במשך הזמן תשתעמם... ותכביד על העובדים... משפחה אחת אשר תופסת חדר לתקופה ממושכת, מקטינה ע"י זה את אפשרויות ההבראה לרבים אחרים. נוצר מצב לא נעים כלפי המבריאים. לדוגמה, אדם נמצא במוסד 12-14 יום ובאמת זקוק לתוספת ימים ספורים והוא מוכרח לעזוב, וליד זה הוא רואה אנשים פחות זקוקים היושבים בלי הגבלה כי "קנו" להם מקום, והמבריאים תכף יפרשו: נהנה לא זקוק ביותר, כי אם בעל היכולת הכספית".[134] עיקר הבעיה הייתה שהחברים חששו שיישום הרעיון יבאיש את ריחה של הקבוצה בעיני עמיתיהם הפועלים.[135] אספת החברים מחליטה לדחות את הרעיון.
 
ט.1.יב. סיכום
מהסקירה שהובאה לעיל ניתן ללמוד שקבוצת "קריית ענבים" - בת העלייה השלישית - הייתה שונה במקצת מפרופיל העלייה השלישית המקובל. נטייתה לקומונה אוטופית ולא ל"קומוניזם מעמדי" בלטה לאורך כל השנים ביחס אל "העבודה השכירה", שמעולם לא הוגדרה כניצול, וכל התנגדות ל"עבודה השכירה" הייתה מטעמי חוסר היעילות או מחשש לדיסוננס בין החברות.
לאורך השנים היה בית המרגוע מקום עבודה לנשים, שמעמדן שלא היה שונה מזה של הנשים בחברה העירונית, פרט להבדל אחד: לחברות הקבוצה הייתה האפשרות להתנדב לתפקידים גבריים, אופציה שנוצלה מעט מאוד, אך זכתה להד גדול. המציאות הייתה פשוטה ואפורה ו"פרנסי" הקבוצה השקיעו מאמץ רב כדי למצוא ענפי עבודה שיתאימו לנשים, ובית המרגוע היה אחד מהם. גם התגייסותם של הגברים בקבוצה לתבוע את עלבונן של עובדות בית ההארחה מלמדת שהעובדים היו בעצם עובדות, שנוסף על היותן נשים - היו גם מותשות.
"קריית-ענבים" הייתה הקבוצה הראשונה שבחרה להקים את ענף ההבראה מתוך מודעות. לכאורה הייתה כאן יד המקרה, האוויר ההררי היבש זימן למקום ילדים חולי אסטמה שעבורם התחילו במפעל קייטנות. קייטנות אלה הפכו לבית מרגוע גדול, ואחר כך גם לבית הארחה שפועל עד היום.
בחינת המשתנים ההיסטוריים שנטלו חלק באותה תקופה מגלים את הקשר לעלייה החמישית שהגיעה לארץ באותן שנים. גם קורטוב של מזל נדרשו על מנת להצליח בדרכה של "קריית ענבים", שהתעקשה לא להיסחף בזרם השינויים האופנתיים שעברו על בתי הארחה אחרים. הקבוצה שלטה בכל שינוי, ובדרך זו הצליחה לעכל ולאמץ את השינויים בשגרת חייהם. אין ספק שהחלת שינויים קיצוניים בתוך קבוצה שהסגפנות והצניעות היו נר לרגליה, הייתה מביאה לסגירת המוסד.
"משאלות בית המרגוע" היא הכותרת לכתבה המסכמת עשרים שנה לקיומו של בית ההארחה, על הטוב והרע שהיו בו: "זכורים לי הביקורים של אנשים מרכזיים מקופת חולים אשר באו לחזות את בנייני הפאר והשירותים הנפלאים אשר הקימונו ללא כל תדריך והכוונה. במשך הזמן פג זיוום ויופיים... זכות אבות אינה משמשת נדוניה, בזמננו נערכים הדברים לפי המעשים ולא לפי היפה והמזהיר. חלוציות! ראשוניות! ... אבל אינם שווים הרבה בשוק ערך הניירות...
המבריאים דורשים קודם כל נוחיות וסיפוק דרישותיהם ורק לפי כך יוצדק המוסד בעיניהם."[136]

ט.2. מעלה החמישה
ט.2.א. מבוא
מוצאם של חברי קבוצת "מעלה החמישה" - מקן "גורדוניה" בלודז' שבפולין. "גורדוניה"[137] אימצה את א.ד. גורדון כמופת, ואת דרכו כתורה שוות ערך לתורות חברתיות שרווחו באירופה[138] ושעמדו בניגוד למרכסיזם. חלק קטן מהחברים היה שייך לתנועת "ויתקיניה", שהייתה פלג שפרש מ"גורדוניה" וחזר אליה. אל הגרעין שהתארגן בלודז' הצטרפו חברים מאזורים שונים בפולין ויחד נקראה הקבוצה "במעלה", ועל החניכים חלה חובת הגשמה וחיים בקבוצה.
הצעירים יצאו להכשרה ועבדו בעבודות שהספיקו בקושי לקיומם. לאחר שנתיים הוחלט שחלק מהגרעין יהווה "מילואים" ל"קבוצות" הקטנות שהתפתחותן נעצרה מפאת מספר חבריהן הקטן. בחירת המועמדים לעלייה והישארותם של האחרים בפולין גרמו לאכזבה, וכמעט שפוררו את הגרעין. בסופו של דבר נמצאה דרך "העפלה" להעלות את חברי הגרעין הנותרים בשתי הפלגות של האונייה "וולוס" המפורסמת. החברים בהפלגה הראשונה הצליחו לעבור את מחסום הבריטים והגיעו לארץ. החברים בהפלגה השניה היטלטלו בים חמישה חודשים עד שהגיעו לארץ והתחברו עם חבריהם לגרעין, שהספיקו עד אז להצטרף לקבוצת "חולדה" וגם לעבור לרחובות ולהתיישב ב"גבעת הקיבוצים". יחד החליטו להקים קיבוץ חדש. ב-1936, עם פרוץ המאורעות, נענו לקריאת המוסדות לעלות להרי ירושלים ולעבוד במחצבה, על מנת להקל על החרם הערבי שעיכב את בניית נמל תל אביב.
עד 1937 לא הוכרעה שאלת ההתיישבות. חברי "קריית ענבים", שביקשו לצאת מבדידותם היו מוכנים להפריש 200 דונם משטחם על מנת שקבוצת "במעלה" תקים נקודה יישובית בסמוך להם. אך חברי "במעלה" המשיכו להתלבט בין התיישבות בעמק, בה צידדו אנשי "התלם הארוך",[139] לבין ההתיישבות בהר בקרבת "קריית ענבים". ההתלבטות נקטעה ב- 9.11.1937 עם הירצחם של חמישה מחברי הקבוצה בידי פורעים ערבים. המעשה המם את הקבוצה ואת כל היישוב בארץ, והביא את החברים להחלטה על הקמת יישוב במקום בו מצאו את מותם חמשת חבריהם. בינואר 1938 הוקצה לקבוצת "מעלה החמישה" השטח הנקרא דילב ב', וביולי אותה שנה נחתם חוזה בין הקק"ל לבין "מעלה החמישה" על חכירת 720 דונם למטרת ההתיישבות חקלאית.
"מעלה החמישה" הוקם כיישוב חומה ומגדל בכ' בתמוז תרצ"ח. [140]
 
ט.2.ב. בית ההבראה - שנות הארבעים
בית ההארחה ב"מעלה החמישה" היה בית ההבראה השלישי[141] שהוקם בקיבוצים. הוא החל לפעול בקיץ 1940, כשנתיים לאחר עליית הקבוצה להתיישבות הקבע שלה. הקמת בית ההארחה הייתה תוצר של מצב כלכלי שהגיע עד לכך שהקבוצה לא הצליחה לשלם את מיסי החבר לקופ"ח, והייתה סכנה שיפסיקו את העזרה הרפואית לקבוצה. כדי לצאת מהמצב הקשה, הציעה "קופת חולים" לקבוצה להקים בית הבראה "שאליו יישלחו חברי הקופה הנזקקים".[142] כדי להתחיל בעבודה "הוחלט לפנות לקרן נכות בהצעה על אפשרויות סדור מבריאים אצלנו לעונת הקיץ".[143] במקביל ביקשה הקבוצה מהבנק המרכזי ומכמה מוסדות שיתופיים הלוואה על סך 200 לא"י[144] להשקעות הראשונות: 6 שולחנות ו-24 כיסאות שנרכשו ממסעדה שהתחסלה, וכלי מטבח שנרכשו ממחסן קופ"ח.[145] שנה אח"כ נתקבלה הלוואה נוספת מ"בצור" בסך של 300 לא"י בערבותה של הקק"ל, ששעבדה לשם כך את כספי עבודת הייעור של החברים ואת ההכנסות מבית ההבראה.[146]
בתחילה היו חדר האוכל והמטבח באחד מבתי "איש שלום",[147] ומשנת 1942 הועברו למבנה שהיה אח"כ "גן רעות".[148] המבריאים גרו בחדרי החברים, ואלו עברו לגור באוהלים והשתמשו במקלחת משותפת למשך הקיץ, ובחורף חזר הכול לקדמותו. מזג האוויר הטוב, הנוף שניבט מהמקום והיחס הטוב מצד העובדות פיצו את המבריאים על התנאים הצנועים ועל החצר החשופה.
המבריאים הגיעו בד"כ לעשרה ימים. במשך שהותם היו מתגבשים לחבורה ונבחר "מוכתר" שיחד עמו דאגו לבדר את עצמם. חלק מ"הבידור" היה לקחת חלק בעבודות היום יום של הקבוצה, להצטרף לשמירה, או לסייע למטפלות בשעת טיול עם הילדים בחצר המשק.[149] המבריאים ראו בחברי הקבוצה "אליטה חלוצית", והשהייה בבית ההבראה הייתה הזדמנות להתחכך בהם ולזכות במעט מההילה שאפפה את "נפילי ההר", ובכך להיעשות למשך שבוע שותפים למעשה החלוצי. הווי זה נמשך גם כשנבנה בית המרגוע במקומו הקבוע.
בסוף 1941, לאחר שנה של פעילות, היו כבר תוכניות למסד את הרעיון. לשם כך פנו אל הרצפלד ב"מרכז החקלאי" שישיג את הסכמת הקק"ל להקמת בית ההבראה ב"הר ההגנה", מקום אותו בחרו כמקום הקבע של בית ההבראה.[150] אך העברת בית ההבראה התעכבה משלוש סיבות: "א. הבחינה הכלכלית, ב. קשיים טכניים, ג. שאלת המימון."[151] כלכלית, השגת חומרי בנייה ב-1943 הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית, וכן גם רשיונות בנייה, והמימון היה בעייתי משום שהמוסדות השתדלו להעניק אשראי למטרות הכרחיות בלבד. הנושא חזר ועלה באספות חברים לא מעטות,[152] והחברים הבינו די מהר ש"זהו מקור פרנסה שאין אנו יכולים לוותר עליו".[153] לכן "מבחינת הקבוצה, מחייב כבר מזמן הפרדה בין חצר המשק למוסד עצמו, גם מאידך כלפי בית המרגוע, לא ייתכן כבר לשקוד על הקיים ולנוח על זרי הדפנה של ההצלחה עד כה...",[154] אך ההשקעה שנדרשה הייתה כ-15,000 לא"י, כאשר ההפסד במבנים הקיימים היה כ- 11,250 לא"י. התוצאה הייתה "מוטל עלינו להתרגל למחשבה שהארעיות של בית המרגוע תימשך זמן מה...".[155] ואכן, המצב נמשך כחמש שנים, בהן המשיכו החברים לצאת מבתיהם כל קיץ, מתחילת "החופש הגדול" ועד סוף החגים, ומסרו את החדרים למבריאים. כל בית המרגוע הסתכם ב-24 מיטות,[156] והביקוש היה הרבה יותר גבוה.
ב-1944 עלה רעיון להקים בשטח המשבצת של קבוצת "מעלה החמישה" בית הבראה לעובדי "חברת האשלג" בניהולה של קופת חולים. "ההצעה המקורית שהובאה אלינו ע"י הח' הרצפלד לאחר ביקורו עם נובומייסקי בהתחלת קיץ 1943, הייתה: בתכנית בית מרגוע הקבוע שלנו שעמדנו להקימו יוקצה ביתן לעובדי חברת האשלג, ובקשר לכך ימומן על ידי החברה הנ"ל לא רק הביתן שישמש את עובדיה, כי אם גם מימון ניכר צריך היה להעמיד לרשותנו...".[157] ההצעה עברה גלגולים רבים, מביתן בתוך בית ההבראה הקיבוצי למוסד מרגוע נפרד של "חברת האשלג", וההלוואה שהובטחה הצטמצמה מ-10,000 לא"י ל-5000 לא"י. צוות אדריכלים נכבד[158] טיפל בתכנון הבנייה ובחלוקת השטח בין "מעלה החמישה" לחברת האשלג,[159] אך את מימוש[160] התכנית עיכבה ההלוואה שהובטחה וההשקעה שנדרשה להפעלת השירותים המשותפים.[161] בצר להם פנו החברים וביקשו את מזכירות חבר הקבוצות "להיכנס לעובי הקורה של השאלה ולפעול במרץ, בהתאם למדובר בינינו..." [162]. החברים חשו פגועים משום שאיש לא העריך את ההקרבה הגדולה שהייתה מצדם ב"ויתור על המקום בו בחרנו לפני שנים רבות בשביל המוסד שלנו ...ויתור שאין לו אולי תקדים...". [163]
משיושרו ההדורים, הוקם תוך 7 חודשים בית המרגוע על הגבעה המזרחית. בית ההבראה כלל שלושה בתי מגורים וחדר אוכל. בכל בית היו מקלחות ושירותים משותפים ו-54 מיטות.
ב-28 למאי 1945[164] נחנך הבית. אירוע הפתיחה לא זכה להתפרסם על דפי עלון הקבוצה, אך כתבה שהתפרסמה בעיתון "הארץ" בספטמבר 1945 תיארה את הבית כהפתעה של טעם אסתטי למופת: "בתי אבן נאים עם עמודים לפני הכניסה... כעין בית הבראה או סנטוריום בהרי שוויץ או בטאטרה הצ'כית לשעבר...".[165] לשיר ההלל ליופיו של המקום נוספה ביקורת עניינית "אמנם החדרים די קטנים - השטח ד' על ד', מיטה, שולחן, ארון וזה הכל. הבודדים ישנים 3-4 בחדר אחד, זוהי הנקודה החלשה שבדבר... ההכרח לדור בצוותא ללא אפשרות להישאר ביחידות מפחית מאד מערך ההרגעה...".[166] נוספה גם ביקורת נוקבת שכוונה ישירות ל"בטן הרכה" של רעיון השוויון הסוציאלי "אין גם לומר שהמחירים, במיוחד לגבי אלה שאינם שייכים לקופ"ח, עממיים הם. 3.50 לא"י ביום לזוג לפקיד של מוסד ציבורי ובכלל למקבל משכורת חודשית - אין זה תמיד לפי יכולתו ואפשרויותיו. לפי שעה מתבלט בין האורחים אחוז הנהגים של חברות ההובלה שלנו, שמתוך העובדים הם עכשיו ה"יחסניים" המשתכרים יותר מאשר העובדים במקצועות אחרים. בהם: נהגי "אגד", "המעביר", "המקשר" וכו', שנתקלים בהם גם במלון "קליה"[167]... אחריהם באים עובדי המוסדות הציבוריים, פקידי ההסתדרות, רופאי קופ"ח וכו'".[168] כתבה זו מהווה הזדמנות ללמוד על "חברת העובדים" שיש בה שווים ושווים יותר, כאשר בראש ה"מיוחסים" נמצאו נהגי "אגד" ושאר חברות ההובלה שהצטרפו אח"כ ל"אגד", וכחלק מ"חברת העובדים" הם נהנים משני העולמות - עולם בעלי הממון, עם הכבוד של חברת הפועלים.
השאלות שנשאלו בכתבה אינן מקוריות, והחברים מרבים להתלבט באותן השאלות ורובם אינם משלימים עם המצב. לכן נדרשת התערבותו של הרצפלד, שבא לשכנע את החברים שלא יוותרו על ענף שיכול להבטיח פרנסה, ובאשר ל"'בורגנים', לא להם בלבד מיועד הבית אלא לחבריכם הפועלים בבתי החרושת ובמפעלים שיבואו הנה לנוח מעמלם". [169]
שנת 1945 הייתה העונה השישית למניין שנותיו של בית ההבראה, והראשונה שהתקיימה בבניינים החדשים. העונה נמשכה 167 ימים (מ-28 במאי עד 11 בנובמבר), היו 10,000 ימי הבראה, וההכנסה הגיעה ל-15,800 לא"י.[170] בקיץ ההוא, לראשונה מאז פתיחת ענף האירוח נשארו החברים בחדריהם.[171]
במרץ 1946 נעשות ההכנות האחרונות לפתיחת בית ההבראה לקראת חג הפסח וארגון השתלמויות לצוות העובדות[172]. פתיחת בית ההבראה באפריל נתנה אותותיה ב"מחסור בידיים עובדות בסידור העבודה".[173] באוגוסט הגיע מספר המבריאים ל-600, והמתיחות בארץ אינה נותנת אותותיה בתפוסת הבית, למרות החיפושים ולמרות העוצר, שהפך שכיח.[174] ההכנסות בתש"ו היו 17,925 לא"י בעבור 12,440 ימי הבראה, לעומת תש"ה, שבה ההכנסה הייתה 14,738 לא"י מ-10,602 ימי הבראה. יחד עם זאת, לנוכח המצב בוטל רעיון המשך העונה אל תוך החורף.
שנת 1948 מתחילה, ועד סיומה של מלחמת העצמאות נארזה תכולת הבית לתוך שני חדרים, ומספר חברות נשארו לדאוג לשישה חיילים ששמרו במקום.
ביולי 1949 נפתח הבית מחדש,[175] ולכבוד האירוע נכתב שיר ששילב את שוך הקרבות והאירוח בהרים.[176] 
 
ט.2.ג. שנות החמישים
באפריל 1950 נפתח בית ההבראה. האספה מציעה "את שלמק כמזכיר הבית בעזרתם הקבועה של הניה ומנחם".[177] המגישות נושאות בנטל, כפי שמתאר זאת הציטוט הבא: "המגישה (בענף זה) היא רבת אחריות. המגע (חמש פעמים ביום) עם המבריא (כפול תשעים) היא מרובת פנים..." .[178]
סוגיית העבודה השכירה מקבלת ב"מעלה החמישה" גוון מיוחד, כאשר בינואר 1953 מתבקשים הקיבוצים ע"י המועצה האזורית לקבל פועלים פשוטים לעבודה. קיבוץ "מעלה החמישה" נענה לקריאה ובית ההבראה מעסיק בין ארבעה לשישה שכירים ועוד ארבעה עד שישה בבנייה בו.[179] העלייה ההמונית לישראל בעיצומה, ובן גוריון קורא לקיבוצים להירתם למאמץ הלאומי ולהעסיק עולים. "מעלה החמישה" התגייס למאמץ, לאחר שנים שבהן עבדו בבית ההארחה רק חברות.[180]
 בית פפרמן - בקיץ 1944 החלה גם "חברת האשלג" לתכנן בית הבראה לעובדיה. "נענינו לבקשת המוסדות להקצות לחברה שטח משבצת שלנו סמוך לבית ההבראה שלנו, אך נפרד ממנו, עליו ייבנה הבית. בתמורה קיבלנו הלוואה נוחה מחברת האשלג והשתתפות בבניית התשתית, מה שאפשר לנו לבצע את תכנית הבנייה שלנו".[181] הבית ידוע כיום כבית נובו, והיה ידוע לפני כן כ"בית פפרמן", ע"ש הקבלן שבנה אותו. בניית הבית נסתיימה בסוף 1947, זמן קצר לפני מלחמת העצמאות, והוא לא הספיק למלא ייעודו. בתקופת המלחמה שכנו בו לוחמי "פלמ"ח הראל". הבית הופגז ונפגע, ואח"כ עמד בשיממונו שנים אחדות. ביולי 1953 "חברת האשלג ניגשת לשיכון הבניין ולהתקנתו לבית הבראה. מקיימים בירורים עם החברה וקופ"ח על עתיד המוסד (לכשישוקם), אופיו וקשריו אתנו".[182]
ב-2 למאי 1954 נפתח בית ההבראה (ומתחיל השימוש בשם בית מרגוע), עם סיום בניית חדר האוכל המפואר - צריף אוסטרי מוכן ששופץ והורכב על קומת משרדים שנבנתה מאבן. הבית כלל 130 מיטות, הושקעו בו סך 140,000 ל"י וההשקעה הייתה "הגדולה ביותר שהשקענו בפרוייקט אחד. אילו עמדנו היום בפני החלטה לבנות, ספק אם היינו מחליטים כך".[183] חדר האוכל שהתפנה הותאם למגורים וזכה לכינוי "בית הלורדים".[184]
ההרחבה הגדולה ביותר של הענף שנתנה גם תוספת כלכלית חשובה, הייתה שיקומו של בית פפרמן ומיזוגו עם בית המרגוע של "מעלה החמישה". בית פפרמן היה חרב, ו"חברת האשלג" הגיעה למסקנה שאין לה עניין להשקיע כסף בשיפוצו. הסיבה להקמתו בטלה, ערים חדשות קמו בקרבת ים המלח, תנאי העבודה של הפועלים השתנו, ותכניות ההבראה של שנות ה-40 השתנו.
הבית היה למעשה בתחום המשבצת של קבוצת "מעלה החמישה", והקבוצה ויתרה בשעתו על זכות החכירה לבקשת הקק"ל. מאחר שמטרת הבית - להוות בית הבראה לפועלי מפעל האשלג - לא מומשה, פנו החברים ל"מרכז החקלאי", אל הרצפלד, בבקשה שיפעל לכך ש"חברת האשלג" תעביר את הבניין ההרוס לרשותה של "מעלה החמישה", ושתסייע בשיקום המבנה. החברה נענתה, והקיבוץ התחייב שעובדי החברה יתקבלו להבראה בתנאים מיוחדים, וכן שהבית ייקרא "בית נובו" ע"ש נובומייסקי, מייסד החברה. הטיפול בהעברת הבעלות היה כרוך במו"מ ממושך ומייגע עם מוסדות ובנקים, שנמשך בערך כשנתיים, כאשר החברים משהים בכל פעם את סיום ההליך. דבר זה בא לידי ביטוי במכתבו החריף של הרצפלד, בו כתב: "אני חושב למביש את התנהגותכם בעניין בית ההבראה של חברת האשלג... מלבד זאת, לחרפה הוא שהבניין לא יבוא על תיקונו, ובראש וראשונה לחרפה למשק מעלה החמישה שבתוכו הוא נמצא...".[185] עד השיפוץ בבית פפרמן נמשכו הקשיים השגרתיים, שהם בעיקר בעיות כוח אדם שנוצרו עם כל הגדלה של הבית.
בדצמבר 1954 הוקדשו שתי אספות חברים לדיון בבית ההבראה "סימן לחשיבותה של הבעיה בעיני החברים. לכאורה היה העניין הממשי שעמד בפני החברים עניין רכישתו של בית פפרמן, אך הדיונים נגעו בשורש הבעיה ונגעו במקומו של בית ההבראה בקבוצה הן מבחינה חברתית והן מבחינה משקית...".[186] שוב נוצרת הסיטואציה שהעלאת דיון בנושא האירוח יוצרת מיד קרקע פורייה לאפשרות חיסולו של הענף. "לראות בבית הבראה ענף משקי ככל הענפים או למוכרו. דרך אחרת של בן חורג הקיים על מעט חברות ועל הרבה עבודה שכירה - אין",[187] אך האספה מעלה גם דברים בזכות המוסד: "מאידך עמדו חברים על התועלת הכספית הרבה המתבטאת לאו דווקא ברווחים, אלא במחזור הכספים (המזומנים) הגדול...".[188] בעיית עבודת החברות והנטל הנופל עליהן הועלתה גם כן, והיה מישהו שהרחיק לכת עד כדי שהציע "צמצום חלקן של החברות בעבודת בית ההבראה והעמדתו בעיקר על עבודה שכירה".[189] הדברים מפתיעים בכך שאין שום תחושת קושי להעסיק שכירים, ואפילו רואים בכך דרך להבראת מצבן של החברות העובדות בבית ההבראה. ניכר שהלחץ על הקיבוצים להעסיק עולים כתרומה לחוסנה של המדינה הופך את העבודה השכירה ללגיטימית ואפילו רצויה. יחד עם זאת, זהו המקום היחיד שבו נמצאה לכך התייחסות בכתב. גם המתנגדים לרעיון לא ראו בעצם העסקת עובדים שכירים בעיה, אלא בקושי למצוא שכירים ברמה נאותה: "בית ההארחה מעסיק את המספר הגדול ביותר של פועלים שכירים במשק, בערך 25 פועלים ופועלות. במשך כל העונה עוסקות היו החברות בחיפוש אחרי פועלות אשר תתאמנה לעבודה. לא אגזים אם אומר שעברו את בית ההארחה השנה בערך 60-70 פועלות עד שאפשר היה להרכיב את צוות העובדים...".[190]
את שנת 1954 מסיימת כתבתו של שלמה יהודאי, שעיקרה תשובה לאלה שרואים בבית ההבראה ענף ריאקציוני ובלתי חלוצי: "לא עלבונו של בית ההבראה נגע ללבי, אלא עלבונו של המושג חלוציות... אם אני רואה חלוציות במקום הזה הרי זה בעצם היותנו כאן על ההר הזה על הגבול, ובעצם בנייתה של הקבוצה - הקולקטיב - עם כל הכרוך בזה ... האם לא כרפת וכמטע, כלול וכגן ירק הוא בית הבראה? וכן גם כל ענף אחר אשר מעסיק עובדים ומאפשר להם קיום הוגן."[191] תשובתו של שלמה לטענה שענף ההבראה לא היה רווחי דיו ביחס לקיבוצים אחרים, הייתה שזה תוצר של ההחלטה להוציא את בית ההבראה אל מחוץ לבית הקיבוצי, שינוי שהיה כרוך בהוצאות גדולות יותר על שמירה, הסעה וכו', ובעיקר אובדן ההכנסות מההשקעה במבנים שנשארו בקיבוץ.
המשך הוויכוח על מהות הציונות והצידוק לעסוק באירוח פותח את שנת 1955. טיעוני הנגד מתפרסמים תחת הכותרת "חלוציות... ובית ההבראה". אחד החברים טוען ש"המושג חלוציות קשור בדבר אחד שהוא ברור לגמרי: התיישבות חקלאית. יצירת כפר עברי... חלוציות קשורה בהתיישבות חקלאית, שהיא המהפכה הגדולה בחיי העם ובחיי הפרט מעם נטול קרקע - לעם היושב על אדמתו. מעירוני בן עירוני - לחקלאי הקשור לאדמתו ומוציא לחמו ממנה... 'עצם היותנו כאן על ההר הזה' אינה מספיקה. אנו עדים לזה שאפשר לשבת במשק, להתעסק בספסרות – הלזה נקרא חלוציות?... ענף בית ההבראה נוצר בתור מקור עבודה ופרנסה נוסף לביסוס המשק, להעלאת רמת החיים, לאפשר הרחבה והתמחות בענפים חקלאיים - וזה תפקידו, ורק בזאת הצדקת קיומו של ענף זה!... אולם אין חלוציות בהקמתו של בית פפרמן, אם הוא לא מצדיק את עצמו מבחינה משקית וחברתית ...".[192]
אין ספק שההשקעה שהקבוצה עומדת להשקיע בשיפוץ "בית פפרמן" סודקת שוב את הכיסוי הדק מעל המבוכה שנגרמת לחברים מסוימים מענף האירוח, והדרך לצאת מהמבוכה היא חזרה לוויכוח על מושג החלוציות "חושב אני שקיום ענף בית ההבראה כלל וכלל אינו מצדיק סילוף המושג חלוציות".[193]
בתום הדיונים מתקבלת החלטה לשפץ את בית פפרמן,[194] שיפוץ שמסתיים בספטמבר 1955. החברים נתנו את הדעת לשירותים שנדרשו לרווחת המבריאים כמו קיוסק,[195] שכבר ב"קריית ענבים" מצאנו שקיומו מעורר מחלוקת. "עם הגדלת בי"ה נעמדים אנו בפני בעיה אשר קיימת כבר מזמן... והיא נתינת אפשרות למבריא ולאורח לקבל מצרכים קטנים. עד עכשיו היה נהוג שמזכיר בי"ה הוא "בעל חנות הכלבו", הוא מוכר סיגריות, בולים, גפרורים, מכתבים, סבון וכו'. כבר מזמן מתנהל במשקים ויכוח אם יצירת פינה מיוחדת בשביל הדברים האלה במשרד והמוכר הוא המזכיר וזה מפריע לו בעבודתו, או שישנה פינה מיוחדת אשר במשך שעות מסוימות ביום יוכל המבריא לקנות את הדרוש לו".[196] כאשר מספר המבריאים היה סביר, ניתן היה להטיל את המשימה על המזכיר, אך הגדלת הבית הפכה את הדבר למטרד, ולכן "הפתרון הוא: סידור פינה מיוחדת או כפי שזה נקרא בלשון בני האדם - קיוסק".[197] מלבד הקיוסק, שהיחס אליו דו ערכי, נחוצה גם ברכת שחייה. כמובן אין די עובדות לטפל במספר הגדל של המבריאים, שלא ניתן  לוותר על ההכנסה שבאה עמם, שנכון לשנת 1955 הייתה צפויה להגיע מעל 250,000 לא"י[198].
הבידור, שהיה באחריותם של המבריאים בשנת 1942, הפך ממוסד יותר ויותר. הדבר הביא לכך שמבריאים התלוננו על רמת הבידור: "עברו הזמנים שאפשר היה להעסיק את המבריאים בהרצאה, בקריאת פרק תנ"ך או בקונצרט תקליטים. ציבור המבריאים מגוון ודרישותיו הן אחרות...".[199] ביקורת זו הביאה כנראה לשינוי שאת הדיו אנו מוצאים ב-1958, דווקא בעלון של "קריית ענבים", כאשר תכנית הבידור המוצלחת ב"מעלה החמישה" הופכת למודל חיקוי. "ניסו מדריך תרבות, אבל צמצמו את עבודתו, הכניסו אומנים קבועים כמו ב"מעלה החמישה", הסריטו פעמיים בשבוע, ובגלל בעיות טכניות התקשרו עם מפעיל פרטי כמו זה ש"במעלה החמישה", ארגנו שירה בציבור ...".[200]
בסיכום עונת תשט"ו היו 225 ימי עבודה ו-26,455 לינות, וההכנסות ברוטו עלו ב-25%. ב-1954 הייתה ההכנסה 158,000 ל"י , וב-1955 עלתה ההכנסה ל-211,343 ל"י באותו מספר ימי עבודה.[201]
ב-1956 החיבור עם בית פפרמן, שהופך לבית "נובו", הרחיב למקסימום הנדרש את בית המרגוע: "עתה יש במרגוע 172 מיטות. בזאת הגענו לתכנית הסופית. הענף זה (מספר המיטות הגדול ביותר בארגון בתי המרגוע)".[202] בחודשיים הראשונים היה הביקוש נמוך יחסית לשנים קודמות, אך הדבר השתנה באוגוסט.
 
ט.2.ד. שנות השישים
שנתיים מאוחר יותר התברר שהיה מוקדם לקבוע את גבול ההתפתחות של הענף. בראשית שנות השישים נוצר קשר עם ציבור חדש של מבריאים, מקבלי פיצויים מגרמניה שהוכרו כזכאים לשהות בבית המרפא (סנטוריום). היה צורך להתאים את המקום לדרישות הגוף הרפואי (מדיקל בורד): מרפאה פעילה, נוכחות רופא, חדר פיזיותרפיה, בישול דיאטטי, מטבח כשר וגם שיפור ברמת החדרים.
בשנת 1964 סגרו את המרפסת בשלושת בתי האבן והתקינו בהם ובבית פפרמן שירותים לכל חדר. בדצמבר החליטו על בניית 25 חדרים שיהוו תוספת של 50 מיטות. "כולם עם שירותים צמודים לכל דירה. הכוונה לבית צנוע (ההדגשה לפי החלטת הוועדה), כמקובל בבתי מרגוע של משקי העובדים...".[203] בית ההארחה עומד בציפיות הכלכליות, "מבחינת הכנסות ותפוסה - המצב משביע רצון. אומדן הכנסות בתשכ"ד (אוקט.-ספט.): 950 אלף ל"י מ-47 אלף ימי הבראה...".[204] כמו כן אנו מתוודעים לשינוי בפלח האורחים שהחל להגיע לבית ההארחה. משנת 1964 היוותה אוכלוסיית ניצולי השוואה הגרעין שהבטיח את כדאיות ההפעלה של בית המרגוע במשך כל חודשי השנה. "יש לציין התרומה הגדולה של ההתקשרות עם המוסד לפיצויים".[205] מי שהוביל את המהלך היה דוד פריטל, שהיה מזכיר הבית (מנהלו). הוא יצר את הקשר עם "המדיקל בורד" שהפנה את מקבלי הפיצויים ל"מעלה החמישה". כך, גם כאשר התפתחו עם הזמן פלחי שוק נוספים, היו האורחים מקבלי הפיצויים מקור הכנסה קבוע ויציב.
בשנת 1964 נבנו גם ברכת השחייה והמזנון שעל ידה. "הם יקויימו כענף משקי העובד על בסיס של רווחיות כמו כל ענף, ותוך כדי כך ישרתו את החברים לפי סדרים שיאושרו באספה... השנה תהיה שנת הרצה, נקווה שהענף לא ישבש את החיים שלנו ולא יגרור את ילדינו להרגלים חדשים. המזנון לא ימכור ממתקים לילדים, וגם המבוגרים מתבקשים לא להיות צרכנים במוסד זה, בייחוד לא בשבתות, שבהן העומס גדול".[206] באוקטובר 1964 חוזרת המזכירות לדון בהרחבת הבית. רוב החברים בעד ייעול ולא בעד הרחבה "מתנגד להגדלת מספר המקומות... לאחר שנפתור בעיית העבודה כראוי, ניתן יהיה לחשוב על הוספת בית נוסף של 50 מיטות".[207] סנטה יוספטל "מעוניינת לדעת את תכנית השיפורים מבחינת גודל ההשקעה הדרושה ומקורות המימון",[208] והקבוצה משיבה שאין בדעתם להגדיל את בית המרגוע אלא לשפצו.[209]
"חלוקת המיטות ב-1964 הייתה 88 מיטות למוסדות, 24 לפרטיים, 60 לפיצויים (כנגד 128 למוסדות ו-44 לפרטיים בשנת 61). הודות לפיצויים הגענו ל-8600 ימי הבראה בחודשים נובמבר-מרץ."[210] אנו רואים שפלח המבריאים היציב של מקבלי הפיצויים מגרמניה החליף את המקומות המשוריינים של קופ"ח ומוסדות אחרים בתקופה שלפני קום המדינה.
שנת 1964 הפכה לשנת מבחן להפעלת בית ההבראה בחורף. המטרה הייתה "הרצון לבנות את ההכנסות לא רק על חודשי הקיץ החמים, אלא לנסות להגדיל את בית ההבראה ע"י הארכת העונה. הווה אומר: הגדלת הימים הפעילים של המוסד תוך שמירה על רווחיות הענף...".[211]
במרץ 1965 "הוחלט שבית ההבראה יעבוד מכאן ללא הפסקה".[212] הארכת העונה במעלה החמישה מקורית ביחס לבתי הארחה אחרים, שכן מטרתה לבנות צוות עובדים קבוע שהעונתיות היא בעוכריו. עבודה למשך כל השנה תעודד חברים ושכירים לקשור את עתידם בענף זה. "היה יסוד להניח שהודות לזה נוכל לגבש צוות עובדים - חברים ושכירים - שיראו עניין להתקשר עם הענף המבטיח להם מקורות עבודה במשך כל העונה...".[213] דרך חשיבה זו מוכיחה שהניסיון מורה שעלויות הכשרת כוח אדם שכיר הן "יקרות", והן מתבזבזות כשמפטרים עובדים שלא שבים לעבוד בעונה הבאה. דבר מעניין נוסף הוא הרצון לגבש צוות עובדים משותף לשכירים וחברים, כשהשכירים הופכים לחלק קבוע בבית המרגוע, ונפתרת תחושת הארעיות של החברים העובדים בבית ההארחה ו"נשלפים" בכל קיץ מענפים אחרים.
ב-1966 כבר מנצלים ה"כח מקצועי של שכירים. נראה שזו הדרך היחידה להקל על החברות, אמנם השכר הוא גבוה ביותר אולם אין מנוס מזה אם רוצים להבטיח יציבות הצוות."[214] שלמה יהודאי, מנהל הענף, מנסה "לשלב בעבודה בנות צעירות... על מנת להקל על החברות העובדות בענף. לצערי אין רצון ונכונות מצד הבנות לעבוד בבית המרגוע. יש לבדוק את מהותן של הסיבות לכך ולפעול לקראת חיסול המכשול להשתלבות הבנות בעבודה."[215]
 
ט.2.ה. סיכום
הקמתו של בית ההבראה ב"מעלה החמישה" מזכירה את סיפור בריאתה של האישה בספר בראשית (פרק ב' פסוק כ"א). במקרה זה התנדבו חברי "קריית ענבים" להעניק לגרעין "במעלה" את עצם הקיום, 200 דונם אדמה, על מנת שאלו יקימו את ביתם בשכנות ויוציאו את אנשי "קריית ענבים" מבדידותם, כי "לא טוב היות האדם לבדו..." (בראשית פרק ב' פסוק יח'). הולדתה של קבוצת "מעלה החמישה" מתוך "קריית ענבים" מסבירה את חוסר התחרותיות בין שתי הקבוצות לאורך כל השנים, וזאת בניגוד ליחסם של אנשי "קריית- ענבים" לקבוצה הצ'כית שניסתה לבנות בית הבראה גם כן ב-1942.
"מעלה החמישה" הקימה את ביתה בהר, אך ההחלטה לחיות בהר לא הייתה שלמה אצל כל החברים. הגעגועים לעמק ולחריש "התלם הארוך" לא חדלים גם שנים אח"כ, וכך גם היחס לבית ההבראה. הקמתו של בית ההבראה הייתה מתוך כורח, שהיו מי שראו בו כורח זמני ולא ראו בו ענף קבוע גם כאשר בית ההבראה היווה את הבסיס הגדול ביותר לפרנסת הקבוצה. יש כאלו שאינם משלימים עם העובדות, והתוצאה היא זרות לענף ויחס בלתי הוגן כלפי החברות שעבדו בתנאים קשים במוסד.
בבית ההבראה ב"מעלה החמישה" מצאנו יחס מיוחד לעבודה השכירה. יחס הרואה חשיבות לסייע לעולים החדשים למצוא פרנסה, מה שגורם לעולים להיקלט בטבעיות אל צוות העובדים, והחברים אינם מחפשים אידיאולוגיות "זרות" על מנת למנוע העסקת שכירים. היחס אל השכירים שוויוני גם כאשר קיימת ביקורת, ומעניין עוד יותר הרצון ליצור צוות קבוע של שכירים וחברים מבלי שהדבר לווה בחששות מפני השפעתם השלילית של הזרים. ייתכן שאחת הסיבות ליחס זה היא העובדה שכבר בשלב די ראשוני הוצא בית ההבראה מתוך שטח הבית הקיבוצי, דבר שלא קרה ב"קריית ענבים" ובקיבוצים אחרים.
כמו בכל קיבוץ, ההכנסות במזומנים הן עיקר המעלות של הענף, גם אם יש טענות שההכנסות ב"מעלה החמישה" נופלות מאלו של קיבוצים אחרים. הסיבה ברורה וקשורה להוצאת בית ההבראה מחוץ לבית הקיבוצי שייקרה את עלויות האחזקה, אך הביאה עמה יתרונות חברתיים שהקלו על המשך קיומו של הענף בקיבוץ.
מנהלי בית ההבראה משתייכים לדור המייסדים: אליעזר זמיר, יעקב סיקלור, שלמה יהודאי (שלמק) ולאון הררי. רוב המנהלים היו דמויות בולטות. חלקם עזבו את הקבוצה ועשו חיל מחוצה לה.[216] גם לגבי צוות העובדות נראה שלמרות הקשיים היו כמה חברות שעם השנים זוהו עם בית ההארחה, כמו הניה גולדברג, דורקה ארנון, רחל וילנסקי ובתיה רון. העובדה שכל אחת עבדה במקום שנים רבות מלמדת על תחושת האחריות והייעוד שראו בעיסוקן, כתרומה לחוסנו הכלכלי של הקיבוץ.    
אחד הדברים הנוספים שמאפיינים את בית ההבראה ב"מעלה החמישה" הוא הצמיחה הגבוהה כל השנים, כאשר ב-1956 הוא הגדול מכל בתי ההארחה ש"בארגון בתי המרגוע".
 
ט.3. נווה אילן
ט.3.א. מבוא
הישוב "נווה אילן", השוכן בהרי ירושלים, הוקם ב-1946 על ידי קבוצת נוער שהתארגנה בצרפת בזמן הכיבוש הנאצי, מפליטי ארצות אירופה הכבושות שהצליחו לעבור את הגבולות השונים ולהתרכז באזור הגבול הספרדי עם צרפת. מרביתם היו נערים שתוך כדי נדודים ובריחה מידם של הצרפתים - תחת שלטון ממשלת וישי - הגיעו לספרד, ומשם הובלו באונייה לארץ. עוד בהיותם בדרך התארגנו חלק מהנערים לקבוצה שייעדה עצמה לחיות בקיבוץ. הכשרה רעיונית לחיי קבוצה לא הייתה לחברים, מלבד הידיעה שחברי קיבוץ הם "אליטה חלוצית" שמיישבת את הארץ ומגינה עליה. החיים בקבוצה היוו פתרון להיעדר משפחה עבור מרבית הצעירים, שהיו יתומי המלחמה. יחד עם זאת החיים בקומונה היוו הזדמנות להרפתקה שמשכה את הצעירים, בעיקר כשזו שולבה עם מילוי החובה הלאומית של שירות כחייל המגן על המולדת[217]. הזדמנות זו לא איחרה לבוא, וזמן קצר אחרי עלייתם להתיישבות, שימשו כעמדה המערבית ביותר של אזור ירושלים במלחמת העצמאות.
עם הגעתה של הקבוצה לארץ, התקבלה על ידי המוסדות המיישבים. מאחר שהצעירים היו חסרי שיוך פוליטי, צורפו ל"איחוד הקבוצות והקיבוצים" ונשלחו להכשרה בדגניה ב' ובכפר רופין, שם השתלמו שנתיים. "נווה אילן" הייתה נחלתה של קהילת "לונג איילנד", ציוני אמריקה אשר רכשו אותה באמצעות הקק"ל כמחאה על הספר הלבן.[218]
הפער בין ההכשרה בעמק הירדן, בעל שפע המים והאדמה, לבין הרי ירושלים הצחיחים נתן את אותותיו ביכולתה של הקבוצה להתקיים. בשנים הראשונות עבדו חברי הקבוצה בייעור, ולצד זה הקימו גן ירק, לול, מטע ורפת, ואף קיבלו זיכיון לאסוף את פטריות היער.[219]
 
ט.3.ב. בית הארחה
הקשיים בחקלאות והצורך לחפש מקורות פרנסה נוספים עוררו רעיון להקמת בית הארחה על פי דוגמת בתי ההארחה ב"קריית ענבים" וב"מעלה החמישה" השכנות. העובדה שהיה ביקוש רב לבתי הארחה אלה והעובדה שחלק מחברות "נווה אילן" עבדו בבית ההארחה ב"קריית ענבים" יצרו קרקע פורייה לענף שהחברים ביקשו לאמץ. אלא, שהרעיון של בית הארחה לפועלים כפי שהוקם בקיבוצים השכנים נפסל על הסף. החברים ביקשו להקים בית הארחה לבורגנים ובתנאים שבורגנים אוהבים. הרעיון לארח שלושה וארבעה אנשים בחדר לא נראה מתאים לאנשי הקבוצה, שביקשו להקים מלון על פי המסורת האירופאית ועל פי השקפת העולם שהאורח הוא "מלך ליום אחד".
השאלה המרכזית שעמדה לדיון ב-1951 הייתה מימון בית המלון - בית ההארחה. לשם כך יצא מוריס ברנזון, אחד מחברי הקבוצה הבוגרים, לעיירת מולדתו בשטרסבורג בצרפת. מוריס היה בן יחיד למשפחה אמידה, חבריו לתנועת "הצופים היהודיים הצרפתים" היו בחלקם עשירים גם כן, ומוריס פנה אליהם בבקשה להשקיע בבניית מלון בקיבוץ. שניים מהם נענו: פנחס שוורץ וקלמן פינגנבאום. בחוזה סוכם שייבנה בית מלון ובו חדר אוכל בן 200 מ"ר, מטבח, אולמות וחדרי בילוי, מרפסת ציבורית ו-43 חדרים עם שירותים צמודים. החוזה נחתם ביולי 1954, והערכת עלות הבנייה הייתה כ-450,000 ל"י, כאשר הכוונה הייתה שקבוצת "נווה אילן" תשקיע את מחצית הסכום והמשקיעים את החצי השני[220]. החוזה נחתם לאחר שחברי "נווה אילן" השקיעו כבר כ-154,000 ל"י בתכנון, בסלילת כביש גישה ובהקמת שלד. כל מקורות המימון היו הלוואות יקרות.[221] התכנון היה ל-120 איש, בעיקר אנשים פרטיים, ולא היה בדעתם של חברי הקבוצה להתקשר עם מוסדות ההסתדרות, דוגמת יתר בתי המרגוע של המשקים. בתכניתם היה גם להעמיד את החדרים על רמה גבוהה יותר מאשר בתי המרגוע ביתר הישובים (דרגה ה'). את שאלת העבודה במוסד היה בדעתם לפתור ע"י עובדים שכירים, מלבד שלושה עד ארבעה חברי הקבוצה, אשר ינהלו את המוסד.[222]
הרעיון היה נועז לתקופתו, וניתן ללמוד ממנו שהחבורה הייתה חסרת כל מושג לגבי אופיו של הארגון שלתוכו נקלטה ובו החליטה לקשור את חייה. למרות ש"עבודה שכירה" הייתה קיימת בקיבוצים בכלל ובבתי ההארחה בפרט, לא העז איש לייעד מפעל קיבוצי לעובדים שכירים, בשעה שהכל הוקיעו את "העבודה השכירה" מעל כל במה והשתדלו לעשות מאמצים לחסלה. באותה דרך, לא העז איש להצהיר על העדפת התקשרויות עם מבריאים פרטיים ("בורגנים"), על פני התקשרויות עם מוסדות הסתדרותיים.[223] מעשית, לא ברור כיצד חשבו לאכלס את המקום. ייתכן שתלו תקוות בתיירות חוץ שתישלח על ידי המשקיעים הצרפתיים. תגובת "איחוד הקבוצות והקיבוצים" לא איחרה לבוא. בבירור שהתקיים עם ועדת המשק בשיתוף חברי מזכירות "האיחוד", הובעה התנגדות לתכנית "מסיבות אלה: א. אין לבנות מוסד אך ורק על תעסוקת עובדים שכירים, מאחר שזה עלול לפגוע קשה בצביון החברים של הקבוצה. ב. אין לקיים מוסד במשק שיהיה מוסד אך ורק על מבריאים פרטיים ויש להעדיף התקשרויות עם מוסדות הסתדרות, כי זה מבטיח את הצביון החברתי והפועלי של המוסד...".[224] הוועדה התייחסה בסלחנות לבורות בהלכות הסוציאליזם שאליו נקלעו, ובעיקר סלחו להם על שלא הבינו ש"עבודה שכירה" היא לשיטתם ניצול, שהם עצמם חלק "ממוסדות" ההסתדרות, והפועלים העירוניים שותפים לרכוש הקיבוץ, לפחות להלכה. כל זה התגמד לנוכח השמועות שהגיעו לאוזני הממסד על העסקת ערבים ב"נווה אילן".[225] הוועדה המליצה, כמובן, לתכנן מחדש את המלון כך שהבניינים יתאימו לנוף ההררי הכפרי "ולא בלוק אחד", וכמובן לעשות את כל הסידורים הנדרשים להכשרת החברות לעבודה בבית המלון.
נציגי מזכירות "איחוד הקבוצות והקיבוצים" חששו שהעבודה בבית המרגוע תסיח את דעתם משאר ענפי המשק החקלאיים, שלשיטתם הם העיקר, "...לכן יש להיזהר שענף בית המרגוע לא ייהפך לענף העיקרי במשק, כי זה עלול להסיח את דעת הקבוצה בפיתוח יתר הענפים אשר להם יסוד איתן במשק...".[226] הרעיון הראשוני לבית הארחה הוחלף בתכנון צנוע כמקובל בתנועה הקיבוצית, דבר שאילץ את החברים לפנות למרכז קופת חולים, בהמלצתו של הרצפלד, ולבקש עזרה בהתאמת בית המלון המקורי לצרכים העממיים. "הננו פונים אליכם בהמלצת חה"כ הרצפלד בבקשה לעזור לנו בהתאמת בית מלון והבראה שלנו לצרכים עממיים באופן חלקי... בהתאם למה שכבר היה מדובר בינינו, יהיו אולי סיכויים לשיתוף פעולה בינינו לבין מוסדכם במפעל הנ"ל...".[227] היה בזה משהו מן "ההליכה לקנוסה", אך לא הייתה ברירה אחרת.
הטיפול בבית ההארחה הוטל על משה ברנזון, שעמד מול המוסדות בארץ ומול שני השותפים בצרפת, ויחד הקימו חברה בשם "בוני יהודה בע"מ". לקבוצה אושרו הלוואות[228] בתנאים קשים, שהיו מעל לכוחותיה הכלכליים של הקבוצה. כאשר חלו עיכובים בקבלת הכסף מצרפת ועיכובים בקבלת הכסף בבנקים בארץ, החלה גם האטה בבנייה, וכבר ב-1952 החלו סימני ההסתבכות הכספית של הקבוצה, כאשר לבית ההארחה היה חלק ניכר בדבר.[229]
ההסתבכות הכספית היוותה את סוף הדרך לקבוצה, שהייתה שונה במהותה מהרוב הדומיננטי בתנועה הקיבוצית, שהיו יוצאי מזרח אירופה. השוני המהותי התבטא בכך שיוצאי מזרח אירופה חרתו על דגלם את שלילת כל מה שסימל את הגולה, הדת והתרבות, ואילו קבוצת חברי "נווה אילן" שהתקבצה בצרפת ואימצה לעצמה את תרבותה, לא רצתה ולא הסכימה להיפרד מתרבותה הקודמת. החברים ביקשו לשלב את התרבות הצרפתית ביצירת היישוב החדש שהקימו בארץ. השקפת חיים זו הייתה בלתי מובנת למוסדות "האיחוד" וגם לשכנים בקיבוצים "קריית ענבים" ו"מעלה החמישה". כל אורח החיים שהתנהל בקבוצת "נווה אילן" נראה בעיניהם פסול, הואיל ולא תאם את הדפוסים המקובלים של צניעות, הסתפקות במועט ו"שעבוד" לעבודה.
את הפער בין שני עולמות אלו ניתן להבין בעזרת אירוע שסופר על ידי אחת מחברות הקבוצה לשעבר. "חגגנו את חתונת שני חברינו במופע קברט צרפתי, ובטוב ליבנו ביין הודיעו לנו שמסתננים גנבו את הפרות של המשק. הבחורים פשטו את בגדי החג ורדפו אחר הגנבים והשיבו את הפרות. משחזרו, המשיכה הקבוצה לבלות בשירה ובריקוד צרפתיים עד אור הבוקר. שכנינו לא יכלו לסלוח לנו על הקלות בה קיבלנו את גניבת הפרות...".[230] החברים חיו על פי "אתיקת הפנאי" שבה הזכות לפנאי ולבילוי איננה תגמול על עבודה שנעשתה, אלא יש לה זכות קיום בפני עצמה. בחיי היום יום ביקשו החברים להבליט את אישיותם ע"י שטרחו לגוון עד כמה שאפשר את הביגוד, במסגרת האמצעים הדלים של התקציב.[231] בודדים מחברי הקבוצה היו ילידי צרפת, אך כולם אימצו את התרבות הצרפתית והמשיכו לדבר בשפה אחרי עלייתם. התנהגות זו יצרה חרושת של רינונים שהטילה על החברות את האשמה לחוסר הרצון ל"היקלט בארץ". "והיו קווים אופייניים לחברה זו. האישה הביאה אתה מנהגים מצרפת. זה התבטא בלבוש וגנדור, בקישוט ופירקוס (פירכוס), ובעיקר ביחס לעבודה. האישה לא מסייעת ליצירת חברה עובדת, רתומה בעול המשק, ... החברות על אף גילן הצעיר לא מילאו יום עבודה. גברה הדאגה ללבוש, לציפורני לקה, לצבע הפנים והשפתיים...". שוב אנו נתקלים בשאט הנפש שמעוררות "שפתיים וציפורניים צבועות" כסממני הבורגנות, בין יוצאי מזרח אירופה כפי שהתבטאו גם בקיבוץ "דפנה". ההאשמות כלפי חברות הקבוצה היו כבדות "אך הווי הבית נקבע ע"י האישה. והאישה לא ידעה ליצור הווי חיי עבודה, אווירה של כפר. בחיים השתלט נוסח פריז בצורתו הקלוקלת. במקום חיי כפר, משטר של צנע,[232] בלטה השאיפה לחיי רווחה, רמת החיים עלתה למעלה מהמקובל בקבוצות מסודרות, חיים שלא בהתאם ליכולת הכלכלית של המקום...".[233] ציטוט זה חושף את הקושי שהיה לחברי "קריית ענבים" להבין את אורח החיים ב"נווה אילן". "חיי צנע" לא היו אידיאל עבורם, ולכן כל מה שעשו צרם וניקר עיניים. לכך נוספו השמועות על חיי המין וחיי המשפחה הפרועים של החברים "תופעה אחרת, אשר לא מעט קבעה את גורל הקבוצה - חוסר חיי משפחה מסודרים. ריבוי חצאי זוגות, כלומר חברים וחברות אשר נהרס קן משפחתם או בכלל לא הגיעו ליצירת משפחה, נשארו בודדים-ות עם ילדים... בעלים אשר עזבו נשותיהם והשאירו לקבוצה נטל כלכלת ילדיהם, וכל הפניות דרך הקונסוליה הישראלית בצרפת העלו חרס...".[234]
חוות הדעת של בן נריה ומנחם כץ מ"קריית ענבים" נראית במרחק השנים ולאחר ריאיונות עם חלק מהחברים, מוגזמת ושזורה אי דיוקים, אך אין ספק שכך נראו חברי "נווה אילן" בעיני שכניהם. את המשבר הכלכלי, שבחלקו הגדול נגרם על ידי ההשקעות בבניית המלון, הפכו להוכחה ש"הציפורניים הצבועות והצבע על השפתיים" הם האחראים למצבה הכלכלי הקשה. מנקודת המבט של מחקר זה, נראה שבניית המלון הייתה הימור גדול מדי שראוי היה שייעצר על ידי מזכירות "האיחוד" עוד בטרם החל. דבר זה היה מונע חלק ניכר מהמפלה הכלכלית.
"נווה אילן" התפרקה ונעזבה משום שהתנאים אז, ועוד שנים רבות אח"כ, לא הבשילו לקבל קבוצה שאינה חיה על פי "אתיקת העבודה"[235].
בשנת 1973 עלה ל"נווה אילן" גרעין של קבוצה אנגלוסקסית שהיה מורכב מחברים חילוניים, אורתודוקסים וקונסרבטיבים. הם הקימו מחדש את "נווה אילן", שהתפרנס מחקלאות ותעשייה מתוחכמת. המקום היה בנוי ל-80 משפחות, ואכלסו את המקום 40 משפחות בלבד. כך נותרו כ-40 בתים ריקים, אותם ניצלה אחת החברות[236] לאירוח תיירים שהגיעו דרך קשרים של החברים עם ארה"ב. האירוח הצליח כלכלית והעלה את הרעיון לחזור ולבנות את שלד המלון שנותר מהקבוצה הראשונה. המלון נבנה ב-1978 ותופעל בעבודה עצמית עד שנת 2000, אז נמכר ליזם פרטי[237]. 

 

ט.4. חניתה

ט.4.א. מבוא

קבוצת חניתה שוכנת בגליל המערבי על גבול הלבנון. הגרעין הראשון של הקבוצה נוסד בנהלל באוקטובר 1935 וכונה בשם "שימרון". חברי הגרעין היו צברים, בני מושבים שהתכוונו להקים מושב עובדים חדש, מאחר שחוקי המושב מתירים להוריש את המשק לבן ממשיך אחד בלבד. חברי הגרעין עברו הכשרה בגבע שימרון שליד נהלל, ותוך כדי עבודה ולחימה במאורעות 1936 וב- 1937 עלה הרעיון לנסות ולחיות בשיתוף מלא כקבוצה, במקום להקים מושב. עיקר הערגה היה לחיי תרבות וחיי חברה שכל כך חסרו במושב. "בן שהגיע לגיל 15 ואף 14 היה בעצמו חורש וזורע את השדות, חולב את הפרות ברפת, ובלכתו אל בית הספר כבר היו אחריו שעתיים ואף שלוש של עבודה, ולאחר הלימודים עוד כמספר הזה...".[238] החיים במושב היו קשים, העבודה נמשכה כל השבוע, וגם השבת והחג היו ימי עבודה. מי שנפשו יצאה לצאת מהחולין ולחוש מעט קודש בקבלת שבת חגיגית או בערב חג מרומם נפש, חיפש חיים אלו בקבוצה שבה שעות העבודה היו מוגדרות ולחג היה מקום לצד העבודה. ההתלבטות הייתה ארוכה. כחניכי תנועת המושבים היו החברים קשורים ל"נוער העובד", וכל ניסיונם להתרחק מהפוליטיקה עלה בתוהו. מצד אחד "תנועת המושבים" שייעדה אותם למושב חדש, ומצד שני תנועות הקיבוצים המפוצלות. הבחירה הייתה קשה. בסופו של דבר ההכרעה הייתה לטובת "חבר הקבוצות", שבשמה היו מועמדים לעלייה ל"חניתה". על מנת לזכות במקום ההתיישבות היה עליהם להתחבר לקבוצה נוספת. הקבוצה שנבחרה עבורם הייתה קבוצת "במשעול", שהיו בה ילידי הארץ בוגרי "בית חינוך"[239] בתל אביב ומספר עולים מגרמניה. החבורה התל אביבית העירונית התקשתה לעמוד בעבודות הפיזיות בהשוואה לבני המושבים.

"חניתה" על כל מרכיביה נוהלה על ידי הקבוצה הצברית, כאשר ה"יקים"[240] מגרעין "במשעול" ואח"כ "הרומנים" של גרעין "שגב" עזרו על ידם. אלה שהגיעו ב-1939-1940 וגרעין מווינה שהצטרף ב-1942 מילאו את הבית הקיבוצי.[241] העירוב בין יהודי מזרח אירופה ליהודי מערבה, שהיה חידוש מרעיש ב"גבעת ברנר", הפך שכיח יותר, למרות שעדיין רווח הרצון להקים קיבוץ על טהרת ארץ המוצא. בדלנות זו לא כללה שיתוף עם גרעינים "צברים". במקרה זה, עודד הממסד חיבור בין גרעיני חו"ל לגרעיני ילידי הארץ. עידוד זה נבע מהחשש שכאשר יגבר הקושי יוכלו הצברים לנטוש ולחזור לבית הוריהם. לעולים, לעומת זאת, לא נותר אלא לדבוק במה שיש.[242]  

בנובמבר 1938 עלו במסגרת "חומה ומגדל" 70 חברים להתיישבות בחניתה, במקום קבוצה שאחזה במקום מאז מרץ 1938. המניעים להתיישבות היו ביטחוניים. המטרה הייתה תקיעת יתד להתיישבות יהודית באזור בסמוך לגבול הלבנוני.

 

ט.4.ב. בית הארחה - חזון מול מציאות

בית המרגוע בחניתה הוקם בשנת 1943 בעקבות מצב כלכלי קשה ומחסור בהכנסות שוטפות במשק. מיקום היישוב, שנבחר משיקולים ביטחוניים, צמצם את אפשרויות הקיום החקלאיות, דבר שנסתר מעיני הצעירים, שלא בחנו את יכולתם להתכלכל במקום. על נתוני המקום נוספה תחרות סמויה בין "חניתה" לבין שתי קבוצות שביקשו גם הן לעלות ל"חניתה", על היכולת להצליח כלכלית. אחת הלכה בסופו של דבר ל"דן", וזו שהלכה ל"אילון"[243] הייתה בעלת מסגריה תעשייתית שהצליחה מאד, וחברי "חניתה" ביקשו לא לפגר אחריהם. הרוב ראה בבית המרגוע הזדמנות כלכלית, וכך עברה ההחלטה על הקמת בית ההבראה כמעט ללא התנגדות.[244]

בחמש השנים הראשונות הייתה חלוקת התפקידים בין הקבוצה "הרומנית" לבין "הצברים" כזו ש"הרומנים" היו מרכזי ענפים והצברים ניהלו את המשק, לכן קשה לתאר באותה העת אופוזיציה לרעיון שהצברים חשבו אותו לנכון. "הרומנים היו אנשי עבודה, בני חנוונים, מורים, קיבלו את הדברים די בנאמנות...".[245] מתנגדים פוטנציאליים אחרים היו "הפופקינים", כאלו שאהבו לצאת למרעה עם עדר הצאן, ולא אהבו לעבוד במיוחד[246].

מעניין לציין שבין לבין התפרנסו החברים ב"חניתה" מהברחות עולים ונשק דרך לבנון, וכן מהברחת מוצרי מזון, הברחות שהכניסו רווחים נאים. הברחות העולים והנשק התקבלו בהבנה, אך הברחות המזון לא התקבלו על דעת כל החברים, והיה מי שהזמין את ברל כצנלסון להכריע בוויכוח. ברל לא נענה לפניה.[247] אברהם מירון, שהיה אז גזבר הקיבוץ וניהל את בית המרגוע, היה בין המתנגדים ל"פרנסה" צדדית זו ועזב את חניתה ב-1946.

ארגון בית ההארחה הושלם במאי 1943. החברים פינו את בתיהם והלכו להתגורר תחת כל עץ רענן בתנאים מחפירים ולעיני המבריאים, שטיילו להנאתם ברחבי הקיבוץ. "...שהחברים יצאו לגור בסוכות ומתחת לעצים... פינו את החדרים ל-5-6 חודשים, וכל אחד דאג לעצמו איפה לישון. מי שרצה יכול היה לקבל בד יוטה ושאריות קרשים. אפשר היה לקחת ארגזים במקום ארונות 'בתנאי שלא יעלה כסף'...".[248] בתי המגורים שהוקצו לאירוח היו "בית ארזים", "בית ששון מטלון" ו"בית ג'וזה" הישן. החברים ויתרו גם על המקלחות ובתי השימוש בחורשה (מה שכונה בית דורה חמדה). סה"כ היו 16 חדרים, ובהם 48 מיטות למבריאים.[249]
ב-6 ביוני 1943 ב-12 בצהריים נפתח בית ההארחה: "אוטובוס מיוחד שיצא מחיפה ב-11 הביא את המבריאים עד למעלה. באו כ-20 מבריאים, רובם ע"י קופת חולים. כל "הפרסונל" על ציודם וב"מדיהם" קבלו את פניהם ברוב פאר! ובית המרגוע מתחיל את חייו!".[250] המבריאים הכניסו משב רוח תרבותי, שחלק מהחברים ייחלו לו בתוך הדלות שאפיינה את המקום. "בחדר אוכל של המבריאים היו הקראות ה"משלים" מאליעזר שטיינברג... הוא התמלא בעיקר ע"י חברנו הצמאים ורעבים לאיזה שהוא דבר אומנות ויהיה זה אפילו לא מושלם... אנו כה עניים! כה דלים! אין יזמה לעשות משהו, אין התעניינות. ואפילו יותר: נדמה כבר שלרוב או לחלק גדול אין גם צורך! וככה מתקלקל הגלגל... ואין כלל הרגשה של חג ולא גם איזה שהיא אווירא דשבועות ...".[251] ב-8 ביוני הגיעו עוד 18 מבריאים. יחד שהו בבית ההבראה 38 מבריאים, שרובם נשלחו ע"י קופ"ח.
החברות קיבלו על עצמן את כל עבודות השירות, ניקיון החדרים, ההגשה בחדר אוכל וכמובן בישול וחצרנות. ההגשה בארוחת הערב הייתה תורנות שהשתתפו בה כל החברות לאחר יום העבודה, על חשבון שעות הפנאי והבילוי עם ילדיהן. זרעי אי הנחת מהעבודה החלו לנבוט כבר באותו שלב.
בסוף העונה הראשונה סיכם אברהם מירון, שהיה מנהל הבית וגזבר המשק, את העונה "בסיפוק מה שהצלחנו במידה רבה, עכ"פ למעלה מהמשוער. כמחצית המבריאים יצאו מכאן שבעי רצון במלוא מובן המלה, לפחות עוד 20% מצאו את המקום והסידורים לטובים ומספיקים ורק בודדים יצאו מכאן בהרגשה לא טובה".[252] כמו החברים, גם המבריאים הקריבו לא מעט. ראשית, שילמו במיטב כספם עבור תנאים פרימיטיביים ביותר. שנית, הם נאלצו להתרגל למקלחת הקיבוצית שלא תמיד היו בה מים, ובלילה - לצאת לשירותים בחורשה[253].
החששות שקדמו לפתיחה היו רבים. חלק חששו מהאחריות לארח כ-500 איש מכל קצוות הארץ ולספק להם תנאים למנוחה, כמו כן חששו מן הבאים, שהם ערב רב של טיפוסים ומושגים. "וניטל עלינו במשך הימים המעטים שהם מבלים אצלנו ללכד את החבורה הזו לגוף חברתי אחיד ... דבר שהוא תנאי חשוב להרגשה הכללית הטובה של המבריאים".[254] אך לא רק החברים חששו, גם קופ"ח וגם "המרכז החקלאי" חששו מהתנאים הסניטריים: "שפע של יתושים... לכלוך רב חסר סדר...",[255] וחששו ממחסור במים ובצל וממצב אספקת המזון: "אולם בעיקר מבחינת בגרותה של הקבוצה למלא את התפקיד הזה".[256] חשש מסוג זה היה ייחודי ל"חניתה", למרות שאותם חברים היו בוגרים דיים לנהל פעולות ביטחוניות מסובכות. נראה שחוסר היכרותם של בני המושב עם אורח החיים במלונות הרתיע את המוסדות.
בהמשך לאמור לעיל, לוותה ההחלטה להקים בית מרגוע בהתנגדות מצד חלק מהחברים ילידי הארץ, שביקרו קשות את הדרך שבה מעוותת הקבוצה את המציאות לצרכים פרקטיים. אחת המתנגדות הייתה מכבית, ילידת רמת גן שהתחנכה בנהלל, שלעגה לניסיון להפוך את בית המרגוע לשירות סוציאלי: "אמנם הרוח של בית המרגוע שלנו היא בדרך כלל עממית ואוסף האנשים אינו בורגני קיצוני, אולם הייתי מעיזה לומר שברובם אין הם האנשים העייפים ביותר הנזקקים ביותר למנוחה... מצטבר כאן אוסף של אנשים ממעמד בינוני, אפילו זעיר בורגני. בעיקרו של דבר, מובא אלינו סוג חיים כזה שאנחנו בעצם מרדנו בו וברחנו ממנו. לעולם איננו מחבבים את הגישה "החברית" שלהם בבואם להציץ לחדר האוכל שלנו... לתת עינם "בחלוצים שלנו", לשאת קולם בשיר עם "הנער שלנו בקבוצות", בעוד שהם עצמם רחוקים מלהמיר את חייהם באחרים."[257] הדברים היוו תשובה לתופעה, שבה הסכימו המבריאים לשלם מחיר גבוה עבור תנאים בלתי ראויים, ובלבד שיזכו להתחכך בחברת "חלוצים" אמיתיים, דבר שמכבית סירבה בכל תוקף ל"מכור" כחלק מחבילת הנופש. "את הבחורות האלו המעודנות שבאו לנוח אלינו ועלינו לקבלן כמות שהן, במידה מסוימת לשרתן, למרות שאתמול יכולנו אנחנו להיות כאלו ממש, למרות שמהווי זה עצמו ברחנו, מרדנו בו למען מצוא תכלית אחרת לעצמנו, למען ברוא חיים צנועים יותר ובריאים יותר...".[258] המבריאים היו "אויבי" הרעיון שבשמו סבלו עוני, ונאלצו להסכים לשרת מבריאים בתוך ביתם הקיבוצי. אלא שהחובה לא כללה לשיטתה של מכבית, גם התיידדות עמם: "באופן אובייקטיבי לא שאפנו מעולם לשרת את צורות החיים האלו הקיימות בעיר. באיזו דרך עלינו להיות אפוא כנים עם עצמנו ולדעת שהנימוק האידיאליסטי מצטמק מאד עם התגשמותו הממשית של המפעל הזה, ונותר הגורם הכלכלי".[259] הביקורת החריפה הופנתה בעיקר כנגד אלו היוצאים מכליהם על מנת לשרת את הבאים, ש"אכלו" כל חלקה טובה במשק. "היה הכרח בדבר לתת את הכל לבית המרגוע: אנשים, חלב וכו'... בחדר האוכל שלנו עבדו בחורים חסרי ניסיון... האוכל היה גרוע מחוסר תוצרת ופרודוקטים... היינו נאלצים לתת הכל לשם החזקת המפעל במינימום של הרמה הנדרשת על ידי המבריא, המשלם ממיטב כספו... בעבודה רצופה, בשבתות ללא מנוחה מספקת וללא תזונה מספקת ובהרגשת ארעיות ורשלנות. היינו נאלצים להחזיק בשטחים המשופרים של חצרינו בתים מנוקים למשעי, חדר אוכל מסודר ושבע לאנשים זרים. וההרגשה הזו, למרות ההכרה בהכרח שבדבר מוכרחה לגרור אחריה מרירות."[260] שלא כענפי משק אחרים, עורר בית המרגוע תחושת קיפוח ומרירות שאליה הצטרף הכאב שבהשחתת דשאים וגינות על ידי המבריאים.
להשקפת העולם של מכבית היו גם מתנגדים, שראו את האירוח מנקודת מבטו של גזבר הקיבוץ, שחי את הקושי הכלכלי של קיבוצו והשתדל לנהל את בית המרגוע על פי השקפת עולמו. אברהם מירון האמין באמת ובתמים שבית ההבראה הוקם לא רק בעבור הצד העסקי "...נראה לי שנטלנו על עצמנו תפקיד נכבד מאד שערכו הסוציאלי והתרבותי הוא גדול וחשוב. בידינו הוא לקבוע אם אמנם יוכלו המשקים ליטול על עצמם את היזמה לפתח בארץ ענף זה נרחב וחשוב, הן מבחינה סוציאלית והן מבחינה כלכלית, אשר בהתפתחותו יוכל לפרנס הרבה הרבה משפחות ובו בזמן גם לשמש גורם רציני לשמירה וטיפוח הכוחות הפיזיים והרוחניים של האומה...".[261] לדידו, בית ההארחה הוקם על מנת לשמור על כוחותיה הפיזיים והרוחניים של האומה! ולשם כך על החברים היה להתגייס וליצור את התנאים האידיאליים הדרושים להצלחת החלק הפיזי של האירוח. "...להילחם מלחמה עזה באבק וביתושים. עלינו לשקוד על השקט ומנוחה גמורה בשעות המנוחה של המוסד ולמנוע כל תנועה מיותרת לאנשים וכלי רכב בשטח של בית המרגוע...",[262] להעשיר את התפריט בפירות ולמנוע "הבטלה מביאה לשעמום והשעמום לידי חטא ....".[263] הקריאה להילחם בבטלה חושפת אותנו לשורשי "אתיקת העבודה", שהייתה אופיינית למרבית הזרמים בהתיישבות העובדת,[264] על פיה הזכות לפנאי הייתה תלויה בעבודה, הן מבחינת הזמן והן מבחינת הצדקתה.[265] גם הביקורת שהשמיעה מכבית התייחסה לאותה "אתיקת עבודה", בשעה שהיא כופרת בזכותם של המבריאים לנופש מאחר שאינם עובדי כפיים-פועלים "הייתי מעיזה לומר שברובם אין הם האנשים העייפים ביותר והנזקקים ביותר למנוחה...".[266] התוצאה הייתה שאברהם מירון חש חובה לעצמו להקטין ככל האפשר את משך הבטלה בבית המרגוע, גם אם המבריאים חשבו את הבטלה לרצויה בעיניהם.
עד יומו האחרון היה בית ההארחה ב"חניתה" שנוי במחלוקת, והדיונים בנושא היו טעונים רגשית.
חוסר האהדה שהחל בכתבותיה של מכבית בשנים הראשונות של הבית, חזר לכותרות ב-1957, כאשר העובדות בבית ההארחה הביעו אי שביעות רצון מעבודתן ומיחס החברה לצרכים שלהן: "בית המרגוע סובל מחוסר אהדה בקבוצה, זה גם ענף המכביד על עבודת החברות...".[267] בית המרגוע עמד בפני חידוש חוזים לחמש שנים, מהלך שדרש השקעות בשיפור פני המקום. העובדות ניצלו שעה זו של דיונים לדרוש את חיסולו של הענף. הן טענו שחיסולו של הענף הוא הדרך להיטיב עם החינוך בקבוצה ושיפור האווירה החברתית בה. "האם יש כיסוי כספי לכל ההשקעות המוצעות? היה טוב לו יכולנו לא לקיים את הענף לטובת הקליטה וחינוך והאווירה החברתית בקבוצה."[268] בשלב זה לא הוכתר מאבקן בהצלחה, מאחר שלא ניתן היה להסתדר כלכלית ללא ענף האירוח, ולכן העבודה נמשכה. "כי המחזור בבית המרגוע חשוב יותר מהרווחים".[269] וכן: "...בתכנית ההכנסות של המשק אין אפשרות להסתדר בלי בית המרגוע. עניין הכסף המזומן לגזבר חשוב לנו מאד."[270] העובדות לא ויתרו והמשיכו להיאבק לחיסולו של הענף "כל שנה נוספת מכבידה על בעיות העבודה בבית המרגוע, בעיקר על החברות... אבל צריך לזכור שאנחנו לא יכולים למלא את העבודה. בקיץ יש בתי ילדים מופקרים... יש ללכת לקראת חיסולו של הענף."[271] על מנת לחזק את טיעוניהם כנגד הענף, ציינו שכל הגדלה בבית המרגוע מגדילה את כמות העבודה השכירה.[272] האספה קיבלה את טענות העובדות ובסופה "הוחלט לא לבנות בניין נוסף לבית המרגוע",[273] על קוצו של קול. אך בהצבעה חוזרת שדרשו המצדדים בענף, הוחלט להרחיב את בית ההארחה.
בית ההארחה המשיך לצמוח עם השנים, ועמו התנגדותן של העובדות, ששוב הפסידו במערכה על סגירת הבית. בספטמבר 1973 משאל רציני בקרב החברים הצביע בעד המשך פיתוחו של ענף האירוח. אלא, שמלחמת יום הכיפורים אילצה את הקיבוץ להשבית את בית ההארחה שלא חזר עוד לפעול.
 
ט.4.ג. יחס הקבוצה לאירוח
יחד עם חוסר האהדה הגדול לבית ההארחה, שחלק ממנו הקרין אל האורחים, ניתן לשער שמרבית האורחים הרגישו בנוח וזכו לתנאי הבראה נוחים ולמזון טוב. עם השנים, בעיקר בשל התחרות עם בתי ההארחה השונים, החלו לחשוב גם על רווחתו החברתית של האורח, שבשנים הראשונות דאג לבדר את עצמו. בשנות החמישים החלו חברי הקיבוץ לדאוג לסביבת בית המרגוע, שהפכה עשירה בפינות משחק וסידורי רמקולים, ששידרו לכל עבר מוסיקה להנאת המבריאים ואף לריקודים. גם "סדר הפסח" נחוג בחברת המבריאים, דבר שמלמד על שינוי מסוים בהשוואה לשנים הראשונות בהן החברים סירבו לשבת בחברת המבריאים.[274] "סדר הפסח יהיה משותף עם המבריאים... וייערך בחדר האוכל של בית ההבראה" .[275] הנושא החברתי התרחב, ובשנת 1954 הועסק "קצין תרבות" בבית המרגוע, שהעלה את רמת שביעות הרצון של האורחים: "אין לתאר את ההשפעה החיובית בשטח זה".[276]
 

ט.4.ד. התפתחות בית ההארחה מההיבט הכלכלי

ט.4.ד.1. התפתחות הבנייה בבית ההארחה

בניית בית הארחה הייתה אחד הפרוייקטים הזולים והמעשיים ביותר בקיבוצים שהחליטו על הקמת בית הארחה. קיבוץ שהמוסדות חפצו ביקרו זכה להלוואות זולות לבנייה בתמורה לשעבוד חדרים עבור עובדי המוסד המלווה. החזר ההלוואה היה באירוח המבריאים, כך שבדרך זו ניתן היה להרחיב את בית ההארחה במשך כל השנים בהן המוסדות גילו עניין בחדרי אירוח. הנתונים הבאים מראים שהרחבת הבית הייתה כמעט שגרה בכל שנה, כאשר במקביל היה הקיבוץ מחוסר אמצעים לכל פיתוח בנושא אחר. על רעיון בית ההארחה למדו ב"חניתה" מבתי ההארחה ב"קריית-ענבים" ומ"מעלה-החמישה", שהדמיון בתנאים הפיזיים ביניהם נטע תקווה שניתן יהיה להצליח בזה גם ב"חניתה". התקווה קיבלה דחיפה מ"קופת חולים", שאף תרמה כסף לבניית מרפאה ואישרה להשתמש בה כחלק מבית ההארחה עד שירווח. 
ב-1942 החלו ההכנות לארגון בית הבראה, שהתמקדו במקלחות, חדר אוכל ומטבח לעובדים. האירוח תוכנן להתקיים בחדרי חברים שפונו. "בניין בית מקלחת למבריאים, בניין מקלחת לקבוצה במקום הישנה, סידורים למטבח, שיפור ואינבנטר שונה לבתי השיכון...".[277] נדרשו 2600 לא"י, שנתקבלו כהלוואה מ"ניר" בע"מ[278] בערבות הקק"ל, ה"מרכז החקלאי", קרן הקבוצות ו"קופת חולים" לתקופה של 5 שנים. הפתיחה תוכננה לחודש מאי 1943, ונדרשו 135 ימי עבודה לביצוע העבודה שהעסיקה 11 עובדים.[279]
ב-15 במאי בשנת 1944 נפתחה העונה, בניית המרפאה הסתיימה והועמדה לרשות בית המרגוע.
1944 - באמצעותו של לוונשטיין[280] הציעה קופ"ח לבנות בית מרגוע קבוע בשותפות של 50%. ההצעה אילצה את החברים להחליט האם בית המרגוע עתיד להוות ענף במשק, ואם כן מהי הנכונות לבנייה מיידית.[281] האספה התנגדה לשותפות עם קופ"ח, וביקשה להקים חברת מניות יחד עם "אגודת הסופרים" כשותפים.[282] בתחילת 1945 נשקלה האפשרות ללכת על בנייה בלי קופ"ח, ו"המרכז החקלאי" השיג הלוואה של 10,000 לא"י לכל משק, סכום שהיווה את מחצית הסכום הדרוש[283]. החברים לא היו שלמים עם ההשקעה הגדולה, כפי שניתן ללמוד מהציטוט הבא: "אנו צריכים להיות מוכנים לקיים את הענף עוד שנתיים. בחצר לעשות שיפורים... על ידי טיפול אינדיבידואלי וכו', וע"י זה להבטיח את המבקרים אצלנו לעונות הבאות ...". [284]
בסוף 1946 שקלו לבנות את בית המרגוע החדש בכוונה לסיימו לקראת העונה של אביב 1947. "אם כי לא הושג עדיין הכסף המתאים, אולם ברור שבכל זאת נשיג את הכסף, אם כי באיחור...".[285] לוח זמנים זה חייב מסירת הבנייה ל"סולל בונה", כאשר "הנימוקים בעד העברה מיד הם: למנוע את יציאת החברים מהבתים...".[286] שלוש שנים מתחילת פעילותו של בית המרגוע, עדיין פינו חברים בכל קיץ את חדריהם לטובת המבריאים. דבר זה גרם לאי נוחות רבה ולא סייע לענף להתחבב על החברים. ב-1947 הגיעה בניית הבית לשלבי סיום.[287] השנים הבאות היו שנות קיפאון לנוכח מלחמת העצמאות, אך ב-1950 החל לחץ של החברים לחדול משיכון מבריאים באמצעים ארעיים. בדומה ל"קריית ענבים",[288] גם ב"חניתה" הוועדה המשקית "לא רואה בעין יפה שיכון מבריאים בסוכות ובסידורים ארעיים אחרים...".[289] לאחר שהושלם בניין הקבע, נשמט הצידוק להלין מבריאים בדרך זו, למרות שהביקוש הקשה על חיסול המיטות ב"צריף".
בסוף 1951 הציע "ארגון בתי המרגוע בקיבוצים" לחבריו שלוש אופציות להתקשרויות לקראת עונת 1952. אחת מהן הייתה לקבל בין 800-1000 ל"י תמורת הבטחת מקום בבית המרגוע למשך חמש שנים. "המשביר" הציע להעניק לקיבוץ צריף שוודי[290] בתמורה למקומות הבראה. ב-2 במאי נפתח הבניין החדש ונדונו שני נושאים הקשורים לשיפורים בשני צריפונים בלתי ראויים לאירוח, שהמקומות בהם כבר "שועבדו" לחמש שנים.
הלחץ להרחיב את בית המרגוע גדל לנוכח החשש שהממשלה תדרוש את שידרוג בתי המרגוע לחדרים זוגיים. "השאלה איננה הכדאיות, אלא היכולת לקיים מוסד גדול יותר...".[291] המחשבה על הרחבת הבית עוררה גם את הצורך בטיפוח כל השטח סביב בית המרגוע, בין השאר חיבור אל בית התרבות לשימוש משותף של אורחים וחברים. "היות ובזמן הקרוב לא נוכל להקים בית תרבות נפרד לבית המרגוע, יש להחיש את עשיית שביל האבן המקשר את שטח בית המרגוע עם בית התרבות הקיים".
בפברואר 1953 חזרה שאלת הצריפים להטריד את מנוחת החברים,[292] ובנובמבר הצביעה האספה ברוב של 22 נגד 2 לבנות בניין חדש במקום הצריפים[293].
ב-1954 נבחרה באספת החברים הנהלה מייעצת לבית המרגוע,[294] ו-32,000 ל"י הועמדו לרשות בית המרגוע לבניית בניינים נוספים שיקלו על רמת הצפיפות בבית ג'וג'יה ובצריפים[295] "ובבית החברים שהעמדנו לרשות המוסד לפני 3 שנים"[296]. החברים דרשו עדכון כספי לעיתים תכופות[297] מאחר שתכיפות הבנייה עוררה שאלות לגבי מקורות המימון.
במרץ 1956 גילו שוב שהמבנים הקיימים אינם יכולים לענות על ההתחייבויות שניתנו, ויש צורך דחוף לבנות תוספת בעלות של כ-45,000 ל"י.[298]
בסוף 1957, למרות הירידה בתפוסה, תכננו בניית בית נוסף שיכיל 16 חדרים.[299] ההרחבה התבקשה לנוכח האפשרות לארח תיירים שאמורים היו לבוא לקראת חגיגות שנת העשור למדינה. על הרחבה זו נאבקו מתנגדי הבית מול מצדדיו, שלאחר מספר הצבעות הכריעו בעד המשך הבנייה[300]. "הענף היחידי המצדיק את ישיבתנו למעלה ואשר קיומו מוצדק כל זמן שנשב למעלה הוא בית המרגוע. במשקי ההר ההצעה היא להגיע ל-200 מיטות...".[301] הבניין החדש הכיל 16 חדרים ל-35 מבריאים. את העלות, בסך 55,000 ל"י, מימנו המוסדות ששעבדו לעצמם שוב את החדרים.[302] [303] צורת הבניין הייתה כדוגמת אלה שב"בית אורן" וב"הגושרים".[304]
ב-1959 הורחב בית המרגוע מ-97 מיטות ל-112 מיטות בלבד, בשל הסבת חדרים של שלושה וארבעה לחדרים זוגיים.
עם כל הקושי לשכנע את החברים, ולמרות התנגדותן הנחרצת של העובדות, נמשכה הרחבת בית המרגוע גם ב-1960.[305] כמו כן שיפצו את רחבת הריקודים,[306] וניסו לבטל את האירוח "הזמני" בבית ג'וג'יה.[307] בסופו של דבר החליטו להחזיר את "בית ג'וג'יה לוועדת חברה ובנין חדש לבית מרגוע"[308]. גם ב-1962 הוחלט, בלא התנגדות כמעט, לבנות שני בניינים נוספים לבית המרגוע בשל תנאי המימון הנוחים.[309] המימון הנוח והזול דחק כל טיעון אידיאולוגי או חברתי. ציפו לתיירים על מנת להאריך את עונת האירוח אל תוך החורף, אך אלה לא הגיעו.
ט.4.ד.2. שיקולים ורווחים כלכליים
כמה גורמים עיצבו את ענף האירוח מהבחינה הכלכלית: שעבוד של חדרי האירוח למוסדות הסתדרותיים; תחרות עם בתי הארחה אחרים (קיבוציים או של קופת חולים); משקלו כקניין תוצרת הקיבוץ; העונתיות.
בית ההארחה הוקם ב-1943, ושנה לאחר מכן ניתן לראות שהכנסותיו בחודש יוני (תש"ד), הסתכמו ב-1279.150 לא"י ברוטו, ובחודש יוני שאחריו (בתש"ה) הסתכמו ב-1587.770 לא"י [310]. על מנת להבין את משמעות המספרים ראוי לזכור שעל מנת להקים את בית ההארחה נדרשו 2600 לא"י[311].
אחת הסיבות שבגללן בית ההארחה היה גורם כלכלי חשוב, הייתה העובדה שההכנסות ממנו, שלא כמו בחקלאות, היו יציבות. מצב זה הושג בעזרת ההסכמים שהיו עם מוסדות, שסייעו לדעת מראש מה תהיה התפוסה ומה תהיה ההכנסה, גם אם לא יגיעו מבריאים. כך ניתן ללמוד מתשלום על סך 378.500 ל"י עבור 292 ימים ששילמו מוסדות ב-1950 עבור חדרים ריקים, על פי החוזה. חוסר היכולת של המוסדות לאייש את המקומות המשוריינים[312] לא פגע בהכנסת המשק, למרות שייתכן שהדבר היה קשור עם מגפת הפוליו.
יציבות בהכנסות המשק הושגה גם בזכות היותו של בית ההארחה קניין תוצרת המשק, שברוב המקרים סיפק לעצמו ולבית ההבראה את מרבית צורכיו. את משמעותו הכלכלית של גורם זה ניתן ללמוד מרשימת הקניות של בית ההארחה בתוך המשק.[313] כמו כן, ב-1957 נעשה חישוב שלפיו הגדלת בית ההארחה תביא לרווח של 4000 ל"י באופן ישיר, אך תהיה הכנסה נוספת בהגדלת הקניות מענפים אחרים במשק.
בשנת 1951 הוקם "ארגון מרגוע לעובד" של ההסתדרות. אם עד אז הייתה ההסתדרות תלויה בבתי הארחה בקיבוצים מחמת מחסור בבתי הבראה, הרי שמשנה זו והלאה החלה "ההסתדרות" לבנות בתי הבראה חדשים (ששניים מהם הם "טבעון" ו"בית רמז"[314]), שסיפקו חלק גדול מצורכיה ושאירחו בחדרים זוגיים. מצב דומה נוצר גם בבתי ההארחה בקיבוצים שחלקם החל לבנות חדרי אוכל מפוארים והנהיגו שיפורים בשטח הבישול והניקיון. הדבר הביא ל"מהפכת החדר הזוגי" גם ב"חניתה", שהקטינה את מספר המיטות הכללי, ולמתח גובר לגבי התקשרויות עתידיות. "אל לנו לשכוח שההתקשרויות עם המוסדות עומדות להסתיים בשנה הבאה והמפגר בהטבת תנאיו ייפסל...".[315] התיירים עשויים היו להוות פתרון לבעיה, אלא שאלה לא הרבו לבוא. הפתרון השני היה פתיחת בית המרגוע גם בעונת החורף: "ברור שהסגירה והפתיחה מחדש גורמים להפסדים עצומים"[316]. לימוד הנושא הראה שרק חודשיים בשנה הם בעייתיים, ובשאר התפוסה היא מלאה.
ט.4.ד.3. תפוסה
הנתונים על התפוסה בבית ההארחה עשויים לתת מושג כלשהו לגבי גודלו של הענף ועל מקומו ביחס לבתי הארחה אחרים שפעלו באותם שנים. בית ההארחה ב"חניתה" החל לפעול בקיץ 1943 בתפוסה של 38 אורחים. "אוטובוס מיוחד שיצא מחיפה ב-11 הביא את המבריאים עד למעלה. באו כ-20 מבריאים רובם ע"י קופת חולים...".[317] ב-8 ביוני הגיעו עוד 18 מבריאים. יחד שהו בבית ההבראה 38 מבריאים, שרובם נשלחו ע"י קופ"ח. בשנת 1944 הוגדל מעט מספר המיטות. סה"כ עמדו לרשות המבריאים 52 מיטות, מחיר יום הבראה היה 1.200 לא"י, ולחברי קופ"ח 0.900 לא"י. לרשות קופ"ח עמדו 13 מיטות שהיו 25% מהמצאי.[318] בחודש מאי אותה שנה נרשמו כבר 561 ימי הבראה.[319] בספטמבר 1944 חשבו להאריך את העונה עד ה-1 בנובמבר, אך בקשתה של קופ"ח לעשות זאת נדחתה. מתח ביטחוני נתן את אותותיו בתפוסת האורחים בשנת 1946 בכל בתי ההארחה בהרי ירושלים, דבר שהתבטא בהיעדרם של המבריאים הפרטיים, אך המבריאים המוסדיים הגיעו והיו סמוכים ובטוחים שיש מי שידאג להם בשעת הצורך.
"החודש הראשון חלף... מספר המבריאים לא היה רב. המצב שארצנו נתונה בו יוסיף על הקשיים, רוב המבריאים מקו"ח, מיעוטם פרטיים. תחילת יולי היה בית המרגוע צריך להיות מלא לפי התכנית אך עתה אין להניח זאת בוודאות... בדרך כלל יש לציין שמצב רוחם של המבריאים טוב ולא שוררת ביניהם בהלה".[320] המתח היה סביב אירועי "השבת השחורה"[321] והעוצר בתל אביב, לאחר פיצוץ מלון "המלך דוד". גם שנת 1947 לא בישרה הטבה משמעותית. באפריל אותה שנה התקיימה ישיבת "ארגון בתי המרגוע" ב"שפיים", והוחלט להכין את בתי המרגוע לעונה הבאה "בהנחה שייפתחו כרגיל".[322] בשנת 1948 היה בית המרגוע ריק בעטייה של מלחמת העצמאות. אך ביוני 1949, מיד עם תום המלחמה, הורגשה עלייה בתפוסה כפיצוי על התקופה הקשה שעברה על הארץ, והוזמנו כל 50 המקומות בחדרים ומספר סוכות לצד שני הצריפים המטוייחים.
נכון לחודש מאי 1950, היו 454 ימי הבראה יותר מאשר בחודש המקביל ב-1949,[323] ובאוגוסט 293 ימי הבראה יותר מאשר ב-1949[324].
ב-2 במאי 1951, לראשונה בתולדותיו היה בית המרגוע מלא מהיום הראשון ב-65 מבריאים.[325]
ב-1952 נפתחה העונה במתכונת הישנה, בה שוכנו כ-35-40 מבריאים עד פסח, תוך ניצול כל הצריפים והבית של ג'וג'יה, שהכיל עוד 34-39 מקומות. יחד עמדו לרשות בית המרגוע 118 מקומות ועוד פה ושם רזרבות למקרה הצורך. כל 118 המקומות היו תפוסים מ-2 במאי ועד 20 בנובמבר.[326] ב-1954 (תשי"ד) היו רק 23,165, כ- 2488 ימי הבראה פחות מבשנת תשי"ג - 25,743. חלק מהירידה נבע מביטול עסקה מוסדית על 18 מקומות. המקומות אויישו בסופו של דבר במבריאים פרטיים רק ביוני.
ב-1957 היה מניין ימי ההבראה לחודש אוקטובר 1100 בלבד, במקום 3300 כמקובל בשנים קודמות. הסיבה לכך הייתה "מפדה תעסוקה" שבעטיו הועברו כספי קופות התגמולין של העובדים לקרן תעסוקה. בנובמבר 1957 לא נותרו מקומות שניתן היה להציע לתיירים, מאחר ש"חניתה" סגרה חוזים ל-83 מקומות. ב-1959 הורחב בית המרגוע מ-97 מיטות ל-112 מיטות בלבד בשל מהפך החדרים הזוגיים. עידן האירוח של ארבעה מבריאים בחדר תם, והחוזים החדשים התייחסו לחדרים בני שתי מיטות ב-50% מהמצאי.[327]

 

ט.4.ה. סיכום

בית ההארחה ב"חניתה" אינו שונה מבתי ההארחה שנבנו בשנות הארבעים. יחד עם זאת היו מספר אפיונים שייחדו אותו בתוך האחרים:
א. המיקום. בשנות הארבעים הייתה "חניתה" מחוץ למפת התיירות משום שחסרה את ההילה שנקשרה לאזורים אחרים סביב הכינרת או הרי ירושלים. חסרה ל"חניתה" גם אותה מסורת גבורה שליוותה את "השומר" ודבקה ב"כפר גלעדי", למרות ששימשה כסמל ליישובי "חומה ומגדל". הציבור היהודי הגיע ל"חניתה" רק באמצעות הזיכוי של קופ"ח, ואלו שהגיעו בכוחות עצמם נעצרו בנהרייה.
ב. "חניתה" הייתה הקיבוץ היחיד שהמוסדות חששו להטיל עליו את מלאכת האירוח, בשל "הבורות" בהלכות אירוח.
ג. "חניתה" הביאה את ההתנגדות לבית ההארחה לשיא שבו העובדות עצמן דרשו את חיסול הענף: "יש ללכת לקראת חיסולו של הענף",[328] כשהרציונל הוא "אנחנו זקוקים לחברות העובדות בבית המרגוע לענפי השירות של הקבוצה. מבחינה חינוכית-חברתית צריך לחסל את הענף".[329]
ד. כמו בקיבוצים אחרים, גם ב"חניתה" מצאנו שהייתה תרומה ניכרת של עובדי בית המרגוע לחוסר האהדה של הקבוצה את הענף בשל הגזרות והאיומים שהטילו על החברים: "חבר שלא יתנהג לפי החלטה זו ייתבע לברור אספה".[330] נוזפים בחברים שמבלים בבית המרגוע ומפריעים בהופעות "אם זה מפריע צריך לאסור השתתפות בהופעות", ו"אני מתכוון גם לחברים הבאים להפריע יום יום בבית המרגוע (משחקים וכו')".[331] ייתכן שמפגש בין האורחים והחברים, שהעובדים לא ראו אותו בעין יפה, יכול היה לסייע לאהדה רבה יותר לענף.
ולסיום, רשימת מנהלי בית המרגוע מלמדת על כך שבתחילה נוהל ע"י החברים הצברים: אברהם מירון, בן עמי פכטר,[332] איתמר בן ברק ואהרון גבעון. [333] לאחר מכן החל עידן הניהול של הקבוצה הרומנית: יעקב בורשטין, ראובן גרצמן,[334] ישה נבון[335] ומישה איש-שלום. בין שתי הקבוצות ניהל את בית המרגוע חיים באלין מהגרעין "הווינאי". החלוקה מלמדת על מעמדו הגבוה של בית המרגוע, שגרעין המייסדים ילידי הארץ נטלו את הניהול ורק כעבור שנים הניחו גם לגרעיני ה"עולים" לנהל את בית המרגוע.

ט.5 כפר החורש

ט.5.א. מבוא

כפר החורש הוא קיבוץ שנוסד ב-1933 ומשתייך לזרם "איחוד הקבוצות והקיבוצים". קבוצת המייסדים עזבה ב-1948, והקיבוץ נבנה מחדש ע"י קבוצה אחרת. קורותיו של בית ההארחה קשורים באותה קבוצה ראשונה שעזבה את ביתה הקיבוצי, ויחד עמה נסגר פרק הפעלת בית ההבראה ששנים מועטות אח"כ נמכר לקופ"ח. "כפר החורש" יועד לתיירות כבר מראשית הקמתו. תנאי המקום רמזו על הנתונים הטבעיים של המקום, כפי שמצאנו במכתבו של אלברט, מאנשי ארגון "הכפר",[336] אל וייץ. במכתבו הוא ממליץ לכסות את הבניין החדש בטיח ולא ב"כוחלה", "כי הטיח הכרחי לשם שלמות הבית וצורתו, בהיותו מקום עברי חדש אליו יבואו לבקר גם תיירים וכו'...".[337]

 

ט.5.ב. שנות השלושים

בסוף שנת תרצ"ג (1933) התיישבה ב"כפר החורש" קבוצת גורדוניה ג' שהחלה את הכשרתה החקלאית בחו"ל, ובארץ התחילה את דרכה בנס-ציונה. הקיום היה כמובן מעבודת הייעור: "טיפוס המשק חדש במינו - הררי הבנוי על עצי פרי בעיקר... גם ביחס לפלחה יש להם הבטחה על קרקעות... כהשלמה למשק ההררי ירכשו פה עדר צאן, גם לולים יש פה מקום וגם למשתלות ... אך כמשק הררי טהור "כפר החורש" הנהו חלוץ בהתיישבותנו".[338] השנים הראשונות ב"כפר החורש" היו בסימן תקווה להתחדשות וצמיחה כפיצוי לחיי הקבוצה בנס-ציונה. שם נאלצה הקבוצה להילחם על יום עבודה מול האיכרים שהעדיפו את הערבים. אליה נוספה מלחמה כואבת יותר במועצת הפועלים, שהייתה בשליטת "השומר הצעיר", "שבאותה שעה היו בו אלמנטים רבים של אנשי הפ.ק.פ. הפרקציה - שכפרה בציונות כפירה מוחלטת... גם בקבוצה שלנו היה נטוש ויכוח סוער על רקע אידיאולוגי והמאבק היה על 100% עבודה עברית. בקיבוצי השומר הצעיר התנגדו נמרצות נגד התפיסה הזאת של 100% עבודה עברית. הם היו בעד זה שנארגן את הפועל הערבי הקבוע שעובד במשק היהודי. גם מאיר מנדל היה בדעה של קיבוצי השוה"צ, אגב הוא ייצג אותנו במועצת פועלי נס ציונה..."[339]. הפרשה הסתיימה לאחר התערבותו של פנחס לבון, מנהיג "גורדוניה", שהביאה להדחתו של מאיר מנדל ממועצת הפועלים.

לאחר הפרק בנס-ציונה עלתה הקבוצה ל"כפר החורש" ב-1933. הייתה זו קבוצת צעירים מהמעמד הבינוני והנמוך בגליציה שבפולין, חלקם נוער עובד ומיעוטם סיים את התיכון. החיים במושבה גרמו לעזיבות ואילצו את הנשארים לקבל את ההצעה להתאחד עם אנשי "איחודיה" שהיו קבוצת אקדמאים של "גורדוניה", עירוניים שעלו גם כן מגליציה שבפולין,[340] ובכך הסתיים כל המכנה המשותף שהיה בין שתי הקבוצות. הניסיון לאחד קבוצת אקדמאים מתבוללים שאהדו את התרבות הפולנית ודיברו פולנית, עם מה שכונה בפי האקדמאים קבוצת ה"עמך" של "גורדוניה" ששפתם הייתה האידיש וחונכו על ברכי היהדות, יצר מתחים סמויים וגלויים. זאת, בעיקר בתקופת המאורעות בשנים 1936-1939 שבעטייה נוצר מצב שבו כל הקבוצה הייתה סגורה על שטח המחנה, שלא עלה על 50 מטר אורך, וסביבו גדר תיל וגם מוקשים.[341] תנאי החיים היו ספרטניים, כאשר המתח בין החברים התבטא בעובדה שאותם "עמך נבערים"[342] שהיו מיומנים יותר בעבודת האדמה הפכו למנהיגי הקבוצה, ואילו אנשי "איחודיה", שהיו בהם רופא, רוקח, עורך דין ואנתרופולוג, הפכו ל"פקק"[343]. האידיאל היה להיות בעל כוח פיזי ומיומנות חקלאית, כך שאותם אקדמאים של "איחודיה" הפסידו מראש בתחרות עם הקבוצה הצעירה שעברה הכשרה חקלאית בפולין ובארץ.

על הבעיה החברתית הפנימית נוספה אכזבה מרה מכך שקבוצת "כפר החורש" השקיפה על העמק הפורה ויישוביו הקיבוציים שנהנו מכל טוב הארץ. "כפר החורש" בלמה עבורם את אש ההתנכלויות של הערבים, כשהם למטה יושבים לבטח על אדמתם ואינם טורחים לבוא לעזרת הקבוצה. "זעקנו לעזרה ולא הגיעה. ומה שחמור ביותר זה עניין הנשק. לא היה לנו די נשק ורק לחלק קטן של החברים היה נשק קל. אבל נשק כבד כמו מכונות ירייה וכדומה הגיעו רק בימים האחרונים של מלחמת השחרור. באותו זמן, ביישובים בעמק היו כמויות גדולות של נשק. אנחנו לא היינו מסוגלים לרכוש נשק מחמת חוסר כסף, אולם המשקים בעמק קנו נשק בכמויות גדולות כי היו להם אמצעים לכך...".[344] הפער המנקר עיניים בין העמק ובין הכפר בראש ההר החמיר עוד יותר בשל עלויות השמירה העצומות שנדרשו על מנת לתפקד, עלויות שלא נתמכו על ידי המוסדות ולא אפשרו לקבוצה להתקדם מבחינה כלכלית. "...העמק היה עולם אחר לגמרי, שם לא הורגש המתח והמחסור כמו אצלנו בהר. עמדנו בתור למים שהגיעו בקושי... וחולקו בקפדנות...".[345] גם המחשבה שניתן לפתח כפר הררי "...כמו של הערבים ע"י מוצא בהרי ירושלים, ההנחה הזאת לא מעשית ולא בת ביצוע..."[346] כי "המצב בקבוצתנו כיום הנו כזה שעל 100 החברים של קבוצתנו - מהם 40 חברות - עסוקים בשמירה יומם ולילה 30 (שלושים) איש. זאת אומרת שהחמישים אחוז (50%) מהחברים עסוקים בשמירה. ברור גם שאנו מצווים לסדר את מיטב הכוחות לשמירה, ויוצא שאנו נשארים ללא כל אפשרות להמשיך את העבודה במשק וללא כל אפשרות לקיים את יישובנו מבחינה כלכלית ...".[347]

היה ברור שיש לפתח תעשייה. תעשיית מרגרינה שניסו לפתח נכשלה מפאת מחסור ברכב קירור "שלחנו את המרגרינה אל המזמינים בטנדר קרח. כשהמרגרינה הגיעה למשקים אז היא הייתה כבר דייסה."[348] אל המוגבלות הכלכלית נוספה התחרות עם ביהח"ר "בלו בנד". הניסיון התעשייתי הסתיים בהצעתו של "המשביר המרכזי" לסגור את המפעל בתמורה ל-75 ל"י מדי חודש. הסידור היה לשביעות רצונם של החברים, אך הותיר את הקבוצה שוב ללא פרנסה, מה שהוביל את הקבוצה להקמת בית ההבראה.

העובדה שהקבוצה הראשונה עזבה את "כפר החורש" הותירה חלק גדול מקורותיה בלתי מתועדים. בין השאר נעדרים הדיונים שנערכו בקרב החברים לגבי הקמת בית ההארחה. מן התיעוד הקיים אנו למדים שבשנת 1940 הועלתה הצעה לנצל את הנוף היפה והאקלים המצוין ולהקים במקום בית הבראה[349]. חשוב לציין שבאותה תקופה של מלחמת העולם השנייה נוצר מצב מיוחד שהיה משותף להקמתם של כל בתי ההארחה בשנים הללו,[350] והוא שהמלחמה העולמית סגרה את גבולות הארץ גם לישראלים וגם לזרים ששהו בה. הבריטים ובעלי בריתם והאוכלוסייה בארץ שהייתה רגילה לצאת לנפוש בחו"ל, נאלצו בעקבות המלחמה למצוא לעצמה מקום נופש בארץ. באותה שעה התפשטה אופנת הבילוי בטבע שהעלתה את הביקוש לנופש בקיבוצים. עד כמה שהדבר יישמע מוזר, היו אלה שנים של שקט ושגשוג למגזר החקלאי שסיפק תוצרת מזון שעד אז הייתה מיובאת. גם הימצאותם של גופים צבאיים רבים יותר בארץ יצרה ביקוש גדול יותר לתוצרת חקלאית. מצב זה השפיע על קבוצת "כפר החורש" שהתחבטה קשה על קיומה ויצאה מתקופת המאורעות מותשת מורלית וכלכלית.
בשנת 1939, בוועידת "חבר הקבוצות", העלה אחד מחברי "כפר החורש" את קורותיה של הקבוצה  כבעיית התנועה כולה. בין השאר, ציין את העובדה שחוסר העזרה גרם לחברים לחשוש מכל יזמה חדשה, כגון הקמת בית הבראה. "אנו, אנשי כפר החורש, עלינו יותר מוקדם מאשר קבוצות אחרות להתיישבות, אבל חבורות-נוער לא קיבלנו. אומרים: בגלל מצב הביטחון שאיננו בסדר בסביבתנו. כחבר הקבוצה איני יכול להשלים עם ההרגשה הזאת, הדבר מדכא וחותר תחת קיום הקבוצה. מדובר בהקמת בית הבראה לחברי משקים, ואפילו חברינו אינם תומכים במלוא ההכרה והכוח בהקמתו אצלנו, ושוב בגלל מצב הביטחון. ואז נשאלת השאלה: אנו נמצאים במקום הזה, סו"ס גם לנו יש ילדים ואנו חיים בתנאי בטחון אלה, בית הבראה או חברת-נוער הרי רק יחזקונו, יאפשרו לנו להבטיח שמירה מעולה יותר, לחסוך במידת מה את כוחות אנשינו הממלאים את תפקידם בנאמנות... אומרים אצלנו, לאחר שיקרה האסון תבוא העזרה..."[351] הדברים נוגעים ללב ומשקפים את תקופת ההתאוששות ממאורעות 1936-1939, מצב שחזר אח"כ במלחמת השחרור. אך בין לבין היו כתשע שנים שקטות, שהביאו לבנייתו של בית ההבראה "בכפר החורש".
 
ט.5.ג. שנות הארבעים
הביקוש לנופש והקשיים הכלכליים הביאו את חברי "כפר החורש" ליזום את הקמת בית ההארחה. בתחילת 1940, לאחר שהקבוצה ביקשה תקציב לבניית בית הארחה והתקציב לא אושר, הוחלט בשיחה כללית ללכת על בית הבראה גם ללא עזרת המוסדות. היוזמים: מאיר מנדל, ישראל ביטרמן ופרץ סלפטר אמרו "בואו נעזוב את הבתים שלנו וניתן למבריאים. איש לא התנגד בקול רם, העיקר שתהיה הכנסה...".[352] הקמת בית הארחה הייתה ניסיון ש"החברים הוכיחו הקרבה עצמית, שהיו מוכנים למסור חדריהם למבריאים ונופשים ולהצטופף בחדרי החברים. גם חדר האוכל חולק לשניים. חלק לקבוצה וחלק למבריאים...".[353]
בית ההארחה נפתח ב-17.6.41, ועל הפתיחה בישרה מודעה בעיתון "דבר": " בית ההבראה בכפר החורש ייפתח ביום ג' 17.6. הקשר ב"אגד" מחיפה ב- 11 לפני הצהרים. על המעוניינים לפנות לכפר החורש דואר נהלל טלפון 18 נהלל".[354] כשלוש עונות פעל בית ההארחה, כאשר בכל קיץ עברו החברים לאוהלים, ולמגורי החברים הוכנסו אורחים. את ניהול בית ההארחה הפקידו בידיו של ישראל ויטלין, עד שבשנת 1944 התרצו נציגי קופת תגמולין של "סולל בונה" ונענו לפניית חברי "כפר החורש" לבנות בית הבראה על בסיס שותפות. "בניין בית המרגוע ל-60 מקומות ייצא לפועל במשך החורף תש"ה וייפתח כבר החל מעונת האביב תש"ה... הזכות לקופת תגמולין לשלוח מחצית המבריאים..."[355]. ב-1945 פעל עדיין בית המרגוע המאולתר שהפעלתו לוותה בקשיים לא מעטים "היינו מפנים את בתי המגור(ים)ה שלנו, מוותרים על חצי חדר האוכל, מוסרים את המקלחות וכו' וכו'... וברור היה לנו שלא נוכל עוד להמשיך בענף זה בתנאים הקיימים. גם המבריאים לא הסתפקו יותר בתנאי בית מרגוע זמני, לפיכך החלטנו לגשת להקים בניינים לבית מרגוע קבוע. השנה לאחר שגם המוסדות הכירו בחשיבות ענף זה במשקנו ההררי והיטו שכם למימוש הדבר, התחלנו לבצע את תכניתנו. נקבע מקום מחוץ ליישוב בתוך היער הסמוך, הסביבה מקסימה ביופייה, התכנית הוכנה ע"י האדריכל א.שרון...".[356]
בית ההבראה החדש תוכנן ל-100 מבריאים. בשלב ראשון נבנו 3 בניינים עם כ-24 חדרים ל-56 מבריאים וחדר אוכל קבוע ל-100 איש. העבודה בוצעה ע"י סולל בונה והפתיחה יועדה ליוני 1945. "לפי התכנית היה צריך לעלות כל הבניה 14,000 לא"י ולבסוף זה עלה 28,000 לא"י. פעם בא לביקור יוסף וייץ ולמחרת בבוקר אמר שלא ישן כל הלילה בגלל ה-28,000 לא"י... ההסתבכות הכספית הייתה עוד יותר גדולה. הבנקאים לא התחשבו עם הצרות שלנו."[357]
התפתחותו של בית ההארחה כפי שהובאה לעיל מעוררת מספר שאלות, לאור העובדה שבתקופה הנדונה ניתן היה לבנות בתי-הבראה ללא קושי בזכות מימון הבנייה על ידי המוסדות שהיו מעוניינים לספק לעובדיהם נופש. המימון היה כל כך נגיש עד שחלק מהבנייה לבית המרגוע נוצל מראש להרחבת בתי המגורים שבחורף הלינו בהם חברים, ובקיץ חזרו לשמש כבית הארחה.
מדוע לא זכתה "כפר החורש" ליהנות מהמימון הזול? היכן הייתה "קופת חולים" שסייעה ל"חניתה",[358] "למעלה החמישה", ל"אלומות" ול"בית אורן"? על שאלות אלו לא ניתן לענות, מאחר שבעלי החלטה בקבוצה הלכו לעולמם ולא השאירו תיעוד. ניתן רק לשער שהמוסדות נרתעו מלהשקיע ב"כפר החורש" בגלל בעיית הביטחון. כשזו נפתרה לאחר מאורעות 1936-1939 התעודדו אנשי "סולל בונה" ונעתרו להשקיע ב"כפר החורש".
 שלוש השנים הבאות היו שנים טובות לבית ההבראה עד 1947, שנה שבה חזר המקום להיות זירת קרב. ובמלחמת השחרור, כמו במרבית בתי ההארחה של אזורי ההר, נקטעה העבודה למשך שנה. לאחר מלחמת השחרור התפרקה הקבוצה. זו שבאה אחריה לא הצליחה להפעיל את בית ההארחה בצורה רווחית, והבית נמכר להסתדרות והופעל ע"י קופ"ח.
 

ט.5.ד. סיכום
בית ההארחה ב"כפר החורש" התקשה להשיג עזרה בבנייתו, וכשזה נבנה נשלחו אליו מבריאים מרובד חברתי נמוך ומעט מאד דמויות שהביאו כבוד לבית ההארחה. ככלל, הגיעו ל"כפר החורש" אלו שלא זכו במקומות בבתי הבראה אחרים.[359] בית ההארחה החדש היה מופרד לחלוטין מחיי הקבוצה, והחברות שעבדו שם נחלקו לשלוש קבוצות: המקצועיות, שמעמדן בקבוצה היה גבוה, נשלחו להשתלמויות על מנת לבשל, לאפות ולהכין למבריאים דיאטות מיוחדות. קבוצה שנייה של עובדות היו חברות שבחרו לעבוד בבית ההארחה כי הן היו זקוקות למפגש עם החיים מחוץ לקבוצה, על מנת להרגיש פחות בודדות. היה גם סוג שלישי של חברות "יותר נמוך – מפלרטטות, שגם כאלה היו לנו, היו מוכנות לעבוד בכל עבודות כאלו שיש קשר עם זרים, כי הן יכלו לפלרטט, בקבוצה לא יכלו שם מכירים אותן...". היו גם חברות שעבדו בבית ההארחה כי חיפשו "הנאה. פה את אוכלת ארוחה סטנדרטית - מרק פירות, שקראנו לזה "מרק פרדות", שם את אוכלת מה שנשאר מהמבריאים, קיבלו עוגה. פה קיבלו חתיכת עוגה רק נשים בהריון, שם עוגה הייתה חופשית. היו מספרים שאחת העובדות הביאה חתיכת עוגה גם לבעלה (נורא ואיום! ד.ש.)...".[360] לא כל העובדות בבית ההארחה התאימו לאחד משלושת הסוגים שתוארו לעיל. הנואשות לכסף מזומן הביאה לכך שחברות לא התנגדו לעבוד בבית ההארחה, אך לא היו מאושרות לשרת זרים. חלק מהעובדות ראו בכך יתרון, וחלקן חרק שיניים וראה בכך פחיתות כבוד. לכך הוסיפה העובדה שרמת המבריאים לא הייתה גבוהה והמפגש עימם לא היווה פיצוי תרבותי, כפי שהיה בקיבוצים אחרים שאליהם הגיעו אנשי אקדמיה ופוליטיקאים.
קבוצת "כפר החורש" התפרקה משום ש"הקבוצה שלנו הצטיינה בזה שכמה חברים מרכזיים מהקבוצה שלנו הכירו וידעו את כלל הצרות של עם ישראל, ופחות ידעו על הצרות של המקום- של הקבוצה שלהם..." - עסקני הקבוצה שנטלו על שכמם בעיות לאומיות, אך הזניחו את ביתם.
מעניין שבית ההארחה ב"כפר החורש" "מואשם" בכישלון הקבוצה משום שבעטיו לא הועברה הקבוצה למקום ראוי יותר לחיות בו: "הקהק"ל העמידה אותנו בשעתו בפני עובדה מוגמרת ללא כל התייעצות אתנו בקשר להקמת הנקודה במקום. מאוחר יותר התברר שבאותו זמן היו שטחים יותר מישוריים ב"מעלול" קרוב לעמק, אבל הקהק"ל ואנשי ביטחון הכריעו על הנקודה הלא מוצלחת זו. הכוונה הייתה שהנקודה תהיה יותר קרובה לסביבה ערבית, למרות אדמות הטרשים האלה, מאשר קרוב לעמק. הקהק"ל הוסיפה עוד מבנה ועוד מבנה, על אף שהיה ברור שאין כאן כל אפשרות של פיתוח. התברר שהמדרונות ייקרו בהרבה את הבנייה והתנהל ויכוח על העברת הנקודה לעמק יזרעאל. ההכרעה נדחתה בגלל ההסתבכות שבינתיים נפתח בית ההבראה של כפר החורש..."[361].

ט.6. בית אורן
ט.6.א. מבוא
בית אורן שוכן על הר הכרמל, כ-12 ק"מ דרומית לחיפה, והוא מסונף לתנועת "הקיבוץ המאוחד". הגרעין הראשון, שנוסד במגדיאל בשנים 1934-1935, היה של "קבוצת הבחרות הסוציאליסטית" והשתייך ל"תנועת הבחרות הסוציאליסטית" בארץ. החברים עברו את הכשרתם לפני העלייה להתיישבות במושבה מגדיאל.
יום העלייה להתיישבות ביערות הכרמל (הבורג') חל ב-1.10.39. לאחר שנה עברו החברים לנקודת הקבע בבית אורן, ועם הזמן הצטרפו לקיבוץ: גרעין נוסף מ"הבחרות הסוציאליסטית", גרעין עליית-הנוער מקיבוץ "גבעת חיים", גרעין חברי "דרור" מרומניה, קבוצה שעזבה את קיבוץ "מעגן" בימי הפילוג "בקיבוץ המאוחד" וכן גרעין מצפון אפריקה וגרעין "כרמל".[362]
מייסדי "בית אורן" השתייכו ל"בחרות הסוציאליסטית" שהוקמה ב-1926 ע"י "אחדות העבודה" ונועדה לרכז משמרת הצעירה של המפלגה. מטרתה של "הבחרות" הייתה ליצור אווירת קליטה מחנכת ליוצאי תנועות הנוער הציוניות סוציאליסטיות שעלו לארץ, ולהשפיע על בוגרי ה"נוער העובד", שבשלב המעבר מתנועת הנוער להסתדרות היו חסרים סביבה תנועתית מתאימה לשכבת הביניים מגיל 17-23. התנועה המפלגתית לא חייבה את חבריה להגשמה קיבוצית התיישבותית, אבל גרעינים מרכזיים בתוכה הקימו כמה קיבוצים.[363] עם איחודה של "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר" למפא"י הפכה ה"בחרות" למשמרת של מפא"י.[364]
כחברי "הבחרות הסוציאליסטית" חסרו החברים את ההילה של "הצברים" ילידי הארץ, וחסרו את הדבק המלכד שקשר את הגרעינים המגובשים שהגיעו יחד מחו"ל.
המצב ב-1941 היה ש"יש חברים שעדיין לא קראו ספר עברי... לא אטעה אם אומר ש-90% מחברינו אינם יודעים עברית ... רוב החברים העוזבים לא ידעו עברית..."[365].
"בית אורן" הוקמה מטעמים מדיניים אסטרטגיים. הכפר הערבי טירה שלט על כביש תל אביב- חיפה והפריע לעורק החיוני ביותר באותה תקופה. "חברת יערות הכרמל" שהייתה חברה פרטית מיישבת, רכשה אדמת טרשים שחולקה לתת-חלקות בניסיון למוכרן ליהודים בחו"ל. התכנית הייתה להקים עיר גנים. חברי "בית אורן" זוכרים עדיין שבשנה הראשונה לעלייתם להתיישבות, היו מגיעים יהודים לבדוק את המקום המיועד ל"אופרה", שהייתה אמורה לקום ברחבת המדרון הדרומי של יערות הכרמל. בעקבות רצח עשרת שומרי החברה תרמה החברה כ-1000 דונם לקק"ל בשני תנאים: התנאי האחד היה שבמקום יקום קיבוץ, והתנאי השני שתיסלל דרך לעתלית. המקום הוצע לתנועות הקיבוציות ולכמה גופים נוספים, ואיש לא היה מוכן לעלות להתיישב, היות שהמקום היה חסר תנאים מינימליים להתיישבות. לא הייתה קרקע חקלאית, לא היו מים, הגישה הייתה קשה והניסיון להתיישב בהר היה עדיין בחיתוליו. על כל אלה נוספה הבדידות של יישוב עברי בתוך סביבה ערבית שהיוותה סיכון גדול. "בית אורן" עלה להתיישבות במסגרת "חומה ומגדל", אך למעשה היה מאחז פוליטי ללא סיכויי ביסוס רציניים.[366]
לקשיים הסביבתיים שתוארו נוספה העובדה שכל ההכשרה שעברו במושבה מגדיאל לא הועילה להתמודדות עם תנאי המקום. המחסור באדמה ובעיקר במים שבר את רוחם של הצעירים, שהזדרזו לעלות להתיישבות מבלי שיהא להם כל מושג כיצד אפשר יהיה לחיות בה, תמימות שנוצלה לפתרון בעיות ביטחוניות והשגת יעדים פוליטיים. "ביחס לעצם ההתיישבות, בתחילה חלמנו על החולה, אמנם ידענו ששם לא יהיה קל אבל שם יש אופק, כאן לא הייתה אדמה ולא מים, אבל לחצו על התיישבות במקום הזה והבטיחו תקציב התיישבותי, תוספת אדמה, מים, המקום צריך היה להיות כעין תחנת ניסיון להתיישבות בהרים. לבסוף לא קיבלנו קרקע נוספת ומים אין, המוסדות אינם דואגים לשיפור התנאים האובייקטיביים. לאחר ביקור במקום פרסמה מזכירות הקיבוץ שחסרה לנו גמישות משקית, אבל בחוסר כל תנאים ראשוניים איזה גמישות יכולה להועיל?..."[367] "ההתיישבות כאן היא ב-50% פוליטית, אבל המוסדות היו מוכרחים לדעת למה אנו הולכים... אנו צריכים לדאוג קודם כל לאוכל ..."[368]. היעדים הושגו, אך הצעירים שילמו על כך בעוני כלכלי וחברתי "אפשר לחיות בעוני, אבל לא צריך לחיות בדלות ושפל חברתי... יש לדרוש עזרה מהקיבוץ (המאוחד) בייחוד בשטח הכלכלי...".[369] כאשר התמיכה המוסדית לא הדביקה את הצרכים, והמבנה החברתי לא הצליח לאחד את השורות: "הנקודה העיקרית היא חוסר אמון. תנאים קשים היו ויהיו, אבל עם אמונה אפשר לעבור על הכל. ישנם חברים אשר למפרע אינם מאמינים וישנם כאלה אשר הייאוש תקפם. אנו צריכים להתדלל מעזיבות, יש גם סלקציה טבעית...". [370]
 
ט.6.ב. שנות הארבעים
על רקע מצב זה נולד בית ההבראה ב"בית אורן". עוני וייאוש חברתי של החברים, ובעיקר של הגזבר באותה תקופה אהרון אנגל,[371] נפגשו בקופ"ח, שחיפשה נואשות מקום למבריאיה "אתמול ביקר אותנו הח' בוכבונדר מנהל קו"ח במחוז חיפה, לפי הוראה ממרכז קופ"ח לשם הכנת תכנית לבית הבראה אצלנו. קופ"ח מוצאת עניין בדבר זה כי בית ההבראה של קופ"ח ב"אחוזה" נסגר לחלוטין."[372] שבועיים אחר כך, במרץ 1941, אושרה לקיבוץ הלוואה של קופ"ח וקרן נכות, בסך 300 לא"י. ההלוואה הייתה תלויה בהשתתפותה של חברת "הסנה" בסכום דומה. במקביל הייתה נכונות מצידו של הד"ר בלוך מלשכת המודיעין של הסוכנות והחבר ברגר מהחברה לתיירות של הסוכנות "פל", להקים בית הבראה ולשלוח מבריאים.[373] הגורמים הממסדיים פעלו במהירות, ובמאי כבר הגיע הדוקטור מאיר ממרכז קופת חולים, שאישר את הקמת בית ההבראה ב"בית אורן".[374] ביולי 1941 מיידעים את האסיפה הכללית ש"לאחר הביקור של הנהלת קופ"ח הוצע לנו לדחות את סידור בית ההבראה לשנה הבאה. לפני שלושה שבועות פנו אלינו עובדי חברת החשמל בעניין סידור הבראה עבורם. הם היו מוכנים להשתתף בסידור חדר אוכל וציוד. תוך המשא ומתן הוצע מצדם שקופ"ח תשתתף במפעל ומוכנה לעזור בכלי מיטה וכביסה. ההצעה היא שנקדיש 8 חדרים, הסידור יעלה קרוב ל-200 לא"י. אנחנו מצדנו התנינו שכתנאי לעניין יהיה סידור השיכון עבור חברינו, אהרון מצידו השיג אפשרות לרכישת אוהלים ב-3-4 לא"י האוהל. הם מצידם מתחייבים שהחדרים יהיו מלאים כ-3 חודשים... מה שצריך לברר הוא עצם הנכונות לדבר...". [375] החברים הביעו התנגדות להפעיל את בית ההבראה מחשש שלא ניתן יהיה להתארגן במהירות הנדרשת, אך הרעיון נראה מבטיח עתיד לקיבוץ.[376] בסוף אוקטובר החלו לסתת אבן לבניית בית ההבראה[377] והחלו חושבים על שיפור פני המחנה בכלל, ובפרט "לגבי בית ההבראה חשוב הדבר, והשנה עניין בית ההבראה יכריע גם לעתיד...".[378] שנת 1941 הסתיימה בדחיית רעיון בית ההבראה לשנה.
בפברואר 1942 חשו החברים שסירובם להיענות לצרכים של קופ"ח צינן את נכונות המוסדות לסייע בהקמת בית ההבראה "...לפני שנה הייתה היענות מצד קופת חולים. השנה יש יחס יותר קריר. נדמה שבית ההבראה במקום הזה מוכרח לקום, ואם לא בעזרה כספית מצד קופת חולים הרי הדאגה נשארת על קרן הקיבוץ."[379] הוחלט לארגן ציוד לחדרים ולחדר אוכל ולפתוח בית הבראה.[380]
השינוי לטובה שהחל להסתמן בקרב חברי הקיבוץ התבטא כבר באספה הכללית בפברואר 1942, בה השתתפו נציגי "מזכירות הקיבוץ המאוחד", והחברים הציגו לראשונה את רעיון בית ההבראה כחלק מהתנאים המיוחדים שנתברך בהם הקיבוץ[381]. בחודש מאי, בהמשך להכנות לקראת פתיחת בית ההבראה, נשלחת אחת החברות להכשרה בבתי הבראה של קופ"ח.[382] ביוני 1942 נפתח בשעה טובה בית ההבראה. רגע לפני הפתיחה סוכמו הפעולות שקדמו לה: "השבוע אנו פותחים את בית ההבראה בחרדה רבה. אנו מצפים להקמתו שבועות רבים שכל החברה חיה במתיחות, בסימן מפעל זה אשר החלטנו להתחיל בו למרות אימי הזמן. הון רב השקענו בו עד כה לפי ערך כוחנו. טרם יש לנו סיכום מלא לכל ההוצאות, אך ודאי לא נהיה רחוקים מהמציאות אם נניח שההשקעות היו עד כה בכסף ובעבודה בערך 1500 לא"י. על זה קבלנו הלוואות רק בסכום של 800 לא"י. רוב הסכום בתנאים לא קלים. ואולם בכל זאת ניגשנו למפעל זה, אף אם ידענו שתקופה זו קשה שבעתיים. מתוך הכרת המקום הזה ברוך הנוף הנהדר והאוויר הצח שיועד למפרע למקום הבראה ומרגוע, משוכנעים אנו שהטבע זימן כאן כל התנאים האובייקטיביים הדרושים לאיש המחלים ממחלתו או לזה העמל במשך שנה תמימה ומבקש לו מרגוע ונופש בחיק הטבע. ועלינו מוטל לספק לו את היתר: דירה נוחה, כלכלה מתאימה וחיים מסודרים. אנו מחויבים לעשות הכל בכדי להשלים את הצד הזה. עלינו לנצל את תנאי ההר הנתונים ולהפוך את מוסד ההבראה שלנו לאחד החשובים בארץ, וזה תלוי אך בנו איך שנדע לנהוג הכנסת אורחים יפה במידה שנדע לספק לבאי ביתנו...". [383]
ארבעה חודשים אחר כך, בסיום העונה, סיכמה מערכת העלון את התקופה: "מתוך היסוסים גדולים פתחנו לפני 4 חודשים את בית ההבראה ומתוך סיפוק ביכולתנו סיימנו עתה את העונה הראשונה של המפעל... הייתה העזה גדולה בימי המלחמה כשמיום ליום מתייקר הכל באופן מבהיל... ויש לומר שיצאנו בכבוד מניסיון זה. שם בית ההבראה שלנו יצא ברבים, במקום שאפשר להחלים, להבריא, להחליף כוח ולבלות את ימי החופש... אין ספק שעזרת כל החברה למפעל זה נתנה לו את היכולת להתקיים ולהתפרסם ...".[384] על רקע הייאוש שהתבטא באספות החברים[385] שקדמו להקמת בית ההארחה נראה שדווקא בית ההארחה עורר בחברים תקווה למשהו שיוכלו לבנות בכוחות עצמם ולהיות אחראים להצלחתו. התקווה הרבה שליוותה את בית ההבראה הייתה חלק מהחלמתו החברתית של הקיבוץ כולו. בית ההבראה אילץ את החברים להאיר פנים, לחייך לאורח ולהציג את היפה והמרהיב שב"בית אורן". עזרה להם כמובן העובדה שהמבריאים התפעלו מיופיו של המקום, וזה דבק גם בחברים. ההצלחה עודדה את פתיחתו של חדר קריאה בבית ההבראה, מעשה שהתקבל באהדה ובשביעות רצון מרובה ע"י כולם.[386]
במרץ 1943 אפשר היה לחוש שינוי באווירה בשעת ביקור הוועדה המשקית של הקיבוץ. בין שאר הדברים שהועלו ע"י זאב שטיין ורות הטקין מ"עין-חרוד", היה שבית ההבראה "כמנוף לדברים אחרים, יש לעשות את כל המאמצים לפתחו ולקבוע הנהלה מוכשרת, כי בית ההבראה וסלילת הכביש צריכים לעמוד בראש תוכניות ההשקעה...".[387] באפריל הסתיים איסוף הכספים עבור בית ההבראה עם קבלת הלוואה ע"ס 500 לא"י מ"ניר", והחברים התפנו לעסוק בפרסום בית ההבראה בקרב גופים ציבוריים וקואופרטיביים.[388] ביולי התפרסם מעל דפי העלון ניתוח מעניין שבו מהווה ענף ההבראה דרך לשיווק התוצרת המקומית. רעיון זה מצאנו גם בקיבוצים אחרים, בהבדל אחד: קיבוץ "בית אורן" תלה בענף זה גם תקוות חברתיות ל"ברכה מבחינה יישובית וסוציאלית כאחת".[389]
אין ספק שבית ההבראה שימש גורם מבריא חברתית, ומסייעים לכך גם המבריאים                                                      שהיו "מחברי הסתדרות שבעיר, דבר שמהווה הקלה רבה לעובדי המוסד ביחס לגישה החברית וכו'...".[390] החשש מפני "הבורגנים" המתנשאים ומהצורך לשרתם הוחלף בהקלה רבה לנוכח ה"עמך" שהגיעו. "אני זוכרת את פועלי הניקיון בעיריית תל אביב, אותם במיוחד כי הם היו רבים... הם היו באים כאילו שהם האורחים האישיים שלנו בבית, כך התייחסו אליהם... לא הייתה תחבורה והיו מסיעים את המבריאים במשאית יחד עם קרשים או קמח או פרודוקטים אחרים, והם לא התלוננו... המבריאים קראו לי דוקטור זימרה, כי לקחתי את נושא הדיאטה מאד ברצינות".[391] המבריאים הפתיעו גם ביחסם לתנאי האירוח הדלים "היה מחסור במים והביאו מים בטנקרים, אז כולם השתתפו בזה גם המבריאים...".[392] "המבריא היה במקלחת מסתבן, וכשרצה לשטוף עצמו לא היה מים בברז והוא נשאר עם הסבון. אבל הם לא עשו סקנדלים, הם קיבלו הכל באהבה... היו פותחים לקראת פסח, המבריאים היו חוגגים את "הסדר" אתנו..."[393] רמת המבריאים לא איימה על החברים, והחברים רואים בחיוב וכמחמאה את רצונם לקחת חלק בזוהר החלוצי של הקיבוץ, ולא כפי שראו זאת הצברים של "חניתה". "סידרו להם תרבות, זמרת או משהו שגם אנחנו היינו באים לשמוע, הם טיילו בסביבה. פסח -הם שותפו ב"סדר", או אם הייתה מסיבה או משהו - שיתפו אותם, והם אהבו את האווירה הזאת... המבריאים הלכו בחאקי כי הם חיקו את הקיבוצניקים...",[394] "היו גם אירועים של תפוסת יתר שמבריאים שוכנו בבטונדה מרוחקת. 'כמה יפה לגור ביער' הייתה התגובה, אחרים עזרו להדביק בולים...".[395] ב"בית אורן" התקבל הקשר בברכה.
הרעיון "לשתף הון בבית ההבראה של משקי עובדים מציעים אנשים פרטיים הרוצים להבטיח לעצמם זכות על שימוש בחדר בבית ההבראה לתקופה ממושכת. יוכלו זאת על יסוד מתן הלוואה לבניית חדר במשק..." [396] הובא גם בפני החברים ב"בית אורן". הרעיון מוכר לנו כהצעתו של פכטר, שיצר סערת התנגדות ב"קריית ענבים" והתקבל בשוויון נפש ב"בית אורן". בסופו של דבר הנושא לא מומש באף קיבוץ.
ב-1944 החלו ההכנות לפתיחת עונת בית ההבראה בפינוי חדרי החברים מיד לאחר "הסדר". העונה עצמה נפתחה ב-2 במאי. אריה וונסובר נבחר כמרכז בית ההבראה,[397] בחבר העובדים נקבעו שמונה חברות שהפכו עם השנים לשם נרדף של המוסד, וחמדה קיבלה את ניהול הבית.[398]
באוקטובר התכנס הקיבוץ שוב עם "מזכירות הקיבוץ המאוחד", ושוב עולות טענות על מחסור בקרקע ובמים, אך על בית ההבראה יש רק מילים טובות: "בית המרגוע שלנו שהכיל 50 מקומות, לא יכול היה לעמוד בפני הדרישה הגדולה למקומות הבראה. שמו הולך לפניו כמקום שאפשר לנוח ולהבריא הודות לאקלים מצוין... אין ספק שבמקום הזה צריך לקום מוסד מיוחד למרגוע והבראה ואנו מתכננים כעת תכנית בניין קבע בחורשה מחוץ למחנה...".[399]
בפברואר 1945 תכננו הקמת בית ילדים בתוך "המחנה" שיתאים כחדר אוכל לבית ההבראה. הבנייה אפשרה הגדלת היקף בית ההבראה ל-60 איש. ההלוואות הנוחות לבניית בתי ההבראה אפשרו לקיבוצים לבנות בתי מגורים ששימשו את בית ההבראה בחודשי הקיץ.[400]
במאי עולה לדיון נושא בניית הקבע של בית ההבראה, וכמו בקיבוצים אחרים דיונים אלו הם שעתם של הספקנים, וכך גם ב"בית אורן". בדיון עלו ספקות לגבי טיבו של המצב הכלכלי לאחר המלחמה. בין השאר התגנב החשש שהפריחה שהייתה בזמן המלחמה לא תימשך, וכמובן עלה החשש, שאיננו נעדר בשום קיבוץ, שההשקעה בבניית בית הבראה תבוא על חשבון בנייתו של מוסד אחר - מוסד חינוכי.[401] ביוני 1945 הייתה הקרן שע"י "המרכז החקלאי" מוכנה להשתתף בסכום שיכסה רבע מהוצאות הבנייה (שהיו כ-20-25 אלף לא"י), ושוב היו שחששו להתחיל בבנייה. בסופו של דבר החליטו להזמין את "מזכירות הקיבוץ המאוחד" ולהסתייע בה בהחלטה.[402] "בית אורן" הוא מקרה יחיד בו מצאנו שכאשר החברים התקשו להחליט, הם הזמינו את "מזכירות הקיבוץ המאוחד" שתסייע להכריע.
התפתחות הענף ושגשוגו גלגלה לפתחו של "בית אורן" את בעיית העובדות, המוכרת מבתי הארחה אחרים. עיקר הקושי שם התבטא בהיעדר קביעות בעבודה שאילצה את החברות להתנתק כל חצי שנה מעיסוקיהן, מה שלא תמיד הסתייע וגרם בכל שנה לקושי בהרכבת צוות העובדות לבית ההבראה.[403]
חדר האוכל המורחב נפתח ביוני,[404] ובספטמבר דיווחו החברים על השקעה של כ-6000 לא"י בבית המרגוע ועל העובדה שענף זה הוא הגדול ביותר לפי מספר עובדיו. לצד ההישגים המרשימים נוספה הערה ש"כולנו יודעים את המתיחות אשר קשורה עם קיום הענף הזה, ונצטרך פעם להקדיש לו דיון חברתי ומשקי יסודי...",[405] הערה המלמדת על כך שלא הכול שבעי רצון מכך שהענף הגדול ביותר איננו בהכרח חקלאי, אך כפיצוי הוא קונה תוצרת חקלאית. "אל לנו לשכוח שענף זה משמש לא רק מקום של עבודה מכניסה למספר גדול של חברות, אלא גם מהווה שוק נוח מאד לתוצרת משקנו..."[406] אמנם לא ענף חקלאי, אך ענף המסייע לשווק את התוצרת החקלאית וספק ימי העבודה הגדול ביותר במשק. 2547 ימי עבודה בקטגוריית הענפים היצרניים.[407] סיכום מספר ימי ההבראה בארבע השנים לפעילות הבית מראה 2960 ימי הבראה בתש"ב, 6463 בתש"ג, 7800 בתש"ד, ו-9234 ימי הבראה בתש"ה. "המציאות הוכיחה שכמידת ההתמסרות כן מידת ההצלחה...",[408] לכן 60 המיטות לא הצליחו לענות על הביקוש, אך ההחלטה לא לבנות בניין חדש שיקפה את החשש מהסתבכות כספית. ממדיו הצרים של הבית חייבו את העובדים בבית ההארחה לתנאי עבודה ירודים ולכשרון אלתור על מנת לעמוד במשימות.
אחד המשתנים שהופיע בשולי הנתונים ואין לו הד בפרוטוקולים או בכתבות הוא "העבודה השכירה". הנתון היחיד שנמצא מלמד על קיומה של עבודה שכירה לא מעטה בבית המרגוע. דוח "העבודה בחודש אוקטובר"[409] מציין שב-1945 התקיימו 51 ימי עבודה של שכירים בבית המרגוע. זהו מספר ימי השכירים הגבוה ביותר במשק.
בספטמבר 1946 שוב עולה לדיון במזכירות נושא בניית הקבע של בית ההבראה, ושוב מכריע החשש.[410] כפשרה הוחלט להרחיב את המבנה הקיים ל-84 מיטות ולשפר את יתר השירותים.[411]
באוגוסט 1947 נערך מפגש החלפת דעות בעניין בית המרגוע. למפגש הגיעו מטעם "המרכז החקלאי" חיים גבתי, שטיין וויידלר. מטעם "ארגון בתי המרגוע בקיבוצים" הגיע בן נריה (מיודענו מ"קריית-ענבים") וויניה כהן מ"עין-חרוד". את "בית- אורן" ייצגו שמריהו ואריה וונסובר. האורחים סייעו לחברים להתגבר על החשש מהשקעה בבניין הקבע, ובסופו של דבר הוחלט להתחיל בבנייה, גם אם זו לא תסתיים לקראת העונה הבאה. במקביל הוחלט להפסיק להשקיע בבניינים הקיימים.[412] במבט לאחור נראה שחברי "בית אורן" התמהמהו יתר על המידה, וכאשר כבר אזרו אומץ באוגוסט 1947, נעצרה הבנייה בעטייה של מלחמת העצמאות.
בינואר 1948 היה ברור שבית ההבראה לא ייפתח או שהיקפו יקטן עם הכרזת העצמאות. למרות המתח נמצא חבר אופטימי שחשב שבית ההארחה הוא שירות שיהא נחוץ מאד גם במדינה החדשה "...דווקא ב"א (בית הבראה) ת(י)היה (נחוץ) במדינה היהודית."[413]
באפריל 1949, בתום מלחמת העצמאות, התארגנו לפתיחת בית ההבראה ובעיית איוש העובדים חזרה, ועמה תחושת המטוטלת שחשו החברות שנרתמו לעבודה בבית המרגוע.[414]
בית ההבראה נפתח ב-23.5, לאחר שנת הפסקה, והדבר היווה המשך טבעי לכל מה שהיה לפני המלחמה. העובדה שחידוש העבודה בבית ההבראה אינו מלווה בהרהורים ובערעורים על קיומו מלמדת עד כמה הפך בית ההבראה לחלק מהבית הקיבוצי ב"בית אורן", דבר שלא היה כל כך ברור בקיבוצים אחרים שניצלו את המלחמה לסגירת הענף.[415]
התקופה שלאחר קום המדינה ידועה בשם תקופת ה"צנע", בה היה מחסור חריף במצרכי מזון שחולקו בהקצבה. אחד היתרונות בכפר היה שיצרני המזון לא סבלו ממחסור במזון ושגשגו ממכירת עודפים בשוק השחור. הקיבוצים כיצרני מזון הפכו ליעד מבוקש של בעלי היכולת, כי בקיבוץ ניתן היה לקבל מזון ביד רחבה. בית ההבראה ב"בית אורן" גדל בעוד 24 מיטות, ולא ברור מדוע היו לקיבוץ בעיות באספקת מזון כפי שמתואר בעלון "האספקה והצנע שהוכרז עליה מכבידים לא מעט עלינו, ואנו עושים מאמצים לשמור, למרות הקשיים, על הרמה המקובלת בשנים הקודמות. יש לציין גם שבמוסדות הפיקוח על מזונות מתייחסים בחיוב לבתי המרגוע ויש נכונות לעזרה...".[416] הדברים מעוררים את השאלה האם חסרו ב"בית אורן" מוצרים חקלאיים? לאילו מוצרים התכוון הכותב? ניתן לשער שהיו אלה מוצרים שוליים בבית ההבראה.
 
ט.6.ג. שנות החמישים
 1950 - אין הדים ב"בית אורן" למגפת הפוליו בארץ, אך נופלת לידינו הזדמנות ללמוד על היחסים בין עובדי בית המרגוע לבין חברי הקיבוץ, דרך אירוע שהתרחש במקלחת בית המרגוע. ועל מה יצא הקצף? "מזמן שנועדה מקלחת בית המרגוע למבריאים נוצרו תרעומות וטענות שיש חברים שזוכים להתקלח שם... ואחרים מקופחים". ומי המתקלחים? "ראשונים עובדי המוסד, וזאת עוד אפשר להבין. אבל במה זכותם של המקורבים לעובדים, של שכני מנהלי המוסד? ולא פעם שמעתי שמזמינים אי אלו אנשים להתקלח שם סתם מתוך "סימפטיה" אליהם... הרי כולנו שווים ואין לעשות הפלייה...".[417] על רקע התנאים המשופרים של המבריאים התפתחה תחושת קיפוח אצל חברים שאינם מוכנים לעבור על כך לסדר היום. מנהלת בית ההבראה לא השיבה לטענות, אך ניסתה להרגיע את סערת הרוחות מבלי להתנשא על חבריה "אני מתפלאת שהחברים אינם מבינים דבר שהבינו כל השנים - שאין זה אסון אם מישהו מהחברים מתקלח במקלחת ב"מ (בית המרגוע) בהזדמנות, אולם יש בכך נזק לשם המוסד אם מקלחת זו תשמש בקביעות (כפי שזה מתחיל להיות עכשיו) את כל היישוב..."[418] .
ברטה בן חיים, מנהלת בית ההארחה, היא דמות מעניינת. היא ילידת אלזס בצרפת, אז גרמניה, שחונכה בבלגיה והגיעה ל"בית אורן" עם הגרעין הבלגי. באוקטובר 1951 היא עורכת מעל דפי העלון חשבון נפש, לאחר שמונה שנות פעילותו של בית ההבראה ולנוכח העובדה שחלום המבנה הנפרד לא התגשם עבורה. בצד הביקורת, אנו מגלים פן ייחודי לחברות "בית אורן" שלא מצאנו בשום קיבוץ אחר, אותו מייצגת ברטה בכתבתה: "אין צורך להשלות את עצמנו להחליט שבעוד שנה כשיהיו לנו ענפים מכניסים אחרים נבטל את המפעל הזה, לא ולא! לא נוכל לוותר על בית המרגוע כעל ענף מכניס למשק, המתאים ביותר לנופו ולאקלימו של הכרמל, וכן כמקום עבודה לחברות, בו הן מרגישות את הסיפוק של עבודה בענף מכניס[419]...".[420] מדהים לגלות שברטה רואה סיפוק בכך שעבודתה בבית ההבראה מהווה הכנסה חשובה למשק. כחברה המורגלת בעבודות שירותים צרכניים היא חשה גאווה שאותן מיומנות של בישול, הגשה וניקיון הופכות ליצרניות בבית ההארחה. דברים אלו זוכים לתמיכת חברות אחרות שעבדו בבית ההארחה וציינו בלא מעט גאווה ש"היא זוכרת שבכל מאזן של בית אורן לא היה טוב, אבל בית ההארחה היה מכסה על כל הגירעונות...".[421] לראשונה אין טענות על העבודה הקשה ועל חוסר תמיכה של החברים כמו בשאר הקיבוצים ("גבעת ברנר", "קריית-ענבים" ו"מעלה החמישה"), ואין דרישה לסגור את בית ההבראה כמו ב"חניתה".[422] ב"בית אורן" מצאנו חברות גאות שקוראות לפתח ולהרחיב את בית ההבראה.
 
ט.6.ד. שנות השישים
ההתפתחות הפיזית של בית ההארחה הייתה עקב בצד אגודל. החלום להקים בית הבראה מחוץ ל"מחנה" לא התגשם, והבתים נבנו בתוך "המחנה" ובכל פעם הורחבו. ב-1952 הוקם בניין בן קומתיים,[423] ושוב הוגדל ב-1956 כאשר נבנה בניין נוסף. ב-1960 נבנתה ברכה לחברי הקיבוץ ולרווחתם של האורחים. ב-1961 נבנה חדר אוכל חדש ומרווח, וב- 1963 הוחל בבניית בניין גדול בן 20 חדרים בבית המרגוע, שבנייתו נסתיימה ב-1964.[424]
 
ט.6.ה. סיכום
בשלושה נושאים התייחד בית ההארחה ב"בית אורן":
א. בהיותו הגורם להבראה החברתית של הקיבוץ, שהייאוש אכל בו כל חלקה טובה.
ב. העובדה שבית ההארחה לא הסתייע בהשקעות שהיו תלויות בממסד.
ג. ניתן היה לייצר הכנסה גבוהה ובעיקר נזילה, ללא הכשרה מיוחדת. כל אלו הפכו את בית ההבראה למקור תקווה לחברים, שראו כי ניתן במאמץ משותף לצאת מהמצב הקשה. בית ההארחה עשה זאת גם בכך שאילץ את החברים לטפח את מראה "המחנה", לחייך לבאים ולהרבות בשבחי הבית כדרך שיווק. האורחים שהגיעו למקום עזרו לחברים להשתכנע בסגולותיו המיוחדות של המקום בו הם חיים ולראות מעבר לקשיים את הנוף והטבע, שכל כך הלהיבו את הבאים. טיבם הצנוע יחסית של המבריאים, גם הוא סייע לחברים לאמץ אל ליבם את האורחים, שהתהלכו בתוך הבית הקיבוצי והתקבלו כאורחים אישיים של חברי הקיבוץ, דבר שעזר לחברים לצאת מבדידותם ומהחיכוך המיותר בינם לבין עצמם.
המשתנה הייחודי הנוסף שמאפיין את בית ההבראה ב"בית אורן" הוא גאוות העובדות, שלא ראו בבית ההארחה מקום עבודה מתיש ותובעני, אלא ראו בו ענף מכובד שעבודתן בו תורמת להכנסת המשק הרבה מעבר לענפים אחרים שבהם הן היו יכולות לעבוד.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
  לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט