חלק ב:________________________________________

ב.1. מבוא

בחלק זה יבוא תיאור קורות התפתחותם של 25 בתי הארחה שהוקמו בארץ בקיבוצים ובמושבים עד שנת 1967. מטרת התיאור שיובא בהמשך, לאשש את שאלות המחקר בדרך של בחינת כל בית הארחה כחלק מהאיזור הגיאוגרפי ומהאירועים ההיסטוריים שעיצבו את אופיו בתוך המרחב הכפרי של ישראל.
חלוקת בתי ההארחה נעשתה על פי האזורים הגיאוגרפיים של המפה התיירותית בישראל. שלושה פרקים חופפים את המפה התיירותית, והם: אזור ההר, אזור בקע הירדן ואזור הים התיכון.  האזור הרביעי, שהוא הפרק הפותח את חלק ב' במחקר זה, הינו צביר של בתי הארחה באזורים שונים שאינם מצטרפים לאזור גיאוגרפי אחד.
על מנת להקל על ההתייחסות להשפעתו של משתנה הזמן, חולק הרצף ההיסטורי של כל בית הארחה על פי עשורים, ואילו נושאים ייחודיים שאינם קשורים למשתנה הזמן מצאו את ביטויים בתת סעיף נפרד או הובאו בסיכום הפרק.
 
ב.1.א. שאלות המחקר
בחלק זה של המחקר נעשה מאמץ לבחון את שאלות המחקר שהוגדרו בתחילת המחקר בכל אחד מהקיבוצים והמושבים שנחקרו.
השאלות שנבחנו היו:

1. מה היה הקשר בין הגדרת אמצעי הארחה והשירות שניתן בהם?
2. כיצד השפיעה ההסתדרות כמייצגת  הסוציאליזם על הקמת בתי הארחה?
3. כיצד התקבלה  הקמתם של בתי הארחה במסגרת האידיאולוגיה הציונית?
4. כיצד התבטא הקשר בין ארץ המוצא של החברים לנכונות לעבוד בבתי הארחה?
5. מה הייתה השפעתם של בתי ההארחה מבחינה חברתית?
6. מה היו יתרונותיהם הכלכליים של בתי ההארחה בקיבוצים בהם הוקמו?

 

פרק שמיני: בתי הארחה באזורים חוץ-תיירותיים
ענף בתי ההארחה בקיבוצים החל בשנות השלושים עם הקמתו של בית ההארחה הראשון בקיבוץ "גבעת ברנר". התחלה זו הועתקה לקיבוצי ההר "קריית ענבים" ו"מעלה החמישה", ומשם התפשטה התופעה אל שאר אזורי הארץ בשנות הארבעים ואילך.
מרבית בתי ההארחה הוקמו באזורים שהיו, וחלקם עדיין, אזורי נופש מבוקשים, כמו: אזור חוף הים התיכון, בקע הירדן והכינרת ואזורי ההר. יחד עם זאת, נמצא שהקמתם של בתי הארחה  חרגה מתחום המפה התיירותית דאז, או כפי שאנו מכירים אותה היום. במרבית המקרים, השיקולים להקמת בית הארחה מסוג זה היו חברתיים או שהיו תוצר של הנחייה ממסדית, מבלי שהשיקול התיירותי יהווה גורם בעל משקל.
בית ההבראה ב"גבעת ברנר" מיוחד בכך שנבנה ביוזמה חוץ קיבוצית למטרות הבראה צמחונית, בלא שהיה לכך קשר בשום דרך להגשמת רעיון הקיבוץ או כחלק מיעדי תנועת הפועלים בכלל.
 

ח.1 גבעת-ברנר

ח.1.א. מבוא

היסטורית, הקמתו של בית הארחה ראשון ב"גבעת ברנר" לא הייתה יוזמה של חברי הקיבוץ,  ואף לא של גורם ממסדי קיבוצי. יחד עם זאת, הרעיון להקים סנטוריום ברחובות[1] השכנה, נשקל כבר על ידי "קופת חולים" ב-1935. הקמת בית ההבראה ב"גבעת ברנר" הושפעה מבתי הבראה לפועלים באירופה, שקיומם היה ידוע גם בארץ. אחד מאותם סנטוריומים לפועלים היה "מדם", ששימש להבראת פועלי מכרות. הוא הוקם ב-1919 בלודג' בפולין[2] והיה ידוע בציבור היהודי כי במלחמת העולם השניה שימש כבית יתומים יהודי. השפעה רבה הייתה לשני בתי ההבראה של קופ"ח שהיו קיימים באותה העת. אחד מהם היה בית ההארחה "ארזה" שהוקם ב-1923 במושבה "מוצא" שבהרי ירושלים, והשני, שנקרא "המבראה" ע"ש בורוכוב, הוקם בכרמל ב-1930. במגזר הפרטי היו פנסיונים למטרות מרפא ונופש שרובם התרכזו בטבריה ובצפת, ואח"כ גם בנהריה. כל השאר שימשו למגורים זמניים ולעולים.
על רקע זה, הוקם ב-1935 בית הארחה ב"גבעת ברנר" בתרומתה של יהודיה עשירה שביקשה להגשים חלום של שילוב חיי קיבוץ עם הקמת בית הבראה צמחוני. מאחר שבחירת המיקום נראית לכאורה בלתי מובנת, חשוב לציין שבתי ההבראה הראשונים היו במתכונת של בתי החלמה ולא אתרי נופש. באזור גדרה היה מוכר באותה העת בית ההבראה שהוקם ב-1929 ע"י ד"ר בן גפן. ד"ר בן גפן העיד ש"זה שמונה שנים שהנני מטפל בכל מיני חולים בכלי הנשימה בשתי המחלקות... של המבראה "בילו", והנני יכול להוכיח כי בערך שמונים אחוז של חולי האסתמה הבריאו או הוטבו באווירה דגדרה...". [3] מקום אחר בו תוכנן להקים מוסד דומה, מצאנו בנייר עבודה "לשאלת בתי ההבראה''[4] מאפריל 1935, שנכתב ע"י "קופת חולים" ויועד לח' קניבסקי. במסמך הוצע, בין השאר, להפוך את "ארזה" לסנטוריום ובמקביל להקים סנטוריום נוסף ברחובות. ייתכן שניסיונו של ד"ר בן גפן ב"בילו", הקנה לאזור שם של בעל סגולות מרפא  בתקופתו. לא ברור אם קיומה של "המבראה" בבעלותו של ד"ר גפן היה ידוע לישע סטמפר, אך ברור שהקשר בין חברי "גבעת ברנר" לגברת סטמפר היה אקראי.
בית ההארחה ב"גבעת ברנר" הוקם בשנת 1935. זו הייתה זמנה של העלייה החמישית, שאפיוניה תוארו בהרחבה בפרק ה' של המבוא. נזכיר שאותו חלק בעלייה החמישית שהגיע ממערב אירופה וממרכזה, ובעיקר מגרמניה, הביא עמו סגנון של בילוי עממי בחיק הטבע, שהיה שונה מהבילוי המקובל עד אז. במסגרת "ההיטהרות" החברתית הייתה שם כמיהה לחזור אל הטבע, להרבות  בטיולים, ליצור הווי סביב המדורה, שהייתה בעלת תפקיד מרכזי ביצירת חברת "היחד", להגשמה ולשינוי ערכים שאמורים היו לתקן את האנושות[5]. הלכי רוח אלו השפיעו על הנוער במערב אירופה וגם מעט במזרח אירופה, בעיקר בפולין, אך עיקר ההשפעה היה על הנוער היהודי המתבולל שחי בגרמניה. וכך, אותם נערים שגדלו על ברכי הפעילות בטבע הפכו לצעירים ומבוגרים שטיולים ובילויים היו חלק מתרבותם, תרבות אותה הביאו כשעלו לארץ.
אחד הקיבוצים שקלט מספר גדול של יוצאי גרמניה היה גבעת ברנר.[6] הגרעינים הראשונים[7] של מייסדי "גבעת ברנר" היו בני העלייה הרביעית שהגיעו מליטא בשנת 1926. באותה תקופה, הארץ הייתה שרויה במשבר קשה, וההנהלה הציונית בראשותו של סאקר החליטה על הפסקת ההתיישבות, בעיקר בקיבוצים. במצב שבו לא היה שום סיכוי לתמיכה ממסדית, פנו קיבוצי העלייה לעבוד במושבות שגידלו הדרים. באותה שעה של בין תקווה לייאוש הוקם "הקיבוץ המאוחד", שלנוכח המצב הקשה הגה רעיון של התיישבות על יד המושבות, כאשר שכר עבודתם של החברים במושבה יממן את הקמתו של המשק.[8]  כך קמה "גבעת ברנר" ליד רחובות.
בניית המשק תוכננה על "הגבעה", ואליה הוצמדו 200 דונם שהיו שייכים לקק"ל. המצב הקשה הביא לכך שרבים נטשו, ונותרו 35 חברים שהתלבטו בין קליטת קבוצת חלוצים מפולין לבין קליטת קבוצת "ברית עולים" מגרמניה.[9] ההכרעה למזג את חברי גבעת ברנר "הוותיקים" מפולין וליטא עם קבוצת "חרות" מגרמניה הייתה מהפכנית לאותם ימים. "אז סערו הרוחות סביבה. הוויכוחים התקיימו בעיקר ב'ברית עולים' בגרמניה, ה'ברית' שממנה באו חברי 'חרות'...".[10]  אולי הפתיחות ניצחה את הדעות הקדומות, ואולי חלק מיהודי גרמניה היו בעצם במקורם מ"המזרח", אך ייתכן שההתקרבות בין יהודי ליטא לגרמניה החלה כבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה.[11] הקבוצה שהתהוותה ב"גבעת ברנר" הייתה מיזוג של יוצאי ליטא בעלי רקע יהודי מסורתי עשיר שנחשפו לרעיונות המהפכה הרוסית, ועלו לארץ דווקא כשליטא העניקה להם מכל טוב הארץ, מה שגרם לצעירים לרצות גם שינוי לאומי ששילב מרד בבית היהודי המסורתי. קבוצת "חרות" מגרמניה הגיעה אף היא בתקופה בה רפובליקת וויימר הייתה בשלטון ומצבם של היהודים נראה לכאורה מצוין. אמנם האנטישמיות גאתה, אך כלפי חוץ הכול נראה בשליטה ומרבית היהודים נטו ל"יהדות ליברלית", שהייתה כמובן אנטי ציונית. אל שתי הקבוצות הללו נוספו מספר חלוצים מאיטליה, ביניהם אנצ'יו סירני.
הרקע השונה של שתי הקבוצות ב"גבעת ברנר" הביא לכך שכל קבוצה התייחסה אל האירוח בצורה שונה. הליטאים התנגדו בד"כ לאירוח, משום שהדבר הזכיר להם את הפונדקאים והמוזגים היהודים בגולה, מקצועות שמהם ביקשו לברוח. "היהודי בן העיר היה סוחר, בעל מלאכה או פונדקאי... בצד החנות ובית המלאכה היה מקור הפרנסה השלישי בית משקה, שעל פי רוב נצטרף לו גם פונדק. עיקר מכירת היי"ש בערים לאיכרים היה..".[12] לעומתם, יהודי גרמניה התייחסו לאירוח בשוויון נפש וראו בכך פרנסה ככל פרנסה אחרת.

 

ח.1.ב. הרקע להקמת בית ההארחה

בשנת 1933, היו ב"גבעת ברנר" כ-400 חברים, שלרשותם לא יותר מ-1500 דונם אדמה, כולל שטח המחנה. ברשותם הייתה נגריה, שנמצאה עדיין ברחובות, וקפיטריה (מעין מסעדה לשירות עצמי לפועלי המושבה). חברים רבים עוד עבדו בעבודות-חוץ[13].
ב-1933 הגיע אחד מחברי הקיבוץ, משה צמח, אל מזכיר הקיבוץ, אליעזר רגב, והודיע לו על רצונה של אישה אמריקאית עשירה הגרה ב"ארמון" מוקף גן מפואר ברחובות, לקיים שיחה עם כמה מחברי "גבעת ברנר" על אפשרות הצטרפותה לקבוצה. כעבור מספר ימים סרו אל ביתה ונדהמו מיופיו, שעמד בסתירה קיצונית למצב המגורים בקיבוץ. הרעיון שהאישה הנכה תתגורר בצריף דולף שמואר במנורת נפט עשנה, לא התקבל על דעתם. "לפיכך נקטנו שלושתנו שיטה יהודית של יחס לגיור ולגרים: התחלנו לתאר את קשיי חיינו והגזמנו בתיאור הקודר...",[14] וכל זאת על מנת להניאה מהמעשה. אך משסירבה, הציעו לה שתבוא למספר שבועות לקיבוץ ורק אח"כ תחליט. הביקור הוליד ביוני 1933 אספת חברים בה דיווח אליעזר לחברים: "גברת סופרת אנגליה (שהייתה למעשה אמריקאית) נמצאת במושבה. לא מסופחת לשום תנועה, החליטה ללכת לקיבוץ. מכיוון שהיא נמצאת ברחובות וקשורה למקום, רצונה ללכת לגבעת ברנר...".[15]  רכושה הסתכם ב-4000 לירות והיא ביקשה לתרום אותו לקיבוץ על מנת להקים בית הבראה צמחוני. מזכיר הקיבוץ העלה בפני החברים את יתרונות הרעיון: "בית הבראה בכלל זה עניין משובח מאוד מאוד. "ארזה" ו"כרמל" מוכרחים לפעמים להפסיק את פעולתם מחוסר אמצעים, אחרי שהם מקבלים יום כלכלה גדול...",[16] והשאלה הייתה "הכדאי לנו העניין? הצעתנו להקים בניין לפי תכנית אבל לעת עתה - חלק ...".[17] המזכירות העלתה אפשרות לבנייה בשלבים כדי למזער נזקים במקרה של כשלון אפשרי, ועל מנת לנהוג באחריות, פנו החברים לבדיקת הסוגיה עם בנק הפועלים: "אנחנו סידרנו בירור עם בנק הפועלים. קשה לדעת מראש מה יהיו התוצאות... נביא לאספה כשיהיה משהו ממשי..."[18].
תחילה ארגנו לישע סטמפר ולחברתה לאה ברלין, שהצטרפה גם היא לקיבוץ, חדרון עם שירותים ארעיים "בבית האבן" שהיה מושג מיוחד בקיבוצים לאחר מאורעות 1929.[19] בשלב שני, פנו חברי "גבעת-ברנר" להתייעץ עם מזכירות "הקיבוץ המאוחד", והופנו אל יוסף אהרונוביץ מנהל בנק הפועלים, שבו הפקידה ישע את כספה. יוסף אהרונוביץ הציע להקים בית מרגוע צמחוני (הוא עצמו היה צמחוני) כענף משקי בהנהלתן של ישע ולאה, כאשר הן עצמן תגורנה בבית ההבראה. בכך תיפתרנה שלוש בעיות: ראשית, יתפתח ענף מכניס לקיבוץ, שאדמתו החקלאית מועטה. שנית, בית ההבראה יהווה פתרון עבודה לחברות שנאלצו לעבוד כמשרתות בבתי האיכרים ברחובות. שלישית, בית ההבראה יהווה מקום עבודה ומגורים לשתי החברות, שעל פי גילן לא יכלו להשתכן בתוך ה"מחנה".
בדומה לחברי הקבוצה, היו גם שתי הנשים הללו שילוב של מערב ומזרח. ישע סטמפר הייתה בת למשפחה מתבוללת - דור שני למהגרים באמריקה, שנתחנכה על ברכי הספרות האנגלית, ולאה ברלין - בת למשפחה חסידית מרוסיה וחניכת התנועה המהפכנית היהודית שם.
בספטמבר 1933 "העניין איתה נגמר. לפני יומיים נחתם החוזה. רכושה – 2000 ל"י במזומן ובית שערכו 1500 ל"י. התחייבנו לבנות בכספה בית הבראה. עד אז נפנה בשבילה בבית הגדול חדר ומטבח".[20] באוקטובר נמכר הבית.[21]
בקיץ 1934, כאשר הבנייה התקרבה לסופה, פנה אליעזר פרלסון ללאה ברלין, אותה הכיר מתקופת עבודתה ב"קופת חולים", והציע לקיבוץ ש"קופת חולים" תקבל על עצמה את גמר הבניין וגם את האחריות על ניהול המוסד.[22] בעבור זה  אמורה הייתה "קופת חולים" לשלם  1400 לירות בשטרות ל-7 שנים, עם התחייבות להעסיק את ישע ולנהל מטבח צמחוני חלקי.[23] מזכירות קיבוץ "גבעת ברנר" המליצה לקבל את הצעתה של "קופת חולים", וגם אספת החברים הצביעה בעד ההצעה, למרות התנגדותם של ארבעה חברים שאחד מהם התנגד למכור רכוש קיבוצי. "מתנגד למכירה, מסכים לחכירה ל-50 שנה אבל לא למכירה. זה רכוש שלנו, אנחנו בנינו את זה ואין למכור אותו".[24] ישע, שהשתתפה באספה, גילתה הבנה לקושי של החברים להתמודד עם ניהול בית הארחה ועודדה אותם להעביר את הבית לידי קופ"ח. "אם רוצים שהוא יהיה קיים, צריך למסור אותו למוסד שיוכל להחזיקו. צריך לדאוג לקבל אדמה אחרת במקום זאת. את החורשה, בכל אופן, לא נמכור כי היא קשורה עם זיכרון של חברים".[25]
המחשבה ש"קופת חולים" תדאג לבית ההבראה הרגיעה את החברים וגם את שתי היוזמות.[26] לאה ברלין נשלחה לעבוד בטבריה, שם הייתה נחוצה מנהלת משק, וישע סטמפר עברה להתגורר ברחובות לתקופת ביניים. בינואר 1935 הודיעה קופ"ח על פרישתה מהעסקה, ואילצה את החברים לקחת אחריות על תרומתה של ישע סטמפר. "קופת חולים הודיעה שאינה נכנסת לבית ההבראה בתנאים האמורים, ז"א שעלינו בעצמנו לפתוח את בית ההבראה ומובן בצורה צמחונית. ברור שזה יגרום להוצאות, אולם זאת היא חובה ועלינו לגמור כעת את בניין בית ההבראה ואי אפשר לדחות את מועד הגמר".[27] עיקר החשש היה, כנראה, התנאי להפעילו כצמחוני.
 
ח.1.ג. בית הארחה כמוסד צמחוני
הצמחונות הייתה מאוד אופנתית במערב אירופה ובארה"ב, כחלק מאותה תנועה שקראה ל"שיבה אל האמת, אל הפשטות ואל הטבע", על מנת להביא "לתיקון האדם העם והאנושות".[28] ישע סטמפר ראתה במוסד צמחוני התגשמות השקפת עולמה, ששילבה צמחונות - כבסיס המזון הראשוני של האדם ומנוחה - כבסיס הרוחני הראשוני שלו. להשקפת עולם זו הטיפה דרך מסורת שהנהיגה בבית ההארחה לקיים קבלת שבת. במקום קידוש על היין, התאספו המבריאים בחדר האוכל הנאה סביב השולחנות, והיא הקריאה את הפסוקים מפרק א' בבראשית: "ויאמר אלוהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה..." ופסוקים מפרק ב' בבראשית: "ויברך אלוהים את היום השביעי". בכך היא קיוותה להשיג שתי מטרות: לשנן לאדם כי זה ראשית מזונו ולהזכיר את מנוחת יום השבת[29].
קשה היה לנהל בית הארחה צמחוני. הקושי נבע מכך שלא הייתה  מסורת יהודית שתמכה בסוג כזה של תזונה, וממילא לא היתה מסורת למאכלים צמחוניים. כפי שתיארה מרים שפירא, אחות בית ההארחה: "אני, שהנני בת בית ליטאי שבו עולה בשר על השולחן מדי יום ביומו, חשבתי בלבי: גוזמאות של נשים יוצאות דופן".[30] כך חשבו יהודים בימי חול, ועל אחת כמה וכמה  בשבת ובחג, שבהם גם האביון שביהודים השתדל להעלות לפחות דג על שולחנו. המטבח היהודי הקשה על יצירת תפריט, ועוד יותר הקשה על האפשרות למוכרו לאורחים. ארוחה ללא בשר נחשבה אז, וגם  היום, לארוחה דלה או חסרה את העיקר. אין בידינו מסמכים המעידים על הסיבות שהביאו את "קופת חולים" לוותר על קניית בית ההבראה, אך מדיונים בשנת 953, בין "קופ"ח" לבית ההבראה[31] ניתן להניח שהצמחונות כתנאי בחוזה הייתה אחד הגורמים לביטול הקנייה. החברים שנאלצו בסופו של דבר לנהל את בית ההארחה, חששו מאוד מהצמחונות, אך עם פתיחת המקום, ולאור שביעות רצונם של האורחים פחת חששם. "..פחדנו מפני הצמחונות היה פחד שווא, המזון מצוין לשבח לא רק על ידי הצמחונים...".[32]
הצמחונות של הבית עוררה גם בעיות ניהוליות, והעובדות בבית היו בתחושה שלא כל הנזקקים לשירותי הבית אכן מגיעים אליו. "אין הוא רשאי להישאר בית הבראה צמחוני מבלי שיהיה בו רופא מומחה לריפוי דיאטטי ולטיפול טבעי. בלי זה לא יהיה הבית, אלא פנסיון צמחוני בלבד. גם עתה משמשים אנו קהל רב שאינו מעוניין כלל בשיטה זו, ומאידך מצויים בארץ חולים המצפים להזדמנות ליהנות מטיפול כפי שהוא מקובל בבתי ההבראה הצמחוניים שבחוץ לארץ..."[33].
כך התנהל הבית עד מלחמת העצמאות, שבעטייה החל הבית מתרוקן. לאחר חמישה חודשים דלי אורחים, נפלה לידם של חברי "גבעת ברנר" הזדמנות כלכלית טובה לארח חיילים פצועים שהגיעו להבראה ב"בית ישע".[34] הצמחונות ב"בית ישע" הייתה מענה טוב עבור חיילים הזקוקים לדיאטה ועבור חיילים חרדים שהיו זקוקים לאוכל כשר.[35] הביקוש להבראה מצד מבריאים פרטיים חסידי הבית ואורחותיו, נמשך גם במהלך מלחמת השחרור, "אבל החלטנו שהבית הזה הוא קודש למגינים שלנו הזקוקים להחלמה ונופש...",[36] לכן רק אזרחים בודדים התקבלו להבראה.
אירוח החיילים יצר שינוי באופיו של הבית הצמחוני, שעד אז לא הגיש בשר ודגים. החיילים הפצועים לא הסתפקו באוכל צמחוני, והרופא המטפל בהם דרש להוסיף לתפריט בשר ודגים.  לאה ברלין, שניהלה את הבית ביד רמה, סירבה בכל תוקף לשנות את אופיו הצמחוני של המקום וויתרה רק בעניין הוספת דגים לתפריט. "בשנת המלחמה עמדו מוסדות הצבא על הכנסת בשר. התנגדנו לזה"[37]. ההחלטה עזרה לשמור על מטבח כשר, מבלי שתהיה בכך כל טרחה. כבר אז הייתה תחושת חילול קודש בהכנסת דגים לתפריט, כפי שמתארת מרים שפירא -זק "יחד עם לאה ברלין שמרנו על מסורת הבית כעל דבר קדוש עד למלחמת השחרור, שאז היינו נאלצים להתקינו לקליניקה צבאית. החלו להגיע פצועים ולא הייתה עוד שום אפשרות לשמור על מסורתנו, כי לא רק החולים, אלא גם הרופאים, דרשו להגיש בשר ודגים. אודה ולא אבוש: כאשר יצאתי בפעם הראשונה לחלק מנות בשר בין שולחנות המבריאים, נדמה היה כי עיקר הרקמה נקרע ללא תקנה. תם חזון ולא נשלם...".[38] השינוי היה טראומטי עבור לאה ברלין ש"הצמחונות של בית ההבראה הייתה לה בחינת דת שאין להמירה. כאשר התמלא הבית פצועים ומחלימים שסירבו להסתפק באוכל צמחוני, היינו נאלצים לוותר להם ולהגיש גם מאכלי דגים. מעולם לא השלימה עם השינוי אף על פי שהבינה יפה כי למען החיילים אין מנוס גם מפשרה זו...".[39]
החיילים שהו בבית עד סוף 1949, אך הצמחונות המוחלטת לא חזרה לתפריט שהוגש ב"בית ישע", והגשת הדגים נמשכה שבע שנים.
עד מלחמת השחרור לא היו ל"בית ישע" התקשרויות עם ארגונים בגלל הצמחונות, שהייתה מצד אחד בלתי אהודה על ציבור הפועלים, ומצד שני הייתה אחד התנאים להקמת בית ההבראה. עובדה זו יצרה מצב מיוחד שבו "בית ישע" אינו מונע מ"עמך ישראל" לבוא להתארח, אך "עמך" לא באו בגלל הצמחונות. מי שבא היו אנשי האליטה החברתית שהייתה מודעת לרעיון הצמחונות, או אלו שבשר לא חסר על שולחנם כל השנה, והצמחונות בבית ההבראה הייתה יציאה טעימה מהשגרה,  בחברת מבריאים מעניינים וברמה גבוהה.
החברים ראו את בית ההארחה כמקור חשוב מבחינה כלכלית, והתחרות עם בתי הארחה אחרים, בעיקר אלו החדישים של קופ"ח, גרמה להם לחשוש שאם לא יורחב הבית, תישמט הפרנסה מידם. הגדלת הבית הייתה אפשרית ע"י הלוואות ממוסדות שהעניקו הלוואה תמורת שיעבוד מקומות הבראה לעובדיהם. התקשרות הייתה אפשרית רק בתנאי שתוסר הצמחונות הבלתי אהודה על הפועלים. חברים שצידדו בהרחבה טענו שהמצב הכלכלי מחייב. "כאשר אין בשר בערים ובמושבות, המבריאים רוצים לקבל בשר בימי הבראתם. אנו קשורים עם ארגוני פועלים שצריכים לשלוח אלינו מבריאים - 70 מקומות. כעת קיבלנו הסתלקויות, וקיבלנו סידור לעשרים מקומות, הסיבה - צמחונות. גם  הפרטיים הבאים אלינו דורשים להוסיף בשר. עלינו לקחת בחשבון את המצב הכלכלי הקשה שיגרום להפחתת מספר המבריאים..."[40]. לא כל החברים חשבו שהשינוי הוא לטובה. לדעת חלק מהם, "הבית (בית ההבראה) היה כל הזמן בעלייה. רוב המבקרים היו בעלי אמצעים אשר "הבשר" לא חסר בביתם, והתפריט שלנו סיפק אותם. בימי מלחמת העצמאות, כאשר באו אלינו חיילים, האוכל לא סיפק להם, דרשו בשר, סיכמנו להגיש לארוחה גם דגים, סרדינים, דגי מלוח, היה לא קל לנו להחליט על כך. הבית שלנו היה מלא, אבל בלי התקשרויות". היו חברים שהשינוי נראה בעיניהם כ"פגם מוסרי" והמציאות מוכיחה שהבית מלא גם בלי בשר "ועובדה היא, שדווקא בית הבראה שלנו לא סבל מסיבה זו מחוסר מבריאים, ההפך. הוא תמיד מלא ומכניס... מי מבטיח שלכשיהיה בשר יהיה הבית מלא? אני יודע שלפני שנה אצלנו היה מלא בלי בשר, והיו מקומות עם בשר שלא היו מלאים".[41] היו חברים שראו בשינוי גם ובעיקר שיקול כלכלי מוטעה "הנזק שבהנהגת אוכל בשרני בבית ישע הוא לאורך הימים גדול מהרווח שאנו מצפים לו, כי אנו עושים דבר שלדעתי אסור לעשותו. כלומר, אנו משנים את אופי המוסד שהנו תוכנו. העריכו אותנו בגלל האופי המיוחד הזה, ובאו אלינו אנשים מכל החוגים, רכשנו לנו ידידים רבים והבית התחבב על שכבות העם. אף אנשים שקודם לא נהגו לנסוע לבית הבראה באו אלינו... את כל אלה נפסיד מיד, ולא רק זאת: אם נשתווה במזון לכל יתר בתי ההבראה וננהיג מאכלי בשר, הרי יקבעו גם דברים שידועים לכל בלאו הכי. דהיינו, העדר ים והרים והאקלים, אשר בקיץ, עונה עיקרית להבראה, אינו תמיד נוח ביותר. עד כה התעלמו המבריאים מכל זאת, אך ורק בגלל אופיו המיוחד של הבית, אולם התחשבות זו תיפסק ברגע שנהיה ככל בתי ההבראה...".[42] קשה לדעת עד כמה רצו החברים ב"גבעת ברנר" את הפועלים כמבריאים, אך ניתן לשער שרעיון אירוח הפועלים התחייב מעצם היותו של המקום בית הבראה קיבוצי. למרות כל הניסיונות לעדן את הדברים, הסעיר השינוי רבים מהחברים, והסתיים בהכרעת הרוב בעד הגשת בשר בבית ההבראה.
במבט לאחור, אכן היה לשינוי בתפריט המזון משקל מהותי בשינוי אופי המקום. אוכלוסיית המבריאים השתנתה, ובית ההארחה איבד את ייחודו. התחרות עם בתי הארחה אחרים הכריחה את הקיבוץ ב-1950 לעשות שינוי שהוביל לשינוי הבא ב-1963, אז הפך הבית למקום הבראה לניצולי שואה. אלה שהו בבית כחודש ימים, והפכו לבעיה חברתית בקיבוץ.
 

ח.1.ד. אופי האירוח בבית ההארחה

האירוח בקיבוצים החל כבית הבראה, כאשר עיקר השירות התייחס למקום לינה ולמזון עשיר שדאג לבריאותו של האורח, ובעיקר להשמנתו. שאר היום היה מיועד למנוחה, משום שהמקום יועד למחלימים ממחלתם או לעמלים לאחר מאמץ קשה. לשני ציבורים אלו היה צורך לספק מנוחה פסיבית ושקט. אלא, שבמציאות רוב האורחים היו בריאים לחלוטין ולא הגיעו לבית ההארחה לאחר מאמץ פיזי קשה, לכן הם שמחו מאוד כשניתנה להם רשות לעבוד מעט בגינת הבית ולהשתתף בתורנויות. גם יזמתו של אחד האורחים לבנות סוכה לאמבטיות שמש מתקבלת בשמחה, בעיקר כאשר זה "...אינו מסתפק בהצעה בלבד, אלא משקיע בכך את כוחו ועבודתו יום יום..".[43] בילוי אהוד נוסף היה האזנה לרדיו, שהיה מכשיר יקר ערך בשנת 1935. "המבריאים משתתפים ברצון בעבודת הגינה ובתורנות... ישנה דאגה גם לחיים התרבותיים... המתארחים יצרו קרן לרכישת רדיו...".[44] אותה קרן לקניית רדיו זכתה לתרומה נכבדה של זוג רביזיוניסטים, שעל פי השקפתם הפוליטית נמצאו בעימות עם מחנה הפועלים, דבר שאינו מפריע להם לתרום לקניית רדיו, תרומה נכבדה ששוויה שלושה ימי הבראה של חברי קופ"ח.[45] "בעל ואישה רביזיוניסטים שנמצאו כאן בהבראה, תרמו לירה לכך בהביעם בשעה זו את התפעלותם לסדרי הקיבוץ וחייו...".[46]
הניהול הפסיבי של הפנאי בבית ההארחה המשיך גם ב-1936, כאשר  האורחים הרבים היוו את הבידור של עצמם בעונת השיא, והמפגש החברתי ביניהם ענה על כל צורכי הבידור. לעומת זאת, בחורף הדבר חייב התייחסות שונה, "טיפול מיוחד דורש הצד החברתי בחורף, כשאין די אורחים אשר ישעשעו אחד את רעהו. מן הצורך לסדר בערבים משחקים, שיחות או לכוון את הרדיו. רצוי היה לו יכול היה מישהו מחברינו לפעמים לבוא לסדר קונצרטים..."[47]. בנוסף לכך, ביקשה לאה ברלין לחקות רעיון שהיה קיים ב"ארזה", וגבתה מס תרבות של 3 גרושים לשבוע, על מנת להוציא לפועל מספר גדול יותר של תכניות תרבותיות ל"פלוגה"[48] ולבית ההבראה,[49] תכניות שחברי הקיבוץ יוצאים נשכרים מהן.
שנות הארבעים מסמנות את השינוי מבית הבראה לבית מרגוע, והבילוי הפסיבי הופך ליותר  אקטיבי. ההבראה הופכת לנופש של אנשים בריאים. כך קורה שעם הקמתו של ארגון הגג של בתי המרגוע בקיבוצים ב-1943, עולה הקושי למלא בתוכן את שעות הפנאי של האורח, ולאה ברלין הביעה חוסר שביעות רצון מהמצב הקיים. אחת ההצעות לפתרון הבעיה הייתה "במקום קלפים וכו', יש לנסות להכניס התעסקות כגון סריגה לנשים וכדומה, יש להרבות בטיולים במשק ובסביבה...".[50] כשנה אח"כ, ביוני 1944, בית ההבראה הוסיף גם שיעורי תנ"ך והתעמלות, ותכנן הקמת מגרש ספורט ומועדון להשלמת הגן. [51]
"ארגון הגג של בתי המרגוע" שהתכנס שוב באוגוסט 1944 העניק את עיקר תשומת הלב לתוכן התרבותי של בית ההבראה "כדי שירגישו שזה לא פנסיון פרטי...", ולכן ערכו תקנון לבתי ההבראה. אחת התקנות היא "איסור על משחק הקלפים בבית ההבראה..."[52] - איסור שלא כל החברים בארגון הסכימו לו. ב"גבעת-ברנר" עוד הוסיפו איסור גם על ריקודים סלוניים, למורת רוחם הרבה של המבריאים. אנו עדים לדרך שבה חברי הקיבוץ חושבים שהם אלו שיחליטו מה טוב עבור אורחיהם, והמבריא קיבל את הדברים, גם אם היו למורת רוחו. לכן לא הייתה בעיה להנהיג "בוקר בוקר קריאת הפרק היומי בתנ"ך..."[53], ולהכניס ספר תנ"ך לכל חדר. הערבים הוקדשו ל"ערבי קריאה, ערב בדיחות, ערב לשיחה או הרצאה...".[54] ב-1942 הונהגה "קריאת שני פרקים מן התנ"ך כפי אשר נקבע על ידי ועדת התרבות של הוועד הלאומי. השעה הקבועה לכך: 5 לפנות ערב, על דשא בית ההבראה".[55] מקום של כבוד היה לערב שבת בבית ההארחה "ערב שבת קודש לקבלת שבת, קיראו ושירו בשירה! השתתפו כולם! בשבת אחה"צ, מסיבת 'עונג שבת'...".[56] הדאגה לאופייה של השבת בבית ההארחה ועיצוב מתכונת קבלת השבת היו על פי השקפתה של ישע סטמפר: "ימי שבת וחג מתחילים לקבל צורה קבועה כפי שחלמנו עליהם לכתחילה. נרות, מפה לבנה, פרחים, שירה ליד השולחן, פתיחה בקריאה מן התנ"ך. בשבת בראשית קוראים מן התורה פרשת הבריאה מ"בראשית" עד "אשר ברא אלוהים לעשות" וכן לכל יום חג הפרשה המתאימה ליום ולמקום...".[57] גם לחגים היה מקום נכבד בתחילת דרכו של בית ההארחה. בחג הסוכות של שנת 1937 הגיעו אורחים בלוויית ילדיהם ש"לא הפריעו בהרבה לשקט",[58] ושעשעו את האורחים בשירה ובדקלומים לתשואות האורחים. "בערב שמחת תורה סידרנו תהלוכה בדגלים ושירי לכת. מובן כי לילדים היה חלק רב בעשיית הדגלים הללו...".[59] האירוח בליווי ילדים היה אפיזודה קצרה שלא היה לה המשך. באביב חגגו את חג הפסח  ב"סדר" משותף לחברים ולאורחים.[60]
כפי שהשבת שימשה צידוק אידיאולוגי לבית ההארחה הצמחוני, כך התפתח המנהג להתרים אורחים למטרות לאומיות כחלק מהרצון להפוך את בית ההבראה לחלק מהקיבוץ. כך הותרמו האורחים לאין סוף של מטרות, החל בהיענות לקריאתה של מערכת "דבר" להתרים עבור "קרן הצלת הגולה" (האורחים תרמו תשע ורבע לא"י),[61] והמשך בהתרמה לקק"ל, על ידי אחד האורחים - מורה ועסקן של הקק"ל, שגם דאג להכין קיר שלם על נושא הקק"ל. הכול האיצו באורחים לתרום עד כדי כך שכאשר המתרים התורן  עזב, דאגו לבחור מתרים אחר במקומו. "בין המבריאים נבחר מורשה הקק"ל, ולאחר שהוא עוזב את הבית נבחר לו ממלא מקום. בבית ההבראה הזה חסר אפוא רק סוג אחד של מנוחה - מנוחה מתביעת הקק"ל ...".[62] היו גם התרמות ייחודיות להנצחת מעפילי פלמ"ח אשר הוגלו לקפריסין והנצחתו של חברם יחיאל שוורץ[63] בספר הזהב של הקרן.
יש אורחים שמרגישים שמחובתם לדאוג לצביונו העברי של בית ההארחה, וכאשר במציאות העובדות מדברות אידיש וגרמנית, החברים מקבלים מכתב מחאה שמוצא הד בקרב חברים ובעלון הקיבוץ. "...דבר אחד נגע אל לבי וציער אותי מאוד מאוד: הדיבר בין העובדים באידיש ובמיוחד בגרמנית דקר אותי בכל פעם ששמעתיו. האם אין לדרוש מכל העובדים לדבר עברית? הייתכן כי מוסד ציבורי הסתדרותי לא ישליט את שפתו. את שפתנו - עברית כשפה רשמית... דרושה פעולה תקיפה ומתמדת, ואני תקווה וביטחון כי תדעו לרפא את המוסד מקללת ה'גרמנית'."[64] ב-1945 מצלמים את מראה הבית ומפתחים גלויות מזכרת לשמחתם של המבריאים. "המבריאים רוכשים ברצון גלויות נאות אלו לצרכי חליפת מכתביהם".[65] ולסיום, ב"גבעת ברנר" לא הכריחו אורח לשהות מספר ימים כתנאי לקבלתו.
ב-26.11.38 הלכה ישע סטמפר לעולמה. הדבר גרר את בית ההארחה לכמה אירועים לזכרה, בעיקר ניסו ליצור קרן שהכנסותיה תהיינה עבור אירוח חינם של נזקקים.  בית ההבראה נקרא על שמה - "בית ישע".
חשוב לציין שבניגוד לבתי הארחה שהוקמו אח"כ, בית הארחה ב"גבעת ברנר" ארח  זוג מבריאים בכל חדר בלבד "בחדרים שאינם מכילים יותר משתי מיטות ומבטיחים איפוא את השקט והשלווה, בספרים ובתמונות שבכל חדר המושמים על אצטבאות צבועות בטוב טעם..."[66]
 

ח.1.ה. אפיון האורחים בבית ההארחה

כבר צוין לעיל שהתארחו בבית ההארחה זוג רביזיוניסטים ומורה עסקן של הקק"ל שדאג להתרים את האורחים, יחד עם אותו לוחם לכבודה של השפה העברית. כל אלו מלמדים על אופיים של המתארחים, שהשתייכו למעמד המשכיל של האוכלוסייה. פלח זה של מבריאים היה מבאי בית ההארחה בשנים הראשונות. ב-1935 היו "בין המבריאים רופאי שיניים, מורים, גננות, פקידים ופועלים... שורר מצב של שביעות רצון".[67] ומנגד, מעמד הפועלים נעדר "ארץ ישראל העובדת אינה מיוצגת עכשיו כראוי מפאת עונת העבודה. יש לנו עכשיו בעלי יכולת מתארחים המשלמים מחיר מלא ונשארים כאן זמן יותר...".[68] בנובמבר 1935 סיכמו את ארבעת חודשי העונה ב-106 איש, מתוכם 45 פועלים, והשאר מורים, גננות, פקידים, רופאים ואחיות. חלק מאותם אורחים מאופיין בשייכותו למחנה הרביזיוניסטים[69] וחלק למחנה "האזרחים": "בין המבריאים גדל מספר האנשים מחוג האזרחים".[70] בקיץ 1936 "היו רובם ככולם מארץ ישראל העובדת. הנה עכשיו, בחודשי החורף, הרוב הגדול, מלבד יחידים בודדים, הם מסוג האמידים המשלמים מחיר מלא, ונשארים זמן יותר ארוך להבראה...".[71]
שנת 1937 התאפיינה בחורף גשום וקר, ובית ההארחה בגבעת ברנר אירח את אנשי ירושלים שחיפשו מקום חמים יותר מעיר הקודש.[72]  
בשנים 1941-1942 החל להגיע לבית ההארחה פלח אורחים מיוחד - חיילי הצבאות החונים בארץ. הביקורים היו לארוחות בודדות או לשהייה של מספר ימים. האורחים מהווים הזדמנות כלכלית, אך בצדה היא מנוצלת להפצת רעיון הקיבוץ. לכן הם מקבלים ברצון תיירים שנשלחו ישירות לקיבוץ בלי מלווים "דבר זה מוסיף לנו עבודה במקצת, אולם יש בזה משום תעמולה, ואנו עושים אותה ברצון למען יקבלו המבקרים אינפורמציה נכונה יותר על חיי הקיבוץ...".[73]  בתמימותם,  מאמינים חברי הקיבוץ שיצליחו להשפיע על הבאים לנסות את דרך החיים הקיבוצית, לכשתיגמר המלחמה, ומאמינים שהטיפוס היהודי האחר יצליח להתחבב עליהם. לשם כך הם מנצלים את ביקוריהם הקבועים של חיילי בנות הברית בבית ההארחה. "ביקוריהם בכל יום ב' ידועים במחננו ונתפרסמו בארץ כולה. ערך רב לביקורים אלה מבחינת תעמולה לרעיוננו ולהכרת טיפוס יהודי אחר מן הידוע עד עתה. לעיתים קרובות שמעתי בהסברתי מפיהם כי סבורים הם שלאחר המלחמה יצטרכו לבוא אלינו וללמוד מפינו כיצד יבנו את חייהם מחדש, יותר מדי הצטופפנו בערים... גם שכבות הקהל העירוני פקחו עיניהם על מפעלנו ... ואני שמחה כי בית ישע ממלא במובן ידוע את התפקיד הזה...".[74]
הצורך לתת לגיטימציה לבית ההארחה בקרב חברי הקיבוץ מעלה מדי פעם את הצורך לשאוף לכך  שיותר פועלים יגיעו לבית ההבראה. אך הצהרות לחוד ומעשים לחוד, בעיקר משום שברור ללאה ברלין שפועלים הדירו רגליהם מהמקום בגלל הצמחונות.[75] עובדה זו אינה מונעת ממנה להקצות באופן קבוע שני מקומות בלבד, בהנחה של 20%, ל"וועד למען החייל" ול"עזרה הסוציאלית" שנשלחים ע"י הוועד הלאומי.[76]
ב-1948 מתקבלת לבית ההארחה דיירת קבע, כנהוג ב"מלון דירות" אירופי באותם ימים. קיבוץ "גבעת ברנר" חותם על חוזה עם גברת הירש,[77] ובעבור 4000 לא"י ניתנים לגברת הירש 2 חדרים, כלכלה בשבילה ובשביל בן נוסף ו-30 ימי כלכלה בשנה לאורחים[78].
בית ההארחה ב"גבעת ברנר" היה בין הראשונים שאירחו תיירים. התוכניות משתבשות בשל המצב הביטחוני שאפיין את ינואר 1948, ותיירים שאמורים היו להגיע לפתיחתו של "מכון ויצמן" ולהשתכן ב"בית ישע", ביטלו הגעתם. את התיירים החליפו חיילים פצועים שהגיעו להבראה ב"בית ישע". "בראשית המלחמה פנינו למוסדות הרפואה בארץ לשלוח אלינו פצועים להבראה ורק בחודש פברואר הייתה היענות לכך. בחודש מאי היה מספר המחלימים מניח את הדעת". [79]  
בתום מלחמת העצמאות החל עידן ההתקשרויות עם מוסדות, דבר שגרם לדחיית בקשותיהם של המבריאים הפרטיים להגיע - מחוסר מקום.[80] שינוי זה הפך את "בית ישע" מבית הארחה לאוכלוסייה אליטיסטית, שפועלים מתארחים בו בשוליים בלבד, לבית הארחה עממי שאיבד את צביונו הצמחוני, למורת רוחן של העובדות, שלא אהבו את השינוי שהביאו עמם הפועלים. "רועשים, רוצים לבלות, זה הפריע לקליינטורה הרגילה שהיו רגילים לשקט...".[81] מרבית האורחים הפרטיים לא היו צמחוניים, אך אהבו את הייחודיות שבמזון, דבר שלימד על  אנינות טעם "יש לציין כי על אף כל חששותינו בשל הצמחונות ואף כי רוב האורחים (70%) אוכלי בשר הם היו כולם שבעי רצון ...".[82] יחד עם זאת, לא ניתן היה להחזיר את הגלגל אחורה והיה מי שהתנחם "... לא נשכח שרצינו את הקליינטורה של הפועל". [83]
שנת 1959 אופיינה בעלייה במספר התיירים ב"בית ישע". משתתפי הכינוס החקלאי הבינלאומי שאורגן ע"י משרד החקלאות ו"הסוכנות היהודית" והתקיים בפקולטה לחקלאות, התארחו בבית ישע.[84] מזג האוויר של שנת 1960 הביא לבית ההבראה תיירים מצרפת, מאנגליה, מאורוגוואי ומסודן הצרפתית.[85] הייתה ציפייה  לגל חדש של נופשים לקראת ה"חופש הגדול" בבתי הספר.
"בית ישע" משנה את אופיו מבית הארחה לציבור אליטיסטי שבא למטרות נופש, והופך לסנטוריום לניצולי השואה. זמן השהייה של כל ניצול - חודש ימים.[86] הזמן הממושך ששהו ניצולי השואה בבית ההארחה גרם להם להשתעמם ולהוות מטרד לחברים.
העבודה הקשה בבית ההארחה, ובעיקר מתן השירות בתשלום היוו בעיה לחלק גדול של החברים, שהקפידו להזכיר מעל דפי יומן "גבעת ברנר" את כל אחד מהאורחים בשמם ובייחוסם, על מנת ללמד על  הכבוד הרב שמביאים האישים הפוליטיים[87]  ואישי הרוח[88] המתארחים. החברים ראו בהם אורחים המכבדים את המקום בנוכחותם, ולא מבריאים שקנו לעצמם שירותי נופש.   הכבוד שהחברים התהדרו בו היה פיצוי על היותם "משרתי אדונים". בפיצוי הגבוה ביותר זכו העובדים בבית ההארחה, שהתחככו באבק רגליהם של המורמים מעם. נתון מעניין שמצאנו הוא, שבתוך רשימת האח"מים שהתפרסמה בעלון "גבעת ברנר", מצאנו מספר לא מבוטל של מורים כמו יחזקאל הן, ד"ר פרץ, קיסר ודוד בנבנישתי, שכבודם בעיני החברים אינו נופל מכבודה של רחל ינאית בן צבי, מה שמעיד על מעמדו של המורה באותם שנים.
 
ח.1.ו. העבודה בבית ההארחה
בית ההארחה ב"גבעת ברנר" לא הוקם כפתרון כלכלי למצב קשה. מרבית הקיבוצים באותה העת היו  במצב כלכלי דומה, והגורם שדירבן את החברים לקבל את התרומה לבניית בית הארחה, היה העובדה שהמקום ישמש מקום עבודה לחברות שנאלצו עד אז למצוא עבודה במושבה, רחוק מהבית הקיבוצי. בית ההארחה אכן הפך למקום עבודה לחברות הקיבוץ, והראה הצלחה כלכלית כבר בשנה הראשונה. צמיחתו של הבית  מ-12 מיטות ל-114 בסוף שנות החמישים, הייתה בנויה על צוות עובדות ותיקות ומסורות, שהשתייכו לדור המייסדות. העובדות העריצו את לאה ברלין והיו מוכנות לעבוד בתנאים קשים, שחלק מהגברים בקבוצה לא היה מוכן להם. ב-1963 נבחרה   רות גלעדי לריכוז ענייני הבית, אך שני הגברים שהוצעו לתפקיד הניהול האדמיניסטרטיבי סירבו. "וורנר מביע התנגדות אישית לתפקיד המוצע - (בשל) טיפול בילדיו בשעות לפנות הערב. לדעתו הוא (יהיה) חייב להיות במשרד בשעות אלו... גם משה שיק לא יוכל להתפנות בשעות האלו. וורנר מוכן לתפקיד טכני בבית ישע, אבל נחוץ שינוי יסודי במצב של הבית".[89] גם אם בסופו של דבר אחד מהם קיבל את התפקיד, ניתן לראות עד כמה הייתה העבודה בבית ההארחה בעייתית.[90]
גם העבודה הרבה בטיפול בפצועי מלחמת העצמאות נפלה כרגיל על גרעין מצומצם של עובדות, שרובן היו עולות חדשות בעלות מוטיבציה גבוהה, שחיפתה בחלקה על חוסר הניסיון. יחד עם זאת, בנובמבר 1948 היה חשש שבגלל חוסר המיומנות של העובדים יהיה צורך לצמצם במספר המבריאים,[91] מחסור שהחמיר מאוד בדצמבר ולא הותיר ברירה אלא לצמצם בעובדות בתי הילדים ולהעבירן לבית ההבראה.[92] ב-1949 הגיע מספר ימי ההבראה ל-30,000, אלא שעם שמחת ההישג התגנב החשש שמספר עצום זה של ימי הבראה ייפול  על כתפיהן של העובדות, שקשה היה לשער אם תוכלנה להמשיך לשאת בנטל. בעבודות היום יום נעזרו בעבודה שכירה מן הסביבה, אך לא היו מרוצים מכך: "יש מקומות עבודה אשר אין להעסיק שם אלא אנשים הקשורים למשק ולמפעל אשר התעניינותם חורגת מגבול משכורתם".[93]  אוטו כהן, שקיבל את ניהול בית ההארחה מידיה של מרים שפירא,[94] היה מודאג מכך שעומס העבודה ייתן את ביטויו בבריאותן של העובדות, דבר שישפיע על עתידו של המקום.
העבודה בבית ההארחה הייתה מלווה ביחס קשה של הקבוצה, ובעיקר הייתה התנגדות של הדור השני להיכנס לעבודה ולהחליף את דור המייסדות. דבר זה דרש ליבון מחודש בכל פעם  "שוב (יש ללבן) דרכנו ביחס למפעל זה בפלוגה".[95] גם העובדה שהמצב גרוע יותר בכל בתי ההארחה האחרים, לא עזרה לשכנע את הדור השני להרים את המשא על כתפיהם. "יש אשר חברים יוצאים מבתיהם בעונת הקיץ ומוסרים את דירותיהם למבריאים. אחד המשקים אף נטש את חדר האכילה ומסרו לבית ההבראה.  בנידון זה שרויים אנו במצב הרבה יותר טוב. בית ההבראה כאן - בניינים קבועים לו ואין אנו זקוקים לעזרה בציבורנו, ואין אנו דורשים מאת הפלוגה אלא מעט התחשבות בצרכינו...".[96] התמיכה המצופה מצד הקבוצה בוששה לבוא "חוסר התעניינות ועזרה מספיקות מצד מזכירויותינו".[97] גם ההצלחה הכלכלית לא שכנעה את הדור השני ליטול את השרביט,[98] וועדת סידור עבודה נדרשה להוציא חברות ממקומות עבודה קבועים, על מנת למלא את החסר בבית ההבראה.[99] "בית ישע" כרע תחת בעיית הדור השני, שלא היה מוכן לעבוד בבית ההארחה, בעיה אופיינית לכל בתי ההארחה. דור המייסדים שהקים את בית ההארחה ראה בבית ההארחה שליחות להצלת הבית הקיבוצי, אך דור הבנות כבר גדל לתוך קיבוץ שלא ידע מחסור, לכן היה פנוי למאבקים על מעמדו כאליטה מול האורחים "הבורגנים". כל מה שדור ההורים עשה בלית ברירה, היה נתון לברירה של הדור השני, שחונך על ברכי הסוציאליזם הממוסד. חינוך זה חיזק את סלידתם מהחובה לשרת. אך היה פן נוסף לסירובן של הצעירות לעבוד בבית ההארחה, והוא יחסן של העובדות הוותיקות אל חוסר המיומנות של הצעירים וגילויי חוסר הסובלנות, שהוסיפו על המתח שהיה ממילא במגע עם האורחים הזרים. הצצה לתוך עולמה של אחת הבנות מתאפשרת דרך כתבה על ניסיונה להשתלב בבית ההארחה: "מדוע אין החברות הצעירות נכנסות מרצון לעבוד בבית ישע? העבודה "לא נוראה כל כך", ולא בגלל הקושי שבה לא רוצות הבנות שחוזרות מהצבא לעבוד שם. הרתיעה מפני העבודה הזאת נובעת מגורמים שאפשר בהחלט להתגבר עליהם... בת חדשה שבאה לעבוד בבית ישע אינה מכירה את סדרי העבודה, את הנוהגים השוררים בעריכת שולחנות... בפניה למבריאים, ויש צורך להסביר לה כל אלה בסבלנות ולהשלים עם כך שתעשה שגיאות בהתחלה, אך אם לא מתחשבים בכך... והיא נתונה משום כך במתח מופרז, אין אחר כך לדרוש ממנה שתרצה לעבוד... ותתמסר לעבודה ותראה בבית ההבראה את מקום עבודתה הקבוע... מסיבות שונות אין החברות יכולות לעבוד בערבים ובקרב הבנות הצעירות ישנה הבנה לכך, ברור שהן יכולות ביתר קלות לעבוד ערבים ובשבתות, אך גם לבת הצעירה יש צורך בערבים פנויים. בבית ישע נותנים לבנות הצעירות לעבוד בערבים למעלה משבועיים רצופים ובלי שבתות. מסתבר אפוא שבית ההבראה, שיכול להיות מקום עבודה נכבד ורצוי לא רק לחברות ותיקות אלא גם לדור הצעיר, סובל כעת בגלל היחס הלקוי המתגלה בו...".[100]  דברים אלו מביאים את הפן השני של עובדות בית ההארחה שהתקשו להכשיר דור המשך. קושי זה נבע בחלקו מחוסר ידע להכשיר עובדות, ובחלקו נבע מעייפות מצטברת שלא זכתה לעזרה בזמן המתאים, דבר  שגרר אותן למצב אפטי. "לא אכפת לי שתיכנס לעבוד בחדר האוכל אני יותר 'לא מכניסה לעבודה'",[101] עייפות שאופיינית למצב הנתון.
בעיית העובדות הייתה נושא שהגיע לעתים עד לאספת החברים, כאשר בן זוגה של אחת העובדות  דרש מהאספה לשחרר את אשתו מעבודה בבית ההארחה, משום שהעבודה במשמרות ערב פוגעת  בילדיהם. ניסיון להכניס לבית ההבראה את תלמידות בית הספר נדון אף הוא לכישלון, כאשר הבוגרות מהן מסרבות "7 בנות בי"ס (ש)אינן רוצות לעבוד שם, קשה להכניס בנות אם החברות אינן רוצות להיכנס... הבחורות הקבועות מתמעטות ומתבגרות. ברוב המשקים ישנן פועלות שכירות, הבחורות הצעירות אינן מוצאות סיפוק בעבודה בבית ישע".[102] הסירוב מוביל לעבודה שכירה, שהחברים אינם אוהדים לא מחמת ניצול "ערך העודף", אלא משום שהשכירות אינן יעילות מספיק. לכן, מנסים לשלוח את החברות להשתלם במקצועות האירוח, דבר ששוב נדון לכישלון. "...חיסול העבודה השכירה בבית ישע מבצע קשה מאוד, רמתו של הבית עלתה, הצעתי לשלוח בנות צעירות ללמוד את המקצוע וזה לא הלך...".[103] הדבר אינו משתנה למרות העובדה שההכנסה של כל חברה בבית ההארחה היא מהגבוהות במשק ומחוצה לו "...חשוב לדעת שכל חברה העובדת כיום בבית ישע, הכנסתה למשק יותר מאשר רוב רובם של עובדים אקדמאים בארץ... אולם קיימות עוד מספר עובדות אשר מעמידות את בית ישע בעמדה כלכלית מכריעה במשק".
לסיכום הנושא חשוב לציין שלמרות הקשיים הרבים באיוש עובדות בבית ההארחה, חוסלה העבודה השכירה "בבית ישע". "תקופת מה עבדו כאן גם שכירות, בעיקר בניקיון החדרים. לאחר החלטת מועצת הקיבוץ בדבר חיסול העבודה השכירה, היה אחד המקומות שבהם באמת חוסלה אצלנו העבודה השכירה - בית ההבראה...".[104]  

ח.1.ז. יחס עובדי בית ההארחה לחברים
הקשר בין עובדי בית ההבראה לחברים מתחיל עם סיום בניית הבית, כאשר העובדות מזמינות את החברים לבוא לבקר את הבית, "הפנסיון הצמחוני "הבראה" נפתח. מבריאים אחדים נמצאים כבר במקום. חברים אשר טרם ראו את הבית מוזמנים לבקרו...".[105] אלא שכבר  להזמנה חגיגית זו מתלווה בקשה "החברים מתבקשים לא לשבת על המרפסת לשם מנוחה סתם ולא להביא את ילדיהם לטיול על יד הבית".[106] שבוע אח"כ מתפרסמת ביומן קובלנה על הרס הגן בבית ההבראה: "...עד מתי נפקיר במו ידינו את רכושנו שעלה לנו בעמל כה רב וניתנו למרמס לרגלי הפרות והחמורים?"[107] וכך, בתדירות של שבוע, חוזרת הערה בנוסח "הכיסאות בגינות בית ההבראה נועדו למבריאים... החברים נדרשים להימנע מישיבה על המדשאה הקטנה...".[108]   החברים מתבקשים לשמור על השקט בבריכת "זקס"[109] ולשחות רק בשעות המורשות,[110] גם עגלונים והרכבים הנעים בסביבת בית ההבראה מתבקשים לשמור על השקט,[111] "איסור רכיבה על אופניים בשבילי בית ישע".[112] החברים מתבקשים להימנע מלבקש פרחים מבית ההבראה[113], וכמובן איסור על קטיפת פרחים ללא נטילת רשות[114] וכו'[115] וכו'.[116] 
ההטפה החוזרת ונשנית של עובדי בית ההבראה - בסגנון "בל יכנסו החברים לבית ההבראה אלא אם כן ישנה סיבה מוכרחת לכך, כיסאות המרגוע נועדו אך ורק לשימושם של המבריאים..."[117] - מביאה לכך שכבר בשנה השנייה להפעלתו של בית ההבראה מקבלים צוות בית ההבראה הזמנה  ל"משפט ציבורי". את המשפט עורכים מספר חברים שנקעה נפשם משורת הגזרות שהוטלה עליהם מאז הקמתו של בית ההבראה. המכתב מפרט את הגזרות "א.  בל יכנסו חברי גבעת ברנר לבית ההבראה אלא אם כן ישנה סיבה... ב. אסור לחברי גבעת ברנר להשתמש בכיסאות המרגוע ...גם כשהם פנויים.  ג. חברי גבעת ברנר העובדים בקרבת בית ההבראה, אין מקבלים מי קרח לשתיה. ד. אסור לנגוע בספריית בית ההבראה. ה. אין להשתמש בטלפון.  ו. אין לבקר משעה וכו' וכו'..."[118]. טענתם של החברים הייתה שהדאגה לבית ההבראה אינה מצדיקה מערכת של גזרות החורגות ממסגרת של יחסים אנושיים אלמנטריים מקובלים, בעיקר שאין הם רואים כל רע אם חבר יישב על כיסא נוח בשעה שזה פנוי וישתה מים צוננים במקום לגמוע מרחקים עד לברז מים. "אין לתאר שמנהגים דומים לאלה נוהגים בבתי הבראה במקומות אחרים, על אחת כמה וכמה שזה לא הולם את בית ההבראה שלנו, שביסודו גם רעיון נעלה (בית הבראה צמחוני)".[119] עובדות בית ההבראה רואות בדברים כתב דלטוריה,[120] ואנו רואים בכך מסמך   מדהים המציג בעיה חברתית כואבת שבית ההארחה הביא אל תוך הקיבוץ.
חלק מהבעיה נובע מהפער שבין תנאי החיים הפיזיים של המבריא לאלו של  החבר. החבר, כבעל הנכס, חש שהבעלות חייבת לבוא לידי מימוש בדרך כלשהי, למרות שברור לחברים שהאורחים קודמים לחברים כלקוחות הבית, בתנאי שאין מונעים מהחברים את "הפגנת הבעלות" על המקום. לכן,  כסא נוח  פנוי יכול לשמש חבר עייף, המים הקרים יכולים להרוות את צימאונו, וכך גם השימוש בספרייה שנתרמה לרווחת המבריאים. מגע בלתי אמצעי זה היה דרוש לחברים, על מנת שיוכלו להמשיך לחיות בתנאים דלים בסמיכות לכל ההדר שבבית ההבראה. העימות החל כאשר החברות העובדות בבית ההבראה ראו את תפקידן בהרחקת החברים מסביבת הבית כאמצעי לטיפוח ולשימור עבור המבריאים.
על מנת ללמד סנגוריה על התנהגות העובדות חשוב להיזכר בכך שבתי ההבראה ככלל היו  בתחילת דרכם מוסד דמוי בית חולים, שהסדר והמשמעת בהם היו אחד האלמנטים החשובים ביותר, והאחיות הרחמניות העניקו למקום את שמו הטוב. האחיות כונו "רחמניות", אך את תפקידן מילאו כ"רס"ריות" במחנה טירונים, דרך שלא התאימה לאופי חיי הקיבוץ שכל מהותו הייתה מרד במשמעת ובצייתנות ושוויון בין חברים. אין זה מפליא שישע סטמפר מפרסמת מכתב הסתייגות[121] מתשובתן של העובדות למכתב, בשל חוסר הרגישות בו לכאבם של החברים. ליחס דומה זכו החברים שהוצאו מחדרי האירוח באביב, לאחר שניתן להם להתגורר שם בחורף "לפסח היינו נאלצים לפנות את הצריף מחברים ולהעמידו לרשות האורחים. כרגיל נתלוו התרגזויות לשינוי זה. הדיירים שכחו כי הדירה בצריף בית ההבראה היא דירה ארעית בלבד, והם קובלים מרה לפני ועדת הדירות...".[122]
גורם נוסף שעודד את היחס הנוקשה של העובדות אל החברים, היה העובדה שבית ההבראה היה בלתי תלוי בהחלטת אספת החברים. הפעלתו הייתה מכוח חוזה שנחתם עם ישע סטמפר, והקיבוץ היה חייב למלא אחר ההתחייבות. בקיבוצים אחרים, כשהיזמה הייתה תלויה בהסכמת הקבוצה, נאלצו העובדים בבית ההבראה להתייחס בענווה רבה יותר לחברים, שהמשך קיומו של בית ההבראה היה תלוי בהצבעתם באספה.  
כל עוד היה בית ההבראה מורם מהקיבוץ בתנאיו הפיזיים וברמת האורחים שבו, חברים נמשכו אליו והפריעו את חיי בית ההבראה. אך מ-1953, כאשר התחיל אירוח של פועלים שנשלחו ע"י מוסדות וארגונים, ובעיקר כאשר החלו לארח את ניצולי השואה, התהפך המצב. חברי הקיבוץ הדירו רגליהם מבית ההארחה, אך האורחים החלו לשוטט ברחבי הקיבוץ וחדרו לפרטיותם של החברים. חלק מהחברים הבינו ללבם - "המבריאים נתקלים במשק ביחס צונן מאוד. הם באים לטייל במחנה היפה שלנו והחברים לא פעם מפריעים ליופי הזה...".[123] אחרים דרשו להעמיד גבול בין בית ההבראה לבית הקיבוצי: "ההבראה נגמרת בתחום בית ההבראה. צריך להסביר למבריאים שהמקום הזה הוא בית לחברים ולא מוצג למבקרים".[124] אך הבנה לבעיה לא פתרה אותה "להפרעות ולחיכוכים בין חברים והמבריאים יש לפעמים סיבה אובייקטיבית. הם (המבריאים) לא מבינים את צורת חיינו, לפעמים יש התנגשויות שאין להימנע מהם".[125]    שהייה של  כחודש ימים באותו מקום הביאה לכך שהמבריאים מיצו את שטחו של בית ההבראה, והשעמום הוביל אותם לחפש עניין ברחבי הקיבוץ. ההכנסה מהשהייה הארוכה והבטוחה של המבריאים הללו קסמה מאוד לקיבוץ, מבלי שהובאה בחשבון אי הנוחות שעלולה להתלוות לכך.
 
ח.1.ח. בית הארחה כענף כלכלי
בכתבה שהתפרסמה בעיתון ההסתדרות "דבר" בספטמבר 1937, מתואר בית ההארחה ב"גבעת ברנר" כפי שראו אותו בציבור לאחר שלוש עונות פעילות. מהכתבה ניתן ללמוד שהנופש היה עדיין תחת אצטלה של הבראה ממחלה, שהמזון היה טבורו של האירוח, ושבית ההארחה הוא קניין התוצרת החקלאית של המשק. "השקט, יפי הנוף, אווירת העבודה במשק ובמטעים מסביב, משרים רוח של שקט ומנוחה. למרות הקשיים בשוק הירקות והפירות בימים אלה, משק "ההבראה" והמשקים מסביב מספקים מזונות טריים, עד שאין אורחינו מרגישים בחסרונם של פירות וירקות גם בעונה זאת. הפירות והלול מספקים תוצרת חלב טרייה. בית ההבראה של "קופת חולים" ושאר בתי ההבראה סגורים, והמוסד בגבעת ברנר הוא אחד המקומות היחידים שיוכל לאכסן את אלה הצריכים לנוח אחרי מחלה. רופא המבקר יום יום. קשר האוטובוסים עם תל אביב הוא נוח. למוסד רדיו, טלפון...".[126] 
הבעייה של קיבוץ "גבעת ברנר" הייתה להוכיח שהמקום איננו עסק קפיטליסטי על פי טבעו, למרות שהיה תרומה של נדבנית עשירה. נושא זה דרש הצדקה בתוך הקיבוץ עצמו ובתוך תנועת הקיבוצים והפועלים גם יחד. החברים הצהירו ש"המוסד הינו חלק בלתי נפרד ממשק גבעת ברנר ואינו מיועד על צבירת רווחים. המשק מספק מוצרי מזון במחירים שהם נמסרים לתנובה, ושולח מחבריו לשרת במוסד בכל ענפי העבודה על בסיס יום שכר מקובל. המבריאים מקבלים רק מזון טרי... המבריאים הם מכל החוגים ושכבות הציבור, המוסד אינו מפלה בין איש לאיש...", [127] דבר שלכאורה היה נכון.
הצורך להצדיק את ענף האירוח בתוך החברה הקיבוצית הביא לכך שרבים חשבו שהמקום צריך לפעול כענף פילנטרופי ולא כענף כלכלי. דבר זה לא היה מקובל על "ארגון בתי המרגוע בקיבוצים" שחבריו העלו כבר ב-1943 את הטענה ש"אין הצדקה שמשקינו, אשר ברובם בראשית התיישבותם, ייטלו על שכמם את העול והדאגה להבראה זולה לחברי קופת חולים. עניין זה חייב להתברר בירור ציבורי מתאים...".[128] טיעון זה בא לענות על הביקורת שהייתה על המחירים הלא-עממיים שאפיינו את הקיבוצים. יחד עם זאת, לא מנע הדבר מחברי הארגון להציג "אני מאמין" סוציאליסטי ביותר, ולהביע תקווה "כי העבודה המשותפת אשר אנו עושים בשדה תצמיח ברכה לכל ציבור הפועלים בארץ, ותפילתנו כי כל פועל ופועלת בארץ יזכו ליהנות לפחות שבועיים בשנה בהבראה באחד המוסדות הללו..."[129].
את הצידוק הכלכלי לבית ההארחה היה קל יותר להבהיר, וגם החברים הבינו שבעזרת בית הארחה  "יש תמיד פרוטה מזומנת בקיבוץ ובכל מקרה של צורך... הגזבר אף הוא יוצא לפעמים ממצוקה על ידי סכום כסף שישנו בעין בתוך הבית".[130]
בית ההארחה ב"גבעת ברנר" היה ראשון בתי ההארחה, אך בשנות הארבעים הלכו קיבוצים נוספים בדרכו, ובתי הארחה חדשים שנפתחו בקיבוצים התקבלו בברכה, משום שהקרבה לעיר באותם שנים הייתה יתרון. [131] "אף על פי כי בארץ הוקמו ונבנו בזמן האחרון בתי הבראה חדשים, אין לנו לחשוש מפני תחרות, כי מצבנו הגיאוגרפי, קרבת העיר, הסביבה היפה, האקלים הנוח - הם לטובתנו ..."[132]. יתרון זה הפך לחיסרון אחרי מלחמת העצמאות.
 
ח.1.ט. ההתנהלות הכלכלית של בית ההארחה
ח.1.ט.1. מבוא
שלושה משתנים שזורים בהתנהלותו הכלכלית של בית ההארחה, בשלושת העשורים שנבדקו לצורך מחקר זה. אחד המשתנים היה מחיר השהייה, שממנו ניתן ללמוד על הביקוש. בשנות השלושים כמעט שלא הייתה לו תחרות בקיבוצים ובכלל, ובשנים הבאות נשמר המצב בשל ייחודו כבית הבראה צמחוני. דבר נוסף שניתן ללמוד הוא שניהולה של לאה ברלין היה ניהול עסקי כמעט טהור, עם מעט מס שפתיים סוציאליסטי. בשלב מסוים היווה המחיר סלע מחלוקת בין חברי הקיבוץ, והנושא הובא להכרעת האסיפה לנוכח התנגדותם של חברים להעלאת המחיר.
משתנה שני שניתן ללמוד דרך ההתנהלות הכלכלית הוא שוויו הכספי של הענף על פי מספר ימי ההבראה שהצליח לשרת, כאשר  כ-5000 ימי הבראה של שנת 1935 היו שווי ערך למחירו של בית  (ביתה של ישע סטמפר). לא ברור אם יחס זה נשמר לאורך כל השנים, אולם סביר להניח שהיה קרוב לכך, ועל פי זה ניתן לשפוט את ערכם הכספי של 30,000 ימי הבראה בשנת 1949 ובשאר השנים. המשתנה השלישי הוא השפעת תהפוכות הזמן על תפוסת הבית: מתקופת המאורעות של שנת 1936 עד 1939; השפעתה של מלחמת העולם השנייה; השפעתו של החיכוך בין הבריטים ליהודים וימי המצור למיניהם בשנת 1946 ואח"כ ב-1947; השפעתה של מלחמת העצמאות; כל אחד מהאירועים בא לידי ביטוי בירידת התפוסה או בעלייתה, ונתונים אלו מלמדים כיצד השפיע  מצבו הגיאוגרפי והפוליטי של הבית על הרווחיות הכלכלית.  
ח.1.ט.2. שנות השלושים
המציאות ב-1935 השאירה את בית ההארחה לטיפולו של הקיבוץ. בצר להם, הם פנו לד"ר רוטשילד והזמינו אותו "להשתתף בעזרה כספית ובהנהלת בי"ה".[133] רוטשילד הציע לייסד חברה עם הון של 2500 ל"י, כדי להוסיף כ-35 מיטות שתהפוכנה את הבית לרווחי,[134] דבר שלא יצא אל הפועל. במשך  שלושה חודשים שתלו גן סביב בית ההבראה, על אף שההשקעה בגינון לא הייתה דבר מובן מאליו, קל וחומר כאשר העלות הייתה כ-500 לא"י.  חברים לא מעטים התנגדו להשקיע סכום זה בגן נוי של מוסד שהצלחתו מפוקפקת: "נסדר קצת פרחים על יד הבית פה ושם נשתול כמה עצים...". לאה ברלין עמדה על כך שלא ייתכן בית הבראה ללא גן, "שהפארק הוא שיבנה את בית ההבראה".[135] ואכן, בהנחייתו של הגנן דוד קסטן[136] ובטיפולה של אסתר קרמר,[137] הוקם לבית ההבראה גן מיוחד מהיפים שהיו אז בארץ. בית ההבראה אמור היה לספק עבודה לחברות, ואכן שלוש מהן עבדו בגינון למורת רוחו של דוד קסטן, שלדעתו העבודה "אינה לפי כוח בחורה."[138]
ביוני 1935 עבר בית ההבראה את הביקורת התברואתית והרפואית וקיבל אישור רשמי לפתיחתו.[139] גם קופת חולים  החליטה לשלוח מספר מבריאים בתשלום של 330 מיל ליום.[140] 
 ב-10 ביולי 1935 נפתח בית ההבראה. "הפנסיון הצמחוני "המבראה" נפתח, מבריאים אחדים נמצאים כבר במקום. חברים אשר טרם ראו את הבית מוזמנים לבקרו...",[141] ובאוגוסט 1935 "המקומות בבית ההבראה תפוסים ב-100% ...".[142] בית ההבראה כלל 5 חדרי מגורים, שבהם 12 מיטות.[143] לאחר חודש וחצי של פעילות הכול היו שבעי רצון, הביקוש עלה על ההיצע (סה"כ 12 מיטות!) והיה צורך להוסיף אוהלים כדי לספק את הביקוש. "מקימים 2 אוהלים לישיבה ארעית עד שיתפנה מקום ...".[144] בנובמבר 1935 סיכמו את ארבעת חודשי העונה ב-106 איש, וסיכום השנה כולה הורה על רווח יומי נאה.[145] ההכנסות לחודש דצמבר היו 54.500 לירות ושכר עבודתה היומי של כל אחת מארבע העובדות לא ירד מ-5 לא"י לחודש. "...זה משביע רצון ונותן לנו אומץ להמשיך ולהתכונן לתקופת הקיץ הבא...".[146] עם סיומה של העונה הראשונה התחילו המחשבות לגבי  הרחבת המקום.
באביב של 1936 החלה העונה השנייה בתפוסה מלאה, עד כי היה צורך להלין אורחים בחדר האוכל.[147] בחג הפסח אוכלס בית ההבראה מעבר לתפוסה, אך המאורעות גרמו להפסקה בזרם הבאים. יחד עם זאת, נמשכו ההכנות בבית ההבראה, והוחלט להקים צריף בן 6 חדרים לעונת הקיץ.[148] ביולי 1936 נאמדו הנזקים שנגרמו לבית ההבראה בשל המאורעות: "בית ההבראה שלנו אינו מפגר אחרי בתי המלון השונים בתל אביב, העומדים ריקים למחציתם בשל המאורעות... נחמה פורתא על המצב הקשה היא ההנאה אשר נהנים בינתיים חברינו בבית ההבראה...".[149] באוגוסט החלה התאוששות. למרות המצב הביטחוני, הסתכמה שנת 1936 בהכנסה חיובית. החודשים נובמבר ודצמבר פיצו על אובדן ההכנסה בקיץ.[150] הכול ייחלו לשנה שקטה כדי  להחזיר את המבריאים אל בית ההבראה.
כלכלית, ענה הבית על הציפיות "יש ממוצע של 10 ימי עבודה ליום לחברות".[151] העבודה נעשית בבית, ואין צורך להרחיק בשביל להתפרנס. בית ההבראה היווה שוק מקומי לתוצרת הקיבוץ, כ- 80% מהוצאות הבית מוצאות במקום. בחורף של סוף שנת 1938 ותחילת 1939, היה מספר האורחים מועט, לכן שיכנו בצריף ששימש את בית ההארחה ארבע משפחות חברים. אך מחג הפורים החלו החדרים להתמלא, בעיקר בשבתות. מרבית  האורחים היו עולים מאיטליה.
1939 - בתום העונה החמישית ציינה לאה ברלין שהיו 6943 ימי הבראה, שהכנסתם הייתה 1989 לא"י. רווח זה הסתכם ב-2697 ימי עבודה שהכניסו 910 לא"י ליום. פירוש הדבר שיום עבודה נתן 335 מיל בממוצע, ומאחר שרוב הכסף הוצא על תוצרת עצמית, התברר שהרווח הכלכלי היה ראוי.
ח.1.ט.3.  שנות הארבעים
ביוני 1940 התפרסם בעלון "קופת חולים", שבחודשים אפריל עד ספטמבר התארחו 634 מחברי קופ"ח  בבית ההבראה. מספר ימי ההבראה הכללי בחודשים אלו הגיע ל- 6445.[152]
ב-1941 עלו מספר ימי ההבראה ב-50% על הצפוי. ב-1941 המחירים הועלו ל-330 מיל לחברי קופת חולים ול-400 מיל לפרטיים. העלאת המחירים התכופה מלמדת על דרך למיין את בעלי היכולת מבין הפונים. 
סיכום חצי עונה ממרץ עד אוקטובר 1941 מלמד על 2154 ימי עבודה שהעסיקו בממוצע 13.6 עובדות ליום, והכנסה של 1701 לא"י. כמו כן, היו 5047 ימי הבראה לעומת 3610 בשנה קודמת[153]. האירוח לשנת 1941  נתקל בקשיים טכניים [154]. סיכום חודש אוגוסט 1941 הראה שהיו 2088 ימי הבראה, שהכניסו 600 לא"י. החל להתגבש צוות עובדות קבוע לבית ההארחה.[155] הסכם ניסיוני לשלושה חודשים עם "קופת חולים" שלח לבית ההבראה כ-600 ימי הבראה בקיץ וכ-300 ימי הבראה בחורף[156].
בשנת 1942 עבר החורף הראשון ללא "עונה מתה". מספר המבריאים היה מועט, אך מספרם גדל משנה לשנה. הרחבת המטבח הפכה לבעיה דחופה, ונבנתה ברכה[157] לרווחת הקיבוץ ואורחיו. ב- 1942 סיכמו את שבע השנים הראשונות להפעלת בית ההארחה, וניתן היה לסכם כשבע השנים הטובות. מ-3947 ימי הבראה ב-1937 הגיעו ל-14,679 ימי הבראה. בבית ההבראה היו כ-60 מיטות, חדר אוכל גדול, חדר אורחים, חדר משחקים ומטבח גדול ומרווח. ברוב הזמן התארחו במקום כ-80 אורחים, חדר האוכל המורחב לא הצליח לענות לדרישות, וחדר המשחקים הפך גם הוא לחדר אוכל. הדבר הקשה על האירוח, בעיקר בימי החורף הגשומים, למרות מספר האורחים בחורף, שהיה נמוך בדרך כלל ב-50%. מספר ימי ההבראה הגיע ל-20,000 וההכנסה ל-10,000 לא"י.[158] במרץ 1942 עלו המחירים שוב ל-600 מיל לפרטיים, 450 מיל לחברי קופ"ח ולאלו שנשלחים ע"י הקופה - 410  מיל.
ביולי 1943, לאחר תשע שנים, הגדלת הבית כבר אינה תלויה בהשגת מימון, אלא במחסור הולך וגדל בעובדות, ומבריאים רבים מתדפקים על דלתות הבית. "זוהי השנה הראשונה אשר מצב העבודה גרם לכך שסידור העבודה היה שמח לקראת הקטנת כל ענף או מפעל מאשר לקראת הרחבתו....".[159]
מחירי האירוח לשנת 1943 בבית ההבראה עלו שוב, ועמדו על 1.050 לא"י לחברי הסתדרות,  0.900 לא"י לנשלחים ע"י קופ"ח, 1.000 לא"י לנשלחים ע"י הוועד למען החייל. לשם השוואה, ב-1935 שילמה קופ"ח 330 מיל למבריא.[160]
באפריל 1944 המזכירות דרשה מקופ"ח ומ"העזרה הסוציאלית" להשוות את מספר המבריאים שנשלחים בחורף לאלו של הקיץ.[161] השנה הסתיימה בשיא של 24,404 ימי הבראה והכנסה של 18,000 לא"י. בית ההארחה שגשג וכבר חשבו על פיתוח מגרשי ספורט.
1945 - תכנית הרחבת בית ההבראה הייתה אמורה לעלות כ-9000 לא"י. המזכירות ביקשה תכנון חוזר שיעמוד במסגרת של 5000 לא"י ,[162] ולבסוף אישרה  הרחבה בסך 6600 לא"י.[163]
במרץ 1946 מתגלעות בעיות בעבודות הגינון,[164] והאספה מחליטה ברוב גדול בעד הבנייה.[165] באפריל נקבע מחירון חדש בהתאם לתעריף שקבע "ארגון בתי המרגוע" בהתיישבות העובדת. מחיר למיטה בחדר רגיל 1.500 לא"י ליום, 1.250 לא"י לנשלחים ע"י קופת חולים, 1.400 לא"י לחברי הסתדרות. בחדרים בעלי מיטה זוגית, התעריף 1.650 לא"י למיטה ומיטת יחיד - 1.800 לא"י. 
העלאת המחירים גוררת, לראשונה, ויכוח חריף במועצת הקיבוץ. קיים חשש שהמחיר יהיה בעוכרי בית ההארחה, מאחר שיתרון הראשוניות אינו יכול לחפות יותר על אזור בלתי מתאים לנופש, בהשוואה לבתי ההבראה ההרריים וחופי הים. "אצלנו תנאים אקלימיים פחות נוחים מאשר ברוב המקומות האחרים ..."[166]. לדעת המתנגדים, העלאת המחיר תדיר את רגלי המבריאים מהמקום, ולכן זו "קלות דעת (להעלות את המחיר) בעיקר בזמן של ירידת המצב הכלכלי". הוויכוח בין החברים מלמד על סחף ניכר ביוקרתו של "בית ישע", שהיה ראשון בתי ההארחה, וגם קרבתו לעיר היוותה יתרון חשוב עד שנות הארבעים[167]. גם  התמחור הגבוה של חדר ליחיד גרר התנגדות בשל הפגיעה בשוויון החברתי - "שני מחירים יוצרים הבדלי רמות" -[168] בין אורחים בעלי יכולת לאלו שיכולתם פחותה. מצב זה איים על יסודות השוויון הקיבוצי והעמיד את בית ההארחה מחוץ לגדר הקיבוצית. למרות זאת, לדברי לאה ברלין, "אינני מפחדת מהבדלי רמות בכל זאת אפשר לקחת... מחיר הגבוה יותר...".[169] המועצה קיבלה את ההעלאה בחלקה. [170]
בשנת 1946 - המצב הכלכלי הושפע מאי היציבות בארץ: "אחרי 'השבת השחורה' ירד מספרם עד ל-40.  לאט לאט נמלא הבית עד כדי 80, והנה באו ימי תל אביב ושוב זעזעו שיווי משקל ...".[171]
הוצאת כספים על פיתוח גן סביב בית ההבראה, שהיה מהיפים בארץ, הדהימה את החברים. הוויכוח מלמד על קונפליקט הקיים בין אידיאל החיים בצניעות, שהוא תולדה של מרד בראוותנות הבורגנית, לבין האהבה ליופי ולאסטטיקה שמרחיבה דעתו של אדם. "אין אנו, לדאבוננו, רגילים להשקיע סכומים גדולים בשיפור המחנה שלנו. זוהי אחת הסיבות שמחננו נראה כך ...".[172] סכום ההשקעה בגן הסתכם ב-1271 לא"י.
במאי 1947 היו קיימים כבר 12 בתי הבראה בקיבוצים. שני בתי הבראה חדשים שהצטרפו באותה שנה היו "עין- גב" ו"משואות-יצחק" (בהרי ירושלים). חלה התפתחות ניכרת גם בבתי ההבראה של קופ"ח. "בורוכוב" על הכרמל שהוחרם בימי מלחמת העולם השנייה לצורכי צבא, חזר לפעול,  ו"ארגון החיילים המשוחררים" פתח בית הבראה משלו ב"תלפיות" ירושלים.
בכינוס "ארגון בתי המרגוע" לשנת 1947 ב"שפיים" עלתה השאלה אם לפתוח את בתי המרגוע כאשר ברקע המצב הביטחוני מתערער. ההחלטה הייתה חיובית, מאחר שארגונים גדולים[173] עומדים לשלוח בכל מקרה את עובדיהם לנופש. במקביל פרסם הארגון נתונים על ההשקעות בענף ההארחה בקיבוצים. לפי אומדן משוער, נכון ל-1947 הושקעו כ-200,000 לא"י בהקמת בתי הארחה, וההכנסה הגיעה ל-137,000 לא"י, מזה 100,000 לא"י לקופות המשקים. הכנסות אלה הביאו לכך ש"בתכנון משק חדש מביאים עתה המוסדות המיישבים בחשבון פתיחת בית הבראה במקרה שתנאי המקום מאפשרים זאת, בעיקר ביישובים שבהרים ובקרבת הים".[174]
סיכום שנת 1946 הראה שהכנסתו של "בית ישע" הגיעה ל-27,300 לא"י, ושהושקעו 7682 ימי עבודה. נתונים אלו מחזקים את הדעה הרווחת היום, שהתיירות נוטה להשלים פערים שנוצרו עקב אירועי בטחון. "חודש מרץ היה במזל המצב הצבאי, והאורחים היו מעטים, אך באפריל כבר היו לנו ב-230 ימי הבראה יותר מאשתקד בחודש זה."[175] סיכום כלכלי הראה שהבית רכש לעצמו ידידים רבים דווקא הודות למזון הצמחוני והדיאטטי[176]. סיכום של אחת עשרה שנות פעילות מלמד על התחלה בת 3050 ימי הבראה ב-1935, מול 24,500 ימי הבראה ב-1945.[177]
בינואר 1948 בית ההבראה שמם "רק שניים שלושה אנשים מסתובבים בו".[178]  העובדים התקשו לדעת כמה זמן ניתן יהיה להחזיק את הבית ריק, והתנחמו בכך שלא סגרו את הבית אפילו ליום אחד, כולל בתקופת המאורעות שבין 1936-1939. ביולי  נסגרו כל בתי ההבראה.  קשה היה להשיג ידיעות על מצב בתי ההארחה בעיקר משום שמזכירות "ארגון בתי המרגוע" הייתה ב"קריית ענבים". לאחר חמישה חודשים של "מאבק עיקש"[179] להחזיק את בית ההבראה פתוח, נפלה לידי החברים הזדמנות כלכלית טובה לארח את החיילים הפצועים. העובדה שהבית היה צמחוני סייעה באירוח חיילים הדורשים דיאטה מיוחדת וחיילים שצרכו אוכל כשר. 
סיכום תפוסת הבית מתחילת מלחמת העצמאות מראה: 2003 ימי הבראה בנובמבר 1947,  370 בדצמבר, ו- 22 ימי הבראה בינואר 1948. 155 יום בפברואר, 277 במרץ ו-481 באפריל כולל פסח. במאי מתחילה התאוששות ומספר ימי ההבראה עולה ל-1398. ביוני 2960 ימי הבראה, וביולי  2226 ימי הבראה.  בחודש זה התפוסה הגיעה למאה איש ומעלה ליום, והדרישה למקומות הייתה בעליה. בעצם ימי המלחמה הייתה התפוסה של 120-125 איש ליום. הבית היה צר מלהכיל את כל המבריאים, ולכן הוכנסה מיטה נוספת לכל חדר, בעיקר לחדרי היחיד. גם התפוסה בעונת החורף הייתה מובטחת ללא חוזה רשמי. הצבא שלח חיילים רבים, ולכן לא ניתן היה להיענות למבריאים פרטיים, שלא חדלו להתדפק על דלתות הבית. בספטמבר ובאוקטובר 1948 הגיע הבית לשיא של 3700 ימי הבראה, ועול העבודה נפל כרגיל על גרעין מצומצם של עובדים.[180] באוקטובר 1948, תוך כדי  המלחמה, הועלו שוב התעריפים ב"בית ישע": חברי הסתדרות - 1,650 לא"י, אלו שאינם חברי הסתדרות - 1,800 לא"י, תוספת 200 מיל לחדר יחיד ליום. מחירי ארוחות בודדות - 450 מיל וארוחת צהריים -  550 מיל. [181]
באפריל 1949 הסתיימה מלחמת העצמאות, ואיתה הסתיים פרק האירוח של החיילים המבריאים,  שהמשיכו לאייש 20 מקומות ב"בית ישע" באופן קבוע עד 1952.[182]
על מנת לחזור ולארח  אזרחים,[183] נשקלה האפשרות לצרף לבית ההארחה את בית "זקס" ששימש את החיילים, לאחר שיפוץ מתאים. לחג הפסח ולשבועות היו הזמנות רבות, והמחירים האמירו  שוב ב"בית ישע". מחירי "ארגון בתי המרגוע" האמירו בהתאמה.[184] המקום סודר להכיל 100 אורחים, ז"א החדרים הזוגיים וחדרי היחיד הוחזרו למתכונתם המקורית.[185]
שנת תש"ט הסתיימה ב-30,000 ימי הבראה, וקיוו להגיע בתש"י ל-40,000 ימי הבראה (צפי  שלא התגשם). תכניות שיפוץ היו בהישג יד, אך כל הצלחת הפיתוח הייתה תלויה במחסור בעובדות שהיו מוכנות לקחת את המפעל לידיהן.[186]
ח.1.ט.4. שנות החמישים
שנת תש"י הסתכמה ב-30,000 ימי הבראה. בתשי"א היו 35,000 ימי הבראה, ובארבעת החדשים הראשונים של תשי"ב היו 2000 ימי הבראה יותר מבשנה קודמת. מספר המבריאים הנמוך ביותר היה 54, ובינואר 1952 היו 71 מבריאים. העלייה במספר המבריאים בחורף שיקפה את הגידול האבסולוטי באוכלוסייה, כשבמקביל צמח מספר הזקוקים להבראה, בעיקר כתוצאה ממצב התזונה בארץ - ה"צנע"[187]. לקראת הקיץ הוחלט לערוך שינוי יסודי בחלוקת מקומות ההבראה. בין השאר הייתה התחייבות "להעמיד בבת אחת 75 מתוך 100 מקומות ההבראה שמכיל הבית לרשות ועדי הפועלים ומוסדות אחרים, אשר התקשרנו בחוזים לעונה זו. נהדפנו להתקשרות זו כדי לקבל הלוואה שתאפשר לנו הבנייה ההכרחית בבית ישע. התנאים הם: על חשבון כל מקום הבראה בעונה, כ-600 ל"י הלוואה. ההתקשרות בוצעה ע"י ארגון בתי המרגוע במשקי העובדים, הכוונה סה"כ ל-580 מקומות הבראה. החלוקה הייתה לפי הפרופורציה של בית חופש. במספר זה, כאמור, אנו חייבים לתת 75 מקומות וההלוואה שנקבל היא כ-40,000 ל"י".[188]
ההלוואה אמורה הייתה לאפשר את בניית השלב הראשון של בניין בן 24 מקומות הבראה שיחליף את הצריף הקיים. בשלב שני תוכננה בניית חדר אוכל ל-120 איש, וחדר האוכל הקיים אמור היה להפוך למועדון "שקט". ההתקשרויות עם "מוסדות" פתחה עידן חדש ב"בית ישע", שבו רבים מהלקוחות הפרטיים נדחו מחוסר מקום.[189] עיקר החידוש התבטא בשינוי פלח הלקוחות מ"אליטה" חברתית למעמד הפועלים העירוניים.
תחילתו של השינוי הייתה כבר במלחמת העצמאות, כאשר החיילים הפצועים לא הסתפקו באוכל צמחוני, והרופא המטפל בהם ציווה לספק להם בשר ודגים. עד מלחמת השחרור לא היו ל"בית ישע" התקשרויות עם ארגונים בגלל הצמחונות. הצלחתו הכלכלית של בית ההבראה שנשענה על צוות מאוד מצומצם של חברות, הגבירה את הרצון להמשיך ולהרחיב את המקום בעזרת הלוואות. הדרך לקבל הלוואות נוחות הייתה במכירה מראש של מקומות הבראה לארגונים ולמוסדות. ריבוי בתי ההבראה ומיקומם המועדף העלה חשש לנסיגה ברווחיות, דבר שביקשו למנוע ע"י הרחבת הבית והתקשרויות לארגונים. 
ב-1954, לאחר שנים של "שירות", העבירו את "הצריף",[190] והחליטו לבנות במקומו את האגף החדש[191].
ב-1957 העמיד "מפדה חסר עבודה" את בתי המרגוע במצב מיוחד. אמנם נמצאו ועדי עובדים וקופות תגמולים של מקומות העבודה הגדולים, שלמרות המצב הצליחו לשלוח את עובדיהם להבראה למשך 7 ימים, אך התחרות עם בתי ההבראה של "מרגוע לעובד",[192] שהיו מפוארים (כדוגמת בית המרגוע "מגידו"[193] ובית המרגוע באשקלון), ובעלי תכולה גדולה יותר במשך כל השנה,  נתנה את אותותיה בתפוסת בתי ההארחה בקיבוצים. החדרים בבתי ההבראה של קופ"ח כללו את כל הנוחיות, ולראשונה הונהג בהם נופש משפחתי במחירים נמוכים ב-3-4 לירות ממחירי בתי ההבראה בקיבוצים. באותה העת היו ב"בית ישע" רק 25% מהחדרים צמודי שירותים, 55% ללא שירותים צמודים, ו-20% של החדרים היו במקומות ארעיים כמו הצריף ובית זקס, ואף בחדר האוכל היו לא מעט בעיות.
ועדת התקציב אישרה אמנם את ההרחבה ב-20,000 ל"י, אך הדבר התעכב זמן לא רב, עד שנפתח ב-1958  חדר האוכל החדש,[194] שהכיל 114 מקומות.
ב-1959 היה בית ההבראה מלא במשך כל השנה, ופעל ללא עבודה שכירה.[195]
ח.1.ט.5. שנות השישים
בחורף שבין אוקטובר 1959 למאי 1960 הייתה התפוסה בבית ההארחה ב-1500 ימי הבראה יותר מהעונה שעברה.  בנות מכתות י"א וי"ב סייעו לעובדות הוותיקות.
במאי 1961 נחנך אגף חדש,[196] ובפברואר 1963 שוב נדרשה הרחבה, על מנת למשוך את אותם נופשים היוצאים לחו"ל. "בית ישע" שינה שוב את אופיו מבית הארחה למטרות נופש, לסנטוריום לניצולי השואה. הקיבוץ פנה אל "ועדת פיצויים", המכוונת את נפגעי הבריאות לסנטוריום ולהחלמה, וועדה זו מצאה את "בית ישע" מתאים לארח  70 מבריאים ליום בקיץ, ושניים שלושה  מקומות בחורף.  זמן השהייה של כל ניצול היה חודש ימים.[197] כמות המבריאים חייבה צוות מלא של עובדים כל השנה, ואספת הקיבוץ אישרה זאת בתנאי שזה ייעשה בעבודה עצמית. הצוות אמור היה לכלול 35 עובדות ולהסתייע בבנות כיתה י"ב. ההתקשרות עם "ועדת הפיצויים", עוררה שוב את החשש שהדבר יביא להפסד המבריאים הפרטיים.[198]
בהמשך השנים עד 1967 "בית ישע תופס את המקום השני בין ענפי הייצור במשק במספר העובדים בו... בהיותו ענף של חברות הגיע לתמורה גבוהה ביותר עבור עבודה וההון שהושקעו בו... אין ספק שרמת התחזוקה ורמתו הכלכלית של "בית ישע" מהווים הישג של החברות העובדות בו. אגב, בתקופה של מאבק לשכר של (הכנסות) לאחר תשלום הוצאות ישירות ב"בית ישע" היא קרוב ל-60% לעומת 45% בממוצע של כל יתר המפעלים. כל היתרה בזאת היא במזומן, כלומר לעומת יתר המפעלים שכ-30% עד 40% מהמחזור חייבים בריבית אין בבית ישע כמעט כל ריבית על המחזור... לכל משק בעיות נזילות... כלומר מחסור במזומנים. למפעל כבית ישע יש בשטח זה חשיבות כללית וחברתית גדולה".[199] את קיומו של בית ההארחה מלווה בעיית כוח האדם[200] ותנאי העובדות[201].

 

ח.1.י. סיכום
לסיכום דברי ימי "בית ישע", בית ההארחה הראשון בקיבוצים, ניתן לומר שתפקידם של החברים בהכרעה על הקמת בית ההארחה היה שולי. ההירתמות למשימה הייתה אקראית במפגש עם ישע סטמפר וגם בעובדה שקופ"ח לא קנתה את המקום. המקום היווה גורם כלכלי חשוב, בעיקר למזומנים שכה חשובים לחקלאי. אופיו הצמחוני העניק לו במשך שנים רבות גוון אליטיסטי, שהפך את המקום ל"בועה" יפה ומיוחדת, שמשכה אליה את סקרנותם של החברים מתוך המחנה האפור, דבר שהיווה כר לחיכוכים רבים. בית ההארחה עשה מאמצים ניכרים לעמוד בקו האידיאולוגי, לא תמיד בהצלחה, אך הפעילות החברתית בתוך בית ההארחה וההתרמות לנושאים לאומיים היו החלק המוצלח של מאמץ זה. לאחר גלגולים רבים ושינויי צורה בעטיו של הזמן שינה בית ההארחה את אופיו מבית הארחה צמחוני לבית הארחה רגיל, וככזה לא הייתה לו יכולת להתחרות עם בתי ההארחה החדשים שנבנו עם השנים. בסופו של דבר סגירתו נמנעה בזכות ניצולי השואה שהחליפו את האורחים המיוחדים שהגיעו קודם לכן. ניצולי השואה היו בלתי רצויים מבחינה חברתית, למרות שההכנסות היו ראויות, ולכן סגירתו של בית ההארחה בשנת 1982 הייתה צפויה ובלתי נמנעת.

 
ח.2. עין-חרוד
ח.2.א. מבוא
קיבוץ "עין חרוד מאוחד" שוכן בעמק יזרעאל המזרחי על הכביש המוליך מעפולה לעמק הירדן. הקיבוץ שייך לזרם "הקיבוץ המאוחד" שהיה הגורם להקמתו.
חברי "עין חרוד" הינם בני העלייה השנייה והשלישית יוצאי רוסיה. באלול תרפ"א - ספטמבר 1921, עלו 75 חברים מ"גדוד העבודה" על שם יוסף טרומפלדור וחנו על גדות מעיין חרוד שבגוש נוריס. חברי "הגדוד" היו חלוקים על טיבה של הקומונה שהקימו, ועיקר הבעיה היה במחלוקת בין הקבוצה שראתה ב"גדוד העבודה" קומונה על אזורית שאמורה לחבוק את פועלי כל הארץ,  לבין הקבוצה שראתה חשיבות בכיבוש הארץ ובהתיישבות החקלאית. אותה קבוצה שתבעה טיפוח המשק החקלאי הגדול הקימה יחד עם "חבורת העמק" קומונת עבודה מקבילה ל"גדוד העבודה", אך מצומצמת יותר.
קיבוץ "עין-חרוד" הפך לזרם קיבוצי שנקרא בתחילה קיבוץ "עין-חרוד" ואח"כ "הקיבוץ המאוחד". אפיינה אותו העובדה שראה בהקמת יישובים חקלאיים עצמאיים חשיבות, אך נטל על עצמו ייעוד נוסף: להקים קיבוצים גדולים ומגווני תעסוקה, על מנת להשיג הצלחה כלכלית להתיישבות הקומונאלית. עד אז התבטאה ההתיישבות הקומונאלית בהתיישבות בקבוצה "קטנה" ואינטימית, ובגלל מיעוט חבריה לא הגיעה לשגשוג כלכלי.
חברי "עין חרוד", בני העלייה השניה והשלישית, היו חלוצים לא רק במובן השגור של המושג, אלא הנהיגו את ציבור הפועלים למען השגת יעדים פוליטיים ולאומיים. עובדת היותם של רבים מחברי הקיבוץ בעלי תפקידי מפתח לאומיים הפכה את הקיבוץ למרכז שאליו הגיעו אישים פוליטיים וציבוריים מרחבי הארץ והעולם.
"עין חרוד של אז הייתה 'מקום עליה לרגל' לכל ה'מי ומי' מן הארץ והגולה וכן לאנשי הממשל הבריטי. שחקנים מתיאטראות היו באים להציג ונשארים לאכול וללון. הדלות הייתה גדולה, השולחנות בחדר האוכל היו מבטון ומוזאיקה והספסלים מעץ, כלים מפח וסכו"ם מבדיל. כיצד להיות מכניסי אורחים כראוי בתנאים הללו?"[202]
חלק מהאורחים ניתן היה לארח כ"פרימוס", כלומר הכניסו חבר שלישי לתוך חדר של זוג חברים, אבל חלק גדול ובעיקר את אלו הבאים מחו"ל - לא ניתן היה להלינם. כך נוצר מצב שאילץ חברים לא מעטים לפנות את דירותיהם, וזאת בנוסף לאורחים האישיים שהיו לכל חבר ושמדי פעם הגיעו לביקור.
כאן המקום להרחיב מעט את ההסבר על תופעת "הפרימוס" שנכון להיום כמעט לא ניתנת להבנה. "פרימוס" היה חבר רווק שהוכנס כשלישי לחדרם של זוג נשוי. על החיים בצל "הפרימוס" ניתן ללמוד מסיפורה של מלכה: "גרנו שתי משפחות בחדר קטנטן עם שני 'פרימוסים'.[203] לי כבר היה ילד, ואני זוכרת את ההרגשה כאשר רצית קצת באינטימיות עם בעלך, אבל אף פעם לא היית לבד... ואת תמהה, האם הם ישנים או לא? ואם הם ישנים, האם אנחנו יכולים להיות עצמנו? האם הם ישמעו או לא?" האם נלוו לכך כעסים? "אני לא יודעת. לא הרשיתי לעצמי רגשות כאלה, אבל ההרגשה הפנימית הייתה נוראה".[204]
 
ח.2.ב. שנות השלושים
בית ההארחה ב"עין-חרוד" נדרש כבר בשנים הראשונות לקיומו של הקיבוץ. הצורך גבר עם התגבשותם של שלושת הזרמים הקיבוציים,[205] שהתחרות ביניהם דרשה גיבוש עמדות בכל נושא שעלה על הפרק, ובעיקר היה צורך בשיתוף פעולה בין המנהיגים המובילים למנהיגים בשדה.  "הקיבוץ המאוחד", בניגוד לשני הזרמים האחרים, היה מאוד מיסיונרי ושאף להביא את משנתו לציבור גדול. לכן היה צורך בקשרים בכל  הארץ, ובעיקר עם הנוער והמנהיגים בתפוצות.
על פי תכתובת דלה בנושא הקמת בית הארחה, נראה שהיוזם והדוחף לנושא בשנות השלושים היה החבר ציזלינג, אחד החברים הבולטים של "הקיבוץ המאוחד". הוא טיפל בבעיות האירוח בקיבוץ וראה בתיירים ובמבקרים דרך להפיץ את דבר "הקיבוץ המאוחד".
ב-1934 נשלח ע"י הוועד הפועל של "ההסתדרות" מכתב בחתימתה של גולדה מאיר (מאירסון)[206] הממוען לברץ, איש דגניה, ולציזלינג, איש "עין-חרוד". במכתב מדווחת גולדה על כך שקפלן קיבל  תשובה שלילית מקרן היסוד וגם ממחלקת ההתיישבות בנושא הקמת בתי הארחה, "דיברתי עם אוליצור, ריזנר וגרונובסקי, וכולם הסכימו שצריכים להקים בתים בשתיים שלוש נקודות לעונה הקרובה. אוליצור וגרנובסקי חושבים שהבתים צריכים להיות רק ל-6-8 מקומות ולא ל-20 שאני דרשתי. התברר שגם לטירנובסקי מפלשתינה-לויד יש עניין בסידור הזה. גם איתו דברתי ארוכות על סידור עניין התיירות בכלל...".[207] המכתב מלמד על כך שהצורך היה קיים,  וההתכתבות בין ציזלינג וגולדה מאיר בנושא זה המשיכה גם ב-1935, כאשר ציזלינג כותב "מה בדבר הבית לאורחים? עכשיו העונה, ואנו כאן מרגישים את פרשת התיירים בכל תוקפה: יום יום, עשרות עשרות. כמובן שלעונה זו כבר אין תקנה, וחבל. סו"ס יש סידורים שאפשר היה לעשותם: אגרת, כרטיס אורח, הדרכה. ונראה כנראה שצריך לעשות את ההכנות עכשיו בכל אופן שאם עניין הכסף לבית גמור, ואם המקום אצלנו לא צריך לדחות את תחילת הבניין. ומה בדבר הוצאת חוברת?"[208]
חודשים אח"כ נשלח מ"הסוכנות היהודית" מכתב ממוען למשק עובדים "עין חרוד" ובו "הנדון: הקמת אכסנייה לתיירים".[209] המכתב מזמן לפגישה שתברר סופית את אישור התכנית לבניינים עבור אכסניית תיירים. כל התכניות לא השיגו בשלב זה את יעדן – בניית בית הארחה.

ח.2.ג. שנות הארבעים
בין שנת 1935 לשנת 1947 אין תיעוד בנושא בניית בית אורחים או אכסניית תיירים, אך הצורך הביא לכך שכאשר נפלה לידיו של החבר מירמנסקי-מירום ההזדמנות להשיג מימון עבור בית הארחה, הוא לא שכח את קיבוץ "עין חרוד" ואף דאג להעדיף את "עין חרוד" על פני קיבוצים אחרים, דבר שהביא בסופו של דבר להקמת בית הארחה - המלון.
בית ההארחה הוקם בתרומתו של בן פול ברסלי להנצחת אחותו ברסלי כהן, שנהגה להתארח בקיבוצים בביקוריה בארץ. ברסלי כהן הייתה בעלת חנות נעליים בלוס אנג'לס שתמכה במגבית של ההסתדרות. ביקוריה בארץ בשנות ה-30 היו במסגרת היותה מנהיגת ה"פיוניר וומן", קבוצה של נשים ציוניות סוציאליסטיות. היא נהגה להציג להן את הקיבוץ כדוגמה לאורח חיים קולקטיבי. "עין חרוד" ו"איילת השחר" היו בין הקיבוצים  שזכו לביקורים אלה.
מעדותו של סעדיה גלב,[210] שהיה איש הקשר שלה לקרן המגבית של ההסתדרות, עולה, שסידורי הלינה בקיבוץ הקשו על ברסלי כהן, והיא סברה שיהיה ראוי שבקיבוץ יהיה מקום לאירוח מבקרים, מבלי שהאירוח יכביד על פרטיותם של החברים. מקום כזה יעניק לאורחים תנאים טובים מעט משל החבר על מנת לגשר על הפער שבין תנאי החיים בקיבוץ ותנאי החיים להם הורגל התייר. ברסלי כהן נפטרה מבלי שרעיונה יצא לפועל. אחיה, בן פול ברסלי, ביקש להנציח את שמה  בבניית אכסניה בקיבוץ בתרומה שתינתן למטרה זו באמצעות מגבית ההסתדרות.
סעדיה גלב, שהיה באותה שעה סגן מנכ"ל המגבית, הציע שבית ההארחה ייבנה ב"כפר- בלום", אך ישראל מירמנסקי-מירום, שהיה אז נציג הוועד הפועל של ההסתדרות בארה"ב, ובעבר גזבר הוועד הפועל של ההסתדרות, התנגד. ההתנגדות תורצה בכך שיש להציע את התרומה לקיבוץ ותיק כמו "עין חרוד" או "איילת השחר" ( שניהם היו שייכים ל"קיבוץ המאוחד"[211]), משום שרק קיבוץ ותיק יוכל לטפל באורחים בצורה נאותה. סעדיה גלב, חבר כפר בלום השייך לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, לא ויתר, והדבר הובא להכרעת הוועדה המרכזת של ההסתדרות.[212]
בפברואר 1942 נשלח למזכירות הקיבוץ מכתב, ובו מתוארת פגישה מקרית בין אחד מאנשי הוועד הפועל לבין איזנשטדט, מהמרכז המטפל במלונות של ההסתדרות. תוך כדי שיחה מסתבר שבניית בתי הארחה ע"ש ברסלי כהן הפריעה לתכניות של המרכז "שהם תכננו תכנית בכלל (וטרם ויתרו על כך) להקים מלון-מלון בכל גוש התיישבותי..."[213]. עובדה זו מלמדת על ביקוש גבוה לביקורים בקיבוצים בקרב תיירים מבית ותיירים מן החוץ.
בן פול ברסלי, שהיה בנעוריו אנרכיסט ולעת זקנה החל להתקרב לציונות דרך תנועת הפועלים, התחייב לתרום 25,000 דולר, והסכים לקבל את הכרעת הוועדה המרכזת של ההסתדרות. זו פסקה ש-25,000 דולר יתחלקו שווה בשווה בין קיבוץ "עין-חרוד" לקיבוץ "איילת השחר", בתנאי שהבניינים יקראו על שמה של ברסלי כהן.
"עין-חרוד" היה קיבוץ הדגל של "הקיבוץ המאוחד", והתרומה שהתקבלה, ע"ס 7600 שטרלינג, ניתנה בכמה תנאים: הקיבוץ אמור היה להשקיע כ-1500 שטרלינג שיוחזרו לו מההכנסות של בית ההארחה; השותפות עם הוועד הפועל של ההסתדרות תעניק לזה זכות למנות "ועדה מיוחדת להסברה הסתדרותית בין התיירים"; כמו כן "אין זה מלון לאורחי ההסתדרות, אלא בית תיירים אשר ישא את שמה של ברסלי כהן... הבעלות היא לחברת העובדים...". [214] הצרכים היו אחרים, אך תנאי התרומה דרשו שתינתן עדיפות לתיירים, וכך היה. "המשק רשאי לאכסן בבית הזה אורחים או של הגוש, באם אין זה פוגע באכסון תיירים",[215] ובאספה כללית בקיבוץ "הוחלט למסור למזכירות את ההצעה על הקמת בית אורחים ולגמור עם הוועד הפועל של ההסתדרות על תנאי ההלוואה והחזרתה". [216]
בפברואר 1946 נחתם זיכרון הדברים בין ההסתדרות ובין קיבוץ "עין חרוד", ובו חוזרים ומדגישים את הבעלות של חברת העובדים ע"י הוועד הפועל של ההסתדרות. "על מנת להקים בארץ בתי אכסניות לתיירים...",[217] הקיבוץ אמור להתחייב לקבל על עצמו "את האחריות המלאה לשירותים ולהזנת התיירים... וכן שהאוכל יהיה כשר, למען אפשר לכל תייר יהודי ליהנות מהבתים ומההסבר ההסתדרותי אשר יינתן בבתים אלה לתיירים המעוניינים בידיעת הפרטים ממהותה של ההתיישבות העובדת על כל צורותיה."[218] הבית אמור היה להכיל 8 חדרים לפחות, שיתאימו ל-20 מיטות קבועות לתיירים. חדר האוכל יכיל כ-30 מקומות לפחות, מטבח עם סידורים לכשרות וכו'. החוזה נחתם, וביוני 1946 יידעו את האספה הכללית שיש צורך להשקיע בבניין בית ההארחה עוד 1000 לא"י נוסף ל-1200 לא"י שהמשק הסכים מראש להשקיע.
במאי 1947 נבחרה אוטיה בסביץ "להנהלת הפונדק",[219] והקיבוץ נדרש לסלק מספר התחייבויות כספיות שלא עמד בהם על פי החוזה. בין השורות ניתן ללמוד על קיומה של ועדת תיירות בירושלים שמתפקדת כגוף שיש בכוחו לסייע כספית, וקיבוץ "עין חרוד" זוכה להקצבה בסך 2000 לא"י ו"איילת השחר" רק ב-1500 לא"י[220]. באותה שעה הגיעה הבנייה לשלבי סיום, כאשר הקק"ל מקשה  על קבלת הלוואה חיונית מלשכת התיירות.
בין ה-15 ל-20 ביוני 1947 "באים מארצות הברית ידידים רבים של הקרנות הלאומיות ושל ההסתדרות, וכמו כן אחד מראשי המפעל הציוני מפיטסבורג אשר לו נמסר, כנראה, לפתוח בפונדקים...".[221] באוגוסט מחליטה מזכירות הקיבוץ על פתיחת בית הבראה במלון.[222] האזכור היחיד שנמצא בנושא בית ההארחה–המלון בעלון הקיבוץ, הוא מספטמבר 1947: "נגמר בניינו של בית האורחים. הבית מתנוסס במעלה גבעת קומי ומשקיף על פני העמק. נועד לשמש אורחים ומבקרים שיישלחו לעמק ע"י מרכז ההארחה והתיור של ההסתדרות. בית האורחים ישא את שמה של הח' בתיה ברסלי-כהן שרובו של הבית נבנה מכספי עיזבונה (המשק השתתף בבניין בסכום של 1200 לא"י). עתה קבלנו מלשכת התיירות של הקהק"ל הלוואה (בתנאים נוחים) לשם קניית הציוד הפנימי והסידורים האחרונים, ובחודשי הסתיו הקרובים ייפתח הבית לאורחים."[223]
בית ההארחה שיכן במהלך מלחמת העצמאות את אנשי כפר סאלד,[224] ובינואר 1949 מקבל הקיבוץ מכתב מהוועד הפועל המאיץ בחברים לפתוח את בית ההארחה, משום ש"ענייני התיירות בארץ מכל העולם נעשים דחופים וחיוניים מאוד. נציגי המדינה בארה"ב, באפריקה ובאמריקה הדרומית וכו' מודיעים על תנועה גדולה לביקורים למדינה. הוועד הפועל של ההסתדרות מעוניין להבטיח בעוד מועד את פגישתו עם התיירים על כל זרמיהם וצבעיהם, למען הבטיח הסברה נכונה ותיאור אמת לדרכה ולפעולותיה של ההסתדרות."[225] המכתב מאיץ בקיבוץ לפנות את החדרים ולהכשירם לאירוח במהירות. מכתב דומה מקבלת אוטיה בסביץ כמנהלת המלון.[226]  תשובתו של הקיבוץ לדרישה היא ששישה חדרים פונו עם עזיבתם של אנשי כפר סאלד, וארבעה חדרים עדיין תפוסים ע"י חברי משק. הקיבוץ עשה את כל הנדרש על מנת לפתוח את הבית ב- 15.3.
המקום הצריך הנהלה[227]שנבחרה.[228] בפברואר היה בכוונתו של הוועד הפועל להזמין את פול ברסלי מפיטסבורג לבוא לפתיחה החגיגית של הפונדקים ב"איילת השחר" וב"עין חרוד".[229]
 
ח.2.ד. שנות החמישים
ביוני 1951 העניקו לבית ההארחה מעמד של בית הארחה לתיירים, דבר שחייב שירותים בסטנדרטים קבועים מראש.[230] ב-1952 מקבל המקום אישור כבית הארחה העומד לרשות המועצה האזורית עבור תיירים אורחי המדינה ופקידי מוסדות הממשלה,[231] ואכן היו פקידי ממשלה רבים שבתוקף עבודתם באזור נשארו ללון במלון ולהנות משירותיו.[232] מירמינסקי–מירום דאג כנציג "הוועד הפועל" לדרוש דיווח מפורט על פעילות הבית,[233] ואוטיה דאגה לתת תשובות לליקויים.[234]
העבודה בבית ההארחה התנהלה הרחק מחיי הקיבוץ, וחבריו ראו בבית ההארחה עוד מכשיר המסייע להפצת רעיון הקיבוץ, כאשר גם "ההסתדרות" עושה בו שימוש לצורכי תעמולה משלה.  חשבונות הבית, שנוהלו בנפרד מהקיבוץ, חיזקו את התחושה שהמלון הוא פונקציה חוץ-קיבוצית, שהקיבוץ זוכה רק להחזר השקעותיו ומרוויח את שכר עבודתן של העובדות.
למרות היותו של המלון "מחוץ למחנה", הוא יצר בעיות עבודה שהאספה הכללית נדרשה לטפל בהן, וזאת משום שהעבודה הייתה תובענית מאוד לאורח החיים הקיבוצי, שבו העובדת מסיימת את עבודתה בשעות אחה"צ והולכת לבלות עם ילדיה. היתרונות של המלון באו לידי ביטוי בשעה שהקיבוץ ביקש להסתייע במלון על מנת לארח גורמים מטעמו, או כאשר הקיבוץ יזם אירועים תיירותיים סביב חגי המשק המיוחדים שעניינו תיירים. אחת הדוגמאות הייתה חג ארבעים השנה לעלייה לקרקע ב"עין-חרוד",[235] שבו הוצע לתיירים לקבל מידע לא רק על סיורים באזור "אלא גם על אירועים מיוחדים האופייניים לארצנו".[236]
 
ח.2.ה. סיכום
בשעה שקיבוץ "עין חרוד" שיווע לבית הארחה, הקימו כזה ב"גבעת ברנר" ובמקומות רבים נוספים. קיבוץ "עין חרוד" נאלץ לחכות כעשור מאז הקמתו של בית ההארחה הראשון, כדי לממש את הצורך בבית הארחה. כאשר סוף סוף הוקם, היה שונה מבתי הארחה בקיבוצים במספר מובנים. ראשית, בית ההארחה הוענק כתרומה שהחברים נדרשו לאשרה בלבד, ההשקעה הכספית הייתה קטנה והיא הוחזרה עם תשואה נאה. שנית, בית ההארחה נבנה מחוץ לחצר הקיבוצית, ולכן השפעתו על חיי החברים הייתה מועטה מאוד. דבר זה בא לידי ביטוי בכך, שאין הבית מוזכר כמעט בעלון הקיבוץ. חברי "עין-חרוד" היו מורגלים בביקורי אורחים רמי דרג, לכן האורחים במלון לא היוו אטרקציה מיוחדת. הבדל נוסף קשור לאחזקת הבית שהיה בשליטת יחיד, או ליתר דיוק בשליטתה של  אוטיה בסביץ, שהקדישה עצמה למקום, ואף התגוררה בו. לכן הייתה בעלת מנדט בלתי כתוב לנהל אותו על פי רוחה.  רוחה הייתה רצויה מאוד על האורחים, אך לא תמיד על העובדות לצדה. ואכן, כאשר עזבה אוטיה את המקום לאחר שנים רבות של פעילות, לא היה מי שייכנס לנעליה, והבית נסגר לאחר זמן קצר.
מבחינה כלכלית היה הבית רווחי אך נותר קטן, ולא היווה תחרות לאף אחד מהענפים הקיימים. אין תיעוד על כך שעבודה שכירה היוותה בעיה, וגם לו הייתה מתעוררת בעיה כזו - השותפות עם ההסתדרות יכולה הייתה לפתור  את העסקתם כשכירים מטעמה.  (כמו בקיבוץ "הגושרים"). מאחר שהאורחים הגיעו למקום על מנת למלא משימה כלשהי, לא היה צורך לבדרם, ומשך השהייה שלהם היה תלוי במשך הפעילות אליה באו. מקומו של בית המלון בחיי הקיבוץ מלמד על התרבות המזרח-אירופאית של החברים, שלא העריכו את הענף, אך ראו בו כורח מציאות בלבד.  
 
ח.3. דורות
קיבוץ דורות שוכן בדרום שפלת החוף, מרוחק כשמונה ק"מ דרומית מזרחית משדרות, בשכנות הקיבוצים רוחמה, גבים, ניר עם ומפלסים. הקיבוץ שייך ל"איחוד הקבוצות והקיבוצים".
הגרעין הראשון היה מכונה "קיבוץ עליה ו" של "החלוץ" בגרמניה. הוא עבר הכשרה בגרמניה, חבריו עלו לארץ בתחילת 1933 והתחלקו בין הקיבוצים "גבעת ברנר", "נען", ו"קבוצת חוגים -בית השיטה". קבוצה נוספת שעלתה לארץ במאי 1933 הופנתה להשלמת קיבוץ "גבעת השלושה", ומתוכם התגבש גרעין שייסד את קיבוץ "דורות". רוב חברי הגרעין היו חברי תנועת "הבונים" בגרמניה, חלק אחר היה צברים בוגרי תנועת "חוגים", ואליהם הצטרפו מאוחר יותר חבורות נוער מגרמניה ויוצאי נצ"ח מצ'כיה ולטביה.
הקבוצה עלתה בדצמבר 1941 להתיישבות באזורים "האסורים" על פי הספר הלבן הבריטי.
 
ח.3.א. בית ההארחה בשנות הארבעים
קיבוץ "דורות" אינו מצוי על מפת התיירות של היום ולא היה אזור תיירותי בשנת 1947, כאשר נחתם הסכם בין הנהלת "קרן היסוד" לבין קיבוץ "דורות" על הקצבה של 1500 לא"י לשם הקמת אכסניה לתיירים ב"דורות". על פי החוזה, התחייבה דורות להקים בשטח המשק אכסניה לתיירים בכספי הוועדה להקמת אכסניות בנקודות חקלאיות מטעם דרום אפריקה, ועדה שהונחתה ע"י הפדרציה הציונית בדרום אפריקה. 
האכסניה הייתה אמורה להתנהל ע"י קיבוץ "דורות" כאשר "האכסניה תשמש בראש ובראשונה לצרכי תיירים מחוץ לארץ וזכות קדימה תינתן לתיירים מדרום אפריקה, אשר יביאו אישור מטעם ההנהלה או מוסד אחר... כגון לשכת מודיעין לענייני תיירות שליד הסוכנות היהודית לא"י. במידה והאכסניה לא תהיה תפוסה ע"י תיירים מהסוג הנזכר... אפשר יהיה להשתמש בה לאכסון אורחים אחרים מחוץ או מהארץ, בתנאי שאף אורח לא יישאר באכסניה יותר מ-4 ימים...".[237]  על פי החוזה אמור המקום לספק לינה, כלכלה ושירותים נוספים שיינתנו ע"י חברי הקיבוץ. "דורות מתחייבת להחזיק תמיד את האכסניה במצב שיתאים לאכסון תיירים ולדאוג לשלמות הציוד, ניקיון וכו'..."[238].
בית ההארחה הקיף 4 חדרי דירה, חדר מקלחת ושירותים. נבנתה מרפסת למרגוע "ואולי לארוחה קלה... האורחים צריכים לאכול בחדר האוכל של המשק אשר נמצא במרחק קטן, בערך 60 מטר מהבית...".[239] נתונים אלו מלמדים על כך שהמבנה תוכנן כבית הארחה לכל דבר, אלא שהתרומה ע"ס  1500 לא"י לא הספיקה להשלים את הבניין.
בינואר 1948 הייתה התכתבות עם "הקיבוץ המאוחד", אליו השתייך אז קיבוץ דורות. מירמינסקי ביקש אינפורמציה לגבי מספר מקומות הלינה האפשריים בארבעת החדרים ו"איך יוסדר דבר האוכל (בייחוד הכשר) לתיירים".[240] תשובת הקיבוץ הייתה "כל חדר הוא לשני אנשים ולשעת הצורך גם לשלושה...". [241] לגבי האוכל הכשר ניתן יהיה לארגן זאת באופן מיוחד, כי באופן רגיל הם אמורים לקבל את האוכל  רק בחדר האוכל. באותה שעה היה רק השלד מוכן, וכסף להשלמתו של הבניין לא היה בידי הוועדה המטפלת. החברים פנו להרצפלד שיסייע בהשגת הכספים, אך בינואר 1948 הושלם רק  השלד.
מלחמת השחרור קטעה את הבנייה, ולמרות שבמקרה "הבניין-השלד לא סבל מהמלחמה ויש לסיימו...",[242] היה לא קל להמשיך את הבנייה. "הוועד הפועל של ההסתדרות" הפנה את החברים לממונה על פונדקים מטעם "הנהלת הסוכנות" ו"לשכת התיירים של הממשלה", אך הכסף לסיים את המבנה לא הגיע, והקיבוץ ראה עצמו פטור מהתחייבותו החוזית. לאחר מלחמת השחרור השלים הקיבוץ את בניית הבית והשתמש בבניין כחלק מביה"ס של ילדי הקיבוץ. רעיון בית ההארחה נשכח מלב החברים, בעיקר משום שאזור קיבוץ "דורות" לא התאים להארחה של תיירים - גם לאלה שבאו מדרום אפריקה - שהיו להם אופציות יותר אטרקטיביות במקומות תיירותיים.