לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט

דוקטורט -בתי הארחה בקיבוצים ובמושבים בשנים שבין הקמתם עד מלחמת ששת הימים (1967)

פרק שישי: היחס הכלכלי אל האירוח
ו.1. מבוא
צדקו ראשוני הקבוצה שטענו שיצירת הקיבוץ היא ייחודית לישראל, וטועים אלה המבקרים את אורחות הקיבוץ על פי הדוקטרינות של מרכס או של לנין. הקיבוץ איננו המרכסיזם של אירופה, הקיבוצניק איננו פרולטר שנפלט משדהו בעקבות ההשתלטות של הקפיטליזם על הקרקעות, והוא אינו האיכר הצמית שנפלט מקרקע הבעלים כשהוחלף במיכון מודרני. חבר קיבוץ גם איננו עודף הידיים העובדות המהגרות מהכפר אל העיר על מנת למצוא עבודה בתעשייה, המעסיקה את הפרולטריון בתנאים לא תנאים. הקיבוצים והפועלים העירוניים יצרו במשותף את "ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל", שלמעשה הייתה פטרוניתם של הפועלים ושל הקיבוצים גם יחד. היא שדאגה שהקרקע והאמצעים יהיו בידי הלאום, וכך יישמר מכנה משותף כלשהו בין כל פועלי הארץ בעיר ובכפר.
אם הקיבוץ הוא יצירה ישראלית שיצרה סינתזה בין הלכי רוח שנשבו בעולם לבין אלה שבארץ, הרי שגם בנושא האירוח הייתה קיימת סינתזה בין דחיית הענף בגלל נגע "העבודה השכירה" לבין אימוץ הענף כשירות חיוני לפועל. "ההסתדרות" היא שקראה את הקיבוצים לסדר, כאשר הייתה בהם עבודה שכירה, ובעת ובעונה אחת עזרה לקיבוצים לאמץ ולקיים את בתי ההארחה, כאשר שלחה מבריאים על חשבון קופת חולים להתארח בקיבוצים. במקרים לא מעטים, כמו ב"בית אלומות" שעל שפת הכינרת או ב"בית בוסל" בצפת, הייתה "ההסתדרות" היוזמת, והקיבוץ היה המבצע. ל"הסתדרות" היה חלק במתן לגיטימציה לפעילות האירוח גם בכך שהיא עצמה יחד עם קופת חולים ניהלה בתי הבראה, שבהם ומהם למדו הקיבוצים את מלאכת האירוח.
 
ו.2. האירוח ו"ההסתדרות"
האירוח לא נחשב לתעשייה, או ליתר דיוק לא נחשב לענף יצרני, ובהתאם לכך היה יחס החברים לענף זה. אך היה גורם חיצוני רב עוצמה שהכשיר את הקרקע לענף האירוח, והייתה זו ה"הסתדרות".
"ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל"[1] הייתה ארגון ששילב את ההתיישבות העובדת בקיבוצים ובמושבים עם אלפי הפועלים השכירים בערים ובמושבות. "ההסתדרות" הייתה רעיון מקביל לרעיון "גדוד העבודה" בשינוי מהותי אחד: "ההסתדרות" נוהלה על ידי אנשי העלייה השנייה, ותחת הנהגתם שותפים לה כל הזרמים הפועליים בני העליות השונות. "גדוד העבודה" שאף לפתח תעשייה על מנת להיות בלתי תלוי בחברה הקפיטליסטית, ו"ההסתדרות" הגשימה זאת. "חברת העובדים",[2] שאיגדה את כל אמצעי הייצור של "ההסתדרות", החל מקרקעות בהתיישבות העובדת, דרך "בנק הפועלים", "המשביר" ו"סולל בונה" על שלוחותיו וכלה ב"תנובה". כל המוסדות הללו, שהוקמו על ידי "ההסתדרות", ירשו את רוח הכיבוש של "גדוד העבודה" וגם את רעיון השותפות ברכוש. "ההסתדרות" נבנתה כשותפות כלכלית בין היושבים על קרקע הלאום, ובכך אפשרה לקיבוצים לקבל את הקרקע והמימון הנדרשים להקמת ענפי הכלכלה, ובהם בין השאר ענף האירוח, שללא ברכתה לא היה יוצא לדרך.
 
ו.3. הקשר בין "ההסתדרות" לבתי ההארחה בקיבוצים
השפעתה של "ההסתדרות" על החיים בקיבוצים לא הסתכמה בנושא התיעוש. "ההסתדרות" תפקדה כממלאת מקומה של המדינה שבדרך, כפי שתיאר זאת בן גוריון: "בהסתדרות הוקמה מעין מדינת פועלים, הרשות האוטונומית של מעמד העובד...".[3] בתור שכזאת היא הקימה את "חברת העובדים" שהוזכרה לעיל וגם את רשת העזרה ההדדית, שכללה את "קופת החולים הכללית של העובדים בארץ ישראל"[4] שנוסדה כבר ב-1912[5] והוכנסה תחת כנפיה הגדולות של "ההסתדרות". בתוך "ההסתדרות" הושתתה "קופת חולים" מיד על עיקרון העזרה ההדדית המקסימלית. לחברות ב"קופת חולים" התקבל כל עובד החי על עבודתו ואינו מנצל את עבודת זולתו.[6] כל חברי "קופת חולים" היו בהכרח גם חברי "הסתדרות".
"קופת חולים" הייתה חלק מ"ההסתדרות", למרות שהתארגנה מבחינה כלכלית בצורה אוטונומית. להכרת "קופת חולים" שניהלה עם "ההסתדרות" את בתי ההבראה נודעת חשיבות רבה למחקר זה, כי בדיקת בתי ההארחה של קופת חולים תסייע להבין עד כמה הייתה לאלו השפעה מלמדת ומעודדת על בתי ההארחה בקיבוצים.
 
ו.4. בתי ההבראה של "קופת חולים"
בית ההבראה של "קופת חולים" שאב את מהות קיומו משלושה מקורות: המרפאה, הנופש ובית החולים,[7] וכל אחד מהם עיצב חלק מתפקידיו של בית ההבראה. הריפוי במסגרת בית ההבראה קל יותר בהשוואה למרפאה, בשל האווירה הנעימה ויכולתו של החולה לנוח. עם זאת, שהייתו בבית ההבראה הייתה מוגבלת בזמן. לכן הנופש היה המשתנה שנתן את האופי המיוחד לבית ההבראה, והוא הושג בעזרת מיקום בית ההבראה והטיפוח הסביבתי: "השיכון, הנטיעות, האוכל, כל זה מרחיב דעתו של אדם... הווי מיוחד נוצר בין החולים, וישנה השפעה של ותיקים יותר על מבריאים חדשים. יש גורם של עידוד ודרבון, אך לנופש החופשי יש גם כן מגבלות, כיוון שישנה התחשבות עם מצבם של החולים בכל מחזור."[8] ההתחשבות בחולים האחרים מצביעה על חשיבות הקולקטיביות. המשתנה השלישי שעיצב את בית ההבראה היה בית החולים, "ממנו אנו למדים את הרצינות המדעית, ההקשבה לכל שינוי במצב המבריא, את אומנות התצפית והניסיון השקול."[9] הגבול בין בית הבראה לבית חולים נשמר על פי ליבוביץ, משום שאין כוונה להפוך את בית ההבראה לעוד סוג של בית חולים, אך כל בית הבראה מעניק פיקוח רפואי ואמור לתת מענה לסיבוכים בריאותיים של המבריאים. עובדה זו הגבירה במבריא את תחושת הביטחון, כך שבכל בתי ההבראה, ואף בקטנים שבהם, היה משהו מאופיו של בית החולים, ובכך הוא העניק למבריאים את הביטחון הדרוש.
בית ההבראה איננו יצירה מקורית של "קופת חולים" ושל "ההסתדרות". בית חולים הוא מושג שנטבע ב-1234,[10] בעיקר על מנת לבודד חולי צרעת, מחלה שהובאה לאירופה על ידי הצליינים שחזרו ממסעי הצלב, ואילו בתי הבראה הוקמו כ-600 שנה מאוחר יותר.
בית ההבראה ה"מודרני" הראשון הוקם בשוויץ [11] ב-1854, והוא נועד לחולי שחפת.[12] על רקע זה יש להבין את הקמת בתי ההבראה הראשונים בארץ במקומות רחוקים מיישוב ובאזורי הרים שבהם האוויר צח ויבש.[13] רק בשלב מאוחר יותר, כשבית ההבראה נעשה מקום לבילוי ולנופש, וכשרחצה בים הפכה לדבר מקובל,[14] החלו להקים את בתי ההבראה בקרבת חופי רחצה ומרכזי בידור.
השימוש במונח "בית הבראה" נמצא לראשונה ב"לוח ארץ ישראל" תרנ"ו, ובו מדובר על בית שייבנה בשפייה, "אשר בו יכולכלו החולים אשר שבו לאיתנם...".[15] אחר כך נבנו בתי ההבראה למחלימים בלבד, וכך לאט לאט הורחב מעגל המבריאים והוקמו בתי הבראה כלליים להבראה ולנופש.
לבתי ההבראה הראשונים בארץ ובעולם הייתה תרומה חשובה לשיפור רמת הבריאות של האוכלוסייה. מבחינה חברתית, ייסודם של בתי ההבראה באירופה היה חלק בלתי נפרד מהמהפכה החברתית של סוף המאה ה-19. המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18 היוותה את נקודת המפנה, ממשטר פיאודלי שבו לא היו תנאים סוציאליים מינימליים, למצב שבו קיימת דאגה גם לבריאותו ולרווחתו של האדם הפשוט.
בתי ההבראה כמוסד קולקטיבי שבו המנוחה וההחלמה נעשית על פי תוכנית קבוצתית, לא התאימה לכל התרבויות באירופה. ההתפתחות העיקרית הייתה בגרמניה וברוסיה, שם צמחו בתי ההבראה על קרקע של חברה המקבלת מרות קולקטיבית. באנגליה ובארצות הברית,לעומת זאת, התפתחו בתי הבראה במידה פחותה, וזאת על רקע של חברה אינדיבידואליסטית אשר לא הייתה מעוניינת בהבראה מאורגנת, המטשטשת במידה רבה את חופש הפרט.[16]
המצב הקשה בארץ בתקופת ראשית ההתיישבות החדשה הביא לכך שהפרט גילה נטייה להישענות על הכלל, והייתה מוכנות סוציולוגית ופסיכולוגית של הפועלים לסוג כזה של הבראה. התחלואה הקשה שנבעה משינוי אקלים ואורח חיים היא שהיוותה את היסוד למפעל ההבראה הראשון לפועלים חקלאיים שהוקם על ידי "אחדות העבודה"[17] בשכונת הבוכרים בירושלים בשנת תר"פ    (1920).[18] בית הבראה זה הוקם ביוזמתו של אברהם הרצפלד, שהיה איש מרכז קופת חולים של "אחדות העבודה". את הצורך בהקמת בית הבראה לפועלים הסביר כך: "המחשבה הייתה פשוטה: לאדם שחלה במחלה קשה נמצאה עצה, הכניסוהו לבית חולים ואחרי כן עסקו בסידורים ארעיים למענו עד שעמד על רגליו. מה שאין כן פועל שחלה במחלה קלה. במקרה זה היה המצב באמת טרגי, שכן לרוב הפועלים לא היה מקום מנוחה, פינה משלהם... משקפצה מחלה על הפועל הבודד - חשך עליו עולמו. כל מקרה קל היה עשוי להתגלגל במחלה אנושה, כי לא היה לו מקום מנוחה. אז עלה רעיון בדבר חדר הבראה, שבו ימצא החולה מעין קורת גג לשבוע-שבועיים עם טיפול נאות, עד שיחלים ויעמוד על רגליו, גם זה היה מדרך הטבע שעל קופת חולים שעסקה בריפוי חלוצים הוטלה מלאכה זו. כך נשכרה דירה בירושלים, בשכונת הבוכרים, וקם מוסד וברבות הימים נתגלגל בסנטוריה הציבורית הראשונה בארץ ישראל."[19] עוד ניתן ללמוד על בית ההבראה בשכונת הבוכרים מדברים שכתב ארצישראלי, מזכיר קופת חולים בירושלים: "בית ההבראה בירושלים: לחמש עשרה מיטות בשביל חולים קשים, שאינם יכולים עדיין, אחרי יציאתם מבית החולים, לשוב לעבודתם וזקוקים לדיאטה, לטיפול ולדירה טובה...".[20] הנחיצות בבתי הבראה הייתה גדולה. הפועלים לא יכלו לשוב למעגל העבודה ללא תקופת שיקום, בהתחשב בכך שרוב הפועלים היו בודדים, חסרי משפחה שיוכלו להסתייע בה. בית ההבראה הראשון הוקם בשכונת הבוכרים בירושלים, משום שירושלים הייתה מקום אידיאלי מבחינת המיקום והאקלים ההררי היבש. האתר נבחר בגלל הקרבה לבית החולים "הדסה", ושכונת הבוכרים נבחרה משום ששם נמצא בית גדול דיו וזול.[21] העשירים בשכונה עזבו, והעניים מצאו את מחייתם בהשכרת בתים. כך התמלאה השכונה בעסקנים ציונים ובאנשי מפלגות שהפכו אותה למרכז החיים של הציונים החילוניים.[22]
על הצורך בבית הבראה לא היה עוררין, אך הזרז המעשי היו "אסירי דמשק", שחזרו בשנת 1919 (תרע"ט), לאחר שנכלאו על ידי התורכים. האסירים הוחזקו במלחמת העולם הראשונה בתנאים קשים בדמשק, והיה צורך לשקמם. "תחילה ייסדנו בית הבראה בשכונת הבוכרים בירושלים. לבית הבראה זה הבאנו את השרידים מאסירי דמשק, שזקוקים היו לנופש והבראה."[23] נראה שהאסירים לא זכו להבראה בבית ההבראה שבשכונת הבוכרים בירושלים, משום שבית ההבראה הוקם כשנה לאחר שובם. אך הצורך נולד, ומיד בהתחלה הורגש שבית ההבראה הזה אין בו די, כפי שנכתב בתזכיר שנשלח על ידי מזכיר קופת חולים בשנת 1924: "כבר מזמן מורגש היה בציבור הפועלים בארץ צורך רב בבית הבראה בשביל הנחלשים מתנאי עבודה קשים וממחלות שונות. ההתיישבות החדשה בעמק יזרעאל, הנמצאת במקומות שהמלריה שוררת בהם, עבודות הייבוש, כיבוש מקומות עבודה חדשים, כמו חציבה, סלול וכו'. תנאי דירה בלתי נורמלים (אלפי פועלים גרים באוהלים בחורף), חסר עבודה מתמידה וכלכלה לא מספיקה, כל זה הביא תוצאות קשות בבריאות הפועלים וגרם למצבם הנוכחי, שמאות פועלים זקוקים להבראה לשם השבת כוחותיהם."[24]
בית ההבראה הראשון של "הסתדרות העובדים הכללית" היה "ארזה", שהוקם לזכרה של שרה שמוקלר.[25] אבן הפינה להקמתו הונחה בתרפ"ג (1923), ולאחר שנה נפתח בית ההבראה עם 60 מיטות. זה היה הבניין הראשון של קופת חולים שתוכנן ונבנה למטרה זו. הרצפלד[26] מתאר את בית ההבראה כמקום האהוב על זלמן שז"ר מאז ביקורו הראשון בארזה ב-1926. שז"ר, שלימים היה נשיא המדינה, אסף כספים בארצות הברית ב-1927 לבניית קומה שנייה ל"ארזה", וזו הושלמה ב-1929.
מפעל ההבראה "ארזה" שהוקם ב"מוצא", סייע להתמודדות עם הבעיות הקשות של התחלואה בארץ, כפי שמתאר ד"ר ליבוביץ: "כך נכלל מפעלנו בתוך מערכת מוסדות הרפואה בתור אח צעיר בתולדות המדיצינה, המקבל בחפץ לב על עצמו תפקידים של שיקום, ובמקרים מסוימים (למשל במחלות דרכי עיכול) של ריפוי ממש. בית ההבראה נכנס במיוחד לתחום הרפואה הסוציאלית, כפי שחלמו עליה יוזמי 'ארזה', אשר בעקבותיהם אנו הולכים לתועלת ציבור חברינו."[27]
נראה בבירור שבתי ההבראה הראשונים נולדו כמסייעים למערכת הרפואית, ורק מאוחר יותר החלו נבנים בתי הבראה ציבוריים למטרות נופש.
הצידוק האידיאולוגי להקמתו של בית ההבראה "ארזה" היה בהיותו מעין בית חולים משלים, ורק בהמשך נוספו לו תפקידי נופש: "ומה גם שבזמן האחרון הוטל על ארזה תפקידים בגלל המחסור במקומות נופש והבראה... הפנסיונים הפרטיים הרבים שבשכונות ירושלים באים בחשבון רק בשביל בעלי היכולת, והם אינם אלא פנסיונים עירוניים, והמנוחה השלמה לא בעיר היא כידוע... כדי להבטיח את אופיו הציבורי של המוסד, התקשרה הקבוצה עם "קרן הנכות" ועם "קופת חולים". קרוב ל-20 מיטות (כמעט מחצית ממספר המיטות בכלל) הועמדו לרשות שני המוסדות האלה בשביל מחוסרי עבודה ואחרים שביכולתם לשלם רק סכום מינימלי. צומצמה אמנם התועלת החומרית, אולם על ידי כך הוכנס המוסד לבין שורת המוסדות המעטים, שבהם יכול אדם חסר אמצעים למצוא לו הבראה - הצדקה מוסרית רבה לעצם קיומו."[28]
כפי שצוין לעיל, רעיון ההחלמה שלאחר מחלה, שהיה עיקר הצידוק להקמת בתי ההבראה, הורחב עם השנים, וכלל ציבור פועלים שהיה זקוק לשינוי אווירה באקלים נוח יותר. כך גם אנשים בריאים הגיעו לבתי ההבראה, מה שהרחיב מאוד את הצורך בבתי הבראה נוספים. יחד עם זאת, עדיין שלט במוסדות בתי ההבראה רעיון האחריות הקולקטיבית כלפי הפרט. אחריות זו באה לידי ביטוי בניהול בתי ההבראה שראה את טובת כלל המבריאים כעומדים לפני צורכיו האינדיבידואליים של המבריא, והמבריא היה חייב להתאים את עצמו לדרישות הכלל.
הצורך בבתי הבראה נוספים נולד עם העלייה השלישית שבאה בגלים - קבוצות גדולות של צעירים שהתרכזו במקום עבודה אחד. כך נוצר צורך להביא את הטיפול הרפואי אל החולה במקום עבודתו. עד אז היו החולים פונים לבית החולים בירושלים ושוהים בו חודשים על חשבון הקופה, עד שהתקבלו לניתוח או לטיפול, וגם אחר כך שהו בו למטרות הבראה. לכן פתחה "קופת חולים" בשנת תרפ"ג (1923) בית חולים מרכזי ליד מעין חרוד בעמק יזרעאל, ובכך פחת הלחץ על בית החולים בירושלים. שנה קודם לכן נפתח בית הבראה בנצרת, בבית ערבי שכור על דרך נצרת-טבריה, סמוך למעין מרים.[29] העובדה שמקומות התחלואה העיקריים היו בעמק הירדן ובעמק יזרעאל, הביאה להקמתם של בתי חולים שם, ובכך הקלו על הלחץ שהיה על בית ההבראה בירושלים.
הטיפול בהגדלת מספר בתי ההבראה לרווחתם של פועלים רבים ככל האפשר, נעשה על ידי הרצפלד. היעד הבא לאחר הקמתה של "ארזה" היה צפת, המקבילה באופייה לירושלים ולדגם האירופאי-שוויצרי בכך שהיא מרוחקת מיישוב, בנויה בהר ומשופעת באוויר צח ויבש. בתחילה נשכר אחד המלונות שמצבו התברואתי היה די ירוד. מאוחר יותר הצליח הרצפלד לרכוש את הקולג' הסקוטי, שם הוקם ב-1941 בית הבראה על שמו של יוסף בוסל, ממייסדיה של דגניה.[30] הוא הופעל בשנה הראשונה על ידי חברי קבוצת "אלומות". לבית ההבראה הייתה השפעה מבריאה על הפועלים ועל אנשי צפת שמצאו בו פרנסה.
בית הבראה נוסף שבאופיו היה בית החלמה היה בית ההבראה של גדרה. בשנת 1929 בנה ד"ר גפן את בית החולים "בילו" שיוחד לחולי ריאות, לאחר שמצא שהאזור מתאים מבחינה אקלימית למחלות ריאה,[31] יותר מאשר ירושלים או מקומות גבוהים אחרים כמו צפת. בעוד ראשי "ההסתדרות" דבקו בהרים כגורם חשוב בגלל סגולות האקלים והצמחייה, ניסה ד"ר גפן להוכיח את יתרונות השפלה הפנימית. בית ההבראה האחרון שהוקם על ידי הרצפלד ב-1930 היה "בית בורוכוב" שעל הכרמל.
ב-1950 הקימה "ההסתדרות" בשותפות עם "קופת חולים" את "מרגוע לעובד", חברה שתפקידה היה להציע אפשרויות מרגוע ונופש במוסדות הבראה לרבבות פועלים. קופת חולים השתתפה בשליש מהשקעות החברה וניהלה את בתי ההבראה שנוסדו על ידי "מרגוע לעובד". הקשר של גושי עובדים מאורגנים עם "מרגוע לעובד" אִפשר לאלפי עובדים ליהנות מהבראה מדי שנה בשנה. לרשות "מרגוע לעובד" עמדו מקומות הבראה בצפת, במגדל, בטבריה, בנתניה, בטבעון, בכפר החורש ועוד.[32]
עד שנת 1953 גדל מספרם של בתי ההבראה של קופת חולים. נבנו בית הבראה לפועלי בניין "רמז" בזכרון יעקב, בית החלמה "מגדל" בכינרת, בית החלמה "טבריה" בטבריה, בית הבראה בשבי ציון שבנתניה, שהיה מחנה נופש של קופת חולים בשיתוף "הפועל",[33] בית הבראה בכפר ויתקין, בית הבראה ומרגוע לעובד באשקלון. נבנו גם בתי הבראה באזורים הרריים או בעלי תכונות אוויר מיוחד כמו בית ההבראה בטבעון, בית ההבראה "מגידו" בכרמל המערבי, בית ההבראה למורה ולסופר בגדרה, בית ההבראה "כנען" בצפת, "רמות הכרמל" בקריית הטכניון בחיפה ובית ההבראה בנווה הלל.[34]
מסמכים משנת 1957 [35] מצביעים על כך שמרבית בתי ההארחה המשיכו להתקיים.
ו.5. השירות שניתן בבתי ההבראה של "קופת חולים"
בתי ההבראה של "קופת חולים" יצרו דפוסים ראשוניים של מתן שירות למבריאים, שעיצבו אחר כך שנים רבות את בתי ההבראה של "קופת חולים" ואת בתי ההבראה הקיבוציים.
המשטר בבתי ההבראה היה דומה מאוד לזה שבבית החולים. בחוברת "למבריא" שהודפסה בשנת 1937 בבית ההבראה ב"ארזה", קיבל המבריא 6 עמודים של הוראות "עשה ואל תעשה" במסגרת בית ההארחה. בנוסף לפרטים בנושאים ביגוד, כלי רחצה, תשלום מלא עבור בית ההבראה ונסיעה חזרה, כללו הדפים מידע לגבי סידורי השהייה בבית ההבראה. סדר היום כלל חמש ארוחות, "מנוחה במיטות בין השעות 1.45-3.30 ושקט גמור בכל הבית". כמו כן נדרש כל מבריא להימצא במיטתו בשעות המנוחה, וחל איסור על עישון בחדרי השינה ובחדר האוכל. אסור למבריאים להשתמש בטלפון, אלא במקרה יוצא מהכלל ובהסכמת הרופא. אסור להתרחק מחצר המוסד, להוציא כיסאות מהבית, לקטוף פרחים ולהוציא פירות ומפיות מחדר האוכל.[36] בבית ההבראה "בית בוסל" בצפת קיבל המבריא חוברת שבה רקע היסטורי עשיר על צפת, סיפורו של יוסף בוסל, ובין השאר גם הוראות לסדרי הבית. בין "עשרת הדיברות" מצוי היה: "סדר את מיטתך בבוקר, שמור על השקט באולם קריאה ובחדרי האכילה, אל תעשן, המשחק בקלפים אסור בכל תחום בית בוסל".[37]
לעניין סדרי החיים בבית ההבראה ניתן לגלות מעט על תחושות המבריאים דרך עצומה חתומה על ידי כ-30 מבריאים, שנשלחה למרכז קופת חולים בתל אביב, ובה הם מתלוננים על מנהל בית ההבראה, החבר כהן, שמנע מחבר את המשך שהותו בבית ההבראה משום שנסע העירה ללא רשות. החתומים מבינים את חומרת המעשה, אך אינם מקבלים את חומרת העונש, ובעיקר את תשובתו של החבר כהן שטען ש"אין זה מענייני המבריאים להתערב במעשי ההנהלה...".[38] באוגוסט אותה שנה ובאותו בית הבראה, "בית בורוכוב" בחיפה, אנו מוצאים מכתב שנשלח "להנהלת בית ההבראה כשהנידון הנו: טיולי המבריאים אחרי 10 בלילה." הכותב מציין: "שמעתי ממבריא אחד בדבר שאחרי צלצול של 10 בלילה, כעבור חצי שעה או יותר מתלבשים מבריאים/ות אחדים ומטיילים עד שעה מאוחרת בלילה. אנו מבקשים אתכם לשוחח עם החבר שיפמן השומר, אם הוא לא רואה את זאת... הרי זה עלול לתת שם ידוע למוסד (ב"ארזה" דבר זה לא קורה). עלינו להפסיק את הדבר בהתחלת הופעתו. כמובן עליכם לברר את זה בלי שהמבריאים ידעו בעניין זה...".[39] נראה שהמשטר בבתי ההבראה היה קפדני, אם כי מקובל על המבריאים שבאו להבריא לאחר מחלה, אך לאלו שהגיעו ל"בית בורוכוב" לנופש היה קשה יותר לעמוד בדרישות, משום שהיה צפוף לדור ארבעה נופשים בחדר, ומשום שהיו בדרך כלל בריאים ורצו להתבדר קמעא.

 
ו.6. השפעתה של "ההסתדרות" על בתי ההארחה בקיבוצים
השפעתה של "ההסתדרות" על נושא האירוח בהתיישבות העובדת הייתה מהותית ביותר וירדה אל שורשי הגורמים שהביאו להתפתחותם של בתי הארחה בקיבוצים לאחר הקמתם ובמקביל להקמתם של בתי ההבראה של "קופת חולים" מטעם "ההסתדרות". על מנת להבין את הקשר, נבדקה השאלה: האם "ההסתדרות" עודדה את התפתחותם של בתי ההארחה בקיבוצים, או שהייתה תחרות סמויה בין בתי ההארחה בקיבוצים לבין בתי ההבראה של "ההסתדרות"?
חברות משותפת ב"הסתדרות" של הקיבוצים והמושבים מחד גיסא, וציבור הפועלים השכירים מאידך גיסא, היו מפתח להשפעה חיובית על אימוץ בתי הארחה בתוך הקיבוצים. ה"ניצול" של ה"זרים" נעשה בתחום "הקומונה הציונית", שנולדה על מנת להגשים הלכה למעשה את הרעיון של עבודה עצמית ואי-ניצול עבודת הזולת.
במסגרת ריאיונות עם קשישים בקיבוצים שבהם היו בתי הארחה בתקופה הנדונה, ציין אחד הנשאלים מקיבוץ "הגושרים" ש"הבית בראשית שירת ועדי עובדים ולא בורגנים עשירים!"[40] ואכן הערתו זו מקפלת בתוכה את המפתח להבנת ההתייחסות של מרבית החברים לבתי הארחה בקיבוצם. העובדה שבתי ההארחה שימשו ברוב המקרים לאירוח של חברי "הסתדרות" עירוניים, היא הדרך שהפכה את בתי ההארחה ללגיטימיים בעיני רבים שהיו ציונים-סוציאליסטים אדוקים, אך גם חרדים למהות "ההסתדרות" שבה היו חברים. בעצם קשה היה מאוד למצוא בארץ "בורגנים" על פי הגדרתו של מרכס, ואלה בוודאי לא הגיעו במספרים גדולים לבתי הארחה בקיבוצים. בשנים הראשונות, לעומת זאת, הגיעו ועדי עובדים, אנשי "סולל בונה", אנשי "אגד" ואנשי "בנק הפועלים", וכל אלה היו חברי "ההסתדרות" ונחשבו ל"אחים" ולא ל"בורגנים זרים". חברי "ההסתדרות" היו למעשה רוב הציבור בארץ.
מספר חברי "ההסתדרות" עלה בהתמדה, כפי שמראה הטבלה הבאה:
בשנת 1920 היו 4,433 חברי "הסתדרות", כ-7% מ-65,000 יהודים[41] (11.2%[42](
בשנת 1926: 22,500 מתוך 158,000 יהודים (14%)
בשנת 1932: 33,875 מתוך 192,000 יהודים (17.6%)
בשנת 1941: 118,500 מתוך 479,000 יהודים (24.7%)
בשנת 1949: 190,000 מתוך 713,000 יהודים (26.6%)
בשנת 1955: כ-515,000 מתוך 1,526,000 יהודים (34%)
מאחר שחברי "ההסתדרות" הם ככלל בוגרים מעל גיל 18, הרי שמספר חברי "ההסתדרות" כפי שהובאו לעיל אינם משקפים בצורה מושלמת את חלקה של "ההסתדרות" באוכלוסייה. דווקא השימוש במספרי חברי "קופת חולים" עשוי לשקף נכונה את המשקל היחסי של "ההסתדרות" בציבור היהודי. נתוני "קופת חולים" מלמדים על כך שבשנת 1955 מנו חברי "קופת חולים" שני שליש מאוכלוסיית הארץ היהודית ו-90% מהשכירים. בסך הכל 1,050,000 חברי "קופת חולים", שמתוכם 515,000 חברי "הסתדרות" מעל גיל 18.
גם אם לא כל חברי "קופת חולים" היו חברי "הסתדרות" מתוך הכרה, הרי היו כולם שכירים וענו על הקריטריונים של "ההסתדרות".[43] משמע שה"בורגנים" היו מיעוט מבוטל בציבור בארץ, וכל השאר היו "אחים"[44] לרעיון הציוני-סוציאליסטי ולא ה"אויב" המסורתי המנצל. בקטגוריה לגיטימית זו נכללו גם חברי קואופרציה אמידים כמו חברי "אגד", פקידי "בנק הפועלים" ומנהליו או אנשי "סולל בונה".
העובדה שהמתארחים היו חלק ממעמד הפועלים משנה לחלוטין את נקודת ההסתכלות של חברי הקיבוץ על המתארחים, שבמקרים מסוימים קנו את לב חברי הקיבוץ בכך שהסתפקו במועט והיו אסירי תודה על ההזדמנות שנפלה בידיהם להתארח בקיבוץ.
במילים אחרות, החברות ב"הסתדרות" והתנהגותם של המבריאים סיפקו אפוא את האליבי האידיאולוגי לקיומם של בתי הארחה, כיוון שהמתארחים היו "כשרים".
דילמת האירוח נפתרה רק תיאורטית בעזרת מהותם של האורחים. בפועל היה קושי גדול לתת שירות, גם אם ה"הסתדרות" סייעה בכך. בתי ההבראה של "קופת חולים" קמו מלכתחילה כטיפול רפואי משלים, וההתפתחות לעבר רעיון הנופש היתה התפתחות טבעית, בכך שניתן היה להסביר עד כמה תורם הנופש בבית ההבראה לבריאותו, לחוסנו הנפשי ולפריון העבודה של הפועל. בדיוק באותה דרך ניסו ראשוני הקיבוצים לראות את עבודתם בבית ההבראה, אך זאת בתנאי שהמתארחים אכן היו זקוקים להבראה. קשה יותר היה מצבם של חברי הקיבוץ במקומות שהמבריאים לא היו בדיוק כאלה.

פרק שביעי:

השפעת תרבות ארץ המוצא על הקמתם של בתי הארחה

ז.1. מבוא

במסגרת המחקר על בתי הארחה בקיבוצים נבדקו עד כה הקשר בין האידיאולוגיה הציונית והמרכסיסטית והשפעתן על יחסו של חבר הקיבוץ להקמת בתי הארחה. כמו כן נבדקה השפעתה של "ההסתדרות הכללית" ובתי ההבראה של קופת חולים על אימוץ רעיון בתי הארחה והפעלתם בקיבוצים. בפרק זה נבדקו הרקע ותרבות ארץ המוצא כגורמים המשפיעים על ההתייחסות אל העבודה בבתי ההארחה.

 

ז.1.א. אפיון קיבוצי "איחוד הקבוצות והקיבוצים" שהקימו בתי הארחה

עד שנת 1967 הוקמו חמישה-עשר בתי הארחה בקיבוצי "האיחוד". אחד ההסברים שנידונו לעיל, שעשוי להסביר את מספרם הרב יחסית של בתי הארחה בקיבוצי "האיחוד", היה הקשר שבין השלטון, קרי מפלגת מפא"י, לבין קיבוצי "האיחוד". בדיקת הנתונים לאור טיעון זה מראה שמרבית קיבוצי "האיחוד" שהקימו בתי הארחה, עשו זאת בשלב ראשון על מנת ליצור לעצמם מקור פרנסה[45]. הקיבוצים שישבו בהר היו חסרי אדמה ומים, ובית ההארחה היווה קרש הצלה. כך, למשל, ב"חניתה", ב"כפר החורש", ב"קריית ענבים", ב"מעלה החמישה", ב"נווה אילן", ב"כפר גלעדי" וב"אלומות". אך היו גם קיבוצים בחוף הים, כמו "נווה ים", שהיה זקוק למקור פרנסה שיחליף את ענף הדיג הבלתי רווחי, וקיבוץ "גשר הזיו" שהוכנס לרשימת הקיבוצים המודרכים בגלל בעיות כלכליות. קיבוצים אחרים קיבלו את בתי ההארחה כתרומה, למשל "איילת השחר", "כפר בלום", "דורות", "כפר רופין" וקיבוצים ש"נגררו" להקמת בית הארחה ללא התלהבות יתרה כמו "עין גב" ו"עין גדי".
נתונים אלו מלמדים שבתי הארחה לא הוקמו על מנת להעסיק עולים מעיירות פיתוח. הסיוע בקליטת עולים התבטא בכך שכאשר הוחלט להקים בית הארחה, הועסקו בו גם עולים שסייעו לקיבוץ לפתור את הצורך בעובדים לתפקידים שלא תמיד ניתן היה לאייש על ידי חברי הקיבוץ. הצורך בפרנסה לא היה מתכון להצלחת ענף ההארחה ולאריכות ימיו בקיבוץ, והשאלה שנשאלת היא מה גרם לחלק מבתי ההארחה להצליח במעשה ידיהם, ומדוע נכשלו האחרים. מתוך 15 בתי הארחה שהוקמו עד 1967, רק שישה בתי הארחה שרדו עד היום. בחינת בתי הארחה שנסגרו מול אלה שהמשיכו להתקיים מגלה שלא היה קשר בין הנצרכות הכלכלית לבין המשך הטיפוח של בית ההארחה. קשה להניח שרק ניהול כלכלי מוצלח הביא לשונות.
ניסיון למצוא גורמים נוספים להקמתם של בתי הארחה העלה הנחה שלתרבות ארץ המוצא היה חלק בהצלחה או באי-ההצלחה של בתי ההארחה.
על מנת לאשש או להזים הנחה זו, נעשה ניסיון למצוא בסיפור ההיסטורי של ארצות המוצא גורמים שעשויים היו לגרום לבני אותה תפוצה לאמץ או לדחות את העיסוק באירוח ובמלונאות.
סקירה של ארצות המוצא בקיבוצי "האיחוד" מראה את הדברים הבאים:
1. איילת השחר - החלה את דרכה כקבוצה ב-1915. הוקמה בתחילה מיחידים, דרך אופיינית להתהוות קבוצה בתקופת העלייה השנייה. בתקופת העלייה השלישית הגיעו לקבוצה חברים מתנועת "החלוץ" בפולין. בתקופת העלייה החמישית הגיעו לקיבוץ עולי גרמניה, ובהם כמעט כל תנועות הנוער שהיו במערב אירופה: "תכלת-לבן" (בלאו-וייס), "הבונים", "אנשי עבודה" וגם ישראלים מתנועת "הנוער העובד". בית ההארחה הוקם ב-1947 מתרומה של גברת ברסלי כהן לבניית בית הארחה, והוא קיים עד היום.
 2. אלומות - החלה את דרכה ב-1938 על ידי חניכי "בן שמן" שהיו ילידי הארץ, חברי תנועת הנוער העובד ונערים מעליית הנוער מגרמניה. עם השנים נוספו עוד גרעינים שנקלטו מ"בן שמן" וגרעיני נח"ל רבים שלא הצליחו להיקלט. בית ההארחה הוקם ב-1941 ביזמת "ההסתדרות", שדאגה לשלוח מבריאים. הוא נסגר ב-1947 עם הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, ולא נפתח שוב אחרי מלחמת העצמאות.
3. גשר הזיו - עלה לאתר ב-1949. זה היה קיבוץ שחובר משתי קבוצות הומוגניות: ילידי הארץ חברי קיבוץ "בית הערבה", שפונה לאחר מלחמת העצמאות, וגרעין תנועת "הבונים" מארצות הברית. חברי "בית הערבה" שהגיעו ל"גשר הזיו" היו בעלי נטייה למפא"י, למרות שבמקור קיבלו את הכשרתם בתנועת הנוער "מחנות עולים". אלה התחברו עם גרעין "הבונים" מארצות הברית, שגם הם היו קשורים למפא"י בארץ. בית ההארחה הוקם ב-1963 בגלל המצב הכלכלי הקשה, ומשום שהיה חשש שאת הפוטנציאל התיירותי ינצלו אחרים.
4. דורות - הקיבוץ עלה להתיישבות ב-1941. חבריו היו יוצאי גרמניה, רובם חברי תנועת "הבונים" בגרמניה. אל הקבוצה הגרמנית הצטרפו חניכי "חוגים" ילידי הארץ, ומאוחר יותר חבורת נוער מגרמניה ויוצאי נצ"ח מלטביה ומצ'כיה. בית ההארחה הוקם בתרומת הפדרציה הציונית בדרום אפריקה עבור תיירים שיגיעו מארץ זו.
5. חניתה - ראשוניה הקימו ב-1935 בנהלל קבוצה של בני מושבים ילידי הארץ, שהעובדה שלא היו בנים ממשיכים במשקי הוריהם אילצה אותם לעזוב את המושב, והם ביקשו לעצמם מסגרת להקמת מושב חדש. כחניכי "הנוער העובד" התגבשה אצלם הנטייה להקים קיבוץ חדש ולא מושב. ב-1938 הם עלו ל"חניתה" במסגרת מבצע "חומה ומגדל", כשהמניע להתיישבות שם היה ביטחוני. אל ילידי הארץ הצטרפו גרעינים מרומניה ומווינה, ולאחר קום המדינה הגיעו ל"חניתה" גרעינים מצרפת, ממרוקו ומשוויץ. בית ההארחה הוקם ב-1943 ונסגר ב-1974, לאחר ויכוחים רבים בין המצדדים בבית ההארחה למתנגדיו. מה שהכריע בסופו של דבר היה הקטיושות שנפלו באזור והביאו לסגירתו של בית ההארחה.
6. כפר בלום - קיבוץ שנוסד ב-1943 על ידי בוגרי תנועת הנוער "הבונים" מאנגליה, מארצות הברית, מדרום אפריקה ומהודו, ואליהם הצטרף גרעין נצ"ח[46] (נוער ציוני חלוצי) מלטביה. בית ההארחה הוקם ב-1954 וקיים עד היום. בית ההארחה בכפר בלום הוקם מתרומה שנתקבלה מגברת סו בריצר לצורך בניית בית הארחה. ייחודו של בית הארחה זה הוא שעד שנת 1980 הוא תופעל ללא שכירים.
7. כפר גלעדי - הוקם על ידי אנשי "השומר" בשנת 1916. ב-1920 במאורעות תל חי נעזב הקיבוץ, וכעבור זמן חזרו ליישבו. ב-1930 הגיעה למקום קבוצת עולים מלטביה שהשתייכה לתנועת נצ"ח על מנת לחזק את הנקודה, לאחר שחברי "פועלי ציון שמאל" עזבו. בית ההארחה הוקם ב-1941 וקיים עד היום.
8. כפר החורש - הקיבוץ נוסד ב-1933 על ידי בוגרי "גורדוניה" מגליציה שניסו להחזיק מעמד במקום, ועזבו לאחר מלחמת השחרור. במקומם הגיע גרעין מהונגריה. בית ההארחה הוקם ב-1942 ונסגר לאחר מלחמת השחרור.
9. כפר רופין - הקיבוץ עלה להתיישבות ב-1938 כחלק מהתיישבות "חומה ומגדל". חבריו הגיעו בחלקם מגרמניה ובחלקם מאוסטריה. לאחר מלחמת העולם השנייה הצטרפו חברים מהונגריה ומצ'כיה וגרעין ילידי הארץ. בית ההבראה נבנה בשנת 1949, אך לא זכה להיות מאויש מעולם.
10. מעלה החמישה - הוקם על ידי גרעין של יוצאי פולין, שהגיעו לארץ באוניית המעפילים "וולוס". הגרעין עלה לנקודה ב-1938 במסגרת התיישבות "חומה ומגדל" כדי לעבות את ההתיישבות סביב ירושלים. אל הקבוצה נוספו חניכי עליית הנוער מגרמניה, וקבוצה מחניכי "גורדוניה". בית ההארחה הוקם ב-1945 וקיים עד היום.
11. נווה ים - עלו לנקודה ב-1938 במסגרת התיישבות "חומה ומגדל". החברים היו בוגרי "גורדוניה" מפולין, ובשנת 1942 הצטרף גרעין נוסף של "גורדוניה - המכבי הצעיר". בשנת 1947 הצטרפו לקיבוץ גם חניכי "הנוער העובד". בית ההארחה הוקם בפעם הראשונה ב-1944 ונסגר במלחמת השחרור. בפעם השנייה נפתח ב-1961. בשנות השבעים המאוחרות נסגר בית ההארחה והוסב לחניון נופש.
12. נווה אילן - קיבוץ שהוקם על ידי יוצאי צרפת שעזבו את המקום, והקיבוץ הוסב למושב שיתופי ב-1955. התכנון לבית הארחה החל על ידי חברי הקיבוץ, והושלם על ידי חברי המושב. בית ההארחה פועל עד היום.
13. עין גב - עלו לנקודה ב-1938 במסגרת התיישבות "חומה ומגדל". החברים היו יוצאי גרמניה ללא שיוך תנועתי וחברי נצ"ח מלטביה. בשנים שלאחר מכן הגיעו גם חניכי "הנוער העובד". בית ההארחה הוקם ב-1947, פעל עונה אחת עד מלחמת השחרור ולא נפתח שוב. במקומו הוקם חניון נופש, שפועל עד היום.
14. עין גדי - עלו לנקודה ב-1956. חבריו ילידי הארץ חניכי הנוער העובד" מקריית חיים, מפתח תקווה, מכפר סבא ומנשר. בית ההארחה הוקם ב-1963 בלחץ מתרחצים מרחבי הארץ, וקיים עד היום.
15. קריית ענבים - הוקם ב-1920 על ידי חבורה שהתגבשה ברוסיה. במרוצת השנים הצטרפו אליהם גרעינים מפולין וילידי הארץ. בית ההארחה הוקם ב-1938 וקיים עד היום.
 
 

ז.1.ב. אפיון כללי של הקיבוצים בעלי בית הארחה בקיבוצי "המאוחד"

1. בית אורן - הוקם ב-1939 במסגרת התיישבות "חומה ומגדל" על ידי חברי תנועת "הבחרות הסוציאליסטית" בארץ. אליהם נוספו עולים מתנועת "דרור" ברומניה וחברים שעזבו ב-1952 את קיבוץ מעגן עקב פילוג. בית ההארחה הוקם ב-1941 וקיים עד היום.
2.  גינוסר - הוקם ב-1937 במסגרת התיישבות "חומה ומגדל" על ידי בוגרי בית חינוך מתל אביב שהיו חברים בתנועת "הנוער העובד". אליהם הצטרפו חברים מעליית הנוער מגרמניה וקבוצת חברים שעזבו ב-1952 את "עין גב" עקב פילוג. בית ההארחה הוקם ב-1963 וקיים עד היום.
3. דפנה - הוקם ב-1939 במסגרת התיישבות "חומה ומגדל" על ידי חברי גרעין שגויסו על ידי "הקיבוץ המאוחד" בארץ. אליהם הצטרפו חלוצים מליטא ומלודז', והצטרף גרעין חלוצי מגרמניה. בית ההארחה החל לפעול בשנת 1947, ולא המשיך לאחר מלחמת השחרור.
4. הגושרים - הוקם ב-1948 על ידי עולים מתורכיה. לאחר הפילוג ב-1952 הצטרפו לקיבוץ כארבעים חברים יוצאי גרמניה שעזבו את קיבוץ "איילת השחר". בית ההארחה הוקם בשנת 1953 ופועל עד היום.
5. גבעת ברנר - הוקם ב-1928. הקיבוץ הראשון שהוקם מאיחוד שלוש פלוגות: האחת מווהלין ב-1925, השנייה מליטא ב-1926 והשלישית מרוסיה ב-1926. בהמשך הצטרפו לקיבוץ עולים מתנועת "ברית העולים" בגרמניה וחברי החלוץ מליטא ומממל שבפולין. כמו כן הצטרפה לקיבוץ קבוצה מאיטליה ומתורכיה. בית ההארחה הוקם ב-1935 מתרומה של הגברת ישע סטמפר למטרת אירוח צמחוני. בית ההארחה פעל עד 1982.
6. נחשולים - הוקם ב-1948 על ידי ילידי הארץ חניכי "הנוער העובד" בתל אביב ו"שכונת בורוכוב". אליהם הצטרפו חניכי קבוצת "שרשרת" מפולין ועולים מתורכיה. בית ההארחה הוקם ב-1959 ופועל עד היום.
7. עין חרוד - הוקם ב-1923 על ידי בני העלייה השנייה והשלישית מפולין שפרשו מ"גדוד העבודה", ואליהם הצטרפו בני "חברת העמק". "עין חרוד" היה אבטיפוס של הקיבוץ הגדול, ולכן קלט ברצון קבוצות מגרמניה ומפולין וילידי הארץ חניכי "הנוער העובד". בית ההארחה הוקם ב-1947, כאח תאום לבית ההארחה ב"איילת השחר", מתרומתה של ברסלי כהן למטרת אירוח של תיירים ופעילי "הסתדרות". בית ההארחה פעל עד סוף 1971 .
8. שפיים - הוקם ב- 1935 על ידי קבוצת בוגרי ה"בחרות הסוציאליסטית" מתל אביב, ואליהם נוספו חברים מ"החלוץ הצעיר" בפולין וחניכי "נוער בורוכוב". כמו כן הגיעו לקיבוץ חניכי החלוץ מלטביה וקבוצה קטנה מצבא אנדרס מפולין. בית ההארחה הוקם ב-1944, ופועל גם היום.

 
ז.1.ג. בתי הארחה בקיבוץ "הארצי"
עד 1967 (למעשה עד 1990) לא הוקם שום בית הארחה בזרם קיבוצי זה.

ז.1.ד. מושבים
1. שבי ציון - הוקם ב-1938 במסגרת התיישבות "חומה ומגדל" על ידי יוצאי רקסינגן שליד שטוטגרד ביער השחור בגרמניה. בעיירה שבה חיו היו בעיקר יהודים, והיא נודעה כעיירת נופש ליהודים. עם עלייתם לארץ השתלבו החברים באזור חוף "סולם צור" שנבנו בו אמצעי אירוח מגוונים. בית ההארחה הוקם ב-1955 ופועל עד היום.
2. דור - מושב העובדים היחיד בארץ בעל בית הארחה. חבריו יוצאי יוון ועירק וילידי הארץ מזיכרון יעקב. אלה הצטרפו ליזמה של המועצה האזורית והקימו עם קיבוץ "נחשולים" בית הארחה. השותפות התפרקה והפכה כל אחד מהשותפים לבעלים של בית הארחה נפרד.
 

ז.2. מיון הקיבוצים על פי אופיו של גרעין המייסדים

במסגרת החיפוש אחר הגורם האחראי לבחירת בית הארחה כפתרון כלכלי או חברתי, מוינו קיבוצים בעלי בתי הארחה על פי ארץ המוצא של הגרעין שממנו הורכב הקיבוץ. בדרך זו נמצאו שישה קיבוצים שהוקמו על ידי ילידי הארץ, שארבעה מתוכם: "אלומות", "חניתה", "נחשולים" ו"עין גדי" היו חניכי "הנוער העובד". גרעין המייסדים ה"צברי" היה דומיננטי מאוד בתוך הקיבוץ. כזה היה המצב גם ב"גשר הזיו", שם הייתה קבוצת ילידי הארץ דומיננטית מאוד ביחס לקבוצה מארצות הברית. קיבוץ "גינוסר", שגם הוא הוקם על ידי חניכי "הנוער עובד" מבית חינוך בתל אביב, שונה מהראשונים בכך שיוצאי לטביה וגרמניה שהגיעו אליו במסגרת עליית הנוער תפסו את ההגמוניה בקיבוץ. ב"שפיים", שהוקם על ידי חברי "הבחרות הסוציאליסטית"[47] שבמקור היו חניכי "הנוער העובד", אך לא היו ילידי הארץ, הפכו הלטבים עם הזמן למשפיעים עיקריים בנושאים כלכליים.
מכנה משותף נוסף בין הקיבוצים "איילת השחר", "הגושרים", "גבעת ברנר", "עין גב" ו"גינוסר" הוא שיוזמי רעיון בית ההארחה והפעלתו היו בעיקר יוצאי גרמניה או מרכז אירופה. הדבר נכון במידת מה גם ב"שפיים", רק בהקשר להפעלת המקום.
בין הקיבוצים שבהם הוקם בית הארחה קיימים שני קיבוצים, "כפר בלום" ו"גשר הזיו", שהוקמו על ידי תנועת "הבונים" האנגלו-סקסית מארצות הברית. הבדל אחד ביניהם: ל"כפר בלום" נוספה קבוצה בלטית, ואילו ל"גשר הזיו" נוספה קבוצת ילידי הארץ מ"בית הערבה".
קיבוץ "נווה ים", שכמו "נחשולים" ביקש להתקיים על דיג, אינו דומה בהרכבו האנושי לקיבוצים שתוארו לעיל, ואת המכנה המשותף האנושי בדרך ניהול הקיבוץ[48] ניתן למצוא בינו לבין "כפר החורש" (הראשוני), שהוקם על ידי בוגרי "גורדוניה" מפולין, וגם בינם לבין חברי קיבוץ "מעלה החמישה", שגם הוא קיבוץ הררי שהוקם על ידי חניכי "גורדוניה" מפולין.

ז.3. הרקע התרבותי על פי ארץ המוצא
על מנת לברר את הקשר שבין הרקע התרבותי של ארץ המוצא להתייחסות לבית ההארחה נשאלה השאלה מה בתרבות המרכז-אירופאית והמערב-אירופאית, בעיקר הגרמנית, הביא לעידוד העבודה בבתי הארחה, והאם התרבות המזרח-אירופאית של יוצאי פולין ורוסיה היוותה גורם מעודד או גורם מפריע בהתפתחותם של בתי הארחה. שאלה שנייה שנשאלה הייתה האם ההיסטוריה המשותפת בחלקה הגדול של יהודי ארצות הברית ויהודי מזרח אירופה יצרה דמיון או שונות תרבותית ביחס לבית ההארחה.
 
ז.4. יהודי גרמניה ומערב אירופה

ז.4.א. אפיונם של מייסדי בתי ההארחה

חיפוש אחר ראשוני היזמים והמפעילים של בתי ההארחה השונים בקיבוצים מגלה, שמוצאם של חלק ניכר מהיזמים מארצות אשכנז, וחלק הארי ילידי גרמניה או מרכז אירופה בני התרבות הגרמנית. ממצא זה דורש הסבר: מה בתרבות הגרמנית עשוי היה לעודד את הפעילות בנושא בתי הארחה, לאור העובדה שהמלונאות גם בקרב האזרחים ה"בורגנים" נמצאה בידיהם של רבים מיוצאי גרמניה באותן שנים?

ההנחה היא שדוברי הגרמנית הם עולים ייחודיים ביחס לעולים משאר התפוצות במזרח אירופה, רוסיה רומניה ופולין, אם נתעלם מיהדות המזרח והמגרב[49], שמקומה בקיבוצים במהלך שנות המחקר בטל בשישים. ייחודם מתבטא בכמה מישורים:

1. ההיסטוריה של היהודים תחת שלטונם של הגרמנים על שבטיהם השונים יצרה תרבות יהודית ייחודית.
2. האמנסיפציה היהודית שתחילתה בגרמניה יצרה הזדמנות להתבוללותם של היהודים בקרב הנוצרים ולאימוץ התרבות הגרמנית. התמזגות זו הגיעה עד כדי מחיקת הזהות היהודית אצל רבים מהם. במקביל, חלק קטן המשיך לשמור על היהדות האורתודוכסית או נתפס לציונות.
3.  עולי גרמניה, שראו בקיבוץ דרך להיקלט בארץ לא מטעמים סוציאליסטיים, אלא כפתרון כלכלי, לא ראו לנכון שיש צורך לבטל את תרבותם ולהתחדש, כפי שציפו מהם יוצאי מזרח אירופה שבאו לפניהם.

למה הכוונה כשאנו מייחסים להם הבדלי תרבות?

תרבות היא "כלל ההישגים הרוחניים והטכניים של אדם או של חברה. תרבות היא גם דפוס התנהגות של חברה מסוימת ואורח חייה."[50]

הגדרה נוספת רואה "תרבות כללית מוגדרת על ידי סוציולוגים כמסכת הערכים האמונות, דרכי ההתנהגות והעצמים החומריים המהווים את אורח חייו של עם. התרבות כוללת את מה שאנו חושבים, את האופן שבו אנו פועלים ואת הדברים שנמצאים בבעלותנו, ומשמשת הן כגשר אל העבר והן כגשר אל העתיד."[51]
"תרבות או ציביליזציה היא מכלול מורכב של דעות, אמונות, אמנות, מוסר, חוק, מנהגים ושאר כשרים והרגלים שהאדם רוכש כאחד מבני החברה."[52]
 
ז.4.ב. הסטריאוטיפ של יהודי גרמניה
יהודי גרמניה היו בני התרבות היהודית שחיו בתוך התרבות הגרמנית, והשילוב הזה יצר הזדמנות להתפתחות דפוסי התנהגות ייחודיים להם. קיימים כמה מאפיינים ליהודי גרמניה כפי שהם מצטיירים בעיני החברה הישראלית ובעיני עצמם: חרוצים, יסודיים במעשיהם, רודפי סדר וצייתנים,[53] אך חסרי קשר ליהדות, מתבוללים ואנשי תרבות העולם.[54] בדיקת הכללות אלה אינה במסגרת ההוכחות למחקר זה, ויחד עם זאת קיומן של דעות אלה בקרב הציבור סייע להנחת המחקר, מאחר שהן אומצו על ידי עולי גרמניה, שלא רק שאינם מכחישים את קיומן, אלא גם גאים בהן. הסטריאוטיפ במקרה זה הפך לגורם מחזק התנהגות.

פרק זה שם לעצמו מטרה לבדוק את הקשר בין הסטריאוטיפ הרווח לבין מעמדם ותפקידם של עולי גרמניה בקיבוצים שבהם הוקמו בתי הארחה, לאחר שנמצא שמספרם רב בקרב יוזמי ומפעילי בתי הארחה בקיבוצים.

 

ז.4.ג. צייתנות

הצייתנות מאפיינת את עולי גרמניה כתכונה שהושאלה מהחברה הפרוטסטנטית שבה התחנכו.[55] הצייתנות היא מאבני היסוד של הדת הפרוטסטנטית ומתחייבת מתוך העיקרון הבסיסי, שגורלו של האדם נגזר בטרם נולד, ושעליו לקבל בהכנעה את גורלו. גישה דטרמיניסטית זו שונה במהותה מהגישה היהודית שבה ניתנת לאדם בחירה חופשית, והוא נדרש להיות אחראי למעשיו, למרות הנסיבות שהן גזרה משמים. על אף השוני המהותי בין היהדות לנצרות הפרוטסטנטית, היהודים חברו אל החברה הפרוטסטנטית בקלות יחסית, משום שהמאמין הפרוטסטנטי היה משכיל יותר, ולכן מושפע פחות מדעות קדומות שציירו את היהודי כדמוני. הפרוטסטנטי גם חויב לקרוא את כתבי הקודש ללא תיווכו של הכומר, דבר שתרם ללימוד הקריאה והכתיבה בקרב העם הפשוט. הדפוס, שהחל להיות נפוץ, נוצל תחילה להפצת חומר כנגד היהודים, אלא שדי מהר התרחב השימוש בדפוס להפצת מקורות כתובים שהשפיעו לטובה על דרך הראייה של הפרוטסטנטי את היהודים. התוצאה הייתה סובלנות רבה יותר בקרב הפרוטסטנטים, כפועל יוצא של הקפיטליזם.
בניגוד להון בימי הביניים ששימש לצריכת מותרות, היה ההון הפרוטסטנטי הון נצבר, קרי: חיסכון שקבע את כללי המשחק הכלכליים. "הכל לטובת העסקים ולמען החיסכון", כלומר טובת העסקים מחייבת להתעלם מפגמיו של הלקוח גם אם הוא עובד אלילים או כופר כמו היהודי.[56]
היחס הסובלני הביא לכך שהיהודי ביקש להידמות לגרמני הפרוטסטנטי המאופיין בחריצות, בצייתנות ובחסכנות, תכונות שביטאו שיקול דעת כלכלי, לעומת האופי המהמר של הנוצרי הקתולי. הפרוטסטנטי יצר חברה יציבה שאינה מעודדת מהפכות חברתיות, וגם אם אלה נזרעו על אדמתה של גרמניה, הרי שנבטו מחוץ לה.[57]
לגורם הציות חשיבות רבה להבנת העבודה בבתי ההארחה. הוא מסביר מדוע על אף שהאירוח והעבודה בבתי ההארחה היו בלתי אהודים, העולים מגרמניה היוו את רוב העובדים בבתי ההארחה: החלטת הקיבוץ נתקבלה על ידם ללא עוררין. באספת הקיבוץ ב"איילת השחר" הוחלט שאורה רייס תנהל את בית ההארחה בהיותה בשליחות בחו"ל: "לא שאלו אותי כי זה היה הנוהג, שלא שואלים..." [58] ומעולם לא עלה על דעתה שניתן היה לסרב.
 

ז.4.ד. התבוללות והמרת דת

תכונה נוספת שאופיינית לחלק נכבד מעולי גרמניה היא הריחוק מהדת. דעה זו מקובלת על אף שבמקביל אנו מוצאים שעולי גרמניה היו ממייסדי הקיבוץ הדתי והיוו חלק גדול מחבריו, אך מבחינה מספרית חלקם בכלל עולי גרמניה בטל בשישים.

העובדה שמרבית עולי גרמניה היו מתבוללים או מרוחקים מאוד מהדת היהודית, מקורה בין השאר בעובדה שפולחן הכנסייה הפרוטסטנטית היה שונה בצורתו ובמהותו מהפולחן הקתולי. הפשטות וסילוקם של היסודות האליליים ושל האמנות הקתולית צמצמו מבחינה חיצונית את הפער בין הכנסייה הפרוטסטנטית ליהדות, ולכך יש להוסיף את האמונה בברית הישנה, התנ"ך, והיעדר הנזירות. גם הדמיון בין רב הקהילה היהודית לבין הכומר הפרוטסטנטי יצרו תשתית מקרבת נוספת.[59] השינויים החיצוניים הובילו עם השנים להתקרבות חברתית ותרבותית שזכתה במאה ה-18 לתגובות חיוביות בקרב שכניהם הגויים. כפי שכתב נוסע שסייר בפרוסיה בשנת 1779, "בברלין מצויים בקרב היהודים עשירים מופלגים... הם מעודנים ונעימי הליכות, בייחוד אלה מהם שקיבלו חינוך טוב. מכבר זנחו את המנהגים הגסים חסרי הטעם ונגמלו מן ההתרפסות שהייתה נחלת בני עמם...".[60] יחס זה החזיק מעמד פרק זמן קצר בין ההיסטוריה הארוכה ורצופת המכאוב שלפני האמנסיפציה לבין ההיסטוריה הנוראה שבאה אחריה.

** עוד על הנסיבות ההיסטוריות שהביאו לעיצוב אופיים של יהודי גרמניה ראה בנספח ד'.

 
 
 
ז.5. השפעתה של העלייה החמישית על בתי הארחה בקיבוצים
העלייה החמישית, שהייתה הגדולה מבין העליות, כללה 27% עולים מגרמניה. מתוך כ-279 אלף עולים, היו כ-50,000 עולים מגרמניה.[61] עולים אלה, יחד עם עולים מארצות מרכז אירופה כמו צ'כיה, אוסטריה והונגריה, הגיעו ל-34%, אך השפעתם על הכלכלה והתרבות בארץ הייתה הרבה מעבר למספרם היחסי באוכלוסייה. בניגוד לעליות הקודמות, סירבו עולי מרכז אירופה "להתבולל" בחברה היהודית, וכמעט שלא הושפעו מהתרבות המזרח-אירופאית והמזרחית שאפיינה את הארץ. עלייה זו יצרה לעצמה בועה תרבותית, והביטוי הבולט ביותר לכך היה סירובם של העולים להיפרד מהשפה הגרמנית. עלייה זו הייתה סוכנת תרבות של דברים רבים שלא היו עד אז בארץ, בין השאר תרבות הנופש.
גם בארץ הייתה קבוצה קטנה של בעלי יכולת, שנהגה לבלות חופשות יוקרתיות במצרים, בלבנון ומעבר לים. החידוש שהובא עם העלייה החמישית היה סגנון של נופש עממי, שבמקורו היה מקובל בגרמניה, שהקיף את הציבור הרחב של בעלי יכולת וחסרי יכולת בארץ.
התהליך שהביא לשינוי בצורת הבילוי והנופש החל בשתי תנועות בשני מוקדים באירופה, האחד יצר את תנועת הנוער "הצופים" האנגלית, והשני יצר את תנועת הנוער החופשית בגרמניה. שתי התנועות היו מנוגדות במהותן. תנועת הצופים האנגלית הייתה חינוך משלים לחיזוק החינוך הממסדי בעזרת פעילות עמלנית בטבע, בטיולים, באימונים, במחנות וכולי, ומנגד הייתה תנועת הנוער החופשית בגרמניה, תנועת מחאה שערערה על המבנה ההירארכי של המשפחה והחברה הגרמנית. היה זה "מרד נעורים" נגד המשמעת הקפדנית של המשפחה ונגד ערכי החברה והתרבות המזויפים ואורח החיים הבורגני. במסגרת "ההיטהרות" החברתית הייתה כמיהה לחזור אל הטבע, להרבות בטיולים, ליצור הווי סביב המדורה, שהייתה בעלת תפקיד מרכזי ביצירת חברת "היחד", להגשמה ולשינוי ערכים שיתקנו את האנושות.[62] שתי תנועות נוער אלה השפיעו על הלך הרוח במערב אירופה בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, וחלק מההשפעה חדר גם למזרח אירופה ובעיקר לפולין. היא עיצבה את אופייה של תנועת "השומר הצעיר", שהייתה בנויה על עקרונות הצופיות בתוספת מגמות ציוניות חלוציות. בגרמניה, בצ'כיה ובאוסטריה הייתה להלך רוח זה השפעה על שתי תנועות נוער חלוציות יהודיות: "תכלת לבן" ("בלאו וייס"), שיסודותיה החינוכיים דמו לאלה של תנועת הנוער הגרמנית ו"ואנדר פאגל" (פירוש שמה "ציפור נוד"), שעקרונותיה היו שיטוט במרחבי הארץ וקרבה לטבע ולחקלאות. תנועת "תכלת לבן" הייתה קיימת עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, וחלק מחבריה עלו לארץ עם ראשית העלייה השלישית, ובין השאר הקימו את קבוצת "חפציבה". התנועה השנייה שהתפתחה בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה "יונג יידישער וואנדער-בונד", שפירוש שמה "אגודת המשוטטים העברית הצעירה". משמה אפשר ללמוד על אותה מגמה של יציאה לטיולים וחזרה אל הטבע. תנועה זו הסבה את שמה לאחר זמן ל"הבונים" שהופצה במערב אירופה, באנגליה ובארצות הברית.[63] אותם נערים שגדלו על ברכי הפעילות בטבע, הפכו לצעירים ולמבוגרים שטיולים ובילויים היו חלק מתרבותם, תרבות שאותה הביאו עמם כשעלו לארץ.
עד שנות השלושים היה הביקוש לבילוי בטבע נמוך, למרות ההשפעה הבריטית, משום שמרבית הבריטים היו אנשי צבא, שהשהייה בטבע הייתה "עבודה" עבורם, ולכן הם נטו לבלות דווקא באזורים עירוניים. ץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט