דוקטורט-בתי הארחה בקיבוצים מיום הקמתם ועד 1967
הפרק האחד-עשר: בתי הארחה לחופו של הים התיכון
א. כפרי דייגים עבריים    

התרבות הים תיכונית התפתחה כאשר פניה אל הים. המזון והפרנסה היו טמונים בים. הים קבע את קצב החיים - הלילה לדיג והיום למנוחה. המסחר והדיג הותירו פנאי רב בין עסקה אחת לשנייה ובין הפלגה אחת למשנה. המזח שבו עוגנות הספינות היה מאז ומתמיד לב העיר כאשר סביבו שווקים, בתי קפה ומסבאות אותם מילאו ערב רב של סוחרים, דייגים ונספחים אליהם. חיי הדייג והסוחר שבא בעקבותיו היו תלויים בהכרת הקצב הטבעי של הים ובתהפוכותיו. אלו יצרו את הכושר לצפות בנינוחות ולחכות בסבלנות לבאות, תוך ניצול זמן הביניים להנאות החיים. במילים אחרות, סביב הים התיכון התפתחה תרבות שבה עובדים עד שיש די כסף לנוח, נחים ונהנים עד שתם הכסף, וחוזר חלילה.

כשחזרנו לארצנו ניסינו לחדש ימינו כקדם. חזרנו אל האדמה והחקלאות והיו מעטים שביקשו לכבוש את הים. חלומם היה להקים כפרי דייגים כשפניהם וליבם אל הים - כאלו היו חברי קיבוץ "נחשולים", "דור", "נווה-ים" ו"שדות-ים". "דור" היה מושב שיועד יחד עם מושב "מכמורת" להתפתח כמושב דייגים.
תקומה מחודשת של העם היהודי בארצו כללה במקרה זה בנוסף לחקלאות גם את חלום הדיג, למרות שכבר ב-1925 הצטבר ניסיון די מאכזב בשטח: "הננו מצטערים תמיד על שהארץ עניה באוצרות כלכליים טבעיים, אולם גם ביחס לאותם האוצרות הדלים שישנם ושאפשר לנצלם במידה ידועה אנו אדישים לגמרי. אחד האוצרות האלה הם דגי ים התיכון והכינרת...".[1] הכותב מנה את הסיבות לכישלונות: ממחסור במומחים לדיג, שיטת החכירה התורכית, חוסר אמצעים ו"חוסר מסורת גם אצל תושבי ארץ-ישראל בדיוג הגון. כל הדייגים הא"י יודעים לדוג בעיקר קרוב לשפת הים, בו בזמן שהדגה בים זה מצויה במרחק ידוע מגדות הים, ודיוג כזה דורש מומחים טובים הבקיאים בדיוג במים רבים."[2] יחד עם זאת, נעשו מאמצים על ידי ההנהלה הציונית למצוא חומר אנושי מתאים למושבי דיג, ובעזרת מאמצים אלו "באו 13 משפחות דייגים מסלוניקי. הדייגים הללו הנם לכל הדעות בעלי מקצוע ממדרגה ראשונה. הם התיישבו בעכו... בטבריה יש מספר ספרדים דייגים שרוב ימות השנה הם עוסקים ברוכלות ובסבלות, אלה בקיאים מאד בדיג, אולם רק בכינרת. אותם אפשר לנצל לסידור עבודה חקלאית דייגית על יד הכינרת. ברוסיה הסובייטית הולכים ומתמחים זה שנתיים שלוש עשרות חברים בדיוג... יש להאמין שכשם שבהרבה ניסיונות שלא הצליחו בארץ, עברו לבסוף מגדר של ניסיונות לעבודה ממשית, ככה גם במקצוע החשוב הזה אחרי כל הניסיונות שלנו בארץ נגיע פעם למצב נורמלי שיווצרו כפרים של דייגים עבריים לאורך הים התיכון ועל גדת הכינרת".[3] ניסיון שלא ריפה את ידיהם של חולמים חדשים, לקום ולנסות להחיות את ענף הדיג.
החלומות על ענף הדיג התבססו על כך שנכון לשנת 1944 היו כ- 200 צעירים שעסקו בדיג (27% מהדיג היה בידי יהודים, כש-15% מזה דיג ימי, והשאר ברכות דגים שהיו כולן בידיים יהודיות). מאות צעירים התגייסו לצי המלכותי הבריטי מתוך כוונה לשרת בצי עברי שיקום לאחר מלחמת העולם השניה,[4] וזה בהחלט מסביר את העניין הממסדי של המדינה שבדרך בענף הדיג. לכן הקיבוצים לחוף הים התיכון קיבלו עידוד לעסוק בדיג.
בפרק זה נסקרו קורותיהם של שישה בתי הארחה לחופי הים התיכון, ארבעה מהם בקיבוצים ושניים במושבים.

יא.1. שפיים

יא.1.א. מבוא

קיבוץ "שפיים" שוכן על חוף הים התיכון בדרום השרון, על הכביש המוליך מחיפה לתל אביב, ומשתייך ל"קיבוץ המאוחד".

שני חלקים היוו את הגרעין הראשון של הקיבוץ: פלוגה של קיבוץ "עין חרוד" שהתלכדה בפברואר 1927 בהרצליה וקבוצה של יוצאי "הבחרות הסוציאליסטית" שהתארגנה בקיץ 1927 בתל אביב, ועברה אף היא להרצליה. הגוף המאוחד כונה "פלוגת הקיבוץ המאוחד הרצליה". בתחילת 1929 הצטרפו לפלוגה בהרצליה עולים צעירים מ"החלוץ הצעיר" מפולין וצעירים מ"נוער בורוכוב" והחלוץ" מלטביה.

העירוב האנושי הזה עבר את הכשרתו בפרדסי הרצליה שנוהלו על ידי חברת "יכין", בראשון לציון, במחנות צבא בריטיים בסביבת עזה, בסדום ובעזרה לקיבוץ "רמת רחל" במאורעות 1936.

ב-1.3.35 עלו מספר חברים להתיישבות ב"שפיים", והשאר נשארו בהרצליה על מנת להמשיך לעבוד בפרדסים. לאחר מלחמת העולם השנייה חזרו כל החברים למקום הקבע - "שפיים".

  

יא.1.ב. שנות הארבעים

רעיון הקמת בית הארחה הבשיל בקיץ 1941 לאחר שאירוח קייטנות ילדים ובני נוער עבר בהצלחה רבה. הקייטנות הוכנסו לקיבוץ בעזרת קרוביהם של מספר חברים בקיבוץ שהתגוררו בשכונת הפועלים "נשר"[5] ליד חיפה. אותם קרובים ביקשו לשלוח את ילדיהם להתארח בקיבוץ, מאחר שהתנאים לבילוי חופשת הקיץ בעיר היו דלים, והאפשרות לבלות חופשה בקיבוץ ענתה על מספר מאוויים של ההורים והילדים גם יחד. המיתוס שהתזונה בריאה יותר בקיבוץ היווה את אחת המטרות, וכן הרצון להתחכך בחיי הקיבוץ, ששימשו מודל לחיקוי עבור הפועל בעיר. משאלה נוספת הייתה לנפוש במקום שניתן בו להמשיך את אימוני הנגינה מול קהל אוהד.[6] שלוש המשאלות הללו התגשמו בקיץ 1942 בהצלחה רבה בזכותם של משה הורנפלד ואליעזר ליואי.

 

"אתמול הגיעו אלינו 10 ילדים מ"נשר". באם תאושר ההצעה ביחס לחדר מוסיקה נוכל לקבל עוד 8 ילדים. התשלום החודשי לילד הוא 4 לא"י".[7] החברות טיפלו בילדים "השבת הייתה ברוכה בביקורים, כ- 20 מהורי ילדי "נשר" באו באוטו מיוחד בבוקר וחזרו אחרי הצהריים..."[8] ובמסיבת הסיום ניגנה התזמורת להנאת חברי הקיבוץ.[9]

במקביל לאירוח ילדי "נשר" התארחו בקיבוץ גם ילדי תנועת "מחנות עולים" שהגיעו למשך חודש שלם בתמורה לשישה גרוש עבור יום כלכלה,[10] וילדי "הנוער עובד" ב"קריית-חיים" שהתמקמו בחוף וחברי הקיבוץ  לא נדרשו לטפל בהם.

באוגוסט 1941 לאחר ההצלחה באירוח ילדי "נשר" נשאלה השאלה למה לא לארח מבוגרים.  הנושא תפס מספר חברים, ואחד מהם העלה את הרעיון מעל דפי העלון: "רבות חשבנו על 'מפעל' אשר יעזור לתיקון המצב הכלכלי של 'שפיים'. חיפשנו במרחק דבר שהיה מצוי כל הזמן מתחת לאף. הקיץ הזה פקח את עינינו לראות שישנו מפעל שכל החומר הגולמי שלו נמצא בשפיים והוא: שמש, ים ורוח קרירה. לזה צריך רק להוסיף נערות נאות להשלמת התמונה, מה שקוראים 'מראה טבעי' יפה, וקורת גג כדי שתוכל ליהנות את הבריות בשפעו של הטבע.

אם חשבנו על הדבר באופן עמום כדבר שיהיה באחרית הימים, הנה נוכחנו שהדבר יכול לקום לאלתר. דרושה רק התאמצות והתמסרות. מה ההתאמצות? השגת מקורות כדי 2000 לירות לשם הקמת בית הבראה ראוי לשמו, לשפר את המקום, לנטוע נטיעות וכו'. והתמסרות כיצד? צריך להימצא בינינו "המשוגע" אשר יתמסר להנהלת בית ההבראה, ומי שביקר ב"גבעת ברנר" יודע כמה הנהלה יציבה ואישה פיקחית הצופה הליכות הבית יכולה להצליח במפעל זה. משקים יותר עשירים ומבוססים משפיים עוסקים בעסק ההבראה ובמאזניהם משתקפים רווחים יפים מזה. בשפיים צריך לדעתי להיות בית הבראה מהטיפוס המקובל, היינו מקום שעירוניים באים לנוח מספר שבועות וגם מחנות קיץ לנוער כפי שסודרו אצלנו השנה... כי משלמים לא רק עבור האוכל והדירה, אלא גם בשביל המראה, הדבר נראה לי כל כך חשוב שהייתי מציע לפנות לאיש מיוחד שיעסוק מעכשיו בתכנון המפעל".[11]

כחלק מההכנות שתפסו תאוצה הגיע בספטמבר לקיבוץ חיים הלפרין מ"המרכז החקלאי" וזיליסט מחברת "הסנה" לדיון בהקמת בית ההבראה. כמו כן נערכה פגישה עם יוסף אידלמן מהלשכה הטכנית של "הקיבוץ המאוחד" על מנת להכין תכנית לבית ההבראה.[12] לא הכול "במרכז החקלאי" היו בעד הקמת בית הבראה ב"שפיים". לווינשטין התנגד בטענה שאין ל"קרן נכות" כספים להשקיע בזה. החברים לא ויתרו ודרשו ישיבה עם קופ"ח וחברת "הסנה" לאור הבטחתם לשלוח מבריאים. בפגישה זו קיבלו החברים מידע כלכלי חשוב על כך שעלות ההשקעה בכל מבריא היא 30 לא"י מלבד ההשקעה בבניינים, ז"א עבור 50 מבריאים יש להשקיע 1500 לא"י.  "החשבון מבהיל במקצת אבל צריך לעשות הכל בכיוון חיובי ואחר נחליט".[13] ניתן ללמוד מכך שהגופים הממסדיים לא ששו לסייע  לחברי "שפיים" הנלהבים להקים בית הארחה.[14] דבר זה נראה תמוה לאור מספר בתי ההבראה הרבים שקמו בסיוע ובדחיפה של קופ"ח, שראתה את תפקידה לתמוך ולסייע לקיבוצים חסרי אדמה בהרים.

בינתיים המשיכו ב"שפיים" לקיים קייטנות לילדים בקיץ 1942 ובקיץ 1943, והביקוש להן היה גדול מיכולת ההיענות של החברים. בספטמבר 1943 חזר בית ההבראה לסדר היום של המזכירות כחלק מתכנית לפיתוח כלכלי יחד עם התוכנית לנטוע פרדס חדש.[15]

באוקטובר עלתה הצעה לפתוח בית הבראה ב"בית הביטחון",[16] וכהכנה יצאו משה ואיסקה לסיור בבתי הבראה, ואחריו הוגשה  הצעה מפורטת בנושא למזכירות.[17]
באספה כללית מנובמבר 1943 העמידו להחלטה את ההצעה לפתוח בית הבראה. מרבית החברים ראו את הרעיון באור חיובי מלווה בחשש מגובה ההוצאה הכספית: "אבל אם לא נעיז לא יהיה לנו אף פעם שום דבר. אדמה טובה אין לנו, אלא אוויר, אקלים וים. זה יש לנו, ויש לנצל את המזג אוויר שלנו באם נמצא המקום לבנייה...".[18] הצעת המזכירות הייתה להסתפק בבית הבראה צנוע, אך החברים דרשו בית הבראה ברמה גבוהה שעלותו כ-8000 לא"י. מאחר שסכום כזה לא עמד לרשות הקיבוץ, נדרשה אספה כללית נוספת, על מנת לשכנע את החברים ללכת על בנייה צנועה יותר שתכלול שימוש ב"בית הביטחון" וכמה בתים בסמוך לו, שיהיה צורך לפנותם.
החברים שאצה להם הדרך דרשו שבית ההבראה יחל בעבודתו כבר באביב 1944. לחץ זה הביא למפגש עם "ארגון בתי המרגוע בקיבוצים" ועם המהנדס מטריקון,[19] שהגיע לקיבוץ והחל מיד בעבודתו.[20] "ארגון בתי המרגוע" העריך את עלות הבנייה של בית ההבראה בתוך "המחנה" ב-5000 לא"י, ולקח על עצמו להשיג 50% מהעלות.[21]

1944 - "ב- 2 במאי נפתח בית המרגוע למבריאים. עד היום הגיעו 13 מבריאים על ידי קופ"ח. ביום שני יבואו 3 מבריאים מפועלי בית החרושת וולקן. הפועלים מבית החרושת זה התקשרו על 3 מקומות שבועיים למשך כל העונה בבית המרגוע...".[22] במאי סודר כבר בית נוסף למבריאים "ההתחלה כרגיל קשה ובכל זאת אפשר לציין כי מספר המבריאים בחודש הראשון עלה בהרבה על הממוצע ששיערנו בהתחלה. לימי החג נתמלאו שני הבתים ותפסו עוד כמה חדרים...". [23]

שנת 1944 הייתה ניסיון ראוי, וכבר בראשית 1945 עלה הרעיון להרחיב את בית המרגוע. חלק מהחברים התנגדו להוסיף מבנים והשקעות במקום הארעי, וביקשו לחסוך את ההשקעות למבנה הקבע. בעיקר היה חשש מהשקעות ממקורות בנקאיים, והייתה ציפייה שההלוואות תגענה  ממקורות "לאומיים".[24]
חודשי החורף והאביב ב-1946 הוקדשו לחיפוש אחר עובדות לבית המרגוע, מלאכה לא קלה בהתחשב בכך שהיה קושי לשחרר עובדות ממקום עבודתן הקבוע. [25]
בחודש מאי היו 110 ימי הבראה וממוצע של 37 מבריאים ליום. בנובמבר 1946 שוב עלתה באספה כללית הדרישה להרחבה, ושוב עלה החשש מפני השקעות גדולות שעלולות לגרום להסתבכות כספית.[26] יחד עם זאת נדרשה הגדלת הבית לנוכח התחרות עם בתי הבראה אחרים. בעיקר חשוב היה ליצור צביון ייחודי ל"שפיים", דבר שהעלה את האפשרות להקים בית מרגוע בקרבת שפת הים. בעקבות כך עלתה שוב שאלת אדמת מני וההכרח ברכישתה.[27]
במרץ 1947 הוכרז בארץ מצב צבאי. הדבר בא לידי ביטוי בירידת כמות ההתקשרויות של גופים מוסדיים אשר לפני המאורעות הרבו לשלוח מבריאים (בתש"ו היו התקשרויות קבועות ל-100 מקומות). מרגע שהוכרז מצב צבאי, חל שינוי באשר לעתיד. הדעות היו חלוקות. הפסימיסטים טענו שכוח הקנייה של העובדים נחלש, והאופטימיים טענו שבשל העונה הקצרה יהיה בלתי אפשרי  לפתוח את המוסדות ב-15 באפריל, וזה יביא למספר מבריאים גדול יותר בחודשים אחר כך.[28]
ב"שפיים" הוחלט להמשיך בהכנות לפתיחת העונה למרות המצב בארץ, ובמסגרת זו להמשיך בבניית בית התרבות ובניית בית נוסף שישמש בקיץ את בית המרגוע, ובחורף ישוכנו בו חברים.[29] באפריל 1947 דנו באספה הכללית בהשפעת המצב הכלכלי והביטחוני על בית המרגוע. החברים שמעו ש"יחד עם זה יש לנו הזמנות ממוסדות פועלים למספר מיטות מוכפל מכפי אשתקד. אמנם גם במצב זה רואים בית המרגוע אצלנו מוצדק...".[30] 
ביולי "כל המקומות תפוסים והרבה בקשות נדחות",[31] ועדיין המשיכו בבנייתו של בית התרבות שעלה 2300 לא"י. למרות בעיות הביטחון, עיקר הבעיה בבית ההבראה נסבה סביב איוש עובדות.[32] חלקן סירבו לעבוד שם בגלל יחסי עבודה גרועים,[33] וחלקן לא רצו לעזוב את מקום עבודתן הקבוע. בעיה זו הזמינה עובדות חוץ מקיבוץ "משאבי שדה" ומקיבוץ "יקום".[34] העובדים שנדרשו ביוני היו 19.7 בממוצע. אלה הניבו 507 ימי עבודה.[35]
בסוף אוקטובר, בדיון שנערך במסגרת "ארגון בתי המרגוע הקיבוציים" בראשותו של בן נריה מ"קריית ענבים", נסקרו השינויים בדרישות המבריאים: "בתקופת המלחמה (הכוונה למלחמת העולם השנייה) היה הדבר המושך בבתי מרגוע בקיבוצים האוכל הטוב, שקשה היה להשיגו במקומות אחרים. יתרון זה הולך ונעלם. במקומו צריך להעמיד משהו אחר. שפיים, שאיננה על שפת הים ולא בהר, תצטרך לחשוב על שיפורים ידועים כדי לא לפגר בכוח משיכתה. חושבים על ברכת שחייה...".[36]
בדצמבר 1947: "למרות המצב הבלתי יציב בארץ עלינו לעשות את כל ההכנות לפתיחת בית המרגוע במועדו בעונה הבאה...".[37] מדברים אלו מתקבל הרושם כאילו בית ההבראה הוא ענף כל כך חיוני שלא ניתן לוותר עליו גם כשהמצב הביטחוני מעורער.
1948 - "אם כי אין לנו עדיין התקשרויות ממשיות החלטנו לפתוח את בית המרגוע ב-15 למאי ....".[38] מאי  1948 - תאריך שבמבט לאחור לא מצטייר כתאריך שהתאים לבילוי בבית הבראה. בכל זאת, ההתעקשות לפתוח בכל מצב הייתה "קריאה נכונה" של המציאות, שבה רחוק מקו החזית התנהלו חייהם של האנשים בעורף כך שלא ויתרו גם על בילויים והבראה.  פלח זה זוהה כפוטנציאל כלכלי  ב"שפיים", כמו גם ב"גבעת ברנר".
ביוני פורסם מעל דפי העלון "בית המרגוע לא ייפתח השנה בקשר למסיבות הזמן - הסדר של החורף נשאר בעינו...",[39] אך המלחמה סיפקה עבודה לבית המרגוע בהיקף שלא פחת מזה שהיה קודם לכן. בנובמבר הציעו לחברי "שפיים" לקיים מחנה נופש לחיילים במקום הקורס הצבאי שהסתיים לאחר תקופה ארוכה.[40] ההצעה התקבלה, וחודש אחר כך "בפגישה עם הנהלת מחנות הנופש לחיילים הוחלט שהחל מה-1 בינואר נצטרך לדאוג בעצמנו להספקת מזונות לחיילים בבית המרגוע אצלנו...".[41] ידי החברים בקיבוץ "שפיים" עמוסות עבודה לאורך כל תקופת המלחמה. בינואר 1948 מדווחים לחברים ש"במשך שנת תש"ח שימש בית המרגוע לקורסים של הצבא, אך מכיוון שהיה פתוח כל השנה לא נפלה ההכנסה ברוטו מהכנסת שנה רגילה. כעת חזר לשמש את מטרתו - נופש לחיילים לפי הסכם מיוחד עם הצבא".[42] מחנה הנופש, שהועמד לרשות  הצבא, נסגר ב- 27 לאפריל, ולאחר הפסקת שיפוצים חזר בית ההבראה לשמש אזרחים.[43]
החזרה המהירה להפעלת בית ההבראה לאחר מלחמת העצמאות מלמדת על כך שבית ההבראה
היה נטוע חזק בעורקי החברים. על אף ההתנגדות של חברים בודדים בשוליים וקשיים בציוות עובדים, המקום עבד בכל מצב, ואין כל הרהור או ערעור על המשך הפעלתו.
ביולי 1949 התקיימה אספה כללית בה עלה נושא הקמת בית הבראה חדש. בדברי החברים מצאנו נקודות המאירות את חשיבותו של הענף ואת יחס החברים: "ייתכן שלא טוב שבקיבוץ יהיה בית מרגוע, אבל המשק לא מעט נבנה מבית המרגוע... על המזכירות להביא הצעה לעתיד בית המרגוע ... בלעדי בית המרגוע אין קיום למשק שלנו. במספר החברים אצלנו אין אנו יכולים לבנות רק על ענפי משק... אין לעלות על הדעת את חיסול ענף הכנסה זה... אנו צריכים לחשוב על זה איך לבנות בית מרגוע גדול במקום מתאים...".[44] הנושא עבר לישיבת מועצה שדנה בהשקעות לשנת תש"י.[45] לאחר דיון בנושא מתקבלת החלטה להקים את בית המרגוע בדרום בסביבת עמדת הכרם.[46]
 
יא.1.ג. שנות החמישים
החיים נמשכו על מי מנוחות ובית ההבראה נפתח כמו כל שנה ב- 18.4.50. העונה נמשכה יותר מהרגיל.[47] תכניות הבניה הוצגו לעיונם של החברים, כאשר המבנים הקיימים של בית ההבראה,  יועדו למגורים. כמו כן החלו לחשוב על הפעלת הבית כל השנה, כאשר בחורף ישמש המקום גם לתיירים.[48] הארכת העונה היא בעלת חשיבות כלכלית גבוהה ביותר בגלל מיעוט הכנסות בחדשי החורף בשאר הענפים.[49] חברי "שפיים" מתהדרים בביקורו של שמשון מלצר עורך "דבר לילדים".[50]
1952- גם ב"שפיים" נותן  "המפדה"[51]  את אותותיו, המוסדות קיצצו את מספר ימי ההבראה.
סיכום שנת 1959 מורה על הכנסה של 350,000 לירות ו- 27,000 ימי הבראה .
 
יא.1.ד. שנות השישים
ב-1962 שוב עלתה בעיית הרחבת בית המרגוע, ומרבית החברים מצביעים על כך שההיקף שבו עובד בית המרגוע אינו מאפשר לעשות זאת בנתונים הקיימים. כמו כן לא ניתן לצמצם את הענף כי כבר הגבילו את הענפים החקלאיים הלא רווחיים, ולכן ניתן להישען רק על בית הארחה. יש אחרים שחושבים ש"המציאות בארץ אינה יציבה, כוח האדם במשק קטן, נטישת מבנים קיימים ללא תמורה".[52] בית המרגוע ב"שפיים" עבר שינויים מהותיים ושינויים פיזיים שהתבטאו בהפיכתו מבית הבראה לעובדים לבית מרגוע לוועדי עובדים, בהסבתו לבית הארחה לתיירים ונופשים ישראלים, ובהמשך הפיכתו למלון כנסים. כל אחד מהשלבים הללו מתאר מהות של היקף ופלח האורחים שהשפיעו בצורה שונה בכל שלב על הקיבוץ ועל התפתחות הענף.
 

יא.1.ה. סיכום
חברי קיבוץ "שפיים" לא היו מחלוצי בתי ההארחה בקיבוצים, ונושא ההארחה לא היה צורך חיים, כי אם גילוי משאב שחיזק את רמתו הכלכלית של הקיבוץ. המפגש המקרי עם חברים ב"נשר" שאת ילדיהם קיבלו לקייטנת קיץ, הצית רעיון שהוליד אח"כ את בית ההארחה.
כמה גורמים חברו להצלחת הענף. אחד מהם הוא מוצאם של החברים, שהיה עירוב של קבוצות חברתיות חסרות "ייחוס" תנועתי, דבר שמנע את ההתנשאות שהייתה אופיינית לקיבוצים שהרגישו "אליטה חלוצית". הגורם השני היה מעמדם הפשוט של האורחים, שעזר לחברים להרגיש נוח בחברתם. הכתובים אינם מזכירים דמויות בולטות בציבור שבאו להתארח, מלבד ביקורו של שמשון מלצר, עורך "דבר לילדים". אין  ספק שאילו היו מגיעים אישים רמי מעלה, היו הם זוכים לאזכור כפי שראינו והיה מקובל בכל יתר הקיבוצים.
היחס אל בית ההארחה הוא דו ערכי. כמו בשאר הקיבוצים, גם כאן היו מספר חברים שהתנגדו נחרצות לבית הארחה בעיקר משום שראו עצמם אליטה "לא נצחצח את נעליהם של הזרים".[53] את ההרגשה "כאליטה" ניתן היה לתרגם בטעות כהתנגדות אידיאולוגית. אך עיקר ההתנגדות נבע מהחיכוך שנוצר בשטח הבית הקיבוצי בין "בעלי הבית" לבין אורחיהם, חיכוך שגרם לחברים להידחק אל מחוץ לתחום בביתם.
המעבר בין הקיץ, שבו אזורים היו מחוץ לתחום, לבין החורף, שבו כל המשק חזר לעצמו, היו קשים בעיקר לילדים,  וקושי זה הזמין קריאות רבות לסדר: "בית המרגוע צריך להיות פינה לגמרי נבדלת מהמשק. הוכנס שם סגנון מסוים של שקט ומרגוע, כי לשם כך באים האנשים אלינו. לא ייתכן להפר הסדר הזה על ידי הפיכת גינות בית המרגוע למקום טיול כללי לחברי המשק וילדים ... המשטר בבית המרגוע דורש שהמבריא ילך לישון ב-10 בלילה, אך כיצד אפשר לחייב אותו לישון ב-10 כאשר חברים מתווכחים וצועקים בקול בלכתם מאספה או ישיבה אחרי 11? אחד התנאים ההכרחיים למוסד הוא  ש ק ט - ו מ ר ג ו ע! השירותים של המוסד הם די מצומצמים... החברים מתבקשים להקפיד על זאת ולא להשתמש במוסדות הסניטריים של בית המרגוע".[54]  טענות דומות חזרו בשנת 1949:[55] "השטח צר, חדר האוכל החדש קרוב ביותר, הטרקטורים התרבו, נוער מבקר בלי סוף ואין מנוחה למבריאים... כיסאות הנוח משמשים את הילדים... יש גם בעיית עובדים, מוכרח להיות קולקטיב של עובדים שווים בגישתם לנושא הענף...".[56]   "רצוי ליצור אווירה אחרת לגבי העבודה בבית המרגוע. לדאוג לכך שילדים וחברים לא יסתובבו שם... צריך פעם ולתמיד להסביר לחברים עד כמה מזיק ביקור החברים בבית המרגוע. באם החברים לא יבקרו שם, גם הילדים לא יסתובבו". [57] בית ההארחה לא יצא משטח "המחנה", החלומות על בניית בית הארחה מפואר נדחקו לקרן זווית, ועם השנים כבש בית ההארחה בתי מגורים שעברו לחלק אחר בקיבוץ. בית ההארחה בקיבוץ "שפיים" פועל מאז 1944. אנשיו לא התפרסמו כאנשי מפתח בראש הפירמידה המפלגתית או הלאומית, אך בתוך מדרג בתי ההארחה זכה הקיבוץ לכבוד רב, ואנשיו ניהלו את הענף בבית וב"ארגון בתי המרגוע בקיבוצים" ושימשו דוגמא לבתי הארחה אחרים. 

 

יא.2.  נחשולים

יא.2.א. מבוא

"נחשולים" הינו קיבוץ לחופו של הים התיכון שעלה להתיישבות ראשונית בכפר הערבי טנטורה, ב-14.6.48. כ-60 חברים עלו אל הכפר כחיל מצב לאחר שהכפר נכבש ע"י חטיבת אלכסנדרוני. "נחשולים" משתייך לזרם ה"קיבוץ המאוחד", שעיצב בקווים כלליים את אופיו בשאיפה לקיבוץ גדול, מגוון ולא סלקטיבי מבחינת חבריו.
התגבשותם של חברי הקיבוץ מתחילה בשני סניפים של ה"נוער העובד והלומד".[58] אחד בשכונת בורוכוב[59] והשני בתל אביב. החברים הביאו עמם מטען תרבותי חברתי מהשכונה שהתאפיינה  במשקי עזר חקלאיים של פועלים שכירים בלבד שהיו מקורבים ל"פועלי ציון". משטר החיים נשמר בקפדנות, השיווק היה משותף ונאסר על החזקת חנויות פרטיות ודיירי משנה. בצרכנייה השכונתית ערכו כולם את קניותיהם. קיוסק היה כמובן מוקצה כמו מסחר אחר.
החלק האחר של הקבוצה חונך בסניף התל אביבי וייעד את עצמו להכשרה ימית. היו בו שבעה נערים שהיו גם ב"פועל הימי", והם שהכתיבו לכולם את הכיוון הימי והגיוס לפל"ים (פלמ"ח-ים). ההכשרה הימית משכה אל הקבוצה נערים שהיו בתנועת "מחנות עולים"[60] שהצטרפו לקבוצת "הנוער העובד והלומד" בגלל הכיוון הימי. ה"בורוכובים" נסחפו אל הים עם התל אביבים ויחד  החלו את ההכשרה בקיבוץ "שדות-ים". ההכשרה בפל"ים כללה לימוד רזי הדיג לחופי הארץ והזדמנות להכשיר את הנערים לטפל באוניות המעפילים שתגענה לחוף. לקבוצת הצברים של "הנוער העובד והלומד" הצטרפו מספר נערים מחברת הנוער בחפציבה[61] וקבוצה נוספת של עולים מרומניה ותורכיה שעלו לארץ והוכשרו ברמת הכובש.[62] שתי הקבוצות נפגשו בקיבוץ "שפיים". בסופה של ההכשרה עברו שתי הקבוצות לקריית-חיים, שם התפרנסו מכל הבא ליד, כולל עבודה בנמל חיפה.
 עם תחילתה של מלחמת השחרור החלו לגייס חברים, והיה חשש שהקבוצה תתפורר. הקבוצה ביקשה  להתגייס יחד, וכך הפכו לחיל מצב ששמר על הכפר הערבי טנטורה, שתושביו ברחו.
למרות שחופי הים התיכון לאורך ישראל אינם עשירים בדגה, הילך הדיג קסם על החבורה הצעירה. רוב הדיג נעשה במכמורת. זו מלאכה גברית קשה שנוספו לה גם לא מעט סכנות שארבו לספינות  באזור עזה, סיני וגם בחופי תורכיה, שלא אהבה את הרעיון שהישראלים דגים בקרבתה.[63] העבודה בספינות (היו שתיים) גרמה להיעדרותם של הבחורים לתקופות ארוכות יחסית, דבר שהפריע מאד להתפתחותו הכלכלית של הקיבוץ שסבל ממחסור בכוח אדם. בעיקר בענפי  הגד"ש, הרפת וכו'.
חברי "נחשולים" התיישבו פיזית בבתי הכפר הערבי, ועם תום המלחמה עלתה השאלה היכן לבנות את יישוב הקבע של הקיבוץ. האופציות היו להתיישב על חוף הים ולהתבסס על דיג, או להתרחק מחוף הים אל מעבר לפסי הרכבת ולהתבסס על חקלאות. מיקום הקיבוץ על חוף הים לא התקבל בנקל, מאחר שבעיני המוסדות המיישבים דיג לא היה סיבה מספקת למקם את קיבוץ על חוף הים. הצעירים, לעומת זאת, היו להוטים להתפרנס מדיג שהיה יקר ללבם. הם ניסו בעזרתו של הרצפלד, שייצג את "המרכז החקלאי", לטעון באזני אגף התכנון של הסוכנות ש"ענף הדיג בארץ זקוק לעידוד משתי סיבות: 1. אין ישובי דייגים בארץ. 2. הענף אינו מכניס ביותר. במקרה שהקיבוץ יאותר במרחק של כמה ק"מ מחוף הים - כפי שמציע אגף התכנון - קיימת סכנה שבמשך הזמן ייפול ענף הדיג, וחבל להרשות זאת. אגף התכנון טען לעומת טענת הקיבוץ שפיתוח ענף הדיג דורש את איתורו על חוף הים, אינה משכנעת, כיוון שענף הדיג הינו רק ענף עזר במשק הקיבוץ. לעומת זאת - הדיג על חוף הים יקר מאד והישיבה שם קשה בחורף".[64] הוויכוח היה בין בעלי ניסיון[65] - אגף התכנון, לבין צעירים חולמים ונמרצים שראו בישיבה על חוף הים תנאי הכרחי לקיומו של כפר הדייגים. בעבור הישיבה על החוף היו מוכנים החברים להסכים אפילו לפיתוח קיט "אשר לפיתוח חוף הים - מוכן הקיבוץ להקים בתי מלון לנופש, צפונית מהעתיקות ליד חוף הים",[66] וזאת למרות שאיש מחברי הקיבוץ לא חשב לעסוק בקיט.
 
יא.2.ב. שנות החמישים
ב-1950 מתוארת ישיבה שהתקיימה במשרדו של מנהל אגף הפיתוח, בה הטיל הרצפלד את כל כובד משקלו לטובת הקיבוץ ו"הממשלה ביטלה את התוכנית לגבי השטח תוך הסתייגות שעלינו לתכנן בשטח נקודתנו בתי הבראה".[67] בניגוד לגישתם של חברי הקיבוץ לענף ההארחה, ראו המוסדות המיישבים בקיט על חוף הים התיכון - ענף עם עתיד. היו אלו ימי ה"זוהר" של הנופש לאורך הים התיכון. אילת הייתה עיירת פועלים לסוורי הנמל וכורי הנחושת בתמנע, הכינרת הייתה בטווח היריות של הסורים, עידן המזגן טרם החל, והדרך להפיג את חום הקיץ ביישובי החוף העירוניים הייתה לצאת אל חוף הים. החוף משך את יושבי ההר, ובעיקר את הירושלמים שחוף הים שבה אותם בקסמיו. 
הצורך להשתמש בחוף כמשאב וכמקור פרנסה ריחף מעל ראשי החברים מתחילת הדרך. כבר ב-1949, שנה לאחר העלייה למקום, התבשרו החברים על כך שיש מי שעושה מהלכים בכיוון פיתוח החוף. "לא נגעתי בדברי באפשרויות של פיתוח חוף הים, אף כאן דרושה יוזמה שלנו, כי באם לא נעשה אנחנו, יעשו זאת אחרים. האפשרויות הן רבות. חשוב עד מאד שהפיתוח ייעשה על ידי הזרם ההתיישבותי או ההסתדרותי ביוזמה שלנו".[68] בשלבים הראשונים של ההתבססות בקיבוץ  לא גרמו הידיעות לעשייה כלשהי, וגם בשנים הבאות נקבעו המהלכים על ידי אחרים. הצורך בחופי רחצה בקרב הציבור הרחב גבר בעיקר בשנת 1951. לאחר ההסתגרות הממושכת בעטייה של מגפת הפוליו, לא ניתן היה לעצור את הציבור שנהר אל חופי הרחצה, ובתוכם את חברי הקיבוצים המרוחקים מהים. אלה פנו אל קיבוץ "נחשולים" שיאפשר להם להשתמש במבנים שבכפר הערבי בתוספת מים לשתיה ולרחצה. עבור שירותים אלו, שטופלו ע"י אחד החברים,[69] שולמה עלות בתוספת רווח כלשהו, רווח זה גרם ליו"ר ועדת החינוך של ה"קיבוץ המאוחד" - רות הטקין[70] להזדעזע על כך שהקיבוץ מעז להרוויח על גבם של ילדי קיבוצים. תגובתה של רות הטקין ציננה לכמה שנים את רעיון הקייטנות לילדי קיבוצים ואת החברים שעסקו בכך.[71]
הביקוש לחוף הים מקיבוצים בכל רחבי הארץ[72] לימד את חברי הקיבוץ על הביקוש הפוטנציאלי לחופי רחצה. חוף הים היה חוף ציבורי פתוח על פי חוק ובבעלות המועצה האזורית.  "הפלישה" של  המתרחצים יצרה לא מעט בעיות, וחברי הקיבוץ ניסו למנוע מנופשים להגיע לחוף. כך ניתן ללמוד ממכתבו של ראש המועצה המקומית מ-23.7.51, המופנה למפקד ענף התנועה במטה המשטרה בצפון: "בשבועות האחרונים חזרו חברי הקיבוץ "נחשולים" בטנטורה להפריע לאנשי זיכרון-יעקב להתרחץ בים טנטורה... בשבת האחרונה החמירו הדברים עד כדי חסימת המעבר מצד אנשי הקיבוץ הנ"ל, מה שגרם להכאות. מצב זה אסור לו שיימשך...".[73] תחושת הבעלות על החוף לא גרמה לחברי הקיבוץ להקים שירותים נדרשים, וגם אלו שניתנו לקייטנות ילדי קיבוצים היו בלתי ראויים. על פי דיווח מ-1951, "אחר ביקור של הרופא והערותיו בקשר עניין הקייטנות והרחצה בים והערותיו בקשר המצב הסניטרי הקשה השורר במשק המסכן את בריאות חברי המשק והילדים, הוחלט לנקוט בצעדים הבאים לתיקון המצב... הקייטנות יצטרכו להקים לעצמם "מוסדות" סניטריים נפרדים עבורם...".[74]
בשנת 1952 הסתכם מפעל הקיט בארבעה משקים שמבקשים לבוא ולהתמקם בחופו של הקיבוץ בתמורה למים ולמבנים שבשימוש.[75] ב-1955 עלה הקיט לדרגת קייטנות לילדי משקים בתנאי פנימייה: "השיכון יהא בצריפוני הכשרה ובצריף השבדי וחדר האוכל במועדון ההכשרה. אריה .פ. יהא אחראי להפעלת ענף זה".[76] העשייה בשנה זו מרמזת על ראשיתה של התופעה שתלווה את הקיט ב"נחשולים", והיא פינויים של חברים מחדריהם עבור נופשים על אי הנוחות שהתלוותה לכך.
האירוח בתוך הקיבוץ החל בשנת 1955, כאשר פינו את חיילי הנח"ל מצריפם. אך שנה אחר כך, ב-1956, מציינים ש"עקב פינוי ההכשרה ממעונותיה, הוחלט שעל החברים יהיה גם להצטופף בחודשים אלה על מנת לאפשר שיכון נוח להכשרה."[77] אי הנוחות שוויונית לכולם ולא רק לחיילי ההכשרה. האחראי ל"מפעל" היה אריה פרייד מקבוצת "שרשרת"[78] מיוצאי פולין, שטיפל בקיט שלא היה באותה העת בין הענפים היוקרתיים של המשק.      
תוך כדי צמיחת הקייטנות צמח ביקוש לקייט משפחות. משפחות ממקומות שונים בארץ התדפקו על דלתות הקיבוץ. שוב נכנע הקיבוץ ללחץ, והמזכירות מעלה את הנושא באספת חברים: "המזכירות מציעה לקבל 4 משפחות מבריאים לקיץ ולשכן אותם בבית החדש שבנו לביה"ס ושעדיין הילדים אינם צריכים להיכנס בו אלא בראשית שנת הלימודים".[79] היו מעט התנגדויות בעיקר של אלו המפקפקים בכך שניתן לתת למשפחות שירות ראוי "לא נוכל לתת להם מה שאחרים יתנו כגון נתניה, שפיים וכו'..."[80].  אך למרות הקושי, האספה החליטה לאשר את האירוח  באחד הבניינים שהוסב לכך, ובמקביל "המזכירות מבקשת רשות להעביר מספר חברים (רווקים) לתקופת הקיץ לחדרים אחרים, דהיינו בחדרים הגרים עכשיו שניים יגורו שלושה, ולהעביר את ההכשרה לתקופה הזאת לצריפים הפנויים...".[81] בסוף שנת 1956 עלו השגות על השיטה "להוציא חברים מהחדרים ושילדי חוץ יבאו להתארח".[82] חברי קיבוץ התקשו לעמוד בשוויון נפש, כשזרים השתכנו בדירתם ובעבור כסף עשו בה כבשלהם. הייתה גם ההתנגדות האידיאולוגית שבאה לידי ביטוי בכמה מישורים: "אם ילדים, אז קודם כל ילדי קיבוץ. אם הבראה, לא מוכן לשרת בבית הבראה ולא מוכן להחזיק עבודה שכירה".[83] קיים חשש שהסירוב לשרת זרים יוביל להעסקת שכירים, ולכן "הוועדה צריכה להטיל על אנשים מסוימים תפקידים ואז אולי יהיה משהו, אך היות ומצב האנשים ידוע לנו לא יהיה נושא לכך...",[84] ובאותה נשימה הוסיפו שיש "להקים בכסף הזה בית הארחה", והכוונה לכספי השילומים מגרמניה, אך אין מי שיעשה זאת.[85] הקיבוץ היה קטן, רוב הגברים היו על ספינות הדיג, והאחרים לא בהכרח היו מעונינים בקיט.
1956 היא שנת מפנה בהתנהלות הקיט. אם עד אז הקיבוץ נענה לזרם הקייטנים ש"עתה כאילו פרצו את הגדרות בכח והחלו לנהור אלינו, אף אנו נתנו את כל האפשרויות והקלנו במידה רבה על האורחים".[86] הרי שההכנסות מהקיט והשינויים שנעשו על ידי המועצה האזורית בחוף, חייבו את הקיבוץ להחליט על דרכו. המזכירות הביאה בפני האספה שלוש אופציות: "1. לקחת ילדי עיר להבראה ע"י מורים מהחוץ שהם יארגנו את הילדים. 2. פתיחת בית הבראה קטן לנופש: סככת הדיג, חדר האוכל, מרפאה, בית הורוביץ ומבנים קטנים מסביב למגורים. 3. פיתוח החוץ ממש, כגון קיוסקים, שירותים על החוף".[87] החברים התנגדו לילדי עיר כי איש לא רצה לטפל בזה,  ובמקביל היה מי שחשב שהגיעה השעה לחשוב בגדול. "רווחים גדולים לא יהיו לנו מזה רק אם נעשה מפעל גדול. מציע לגדל גן ירק, או להתחיל לברר עניין גדול ל-8 השנים הבאות עם סכומים רציניים", ואחר הוסיף ש"לא צריכים להיות פילנטרופיים בקשר לילדי משקים".[88] הייתה תחושה שהגיע הזמן להיות מעשי ולהוציא את הקיט מחצר הקיבוץ ולהתמקד אך ורק בחוף.
העיסוק בקיט עורר תהיות לגבי אופיו הבורגני "אין לעשות זאת (הכוונה לקייט) עם פיתוח המשק החקלאי או הדיג. יתרון למשק הקפיטליסטי במשק זה שברשותו "טלפון" ואין עניין עם אנשים-חברים וימי עבודה- ועסק כזה חייב לעבוד ברציפות כמפעל בורגני, וספק אם נעמוד בזה, הגורם החברתי שבבעיה. מציע להתייעץ במזכירות הקיבוץ (הכוונה למזכירות הקיבוץ המאוחד)".[89]  המצב היה מביך. הקיט גרם לחברים לפעול בניגוד לאידיאולוגיה, עד כי חלק מהחברים הרגיש צורך להתייעץ ולקבל את אישורה של  מזכירות "הקיבוץ המאוחד". במקביל נגרמה אי נוחות מפעולות בשטח הקיט שהתקבלו כניסיון לדחוק את רגלי הדיג, בבת עינו של הקיבוץ: "חושב שלא רוצים לרמות כאן את הדייגים, והמחסן ישמש אותם. שילוב הסככה בעניין הקיט אינו נראה לו, מכאן שגם היום אין אדם שיוכל לרכז את הענף הזה".[90]
באוגוסט 1956 הציעה מזכירות הקיבוץ לבנות בחוף קיוסק למכירת תוצרת הקיבוץ. הרעיון קוסם לאחד החברים מהגרעין המייסד, בניגוד לחבר אחר המנסה נואשות לעצור את רעיון הקיוסק:  "רואה בזה עניין עקרוני. ויתור על חוף המיועד למעגן, ומציע לברר בממשלה. ומה הדיג לגבי תוכניות החוף. הוא בעד חוף נמל ולא חוף רחצה. ...אין זה עניין של "קבוצת אנשים", אלא חיים של חברים במסגרת סידור עבודה", לכן ביקש "להוריד את עניין הקיוסק מהפרק ולהחליט לאיזה חוף אנו שואפים".[91] הדברים אוצרים בתוכם את הכאב של חבורת צעירים שעשתה דרכה מתל אביב אל הפל"ים ונאחזה ב"נחשולים" על מנת להגשים חלום של ישוב דייגים יהודי מתחדש, ענף שלא היה רווחי אך היה בו קסם שובה לב. הייתכן שהקיוסק, התגלמות כל הגלותי והמכוער, יחליף את הדיג? לדידו של חבר זה, אין ספק שהקיבוץ איבד את דרכו אם הקיוסק עלה כאלטרנטיבה לדיג. אך באספה היו גם חברים "מציאותיים" שניסו להבהיר ש"בין חיפה לת"א לא יוקם נמל חוץ מקיסריה. החוף הוא מקום ציבורי שאין לנו זכות עליו והציבור קובע למה מיועד החוף. במידה והוא נוח - יתרחצו בו. לעניין האידיאולוגי - ברור שאם לא אנו, יקים זאת מישהו אחר וחבל לבזבז מקור פרנסה כזה". עזר על ידו חבר נוסף שהסביר "נמל לא יהיה כאן. צריך להחליט על קו של פיתוח החוף בקנה מידה גדול. יש לנצל את מהלכינו במשרד הפיתוח והפנים. לא לפתוח השנה קיוסק, כיוון הפיתוח סירות מקלחות...". חיזוק  לחברים "המעשיים" הוסיפה אחת החברות שהייתה "בעד פיתוח החוף, הקיבוץ אינו בוחל בשום ענף שמהווה גורם מכניס...".[92]
הקיט היה הכתובת על הקיר שנמצאה שם מיום העלייה להתיישבות בחוף, וכעת לא נותר אלא להילחם על כך שמשרדי הממשלה לא יאפשרו  לזרים ליהנות מההכנסות האפשריות של החוף. 
בשנת  1957 גדל הביקוש לנופש משפחות: "בקרוב יהיה ביקור של ארגון בתי המרגוע. יגיע לברר את העניין. לשנה הראשונה המקום יהיה בצריפי הכשרה וסככת הדיג ולהוסיף מבנים קלים (מבמבוק וכו')...". קיימת הצדקה לעיסוק בקיט משום ש"בענף זה יוכלו לעבוד אנשים שמוגבלים לעבודה בשדה ובעיקר בנות. על 60 נופשים יצטרכו כ-10-12 עובדים".[93] 
שוב חזרו על שלוש האופציות וניבאו לבית המרגוע שיוקם, הכנסה של  כ-40,000 ל"י, אם תהיינה עובדות רציניות. במילים אחרות, הכל עשוי להתגשם אם הקיבוץ כולו יתגייס למאמץ. ולסיכום, "יש פה כל התנאים להקמת בית הבראה ובמוקדם או במאוחר זה יקו,ם אם לא על ידינו אז על ידי מישהו אחר. בעניין אי הנעימות אז צריך להתגבר חודשיים על זה. יש לבנות סוכות ולשפץ את הסככה והצריפונים לקבלת נופשים".[94] אותן הצעות שהושמעו בדיון לפני חודשיים חוזרות גם כאן, ובכל זאת יש מי שמבקש כעת "לסכם דברים ברורים בנוגע לקיט". ואז שוב קם חבר (אותו חבר) ו"מתנגד להקמת בית מרגוע בצורה כזו כי הוא לא מוכן לעבוד בלשרת נופשים תמורת כסף" ויש התנגדות לפנות חדרים,[95] שבאה לידי ביטוי בהצבעה.
עניין הקיוסק עלה שוב באספה של אפריל 1957, ולא משום שהקיבוץ החליט על צעד כלשהו, אלא משום שמושב "דור" השכן יוצר עובדה שחייבה את הקיבוץ לתגובה. "המועצה האזורית אינה רוצה ללכת לזה, המושב (מושב דור השכן) עומד להקים קיוסק, באם אנו רוצים יש להקים קיוסק מזכרות. הוחלט ללכת עם המושב כי אנו רוצים להיות הגורם המכוון".[96] הקיבוץ נאלץ להצטרף ליוזמה של הקמת הקיוסק.
למרות ההחלטה נגד פינוי חברים מהחדרים, עלה העניין שוב ביוני 1957. הפרנסה קודמת לדמוקרטיה. המזכירות החליטה להשכיר את שני הבניינים לנופשים, ובתמורה יסיימו את בניית השירותים החסרים. הפינוי היה התנדבותי, ולמרות זאת נפתח ויכוח סוער בין החברים שהתנדבו לפנות את החדרים, לאלו שחשבו שכך לא פותרים בעיות, "כי בצורה זו אינני יודע לאן נגיע". היה  מי שחשב שזה אנוכי לפנות חדרים בעבור תמורה אישית, "במקרה והיו מבקשים מהחברים האלו (לפנות חדרים) לצרכי קליטת עליה לא היו יוצאים, והם יוצאים רק בגלל זה שיש להם הנאה פרטית, לכן הוא מתנגד". היה מי שצידד בפתרון ה"יצירתי" למען הנופשים, כי "אנחנו התחלנו השנה בקיט, ובשביל זה אין לנו הרבה חדרים ואם יש חברים שמוכנים להתנדב למען זה וזה יעזור לנו לעשות שירותים מה טוב". היה מי שחשב ש"אם יש אפשרות להרוויח כסף כשיש לנו חור בהכנסות, צריך לעשות זאת ודבר זה יכול להיות בסיס להמשך המפעל", וחבר אחר "מברך דרך זו למען לעשות הבראה ויהיה בסיס להמשך המפעל".[97]
הקיוסק פילס בקושי דרכו לתוך הקיבוץ. החלטת המזכירות מ-8.2.57 הייתה לא להקים קיוסק, ב- 26.4.57 הוחלט לקנות מבנה מבטון לקיוסק, ובפועל הקיוסק הגיע ב-14.6.57 וזכה לסיקור חגיגי. במקביל הוקדש בעלון עמוד שלם לנושא: "את מעלותיה של נחשולים לגבי קיט ונופש המבוססים על רחצה ובילוי בים, ולמרות זאת אין אנו מנצלים יתרונות אלו לתוספת הכנסה למשק. הפופולריות של חוף נחשולים והנהירה אליו הגדלים מדי שנה בשנה לא בנו תלויים, ואנו צריכים להיות חדורי הכרה שחוף זה יפותח אתנו ובלעדינו. המועצה האזורית קבעה לעצמה לפתח חוף זה ולהפכו לחוף רחצה וקיט, ויש לו נתונים לעליה בכח משיכתו על נהרייה... להיות נתונים בתוך חוף כזה יש בכך מגבלות עבור משק קיבוצי, אולם אין אנו יכולים למנעם ולכן יש לעשות הכל להפוך מכך את היתרונות האפשריים למשק."[98] מי שהכיר את מפת הנופש של שנות ה- 50 אינו יכול שלא להתפעל מההשוואה לנהרייה שהייתה אז "הגברת הראשונה" של ערי הנופש בישראל.
הכנסות המשק מהקיט תפסו מקום נכבד ברשימת הענפים שבמשק, כאשר הפלחה והרפת הכניסו כל אחד מעל 60.000 ל"י והקיט סביב ה-13.200 ל"י.[99] המועמדים לניהול הענף היו חברי הגרעין המייסד (יורם, אהרל'ה, פטר וישראל משולם), דבר שמלמד על העלאת רף ההתייחסות אל הענף בקיבוץ. בסופו של דבר ממנים את אהרל"ה יערי למנהל. ואחרי הכל יש עדיין חבר ש"מפקפק בכדאיות כל הקיט. טוען שזה יפגע בוועדות".[100]
שנת 1958 היא שנה שבסופה נאלץ הקיבוץ לקבל החלטות בנושא הקיט, אך עד סוף דצמבר של אותה שנה המשיכו הפעולות השגרתית של קייטנות ילדים והפעלת הקיוסק בחוף. ה"נוער העובד והלומד" שלח נערים לנופש[101] ויממן 6000 ימי נופש בתשלום של 6 לירות ליום.[102] חושבים על הקמת  20  "בונגלוס" כי ניתן לקבל אשראי לשנתיים-שלוש.[103]
באספה ב-18.4.58 עלתה לראשונה האפשרות להעסיק בקיט שכירים: "ביחס לכוחות עבודה, יש לברר את האפשרויות המצויות במשק, ובשאר יוסיפו ע"י כוחות מהחוץ", ונעשה תחשיב לרווח הצפוי לאחר ניכוי עלויות האוכל, עבודה ועובדים שכירים. רווח זה הגיע לכ-3000 ל"י.
שוב עלתה שאלת סככת הדיג, שהיה נדמה שהחברים כבר השלימו עם העברתה לקיט. כשנרגע נושא סככת הדיג, מתלהטות הרוחות לגבי העובדים בקיט: "מהיכן ייקחו את אותם שבעת ימי העבודה להחזקת הקיט?" התשובה של יורם: "הוטל על פטר (סדרן העבודה) ועל אהרל'ה לשבת ולחפש את האנשים בבית ואת החסר ישלימו מבחוץ". פטר אינו מטייח ומגלה את הקלפים "במזכירות (הקיבוץ המאוחד ) הוחלט שהעבודה תהיה מבוססת על עבודה שכירה, מתוך הנחה שבמשק לא יימצאו אנשים לכך. אולי תימצא חברה אחת או שתיים".[104] העלאת האפשרות להעסיק שכירים בקיבוץ דומה "למי ששורק בבית כנסת" ואולי למעלה מזה. יש חבר שעדיין איננו מאמין למשמע אוזניו, ומזועזע מאדישותם של חבריו: "אינני יודע מדוע מותר לבנות קיט על כוחות מבחוץ וענפים אחרים לא?", וממשיך נואשות: "מתנגד לבנות את הקיט על כוחות מבחוץ!" ההתנגדות הזאת אילצה את אנשי הקיט להרגיע את הרוחות, ומוטי[105] חשף קלפים נוספים "היינו השבוע בוועדת המשק (של הקיבוץ המאוחד) והבאנו בפניהם את תכנית הקיט עם התכנית הקשורה בה. הם המליצו על תכנית הקיט במלואה, היות ואם נחשולים לא תתחיל במפעל זה יקום על החוף ע"י כוחות פרטיים. הם נתנו היתר לגבי העובדים השכירים, כלומר הטבחים (טבח ועוזר טבח). הבעיה היא לגבי שאר העובדים, אפשר למצוא את אותו מספר הבחורות מבלי לפגוע בשירותים הקיימים". לכן מוסיף מוטי "אני מציע לסכם ברוח הצעת המזכירות להשתדל למצוא את כוחות העבודה בבית, ובמידה ולא יספיקו, להיעזר ע"י כוחות שכירים. הצעה שנייה: לבדוק את האפשרויות המצויות בבית, ובמידה ויתברר שיש צורך בכוחות שכירים, לבטל את הקיט".[106] 
הבעיה העקרונית שעמדה בפני חברי הקיבוץ הייתה להתמודד עם הלחץ החיצוני לפיתוח החוף, שמא יעשו זאת הקפיטליסטים - בעלי ההון הפרטי, דבר שגם מוסדות "הקיבוץ המאוחד" אינם מעוניינים בו. לכן יש אישור לתכנית הקיט במלואה, והכשר לחלק מזערי של "העבודה השכירה". הבעיה היא המגישות בחדר האוכל, המנקות בחדרים ושאר העובדות במטבח.
העלאת הנושא בפרהסיה אילצה את החברים להתמודד עם הבעיה של "עבודה שכירה" מבלי שאיש יוכל להסתתר מאחורי אי ידיעת הפרטים. מוטי הציג את שתי האפשרויות בצורה ברורה, ודרש הכרעה בהצבעה. אז התברר ש-13 חברים היו בעד גיוס שכירים ורק שישה מתנגדים. האידיאולוגיה הוזזה הצידה ופינתה מקום למציאות: "הקמת הקיט מצדנו הוא עניין דחוף מאד, היות וישנם גורמים פרטיים בעלי הון הרוצים דריסת רגל בחוף, ולכן אם אנו לא נעשה כלום בנידון יפעלו כאן גורמים פרטיים".[107] הפרטים התבררו במכתב שהגיע דרך המועצה האזורית לישיבת מזכירות בנובמבר 1958, בה החליטו "א. לקבוע אדם שלנו שיתמסר לעניין הזה באופן מיוחד ע"מ למנוע כל אפשרות של מימוש התוכניות של בעלי ההון. ב. להתקשר עם מהנדס ולהשקיע כסף הדרוש להוצאות תכניות לפיתוח החוף (תכניות כלליות). כמובן שהדבר קשור בכסף לא מעט. ג. להביא בפני המועצה האזורית תכניות מוכנות ולהציע הקמת חברה לפיתוח החוף שתהיה מורכבת מיישובי החוף."[108] קשה לשפוט עד כמה היווה איום בעלי ההון הפרטי תירוץ לאמץ את הקיט על מגרעותיו, בעיקר במה שנוגע ל"עבודה השכירה". יחד עם זאת, קשה שלא להאמין שהחשש מפיתוח החוף על ידי זרים, הילך אימים על חברים שחששו שבחצר הקיבוץ ייבנה מלון שיהווה התגלמות האנטיתזה הקיבוצית. לזכותם של חברי הקיבוץ ניתן לומר שהם האמינו שבעיית "העבודה השכירה" היא זמנית, אך העברת השטח לידיים קפיטליסטיות תהיה בכייה לדורות. לכן, נכון לשנת 1958 יש לסגת מהעקרונות על מנת להשיג שליטה עתידית - "רק על עצמנו אנו סומכים", וחשוב יותר - "רוצים להיות הגורם המכוון".[109]
כוח העבודה לקיט המשיך להעסיק את האספה גם ב-7.6.58. התנהל עימות בין סדרן העבודה למנהל הקיט, כשהראשון אינו רואה מקום לתת עדיפות לקיט בבחירת עובדים, לעומת מנהל הקיט, שחושב  ש"ראייתו של פטר למלא תפקידו לא נכונה. הענף הזה לא ייעשה רק על שכירים!"
בסופו של דבר נמצא הפתרון ללבטים בשותפות של "נחשולים", המועצה האזורית ומושב "דור". הקיט הפך למפעל של "אגודה שיתופית לפיתוח אזור חוף הכרמל בע"מ", וחברי "נחשולים" הפכו בו ממעבידים לעובדים שכירים. "... מבחינת טובת היישובים לחוף אין להסכים לביצוע פיתוח החוף ע"י המשקיעים הנ"ל. לעומת זאת מציעה המועצה הקמת גוף משותף של יישובי חוף הכרמל. גוף זה צריך לקבל על עצמו, עוד לקראת עונת 1959, את ראשית פיתוח החוף, ובמשך הזמן יחליט הגוף הנ"ל האם ובאיזו מידה לקבל הצעות מסוימות מצד משקיעים פרטיים...".[110]  ההתקשרות עם דור קיבלה את אישור האספה.[111]
ממכתבי ראש המועצה האזורית חוף הכרמל ניתן ללמוד ש"קיבוץ נחשולים ומושב דור החליטו לייסד שותפות לפיתוח חוף דור. לפי התכנית יושקעו בחוף בשנת 1959 כ-50,000 ל"י, ובאופן הדרגתי תגדלנה ההשקעות במשך השנים... ותגענה כפי המשוער... לסך של 200,000 ל"י".[112] במקביל התגייס ראש המועצה האזורית לבטל את הקמת מפעל זיקוק הנחושת בשטח חוף הרחצה.[113] ב-27.4.59 החליט שר הפנים "כי ייעודו הסופי של חוף טנטורה נקבע לחוף רחצה ונופש".[114]
באוגוסט 1959 נפתח עידן בית ההארחה הממוסד, "עונת הקיץ בעיצומה, הבלגן כרגע גדול, והאנשים העוסקים בענף לא יכולים להתפנות ולו לרגע למסור אינפורמציה...".[115] בעלון שיצא בתשעה באב נמצא תאור נרחב יותר: "העונה בעיצומה. הביקוש לחדרים עולה בהרבה על האפשרויות שיש לנו. עשינו מאמצים רבים ע"י הוספת שולחנות בחדר האוכל של הקיט (מחדר האוכל של המשק) ומספר האוכלים היום יומי שם מגיע בין 130 איש עד 150 ואפילו למעלה מזה. בשבוע שעבר נגמרו סוף סוף שניים עשר ה"אסבסטונים" ומיד עם גמר העבודה נכנסו לשם קייטנים. יש לציין שכולם "מפסוטים" מצורה זאת של מבנים והדבר הוכיח את עצמו, אולם יש להשקיע עוד הרבה בשיפור הסביבה מסביב. המלתחה נסתיימה אף היא לבסוף, ואנחנו מקווים שהשבוע היא תתחיל בפעולתה הסדירה. העובדים העושים במלאכת הקיט עובדים ממש למעלה מכוחותיהם, ומה שמכביד לא מעט הוא חוסר ההבנה לעניין שמגלה חלק גדול מהחברים. נא להתחשב !" [116]
לא נמצאו גילויי שמחה מיוחדים בקיבוץ כאשר בית ההבראה נפתח. גם ארוחה חגיגית לחברים  כמו ב"גינוסר" לא ציינה את הפתיחה, אולי משום שבית ההארחה כבר לא בבית הקיבוצי ושייך לחברה עסקית שהקיבוץ רק שותף בה. כל הבעיות שהסעירו את הקיבוץ שככו, ורבים העדיפו להתעלם מהקיט, דבר שהקשה על העובדים, שמותחים עצמם עד קצה גבול היכולת על מנת לספק שירות נאות לנופשים, כשיתר החברים לא שותפים.
ההכנסות מהקיט לחודש יולי 1959 הצביעו על פדיון של 15,497 ל"י, מה שהפך את הקיט לענף הרווחי ביותר במשק. ההכנסה עברה ב-1697 ל"י את זו מ"תנובה" (הכוללת: חלב, ביצים, מלונים, ענבים, דגים, מדגה).[117] למרות שהכנסה זו מצטמצמת לחודשי הקיץ, עדיין ראויה היא להערכה גם על שום היותה במזומנים.
נכון לשנת 1959 כולל הקיט את הקיוסק על חוף הים (שאינו מוכר את תוצרת הקיבוץ כפי שהתיימר לעשות), המלתחות ושירותי החוף. בית ההארחה מארח ב-12 מבנים טרומיים ואליהם מתווספים מבני קיבוץ שהוסבו לחדר אוכל וחדרי אירוח נוספים.
תרומה חשובה לקידום ההארחה בארץ נזקפת לזכותו של בית ההארחה ב"נחשולים", שהצליח ביוזמתו של מוטי גבאי (שניהל את בית ההארחה משנת 1960), להיות חלוץ ההבראה המשפחתית. צורת נופש זו החליפה את השיטה שהייתה נהוגה במרבית בתי ההארחה שבה רק אחד מבני המשפחה היה זכאי לנופש, ויצא לחופשה בגפו. גם הפנסיונים הפרטיים לא היו בנויים לתת מענה לצורכי הילדים. ב"נחשולים" הופיעה לראשונה צורת נופש שבה המשפחה כולה, על ילדיה, יכולה לשכור דירה או כמה חדרים ולבלות חופשה משותפת על חוף הים.
מוטי גבאי הבין שהקיבוץ במצוקה כלכלית, שהדיג הוא אידיאולוגיה שאינה מפרנסת ושהנופש המשפחתי הוא התשובה לביקוש המתדפק על דלתות הקיבוץ. הרעיון עלה כבר בקיבוץ "עין גב", אלא שבשל ימיו הקצרים של בית ההארחה שם לא הצליח להתממש, ורק עשור שנים אחר כך החל "נחשולים" להשכיר דירות למשפחות. האפשרויות היו מגוונות: דירת חברים, צריף או בונגלו, כשלכל אחד היו היתרונות והחסרונות שהתבטאו גם בעלות השהייה. את הרעיון הזה יישמו אחר כך גם  ב"נווה-ים" וב"שדות-ים".
 
יא.2.ג. סיכום
בית ההארחה ב"נחשולים" התאפיין בכמה בעיות עיקריות: אחת הבעיות הייתה הניסיון הנואש לשמור על ענף הדיג, שנכבש שעל אחר שעל על ידי הקיט. בעיה שנייה הייתה "העבודה השכירה", שאפיינה קיבוצים שחבריהם התחנכו על ברכי תנועות הנוער, ובעיה שלישית הייתה אופיו התרבותי של בית ההארחה. כבר ביולי 1956 דורשת אחת החברות לדעת "האם האספה חושבת לעשות משהו לאותם אנשים שהלכו לסרט?"[118] אחרים דרשו את הפסקת הסרטים "...הסרטים מחבלים בפעולה התרבותית של המשק",[119] למרות שהדבר מקשה על מוטי גבאי מנהל הקיט, לספק את צורכי הבידור של הקייטנים, בעיקר כשהתכניות שמכינים החברים "על רמה נמוכה יותר מאשר הסרטים". כמובן שקיים החשש להשפעה השלילית על הנוער והילדים "... יש לאסור הבאת ילדים קטנים".[120]
אך הביטוי החריף הנוגע ללב שמצליח להעביר למרות השנים שעברו, את עוצמת החרדות מפני   הכוונה להקים מזנון משוכלל עם רחבת ריקודים, מובא בציטוט הבא בלשונו של אריה פריד:  "האם החליטו ללכת בדרך השגרה... החושבים להעביר את הווי שפת ימה של תל אביב  לזה שלנו? יש שם (בחוף תל אביב) עוד דברים מעניינים לא מעטים המצליחים למשוך המונים. הגם תורם יגיע להופיע ביום מן הימים אצלנו? יגידו בוודאי האומרים שאין ברירה, וצריך לספק לקהל הרחב את סוגי הבידור החביבים עליו, אין זה תפקידנו להפכם לאנשי קיבוץ, ועוד ועוד. אם כך אז מה על אותם הדברים שדיברנו תמיד שלמען הגשמתם לחמנו על זכותנו הבלעדית לפתח את החוף?"[121] אריה מזכיר לחבריו שכל עניין פיתוח החוף קיבל לגיטימציה בזכות החשש מבעלי הון קפיטליסטים, אויבי הקבוץ, ומה שנעשה גרוע לא פחות.  "נדמה לי לא אחת, שהאדם פושט כאן עם כל מלבושיו רוב רצונות המרוסנים בדרך כלל, ומרגיש עצמו חופשי מאד. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בדרך יפה, עשירת חוויות יפות, אך הוא יכול להפוך על נקלה לאווירה של התפרקות הגובלת בהפקרות. במקום המוני כזה, כאשר המתכנסים מייצגים כל גוני הקשת החברתית, והסלקציה אינה קיימת, כלל אפשרויות היווצרות האווירה השניה הנה בלתי נמנעת, והיא במרוצת הזמן עלולה להרוס את שמו הטוב של המקום ולהרחיק ממנו ציבורי אנשים שלמים אשר יסלדו מאווירה זו.
לגבי המשק תהיה השפעה הרסנית עוד יותר, אמנם עוד לא בשנה ראשונה, אלא בהדרגה - כל שנה יותר. נהירה אחרי הרגעי הנוצץ החולף עם המנגינה - יימשכו לזה חברי גרעינים אשר יתחנכו בעת ההיא בתוכנו, ילדינו המתבגרים וחברים לא מעטים. במקרים כאלה לא מרגישים איך בא שינוי ערכים, ובייחוד היום כשאין אנו חזקים מדי ועשירים מדי בתכנים תרבותיים חברתיים משלנו - נוכח העדפת משחקי שולחן למיניהם על פגישה קבוצתית.[122] הרצון החזק להשתהות עם האפנה העירונית על גילוייה הטקסטיילים והקוסמטיים. אל לנו להסכים לתכנית מתוך אדישות אולי וגם מתוך יחס של 'מה יש! זה לא כל כך נוראי'.  לא נועדנו להתחרות עם תעשייני ההווי ההוא. יעשו הם את מלאכתם במקומות שהצליחו להשתלט עליהם, ואנו נאמץ את מחשבתנו, נפעיל את מלוא יכולת דמיוננו היוצר וניצור כאן משהו שונה, משהוא בסגנון שלנו. ואל דאגה - ישנם המונים ברחבי הארץ אשר נמאס עליהם כל המוצע במקומות המקובלים, והם יבואו לכאן - ואפילו העשירים ואוהבי הבילוי הסואן וגם תיירים - כולם יבואו, כי דווקא המשהו שונה ימשוך אותם...".[123]    
ציטוט רחב זה מסכם מסכת חיים של חברי "נחשולים", שהחלו כחבורה החולמת על כפר דייגים עברי ונכנעת ל"מציאות" הכלכלית שהכניסה לקיבוץ סוס טרויאני המאיים על הווי החיים הקיבוצי.
 

יא.3. דור
יא.3.א. מבוא   
"דור" הוא מושב העובדים היחיד בארץ שפיתח ענף אירוח. הקמת בית ההארחה במושב "דור" ייחודית, כמו גם מקרית. מושב "דור" הוא מושב עובדים השייך לקבוצת המושבים שהוקמו אחרי קום המדינה, שבמסגרתו הוא כמעט זהה למושב עובדים שהוקם על ידי העלייה השנייה כפי שתואר בפרק המבוא. אך במהותו שונה מושב "דור" באותה מידה שהשפה והתרבות היוונית והעיראקית  שונים מהתרבות היהודית סוציאליסטית ומהשפה הרוסית של בני העלייה השנייה. מה שהכתיב את החיים במושב "דור" היה עירוב של חברה מסורתית עם ניהול של קולקטיב חילוני.
נושא האירוח לא עלה מעולם על הפרק כענף במושבים, מאחר שתקנות המושב הכתיבו משק חקלאי, והאירוח לא היה מעולם ענף חקלאי. לכן מעניינת הדרך שגררה את מושב "דור" להקמת בית הארחה מבלי שאיש בתנועת המושבים נתן על כך את הדעת, וזאת בשנים שאפילו תעשייה לא עלתה על הפרק במושבים.
שני היישובים "נחשולים" ו"דאר", ששינה שמו ב-1955 ל"דור",[124] התיישבו באותו כפר ערבי טנטורה, שהיה כפר ערבי גדול. קיבוץ "נחשולים" התיישב במבנים בצפונו של הכפר, ומושב "דור" התיישב בדרומו, כששני היישובים יושבים למעשה "על המים" - על קו החוף. כאשר חילקו לכל אחד מהיישובים את המשבצת המיועדת לו מהסוכנות, המנהל לתכנון קבע בטעות[125] משבצת גדולה יותר על החוף למושב "דור", ואת שאר האדמות קיבל המושב מעבר לפסי הרכבת. עם השנים בנה לעצמו כל יישוב את מבני הקבע באתר שבחר או שנבחר עבורו.
מבחינה דמוגרפית היו חברי המושב מיזוג של עולים מיוון ועולים מעיראק. אל שתי הקבוצות הללו הצטרפו צברים מזיכרון-יעקב שהיו צאצאיהם של עולי תימן שהגיעו לכינרת ב-1912. אלו הגיעו ב-1952 למושב "דור" במסגרת המבצע  "מן העיר אל הכפר".[126]
מושב דור יועד לעסוק בדיג, והיה מי שחשב בממסד שעולי יוון יתאימו לעסוק בדיג בגלל הדימוי של יוון כארץ דייגים. הרעיון להקים מושב דייגים מבני עולי יוון היה חדש, ולא  תאם את המיומנות של היהודים ביוון. כך התרכזו במושב "דור" משפחות שהגיעו ממקדוניה בצפון יוון ההררית, משפחה מלריסה במרכז יוון החקלאית ומשפחה מטריקולה שליד מטאורה במרכז צפון יוון, שעליה מעיד אחד החברים "שאת הים ביוון ראיתי רק בסרטים".[127]
גם המשפחות שהגיעו מוולוס שעל חופה המזרחי של יוון לא עסקו בדיג, ולמעשה היחידים ביוון שידעו את מלאכת הדיג היו יהודי סלוניקי, משם באה משפחה אחת בלבד. על רקע זה ניתן להבין את ההצלחה המועטה שהיה לענף זה במושב שבו העוסקים בדיג היו חסרי הכשרה ימית, אפילו בהשוואה לצברים חברי קיבוץ "נחשולים", שעברו הכשרה לא מעטה בתנועת נוער ובפל"ים. למרות שהים לא היה משאת נפשם, התלכדו העולים מיוון למושב "דור" רק משום שחפצו להיות ביחד, והעיסוק לא היווה בעיה לצעירים תמימים ששרדו את השואה ואת מלחמת האזרחים ביוון. העולים מעיראק יועדו לעסוק בחקלאות. חלק מהמשפחות הגיע מבצרה בעיראק לקיבוץ "נחשולים". במפגש על חוף הים עם אחת המשפחות יוצאת עיראק שוכנעו הצעירים לעבור למושב, ומשפחה נוספת הצטרפה  מקיבוץ דגניה.[128]
חלוקת העיסוק בכפר בין דייגים לחקלאים נראית במבט לאחור מאוד תמימה, משום שהציפיות מהדיג היו יומרניות, ועל רקע זה נוצרו חיכוכים רבים בין החברים. הדייגים התקשו מאד להוציא את שללם מהים, לעומת החקלאים שהלכו על קרקע בטוחה. אחת הבעיות בין החקלאים לדייגים נבעה מכך שהדייגים היו צריכים קרבה למים, והחקלאים רצו להיות קרובים לשדות. "דעו לכם שקיימת סכנה שמשפחות שלמות של דייגים תרקבנה בחולות הללו כאן, באם לא תהיה להם חתיכת קרקע ליד הבית אשר יוכלו לעבדה ולהבטיח את הירקות המינימליים למשפחה. אל לכם לחשוב שמאתיים מטר זה לא מרחק גדול לדיג ללכת, אנו צריכים להבטיח קיום ילדינו מהיום ולכן עלינו לצאת מכאן מצד שני אנו צריכים להבטיח וללחוץ בכל תוקף לשמור על זכויותינו לחוף הים".[129] תשובת ועד הכפר מתעלמת מהבעיה ודואגת למסגרת הקולקטיב "בעניין העברת הדייגים איך מתארים לעצמכם שדייגים יישארו כאן וחקלאים בשיכון החדש? איך אתם חושבים להחזיק את כל השירותים הציבוריים לשני החלקים הללו? לכן מוכרחים למצוא פתרון לבעיה זו, איך לנהל את הדיג והחקלאות במשותף".[130] החיים בקולקטיב היו בלתי מובנים למרבית החברים, אך הם ידעו היטב מהי יזמה אישית, ולכן מיד עם תחילת פינויו של הכפר הנטוש טנטורה, החלו חלק מהחברים להעלות רעיונות של ניצול המקום לנופש ולאירוח.
 
יא.3.ב. שנות החמישים
בישיבת ועד ביוני 1954 "הוחלט שהמזכירות תפתח בית קפה בבניין שיימצא ראוי לבית קפה, ובמידה שנצטרך כח אדם לעבודה, אחד ממשפחת ברוך יהיה הראשון שייכנס לעבודה. על החבר מורדי משה הוטל לעשות את ההכנות לפתיחת בית הקפה, כגון שיפור הבית והכנת הציוד".[131]  נושא פיתוח הקיט היה כל כך טבעי וברור לחברים יוצאי יוון, שבאוגוסט 1954 כבר יש חברים שמבקרים את הוועד "...על מפעל הקיט.... שמפעל זה התפתח לטובה, אך לא מנוצל כראוי. דוגמא: למה הכניסה לחוף חופשית, ואין מקימים מספר קיוסקים שיכולים להביא רווח לכפר...",[132] ותשובתו של נתן אלחנני היא: "בקשר לקייטנות, אומר שעד לפני שנה הכפר לא נהנה מהקיט אלא המועצה האזורית, ומציין שמשפחת אלחנני נרשם בספר השחור של המועצה בגלל שהם השיגו את החוף לזכות המושב. מציין שענף זה יכול להיות ענף מכניס לכפר ...".[133] עדיין לא כל נושא הקיט בידי המושב, למרות שהמושב לא התכוון להרפות מהחזקה שהיתה לו על החוף.
ואכן, בפברואר 1955 "נבחרו החברים קזס, ברוך, מורדי ועופי (עורי?) לסייר ולסמן בתים בכפר הנטוש."[134] במרץ אותה שנה "נבחרה ועדה שתצא ביום ב', 7.3 לכפר הנטוש כדי לקבוע מחירים לבתים וגם להעריך בערך את התיקונים שיש לעשות בהם. החברים יורי צעירי, ברוך ומורדי".[135] כשבועיים לאחר מכן "נבחרו החברים ברוך יוסף ומשה יום טוב לנהל משא ומתן עם המועצה האזורית מנשה, בעניין שכר דירה לבתים בכפר הנטוש בקשר לקיט",[136] וחודש אח"כ "ביום ד' 27.4.55 הח' יום טוב והח' מורי יסיירו את הכפר הנטוש ויקבעו את הבתים לקיט ואת התיקונים הדרושים - רשת, בתי כסא, דלתות וחלונות וניקיון שיהיו דרושים לקיט. כמו כן הוחלט לפנות למנהל התעסוקה ולקבל עזרה לתיקונים הנ"ל".[137] היה ביקוש להשכרת הבתים הנטושים לקייטנים, המושב נענה ברצון לדרישה (לחץ דומה ראינו ב"נחשולים השכנה") ונוצרה תחרות בין מושב "דור" לקיבוץ "נחשולים". התחרות התבטאה בכך ש"הוחלט לא לתת להמשיך בעבודות הבנייה לקיבוץ (לקיבוץ נחשולים), ובמקרה שישתמשו בכוח פיזי לקרוא למשטרה".[138]  הביקוש היה כל כך גבוה, שנאלצו למנוע מחברים דייגים להשתמש במבנה "הבית הגדול ע"י החצצים לציוד לכל קבוצת הדיג החופי",[139] מבנה שהיה דרוש להם לעבודתם. "ההנהלה החליטה שאין באפשרותה למסור גם בית מגורים לקבוצה דונר, רוזנברג ושאול בכפר הנטוש בחודשי הקיט".[140]
אבל ההתחלה המבטיחה והיוזמה האישית הנמרצת הואטו לנוכח הקשיים שהיו מנת חלקם של הדייגים העובדים כפועלי דחק בנמל חיפה. הנסיעה הארוכה במשאית הלוך וחזור למושב הייתה מנוצלת לעתים למשחקי קלפים, שבעטיים חזרו חלק מהחברים ללא שכר עבודתם, אותו הפסידו לחבריהם.[141] מאוחר יותר החלו לעבוד בספינות של החברה ההסתדרותית לשימורי דגים "יונה", ובין 1956-1957 נתפסו על ידי המצרים על אחת הספינות, והוחזקו בשבי שישה חודשים. החזרתם הייתה עסקת חילופי שבויים, כשישראל תפסה ספינה מצרית. הווי חייהם של הדייגים היה שונה בצורה קיצונית מחיי החקלאים. כשהחקלאי הלך לישון יצא הדיג לעבודתו, וחזר כשהחקלאי יצא בבוקר לשדותיו.
במסגרת הניסיון לסייע לדייגים, נקנתה בכספי השילומים מגרמניה ספינה גדולה, והדיג הפך לדיג של שבוע עד עשרה ימים. לאחריו באה חופשה של כמה ימים, אותה ניצלו לבילוי על החוף. החלום להיות דייג עברי התנפץ בשנת 1959-1960 כאשר חלק גדול מהדייגים עזבו לחיפה, וחלקם מנסה להשיג חלקת אדמה לעיבוד חקלאי, מה שאינו מתאפשר בקלות בגלל לחץ על כמות הקרקע הקיימת.[142] העובדה שהמושב הוא צביר של בעלי משקים פרטיים לא הטילה על הציבור לדאוג להכנסתו של היחיד, מעבר לעזרה ההדדית. לכן כבר בספטמבר 1954, לנוכח בעיות פרנסה בכפר, מציע אחד החברים "...להפריד את החקלאים מהדייגים. שיקימו 2 כפרים אחת כפר חקלאים ואחת כפר דייגים".[143] הבעיות של הדייגים באות לידי ביטוי גם במרץ 1957 כאשר הדייגים מסרבים לשלם מיסים,[144] והכפר אינו מסוגל לספק שירותים.
ב-1956, במקביל לבעיות שבין הדייגים לחקלאים, "הוחלט שהחבר צעירי אשר ויוסף עסיס ויום טוב משה יבחרו ועדת קייטנות",[145] ובדצמבר "הוחלט לברר האפשרויות לעניין החוף והקיט".   מתקבל הרושם שההליכה לקיט היא  פתרון כלכלי עבור הדייגים, שמושב "דור" ראו בעין יפה.
רעיון הקמת בית הקפה נולד באפריל 1954, וביולי 1957 "הוזמן החברים ברוך שלמה ולנדמן דוד להצעת תשלום עבור רשיון לבית קפה בחוף של המושב. הוחלט לדחות את העניין עד יום ראשון 14.7.57."[146] בית הקפה הזה הנו נקודת מפנה בהיסטוריה התיירותית של שני היישובים "נחשולים" ו"דור". מרגע שמושב "דור" החליט לנצל את המשבצת שבבעלותו על חוף הים ולהקים שם קיוסק -בית קפה, מיד נוצרה תגובה בקיבוץ "נחשולים" שהביאה להקמה משותפת של בית הקפה-הקיוסק. "המועצה האזורית אינה רוצה ללכת לזה, המושב (מושב דור השכן) עומד להקים קיוסק, באם אנו רוצים  יש להקים קיוסק מזכרות. הוחלט ללכת עם המושב כי אנו רוצים להיות הגורם המכוון".[147] לבית הקפה קדם ה"ליפט" למכירת גזוז וטמפו, שנוהל בידי משפחת ברוך היוונים, ובעיקר על ידי סולון ברוך, ששנים אח"כ המשיך למכור ב"ליפט" משקאות למתרחצים. זאת למרות שתקנון המושבים מורה שחברות במושב היא "א. למושב מתקבל כל יהודי הרוצה לחיות מעבודתו בחקלאות או להיות בעל מקצוע במושב...".[148] קשה להניח שעבודה בבית קפה או מכירת גזוז ב"ליפט" ענתה לסעיף בתקנון המחייב להיות חקלאי או בעל מקצוע, אבל הצורך להתפרנס היה חזק יותר, והעובדה שחוף הים היה במשבצת של מושב "דור" סיפקה את ההזדמנות.
ב- 1958 מופיע ברקע יזם פרטי.[149] ב"דור" מתקשים להכריע בעד או נגד הקשר, ובוחרים לגלגל את ההכרעה לפתחה של המועצה האזורית: "מר גבריאלי, עורך דין מחיפה, הציג את החברה אבנידן פיתוח חוף טנטורה יחד עם 2 נכבדים. אתם ביחד היה החבר ברוך אפרתי, באנו לידי שיחה לפתוח הנ"ל. שמענו אותם ותשובת סיכום לאחר התייעצות עם גורמים מוניציפאליים. ניתן להם תשובה במשך הימים הקרובים. המזכירות החליטה אחרי עזיבתם של האנשים הנ"ל להביא את העניין לפני המועצה האזורית באופן דחוף".[150] את התשובה שולחת המועצה האזורית כאשר היא מיידעת  את "מזכירות תנועת המושבים" ש"לאחר שקיימנו פגישה עם הפרטיים המבקשים להשקיע כספים בפיתוח חוף דור, ואף קיבלנו הצעותיהם בכתב, הגיעה הנהלת המועצה לידי מסקנה כי מבחינת טובת היישובים הסמוכים לחוף אין להסכים לביצוע פיתוח החוף ע"י המשקיעים הנ"ל. לעומת זאת מציעה המועצה הקמת גוף משותף של יישובי חוף הכרמל, אגודה חקלאית שיתופית לפיתוח אזור חוף הכרמל בע"מ (המוסד הכלכלי של המועצה) ו-2 יישובים הסמוכים לחוף... נודה לכם אם תודיעונו את עמדתכם להצעה הנ"ל בכללה וכן את הנקודות העיקריות שהנכם רואים אותן מבחינת שמירת האינטרסים של מושב דור".[151] לחברה שביקשה לפתח את החוף נשלח מכתב ב- 1.1.59, שבו כתב ראש המועצה "והיישובים הסמוכים לחוף באו לידי הסכם לבצע בעצמם את פיתוח חוף דור...",[152] ובכך ניטל האיום הקפיטליסטי מעל המושב והקיבוץ. בפברואר 1959 מייסדים שותפות עם קיבוץ נחשולים.[153]
ב-1959 נפתח בית הארחה בשותפות עם קיבוץ "נחשולים" ב-40%, מושב "דור" ב-40% והמועצה האזורית ב-20%. בפרוטוקולים של "דור" לא נמצא אזכור יום הפתיחה. אנו למדים על אירוע הפתיחה מעלון קיבוץ "נחשולים" שיצא ב-ט' באב: "העונה בעיצומה. הביקוש לחדרים עולה בהרבה על האפשרויות שיש לנו...".[154]
בשנים הבאות היו במועצת המנהלים של בית ההארחה שני חברים מהמושב, לצד שני חברי קיבוץ נחשולים. בשנת 1959 החלו את הניהול אשר יום-טוב ועסיס, ומ-13.5.59 ועד 1967 שימשו בהנהלה  אחיעזר צעירי, אשר צעירי, לווינסון וארצי. מדי פעם עזרו על ידם: בבי פרנג'יס ויוסף ניסים. בשנת 1965 החליף אחיעזר צעירי את אשר צעירי.
בית ההארחה עבד בעיקר על מימון עצמי, ולכן הענף שגשג כאשר שמרו בקפדנות לא לחרוג מההשקעות שנקבעו. הנטייה של חברי הקיבוץ להתנשא על חברי המושב הביאה לכך שלעתים היה ניסיון להפחית ממשכורתן של חברות המושב, אלא שהמושב לא ויתר וקרא את הנהלת בית ההארחה לסדר. "הוחלט על השוואת משכורות של העובדים באותה עבודה, כגון חנה אנגל לפי הבחורות של המשק, שוש כץ כמארחת (?) ל"י ליום פיצי לפי יום עבודה של מרקו 13 ל"י וצעירי ומשולם בהנהלה 450 ל"י לחודש...".[155] השוואת המשכורות גררה דרישה ש"גביית התשלומים מהשכרת חדרים במושב, מסכמים שדמי השכירות עוברים רק דרך הקופה הכללית...".[156] בבית ההארחה עבדו בעיקר הנשים הצעירות של הבנים הממשיכים שלא נדרשו לעבוד במשק, והיו פנויות לעבודה בבית ההארחה. חלקן היה מיוצאי יוון וחלקן מיוצאי עיראק.[157] מהר מאוד עבר הניהול בבית ההארחה לצעירי המושב דאז.
 
יא.3.ג. סיכום
לסיכום ניתן לומר שהמציאות הוכיחה שהיא חזקה יותר מהאידיאולוגיה במקרה של בית ההארחה ב"דור"-"נחשולים". הנסיבות שקשרו את שני היישובים לפיסת חוף אחת הפכו אותם לבעלים שותפים לענף משגשג, ורק הספק והיוהרה גרמו לצדדים להיפרד לאחר כעשרים שנה, דבר שהיוזמים לפירוד מצרים עליו עד היום.[158] מעניין לראות שהשילוב של מושב של עולים שלא עבר הכשרה סוציאליסטית, שהכלים החברתיים שניזון מהם היו הווי ותרבות יהודית ים תיכונית ומזרחית, הוביל מהר יותר ובצורה טבעית יותר את המושב לפיתוח הקיט בהשוואה לקיבוץ "נחשולים". הקיבוץ, שביקש לחיות על דיג חסר את רוח כפר הדייגים המלא בפנאי ונופש - שני דברים  שנחשבו לבטלה, ומכאן להתנהגות מגונה. במושב "דור" אנו רואים שהתפתחה תרבות כפרית מקבילה לזו שאנו מוצאים סביב הים התיכון, בה מהווה הקיט ענף משלים לחקלאות בעונת הקיץ, כאשר בחורף הגברים חוזרים אל החקלאות והנשים לעבודות הבית. דרך טבעית זו יצרה שחיקה מעטה מאוד אצל המשפחות שבעונת הקיץ עבדו שעות רבות ובלתי נוחות, אבל הגמול הכספי סייע לקדם את המשפחה, ואילו בחורף חזרו החיים בבית לסדרם, מה שהעניק למשפחה את היכולת לחזור על אורח חיים זה מידי שנה. האישה שעבדה במשק בית שמחה לצאת ולראות אנשים ולעבוד בצוות מספר חודשים בשנה, בניגוד לעמיתה מהקיבוץ שסבלה מהמעבר בין עבודת החורף לקיץ.
 
יא.4. נווה-ים 
יא.4.א. מבוא
קיבוץ "נווה-ים" התגבש כקבוצת הכשרה בפולין, בעיר הנמל גדיניה בין השנים 1936-1938. כחמישים צעירים היו בקבוצה, מיעוטם הכשיר עצמו לדיג והשאר עבדו בכל הבא ליד כדי לפרנס גם את הדייגים שבקרבם, "שכן מלכתחילה מי ישלם שכר לנערים יהודיים חיוורי פנים ודלי גוף בעד עבודות נמל גסות?"[159] ב-1938 עלו לארץ והחלו לבנות סירות דיג על חופה של נהרייה. ב-1939 התיישבו על חצי אי קרוב למושבה עתלית וקראו למקום "גורדוניה מעפילים", שם התפרנסו מעבודות חוץ בחברת המלח, כי לא הצליחו לחיות מדיג. הסירות שבנו בנהרייה נבנו בסגנון המתאים לים הבלטי והתגלו כבלתי מתאימות לים התיכון. הן נמכרו בפרוטות והוחלפו בסירות דייגים ערביות. בנקודה בה התיישבו היה מחסור במים, והאוהלים לא עמדו ברוחות הים הסוערות שבעטיין קראו הערבים למקום בשם "גבעת השדים". יישובי דייגים עבריים אחרים לא היו, והשאלה הייתה ממה יתפרנסו. היה להם גן ירק בן כמה דונמים ושלוש סירות שהכזיבו ביבול הדגה. מה שנותר היה עבודה קשה אצל איכרים בעתלית ובהפקת המלח בעונה.
הקבוצה המייסדת בפולין מנתה מאות חברים, ואלו מבניהם שעלו לארץ המתינו לבואם של חבריהם שנשארו בפולין, אלא שמלחמת העולם השנייה סתמה את הגולל על התכניות ועל עלייתם של החברים. לפיכך לא נותרה ברירה אלא לדאוג להשלמת חברים מאלו שנמצאו כבר בארץ. ההתיישבות ב"נווה-ים" דרשה מהמצטרפים לדבוק ברעיון הקמת כפר דייגים בנוסף לחקלאות, דבר שהקשה על מציאת השלמה מתאימה לקבוצה. "חבר הקבוצות"[160] נרתם לסייע, ואכן נמצאה קבוצה של חניכי "גורדוניה"[161]  ב"בן-שמן" וחברת נוער מ"מכבי צעיר".
חברי הקיבוץ חלמו על כפר דייגים שיהיו בו חרושת קמח דגים, מפעל צדפים, כורכר, חרושת שימורים, מספנה, מטווית רשתות; שיהיו בו דיג חופי, דיג אורות לילי , דיג מכמורת, מעט חקלאות  "ויהיה בו גם בית הבראה לחוף הים". בניגוד לחבורה מפולין שהייתה שבויה ברעיון הדיג, ראתה החבורה מ"בן שמן" את עתיד הקיבוץ בדיג ובחקלאות במידה שווה, ואלו החלו להשקיע בטיוב הקרקע ובמציאת גידולים מתאימים. בוויכוח הפנימי על דמות הכפר הימי-חקלאי גברה השפעתם של  החקלאים, שחכרו אדמות במחירים מופרזים.   
ב-1942 נרכשו מאיכרי עתלית 100 דונם אדמה ו-30 עופות, ובנוסף על אלה קיבל הקיבוץ שתי ספינות דיג מחברת "נחשון" ההסתדרותית תמורת חלק מהרווחים העתידיים.
ב-1943 הגיעה לקיבוץ השלמה של בוגרי חברת נוער מקבוצת שילר יוצאי גרמניה, ושנה אח"כ החל המאבק עם פיק"א, שטענה שהקבוצה יושבת על אדמותיה. במקביל ובלי קשר נרכשו עוד 30 דונם קרקע  מאיכרי המושבה עתלית.
ב-1944-1945 החלו בבניית בית המרגוע ובית החרושת לדגים "נון", והקבוצה שינתה את שמה מ"גורדוניה-מעפילים" ל"נווה- ים".
במבוא לעבודה זאת תואר בהרחבה המבנה של "איחוד הקבוצות והקיבוצים", ונותחו בהרחבה ההבדלים שבין ה"קיבוץ המאוחד" הדוגל ב"קיבוץ הגדול" לבין "חבר הקבוצות והקיבוצים" שדגל "בקבוצה הקטנה". על מנת להבין את קשיי הקיום של חברי "נווה-ים", נזכיר ש"הקיבוץ הגדול" שם דגש על היכולת של החברים לכלכל  עצמם ברווחה. רעיון זה עמד בניגוד לאידיאולוגיה של "הקבוצה הקטנה", המבוססת על קשר אינטימי בין החברים, ומהווה בעצם תחליף למשפחה מורחבת. "הקבוצה הקטנה" הייתה אולי פתרון חברתי טוב, אך לא פתרון כלכלי טוב, בעיקר כאשר הקבוצה בחרה לעסוק בדיג. הדייג חייב את עבודתם של מרבית הגברים על הספינות, שהפליגו לילה אחר לילה ולעתים לשבוע או יותר, כאשר הן מותירות את הקבוצה חסרה במובן החברתי, ובעיקר בכושר הכלכלי. "נווה-ים" לא יכולה הייתה לפתח ענפים הדורשים כוח פיזי, משום שרוב הגברים היו על הספינות ועסקו בדיג. א.ד. גורדון, אביה הרוחני של "גורדוניה", ראה בעבודת האדמה את העיקר, אך חברי "נווה- ים" ראו את העיקר בדיג ובבניית כפר דייגים.
בשנת 1939, כאשר החוף היה שומם והים מול הבית לא סיפק את הדגה הדרושה על מנת להתקיים, ניסו החברים להרחיק אל מקומות אחרים, אך אלו היו כבר תפוסים, והיה צורך מראש לשוט הרחק  מהבית על מנת להתפרנס. הבעיה הייתה שהגורמים המיישבים ו"חבר הקבוצות" לא הצליחו להקל על  חברי הקיבוץ את הקושי הכלכלי שהביא עליהם ענף הדיג.
ענף הדיג היה במשך תקופה ארוכה ענף יצרני עמלני מתחדש שראוי ליהודים לעסוק בו כחלק מרעיון היהודי המתחדש בארצו. במשך מלחמת העולם השניה היה ענף הדיג כיסוי לטיפול במעפילים, כנגד הסגר של  הבריטים. מאבק זה בבריטים הצדיק אחזקתו של ענף הדיג, גם אם לא היה רווחי. בשנת 1944 היו ב"נווה ים" כ-70 חברים שמתוכם 20 חברים התגייסו לצבא הבריטי וכ-40 עבדו בדיג בלבד. הם ניסו את כל האפשרויות הגלומות בדיג, כולל גידול דגים בבריכות של מים מלוחים, ניסיון שנכשל. באותה שנה החלו בבניית מעגן הסירות הראשון בארץ. עד אז עגנו הסירות בנמל חיפה, והייתה תקווה שכושר הנשיאה של ענף הדיג יביא לקליטה של כוח עבודה רב. לכן המוסדות השקיעו לא מעט משאבים, כמו השקעה של 60,000 לא"י במפעלי ים ו"חבל ימי לישראל" הכשיר נוער לספנות.
הקיבוצים "נחשולים" ו"שדות-ים", שקיוו גם הם להקים כפר דייגים, נתקלו באותן בעיות של דלות  הדגה ומחסור בכוח אדם. אלא, ששני קיבוצים אלו השתייכו ל"קיבוץ המאוחד" ודגלו ב"קבוצה גדולה", שעל פי עקרונותיה לא היה קושי לקבל תוספת חברים כנדרש. ל"קבוצה הקטנה" היה קושי אידיאולוגי לגדול, בשעה שמבחינה כלכלית לא הייתה להם ברירה אחרת. הקבוצה הקטנה לא התאימה לדיג, וזו הסיבה שאנו מוצאים בעלונים ובדיוני אספות שהמחסור באנשים היה הבעיה המרכזית בקיבוץ, בעיה שאילצה את החברים להיאבק גם במוסדות ה"איחוד".[162] עיון בזיכרונותיו של החבר מנחם שהגיע מ"בן שמן" מלמד ש"למעשה היינו צריכים להמשיך את ההכשרה עוד חצי שנה, אבל באו אלינו בבהלה גדולה, שמוכרחים להוסיף לכוח העבודה לגורדוניה-מעפילים... הוחלט שאנחנו מצטרפים, גם באו מהתנועה לשכנע אותנו שנצטרף לגורדוניה מעפילים...".[163]  על המצב הנואש בגלל המחסור באנשים ועד כמה הדבר נוגע לבית ההארחה ניתן ללמוד ממכתבם של החברים למזכירות "גורדוניה" בשנת 1947: "בהשתוממות רבה שמענו שלא הכנסתם אותנו לרשימת המשקים הזקוקים באופן דחוף לתוספת בחורות, אנו מביעים בזה את ערעורנו ודורשים שתכלילו אותנו לכל תכנית של תוספת בחורות אם על יד עלייה או שנת שרות... בנוסף לבעיית הרווקים גם הסטרוקטורה המשקית שלנו תובעת תוספת רצינית של בחורות בהקדם האפשרי, באשר מחוץ לענפי משק רגילים יש אצלנו עוד שני ענפים אשר מעסיקים כמעט רק בחורות והם בית ההבראה ובית החרושת... אשתקד בעונת בית ההבראה אנו מעסיקים 10 פועלות שכירות מהמושבה, והמצב יהיה קטסטרופלי בעונת בית ההבראה באם לא נקבל עד אז לכל הפחות 25-30 בחורות...".[164] הבעיה המשיכה להעסיק את הקבוצה גם בעשר השנים הבאות, כפי שניתן ללמוד מכתבתו של דוד לוי בעלון הקיבוץ מסוכות תש"ך "משך כל השנים הללו[165] לחמה הקבוצה מלחמה נואשת לקבלת השלמה באנשים...". בין השנים 1952-1956 "...היה נראה כאילו בא המפנה, לפחות בשטח כוח האדם. לאחר דיונים ממושכים נצטרף לקבוצה גרעין ימי של התנועה המאוחדת, ועם הפילוג בקיבוץ המאוחד עברו אלינו משפחות מיגור...".[166] תוספת האנשים הולידה תקוות לחידוש ענף הדיג. בקיבוץ חיכו לבואה של ספינה חדשה מגרמניה, ומשזו בוששה לבוא פרש הגרעין הימי של "הצופים" לקיבוץ "עין-גב" מחוסר תעסוקה ומסיבות עלומות אחרות. "עם תום הכשרתם בעין גב הצביעו חברי הגרעין הצופי על דרכם בעתיד ומסיבות בלתי מובנות עד היום הזה, התייחסו נציגי מזכירות האיחוד לנטייה של חלק גדול מהגרעין להמשיך בנווה ים בשלילה גמורה. בעובדה זו פגעו אנשי האיחוד פגיעה קשה בהבטחת התנועה לקיים את נווה ים כמשק דיג...".[167]
קבוצת "נווה-ים" שיוועה לחברים, והגרעין הימי "הצופי", שאומץ על ידי החברים בחום, לא נשאר מסיבה לא ברורה שהייתה קשורה לממסד "האיחוד". מספרם של חברי "נווה ים" הוכרע בשל האידיאולוגיה שלא התיישבה עם מציאות כלכלית קשה, דבר שהביא בסופו של דבר לכך שהתפתחות הקבוצה נעצרה. "הפעם הבינו מוסדות התנועה את חומרת המצב והושטה לנו עזרה...".[168]  העזרה שנתקבלה הייתה עזרה כספית שלא  פתרה את הבעיה הבסיסית של "נווה- ים", כפי שמסכם אותה דוד לוי: "על קומץ חברים, חברי נווה ים, מוטלת מעמסה כבדה של נשיאה בעול יישוב ופיתוחו, על מנת להגיע לביסוס ההישגים המשקיים הקיימים... אולם אין אנו מתעלמים מהקושי העצום הפוקד אותנו והוא חוסר כוח אדם ביישובנו. התנועה עשתה מאמצים בלתי מבוטלים בקידום המשקי של יישובנו, אולם כעת היא חייבת לעשות את הצעד השני המתבקש מאליו - השלמה ליישוב שהוא בראשית התבססותו".[169] הדברים נכתבו בעלון לרגל מלאות 20 שנה לקבוצת "נווה ים", וניתן ללמוד מכך על מאבק בן עשרים שנה בין  הרצון להיות יישוב דייגים והקושי של יישוב כזה לצמוח בתנועה קיבוצית שדוגלת ברעיון "הקבוצה הקטנה". אחת השאלות שנותרו בלתי פתורות היא מדוע "האיחוד" סייע במימון, ולא שלח גרעיני השלמה על מנת לסייע לקבוצה להגיע לעצמאות. ב-1955 הגיע הדבר לכך שהחברים דרשו בירור שאת הדיו אנו מוצאים בתכתובת של "איחוד" ש"הקבוצה פונה לבירור במזכירות המצומצמת בקשר להשלמה עבורנו".[170]
 
יא.4.ב. שנות הארבעים
מריאיון עם מרים כגן, שהייתה האקונומית הראשונה של בית ההארחה ויד ימינו של המנהל משה שביט (ורסבסקי), ניתן ללמוד שבית ההבראה נבנה בשנת 1944 במקביל לבניית בית החרושת לדגים "נון". "אנו גרנו על הגבעה, ואת בית ההבראה החלטנו לבנות בשטח יותר נמוך... לרגלי הגבעה... בהתחלה בנו את שלושת מבני המגורים ואת חדר האוכל. משה שביט, שהיה מנהל בפועל, יחד איתי נסענו העירה לקנות רהיטים. לפני זה ביקרנו בבתי הבראה אחרים...  בגבעת- ברנר ובקריית ענבים...".[171]
אין מסמכים שיעידו על המקורות הכספיים להקמתו של בית ההארחה וקשה לדעת האם הייתה זאת השקעה ממסדית גדולה שהקנתה לקיבוץ מימון עבור שני המפעלים: בית ההבראה ובית החרושת לדגים. לגבי בית החרושת, ידוע שמומן מרביתו על ידי "תנובה" וחלקו ע"י הקבוצה עצמה. לגבי בית ההבראה, ידוע רק שהוקם על מנת לנצל את הסביבה הימית "כך הוקם בית הבראה נאה על הפלז'ה הנרחבת לאורך שפת הים, המשמש מקום מוצלח ונוח למבריאים ולזקוקים לנופש. גדולה הדרישה למקומות בבית ההבראה הזה והנו מלא במשך כל העונה. ההכנסה ליום עבודה מגיעה ל-1,300 לא"י לאחר ההורדה של סכום ההפחתה המתאים. עד עתה נבנו רק 36 מקומות ויש להשלים את בניינו עד ל-70 מקומות. עם השלמתו יעסיק המפעל הזה 10 עובדים שנתיים (כ- 3000 ימי עבודה)".[172]
לא ידועה העלות של הבנייה מלבד העובדה שתוספת של שמונה חדרים בשנת 1945 אמורה הייתה לעלות כ- 5000 לא"י,[173] ויש להניח שבניית 36 חדרים חייבה הוצאה של לפחות 20,000 לא"י, סכום שחלקו הושקע ע"י מפעלים שקנו מראש מקומות עבור הבראת עובדיהם. אחד מהם היה כנראה בית החרשת "אתא", שקנה 79 מיטות. ידוע, כמו כן, ששביט השיג הלוואה מחברת העובדים של ההסתדרות.[174] על פי רמת ההכנסות לשנת תש"ה – 1945 ניתן ללמוד שההכנסה מבית ההבראה הייתה כ-4296 לירות לחודשים יולי עד ספטמבר (בית ההארחה היה פתוח מ-23.7 עד 30.9), מה שאפשר החזר הלוואות למימון, אם אכן היו כאלה. 
כשהוקם בית ההארחה הראשון ב-1944 כבר היה מספר לא מבוטל של בתי הארחה, חלקם פעלו כבר שנים וחלקם היו בתחילת הדרך. לחברי הקבוצה המייסדת מפולין לא היה כל מושג בהקמה ובניהול בית הארחה, לכן הם פנו אל בתי ההארחה הוותיקים וקיבלו עזרה כיצד אמור להיראות המבנה. "...לפני זה ביקרנו בבתי הבראה אחרים ...בגבעת- ברנר ובקריית ענבים...",[175] וכשהחליטו על הצורה, התקשרו עם משרד אדריכל מבנים בשם "שרון". התוצאה הייתה שלושה בניינים חדשים למגורי מבריאים, חדר אוכל ומטבח.[176] משנסתיימה מלאכת הבנייה, הלכו ללמוד כיצד לרהט את החדרים וכמובן "התקשרנו עם אגרונום או אדריכל לגנים יפים ושמו היה ליפר",[177] שיארגן גן על החולות שאיש מהחברים לא האמין שניתן להצמיח כמוהו. "הכל נראה כמו דקורציה, בכלל לא חשבנו שזה יגדל, אבל הכל גדל ונהפך להיות גן לתפארת". חדר האוכל זכה לטיפוח מיוחד, מאחר ששימש גם כחדר תרבות למופעים. לארגון המטבח, לב לבו של בית ההארחה, קיבלה מרים כגן עזרה מאשת ויצ"ו (בשם ברכה רזניק) שהייתה כנראה יועצת ארגונית. היא קבעה שמרים כגן תהיה אקונומית ושהמגישות תהיינה אורה, דינה ואסתר פישל.[178] היחס של המגישות למבריאים היה יוצא מהכלל. משה שביט, שניהל את בית ההבראה, ישב במשרדו והיה מזמן את המבריאים למשרדו להיכרות אישית, ותוך כדי "הסידורים הפורמליים לשמוע בדיחה טובה מפי משה. מאוד אהבו לבוא אלינו בגלל היחס היוצא מהכלל שקיבלו אצלנו מחוץ לאוכל הטוב כמובן, החוף הנהדר שמשך הרבה מבריאים אלינו".[179]
"בית ההבראה היה יפה והיה נקי ומסודר, צמחיה נפלאה סביב המדרכה שמובילה מהבתים לחדר האוכל, חדר האוכל היה מטופל תמיד. שולחנות מסודרים, הבנות שהיו מגישות נראו נהדר. בכלל, זה היה ענף חדש במשק, ולמרות שלא ידעו בדיוק לסדר הכל, נעזרו ויצאו לקורסים והקימו בית הבראה בצורה טובה ביותר".[180] מהתיאור מצטייר בית ההבראה כמקום יפהפה "בית המרגוע אז היה איזו פנינה, זה היה דבר קסום ביותר. אם אני עוצם עיניים וזוכר את זה, זה היה מין נווה-מדבר. בתוך ים של חולות וים צמחה פתאום נקודת חמד".[181] הקיבוץ עצמו חי את החיים האפורים של מלחמת הקיום. לא היה כוח נפשי וכסף לטיפוח סביבתי. היו בו שני בתי דירות שנבנו בכספי קרן "בצרון"[182] "שלמעשה הפכו  למחסן מזונות ובית ילדים... עד היום שוכנים עדיין אנשי המקום באוהלים, אם כי מספר הצריפים רב והולך". אי הנוחות עדיין שלטה בכל "תמיד מילא החול כל אוזן וקערה".[183] בתוך מציאות החיים האפורים של הקיבוץ צמח בית הבראה, שהובא כאילו מהעולם של פעם בפולין או בגרמניה. "זה היה מקום שנעים היה לבוא אליו. החדרים, הוילונות בחדר אוכל, הכל היה חדש ונקי, ...מי שהיה פה השתוקק להשיג מקום ולבוא שוב, היו לנו הרבה קליינטים קבועים בעיקר מירושלים, גם הקהל שבא היה קהל סולידי, אנשי תרבות".[184] האהבה הרבה השזורה בזיכרונותיהם של מרים כגן, שרה ויסברוט וצבי חן מלמדת בעיקר עד כמה הייתה הקבוצה ענייה ועד כמה היה בית ההארחה מקום אחר. אמנם העוני היה בחלקו מתוך בחירה, אך זה לא מנע מהם להתפעם מיופיו של בית ההארחה שקם בחצר הקיבוץ.
בשטח הכלכלי היתה "נווה-ים" התגלמות ה"חיסרון לגודל". קבוצה קטנה שאינה מצליחה לקיים את הענפים המסורתיים בקיבוץ כפי שהיה מקובל בשנות ה-40. אך לחיים היה גם פן חברתי, שם התגלתה עוצמתה של "הקבוצה הקטנה" כפי שניתן ללמוד מזיכרונותיה של שרקה: "מה שאפשר לציין לזכותם של החברים שמתחילת הקבוצה... הם חיי התרבות, החגים, המסיבות, החיים החברתיים... נתנו לזה כל כך הרבה תוכן וצביון שתענוג היה להשתתף בהם... למרות כל הקשיים הכלכליים והחברתיים הדברים האלה קודש. נתנו להם משקל וכבוד, והחברים הבינו שאי אפשר רק לעבוד ולאכול, צריך משהו לעשות להרמת המורל והנפש... באותה תקופה היו הצגות... ממש מוצלחות, היו חברים שכתבו שירים, ממש דברים מוצלחים... מקהלה הייתה לנו מוצלחת... הגיע אלינו יהודה שרת, שזה כידוע נכס מאוד רציני בארץ כולה. כי מטרתו לא הייתה סתם לקיים מקהלה אלא לשמור על המסורת, כי רוב הטקסטים שהוא חיבר להם מנגינות נלקחו מהמסורת היהודית".[185] [186] ההצלחה החברתית-תרבותית התבטאה גם בבית ההארחה. שם לא הקרינו סרטים, אלא "אני זוכרת שכל ערב חג וכל ערב שבת הכנסתי הקראה, ובדרך כלל אני הייתי מקריאה... בדרך כלל בערב שבת הייתי מקריאה את פרשת השבוע ושזה היה קשור בחג, הייתי מביאה איזו תכנית של שירים והמבריאים היו מצטרפים לשירה, וזה כבר מהתחלה יצר מצב רוח מצוין ובדרך כלל עבר יפה".[187] היחס למסורת היהודית בקיבוצים השונים עשוי להיות נושא מעניין למחקר בפני עצמו.[188] כאן ניתנת לנו ההזדמנות ללמוד על הנושא מהפן הבידורי של בית ההארחה. חברי קיבוץ "נווה-ים" הגיעו מסביבות הערים לודז' ובריסק בפולין. יהדות זו הייתה קשורה בעבותות ליהדות החסידית או הרבנית,[189] לכן גם כאשר השילו מעליהם תרי"ג מצוות, התרבות נותרה יהודית, וזאת  בלי קשר ליחסם אל "הבית" בפולין במישור הכלכלי. שרקה[190] מתרפקת על העבר היהודי שעדיין לא מצא לו תחליף בלבות רבים מהם.
ההתרחקות מהיהודי הגלותי ובנייתו של יהודי חדש גם היא באה לידי ביטוי בהווי בית ההארחה הראשון. חברים שעסקו בדיג ריתקו את השומעים בסיפוריהם על צורות הדיג, דבר שהקסים את הציבור העירוני והסוציאליסטי גם יחד, שענף הדיג היה זר להם לחלוטין. חברי הקיבוץ דמו בעיניהם ל"יידישע פירטים" (פירטים יהודים). הכוח הפיזי שנדרש לדייג והסכנות שבים הפכו את הדייגים לגיבורים. כל אלו לצד שביט, מנהל בית המרגוע, שריתק את המבריאים בבדיחותיו ובסיפוריו בנוסח העיירה היהודית הישנה.      
בית ההבראה הראשון בנווה ים נסגר ב-1948. האמתלה הייתה מלחמת השחרור, ועברו כ-11 שנים עד שנפתח כפר הנופש החדש. כמו בקיבוצים אחרים, חלק מהסיבה לעיכוב הייתה איוש המבנים של בית המרגוע בחברים במהלך מלחמת העצמאות. אך סיבת הסיבות הייתה כפי שתיאר צבי חן בזיכרונותיו: בית המרגוע "היה עול".[191] מדוע היה בית ההארחה עול? "בימים ההם, כשכל הקונספציה הייתה של כפר דייגים, כל דבר שהתנגש בדיג הפך לבעיה. הייתה תחרות על כוח עבודה ועל משאבים".[192]
 
יא.4.ג. שנות החמישים
בין בית מרגוע אחד לשני  התקיימו בקיבוץ גם קייטנות לילדי קיבוצים,  כי אי אפשר היה לעצור את הנהירה של הציבור לחוף הים בקיץ. מי ששם את ביתו בחוף הים הכריז על עצמו כמארח בעל כורחו, שגובה עלות מינימלית עבור האירוח וסופג את הנזקים. באספת חברים באפריל 1955"הוחלט לאפשר ל-6 ממשקי "האיחוד" מקום לקייטנות עבור ילדיהם בקיץ. במידה שלא יהיו צריפים בגלל האולפן או קליטה אחרת - המשקים חייבים להביא גם אוהלים. מהמשקים ייגבה סכום במכסת הוצאות החזקת דירה, מאור ומים. המשקים אחראים לנזקים."[193] הקייטנות והרחצה בים העסיקו את חברי הקיבוץ, הנזקים היו רבים ועמם הניסיונות למזער את הנזק. באספה   "נדון עניין הרחצה בים של אורחים בלתי מוזמנים רבים מחיפה בשבתות. הוחלט להקים את השער בים ולכתוב על ידו שלט כי הדרך סגורה למתרחצים...".[194] מאוחר יותר יזם צבי חן גביית כסף עבור הכניסה. 
סיפור בית המרגוע השני החל במאי 1956, והוא שזור בנקודת המפנה בחייו של צבי חן שנעצר עם חבריו על ספינת הקיבוץ בתורכיה. עד אז שימש צבי "פקק" בסידור העבודות של הקיבוץ.[195] בתור "פקק" נעצר על הספינה. השהייה במעצר והמשא ומתן על שחרור הספינה העלו את קרנו של צבי,  וכך, כשחזר למשק הפך למועמד לתפקיד הגזבר, שהיה אחת המשרות המכובדות ביותר בקיבוץ. בתפקיד הגזבר התוודע צבי לכל הקשיים הכספיים של המשק, ובעבודה מסודרת החל להוציא את המשק מ"הבוץ", כאשר הוא נעזר בידידים שקנה לעצמו, כמו מנהל קרן "האיחוד",[196] ידידות  שהזרימה סיוע רב ל"נווה-ים". כעבור מספר שנים, כשהצליח לנקות את מרבית חובות המשק, נוצרה תשתית מתאימה להתחיל לפתח את המשק. צבי קיווה להיות מזכיר המשק על מנת שיוכל לבצע את השינויים אותם למד בתפקידו כגזבר.
"נווה ים" היה משק מעורב. היו בו רפת, מספוא, פלחה, ירקות, אך אף אחד מהענפים לא עבד בצורה מתוכננת. הייתה הרבה "עבודה שכירה" של פועלים לא מיומנים, היה צריך לחסל חלק מהענפים שגרמו להפסדים ולחשוב על ענפים חדשים. בין השאר "חשבתי על שפת הים, באים ועושים לנו שמות,  גם נכנסים חינם... לשפת הים שלנו מכל הארץ וגרמו לנו נזקים. למשק נווה ים לא היה מזה שום דבר".[197] אז עלה הרעיון לגדר את החוף "ולהכניס אנשים אך ורק נגד תשלום". סגירת החוף הייתה כמובן בלתי חוקית, אך מעטים התחשבו בחוק ובזכותו של סתם אזרח.  המתרחצים הסבו נזקים, והיה זה תירוץ מספיק לסגירת החוף ולגבות גם כסף בכניסה. אכיפת החוק כמובן לא הגיעה לחופי "נווה-ים", ואלו מבין המתרחצים שחשו פגועים ניסו למחות, איימו שיכתבו על כך בעיתונות, אבל נכנעו בסוף ושילמו לקיבוץ כנדרש.
תפיסת החוף יצרה עובדות חדשות שעוררו רעיונות פיתוח נוספים, כמו "לעשות חניה לאוטומובילים, זה היה רעיון אחד. הרעיון השני היה להקים מזנון על שפת הים. היה ויכוח גדול ב"איחוד" באותם ימים,  אני רציתי שיהיה מזנון ברמה ושירותי חוף מסודרים, הם אמרו שמספיק ליפט. ובאמת התחלנו עם איזה צריפון שהפכנו אותו למועדון  לילה (?) ומאין יבוא הכסף? מהרפת שצריכים למכור וכך זה היה".[198] בינתיים המשק החליף את כל הגידולים החקלאיים שלו והסב אותם לכותנה, שניהול נכון הפך אותה למאוד רווחית. "על חוף הים הכל היה בהתחלה פרימיטיבי, אבל במרוצת הזמן הקמנו את המזנון ואת השירותים, החוף היה נאה, גם קיבלנו פרס ממשרד הפנים, חוף מסודר ביותר בשבת מסוימת. אחר כך באה המחשבה למה לא לנצל את יחידות הדיור מבית המרגוע לשם פרנסה? ואז קם קיט נווה ים! שהיה מבוסס על הבתים של בית המרגוע, ונוסף לזה הקמנו כמה "בונגלוס" בחורשת האקליפטוסים על יד חדר האוכל, זאת הייתה ההתחלה".[199]
 

יא.4.ד. שנות השישים
האירוח קם לתחייה ב"נווה ים" בשנת 1961. הוא כלל חדרים וארוחות בחדר האוכל של הקיבוץ, ששם היו מגישים במשמרת שנייה. המחירים היו עממיים, והבידור היה מורכב מטיולים למבצר הצלבני שאושרו על ידי חיל הים. צבי היה מספר למבריאים על הסביבה, ובעיקר על החפירות שהחלו אז במערות האדם הקדמון. "הקיט הצליח באופן בלתי רגיל", ועם ההצלחה המשיך הפיתוח. הוקם חדר אוכל קיצי לחברים; חדר האוכל נותר לשימושם של המבריאים; הבישול משותף לשני חדרי האוכל; הוספו עוד שלושה בתים לאירוח נופשים; כל הבתים בקרבת חדר האוכל הפכו לשיכון קייטנים ופיתחו הקמפינג בגבעה, שהוסיף לענף הקיט עוד פלח של צרכנים. בתום אותה תקופה הפכו הכותנה, מחצבות הכורכר והקיט את "נווה ים" ממשק מפסיד למשק רווחי.
הפעלת הקיט לא הייתה קלה. עיקר ההצלחה נזקף לזכותן של כמה בחורות שעבדו קשה ותרמו מעצמן להצלחה. היו שם "ברסקה שעבדה במשרד וקיבלה עם האנשים, רשמה אותם וטיפלה בכל התקלות... וציפורה אם הבית שהייתה דואגת לכל החדרים. כל שבוע כמעט התחלף המחזור הקיים הגיע ל-150 נופשים, זה התחיל להיות דבר גדול. סרקה בתוך חדר האוכל דואגת במסירות לכל נופש, בקיצור היינו על המפה".[200] המטרה הושגה, הייתה הרגשה שהקבוצה לקחה על עצמה משימה קשה, אבל הסיפוק היה שהחברים הבינו כי המטרה היא לצאת מהנחשלות ומהעוני הכלכלי.
יחד עם זאת, קשה להתעלם מהבעיות השגרתיות שהיו לענף ולעובדיו. במצבו הכלכלי של הקיבוץ  לא יכול היה קיבוץ "נווה ים" לוותר על נופשים, ולכן נאלצו חברים לא מעטים לעזוב את דירותיהם, בעיקר אלו שהתגוררו בסביבת חדר האוכל, ולמסור את דירותיהם לנופשים כשהם עוברים לגור באוהלים. בחדר האוכל אכלו בשתי משמרות, וזה חייב את החברים לאכול בחיפזון ולפנות את חדר האוכל בעבור המבריאים, "מה שגרם ללא מעט מרירות אצל החברים".[201] העובדים בבית ההבראה עבדו קשה, אך היו מלאי סיפוק מכך שהענף שבו הם עובדים הינו ענף מכניס, והייתה גם תמורה ביחס המבריאים אליהם, דבר שתגמל אותם מידית על המאמץ. לעומתם, החברים שהוצאו מדירותיהם או גורשו מחדר האוכל, לא הרגישו שקיבלו תמורה על מאמציהם, ושמחת הרווחים של הענף לא דבקה בהם. בית המרגוע היה פתוח משבועות עד שמחת תורה, "זאת אומרת שבאותה התקופה לא היה לחברים חדר אוכל כמו שצריכים, והיו אוכלים בסככה שהקימו למטרה זו מאחורי חדר האוכל, שהייתה פתוחה מכל הצדדים לרוחות, ולא פעם הרגישו את החול שבא עם הרוח משפת הים בין השיניים, והזבובים ביום והיתושים בערב הטרידו אותם".[202] בעיה נוספת הייתה העובדה שמדי שנה היה צריך לארגן את האירוח מחדש "כי במשך החורף באו אנשי עתלית והיו ללא נקיפת מצפון סוחבים מהחדרים של בית ההבראה. בינתיים הוסיפו עוד שלושה בתים ונבנה אגף חדש. א. הוסיפו אגף לחדר האוכל לכוון מערב, אנשי עתלית היו סוחבים מהחדרים כל מה שניתן לסחוב, ברזים, מראות אפילו דלתות ומשקופים, כל שנה היו צריכים לשפץ את החדרים מחדש ולצייד אותם...".[203] היה גם לחץ עצום לארגן את חדר האוכל, ותמיד היה חשש שמישהו מהמבריאים לא יהיה מרוצה ממקום הישיבה. הטיפול ב- 150 או 160 מבריאים היה פרויקט לא קל, גם בקנה מידה של מלון קטן היום. המבריאים הגיעו בקבוצות ושהו שבוע שלם, ואז תוך פרק זמן קצר הגיעו הקבוצות החדשות. בדרך כלל לא היה פנאי לארגן חדרים בין העבודה השוטפת כפי שנוהגים בד"כ מלונות או בתי הארחה. 
השירות התבטא בכך שהבישול היה בידיו של טבח מעולה.[204] הנופשים קיבלו בשר כל יום, מה שמצביע על אירוח ברמה גבוהה, והאוכל הוגש בחדר האוכל. הנופשים קיבלו מצעים, וחדריהם נוקו בכל יום. הם השתעשעו בים ויצאו לטיולים מאורגנים בסביבה. עלות השהייה ב-1964 הייתה 17 ל"י בבונגלו ו-20 ל"י בדירת חדר וחצי. ילדים עד גיל 13 שילמו 5 ל"י כל אחד בחודשים יולי אוגוסט.[205]  בדוח מפברואר 1964 נראה שגם חברי "נווה-ים" לא הצליחו לקיים את הענף ללא "עבודה שכירה". בהוצאות הקיט לשנת תשכ"ב היווה סעיף "העבודה השכירה" כ-10%, והסתכם ב-3200 ל"י. בשנת תשכ"ג השיעור ירד וההוצאה הסתכמה ב-3550 ל"י. בתשכ"ד הגיע ההוצאה ל"עבודה שכירה" לכ-12%, שהם 9660 ל"י.[206] קיבוצי "האיחוד" היו חצויים בנפשם בין עבודה עצמית והתנגדות  ל"עבודה השכירה" לבין הקריאה שנקראו להעסיק עולים מחוסרי עבודה, בעיקר מעיירות הפיתוח שבקרבתם.
דיווח משנת 1964[207] מלמד על כ-6000 איש שהגיעו ל"נווה ים", רובם משפחות עם ילדים ומקצתם זוגות בודדים, מה שמסייע לקטלג את הנופש ב"נווה ים" כנופש משפחות (שתחילתו הרעיונית ב"עין- גב" והמשכו המעשי משנת 1960 בקיבוץ "נחשולים"). חלק גדול מהנופשים הגיע מירושלים והוגדר כשמנה וסלתה של החברה הישראלית. פרופיל דומה לזה שהגיע ל"נחשולים", אליהם נוספו גם תיירים מגרמניה ומאנגליה. התפוסה של בית ההארחה הגיעה אז ל-120 נופשים בעת ובעונה אחת, וההכנסות הסתכמו ב-120,000 ל"י. נוספו לכך כ-20,000 ל"י מרווחי הקיוסק וממגרש החנייה.[208]
יש חשיבות להזכיר שוב שהקיט הנו ענף שמרבית הכנסותיו התקבלו במזומן, מה שהפך את בית ההארחה לחמצן המניע את גלגלי הקיבוץ. כפי שנוכל ללמוד מסיפורו של מנחם, שבשנת 1966, בתוקף תפקידו כאחראי על קופת הבית, הגיע למסקנה שעליו לעשות מעשה שיהפוך את הקופה הקטנה למלאה. "בתוקף תפקידי החזקתי את קופת הבית, קופה קטנה, איך שקראו לזה. הצטרכתי להחזיר לחברים כסף, הוצאות דרך לנסיעות לקופת חולים, או לתת כסף לבעלי תפקידים, ולא פעם הייתי במצב מאד מביך, לא היה לי כסף להחזיר לחברים, כי הגזבר לא הזרים לי את הסכומים... חיפשתי איזה מוצא, בכדי לא להיות תלוי בגזבר . החוף היה בלתי מפותח, מזנון עוד לא היה, אז בא לי הרעיון להקים מזנון...",[209] והמזנון הפרימיטיבי שמנחם בנה ומנדל הוסיף לו שילוט, הכניס מזומנים רבים שהפכו את מנחם ל"עצמאי" תרתי משמע. 

יא.4.ה. סיכום
מתוך שלל הזיכרונות המתארים את בית ההארחה, מצטיירת תמונה של בית הארחה חלומי בשנים  1945 עד שנת 1949, למרות העובדה שהיו מי שראו בו עול.[210] בית ההארחה השני היה מלווה בכל אותן בעיות שאפיינו את הענף בכל הקיבוצים שבהם נבנו בתי הארחה  כפתרון כלכלי.
בית ההבראה נסגר שוב ב-1974 בפעם השנייה, לאחר שכבר ב-1971 הוחלט לשנות את צורת בית המרגוע-בית ההארחה. התנועה אישרה התקשרות של שבעה קיבוצי ה"איחוד" עם חברת המלונאות  "הולידיי-אין". בין שבעת הקיבוצים היו "עין-גדי" וקיבוץ "ראש-הנקרה". לאחר שהתכניות הושלמו התבטלה העסקה,  והמשך הפעלתו של בית ההבראה הופסק.
בשנות פעילותו במתכונת ראשונה ושנייה זכה בית ההבראה בכתובים להתייחסות מאוד חיובית כמקור הכנסה חשוב: "עד מלחמת השחרור היה בית המרגוע מקור הכנסה ומזומנים ושימש מקור משיכה לחברי הסתדרות רבים מהעיר שבאו אלינו להינפש וליהנות מהחוף הנפלא ומשירות אדיב ואווירה חברתית-תרבותית נאה".[211]
הקושי העיקרי היה התמודדות עם מספר מועט של חברים בקיבוץ שביקש לחיות על דיג. "נווה-ים" לא שימר פרוטוקולים של אספות, ולכן קשה לעמוד על הלכי הרוח שהביאו להחלטות שהתקבלו. מהמעט שנכתב נראה שבית ההארחה התקבל באהבה על עובדיו והיווה המשך חיובי ולא איום  תרבותי, לנעשה בקיבוץ. יחד עם זאת, התחושה החיובית לא מנעה את כל הקשיים המוכרים, כמו אי נוחות ואי נחת לחברים שנאלצו לעזוב את חדריהם או לאכול בחדר אוכל שיש לפנותו עבור משמרת שנייה. העובדה שהקיבוץ ביקש להצטרף ליזמה של "הולידיי-אין" יצרה ציפיות שלא התממשו, ואי מימושן יצר את התחושה  שאין טעם לחזור לממדים הקטנים.
 
יא.5. גשר-הזיו
יא.5.א. מבוא
קיבוץ "גשר הזיו" הוא האחרון מבין הקיבוצים לאורך חופי הים התיכון שהקים בית הארחה עד שנת 1967. הקיבוץ עצמו קם ב-1949 ובית ההארחה ב-1962. שנת ההקמה עיצבה במידה מסוימת את דמותו ואת תפקידיו של  בית ההארחה בהשוואה לבתי הארחה שהוקמו לפניו.
קיבוץ "גשר הזיו" הוקם משתי קבוצות שהחיבור ביניהן היה לא שכיח בתנועות הקיבוציות. קבוצה אחת הייתה חלק מחברי קיבוץ "בית הערבה" שנאלצו לנטוש את קיבוצם לחופי ים המלח במלחמת העצמאות, וקבוצה שנייה הייתה גרעין של תנועת "הבונים" מארה"ב.
מקימי קיבוץ "בית הערבה" היו בחלקם מהפלוגה המקובצת בסדום, שאליהם הצטרפו חברים מתנועת "מחנות עולים".[212] אלו נקראו חוגיסטים,[213] כינוי לבני תנועת נוער לומד מבתים מבוססים, ששאפו "להילחם בהוויית הקארייריזם האישי שהובילה את הבוגרים להתעלמות מצורכי הארץ... ולקום נגד הפער שבין המליצות על חשיבות העשייה הציונית לבין ההשתתפות בפועל בעשייה".[214] עוד בטרם פונה הקיבוץ בעטייה של מלחמת העצמאות כבר הורגשה "המתיחות בין חברי מפא"י לבין חברי אחדות העבודה שפרשה ממפא"י בשנת 1944 הייתה ניכרת בכל קיבוצי הקיבוץ המאוחד וכמובן גם בבית הערבה".[215] הפינוי זירז את "הפילוג" הבלתי נמנע בין החברים תומכי מפא"י לאלו שתמכו "באחדות-העבודה". העובדה שלא נותר בית לחזור אליו לאחר המלחמה, הביאה את החברים להכרה שאין טעם לחפש מקום התיישבות חדש לכולם, ועל כל קבוצה לחפש גרעין חדש ועמו להקים קיבוץ חדש. משא ומתן עם מזכ"ל "המרכז החקלאי" דאז חיים גבתי הביא בפני החברים מספר הצעות לקשר עם גרעינים מחו"ל. בין השאר הייתה הצעה להתקשר עם גרעין "הבונים" מצפון אמריקה, קשר שבסופו של דבר הוליד את קיבוץ "גשר-הזיו".
ההתקשרות הייתה בין קבוצת חברי קיבוץ ישראלים שורשיים עם הילת הגבורה של קיבוץ שנלחם ופונה במלחמת העצמאות (סיפור שהילך קסם בציבור הישראלי, קל וחומר על הצעירים האמריקאים), לבין קבוצה של צעירים מצפון אמריקה. חברי "בית הערבה" כבר היו בעלי ניסיון בחיי קיבוץ, חלקם היו בעלי משפחה וילדים, והיו להם קשרים בממסד הפוליטי של הקיבוצים ושל המדינה, דבר שהעניק להם אוטוריטה על קבוצת העולים. אך העובדה שגרעין "הבונים" הגיע מרקע כלכלי מבוסס ולא מארץ מצוקה, העמידה את שתי הקבוצות על אותה מדרגת התחלה.
הקבוצה הצפון-אמריקאית השתייכה לתנועת "הבונים", שהייתה תנועת הנוער של "תנועת העבודה הציונית האמריקאית". מספרית, הייתה זו תנועה לא גדולה, אך השפעתה הייתה רבה, כי רבים מחבריה היו בניהם של פעילים ומנהיגי "תנועת העבודה הציונית" הבוגרת.[216] "הבונים" הייתה תנועה שעודדה עלייה והגשמה בקיבוץ, במושב או בעיר. "הבונים" לא הגדירה עצמה כשייכת לתנועה  קיבוצית כלשהי[217], וכקבוצה גדולה ומגובשת שאפו לצאת להתיישבות כגרעין עצמאי, דבר שהקל על  ההסתגלות לארץ. "הבונים" הייתה במודע תנועה כללית, הסוציאליזם לא היה דוגמטי והייתה פתיחות למסורת היהודית. בנושאים אלה מצאו חברי גרעין "הבונים" שפה משותפת עם חלק ניכר מאנשי "בית הערבה", ושפה משותפת זו אפשרה לגבש דפוסי מסורת יהודיים לשביעות רצונם של רוב החברים.[218] לרקע זה חשיבות רבה להבנת אופייה של הקבוצה, שכבר בהכשרה בקנדה עמדה על דעתה בנושא שמירת כשרות ושמירת שבת, יחד עם הדרישה להקים בית כנסת (דבר שהוביל אותם לעימות עם חברי ה"שומר הצעיר" שהיו עמם בהכשרה). דרישות אלה היו תנאי לשיתוף ב"גשר הזיו",[219] מצב די חריג בקרב הקיבוצים הלא דתיים.
האזור שנבחר להתיישבות היה הגליל המערבי, הרחוק מ"בית הערבה" באופיו הגיאוגרפי. המיקום להתיישבות היה הכפר הערבי הנטוש א-זיב. המטרה הייתה להקים ישוב עברי מתחדש על חוף הים התיכון כאשר פניו אל החקלאות, והגב אל  הים.
למרות שהים היה חלק אקראי בהתיישבות של הקיבוץ, כבר ביולי 1949 בישיבת ועד הגוש שבה סוכמה החלוקה הזמנית של הקרקע, הודיעו החברים שהם עומדים על שלוש תביעות: "א. מכסת קרקע של 3600 דונם. ב... ג. אנו תובעים חוף ים".[220] העמידה על כך שלקיבוץ יהיה חלק בחוף הים אינה מוסברת באותו שלב, והיחס לחוף הים היה כאל החצר האחורית של הקיבוץ.
"גשר הזיו" השתייך ל"איחוד הקבוצות והקיבוצים", הדוגל בקבוצה הקטנה וההומוגנית מבחינה חברתית, דבר שהקשה מאד לעמוד ביעדים הכלכליים בלי "עבודה שכירה". מחנה עבודה תנועתי, "הוורקשופ",[221] סייע להשלים את הידיים העובדות החסרות מבלי שהדבר ייחשב ל"עבודה שכירה". העובד התנדב, והתשלום הועבר לתנועה, אם בכלל. הקיבוץ בנה עצמו על החקלאות, אך תוך כדי התפתחות נולד מפעל לנגרות "זיו-הנקרה" בשיתוף עם קיבוץ ראש הנקרה, מפעל שלא הצליח מבחינה כלכלית והכניס את הקיבוץ לקשיים כלכליים ניכרים. באספת מזכירות בספטמבר 1957 דווח על פער של 30,000 ל"י ללא כיסוי, ובמקביל "המפעל נסגר למעשה ע"י ההנהלה המקשרת (?) ו"האיחוד" תובע תשלום חובות המפעל ע"י השותפים. לאור המצב הנ"ל יועמד המשק בפני קשיים חמורים במוסדות שונים."[222] הקמתו של המפעל גרמה לקיבוץ "גשר-הזיו" להיכנס לרשימה השחורה של הבנקים,[223] דבר שהאיץ את החיפוש אחר מקורות פרנסה אלטרנטיביים שהכינו את הקרקע להקמת בית הארחה במטרה לפתור בעיה כלכלית. פינוי צריפי המגורים והמעבר לבתי הקבע היווה את הפוטנציאל הראשוני לתחילת האירוח. 
 
יא.5.ב. שנות החמישים
הנתונים הפיזיים לענף האירוח היו קיימים בקיבוץ "גשר הזיו" מיום עלייתו על הקרקע ב-1949. חוף הים שהשתרע ממערב לגבעה בה הוקמו הצריפים הראשונים, היה אזור קיט מבוקש על ידי ציבור הישראלים, בתוכם זוגות שנהגו לבלות את ירח הדבש בנהרייה וסביבתה. האכסון בנהרייה היה במלון "קרלטון" המפואר או בפנסיונים, אך היה גם ביקוש לנופש באתרי טבע. כזה היה "מועדון הים התיכון" שהוקם בחוף אכזיב, שבו בילה הנופש בתוך "בועה" מיום הגעתו ועד לסיום חופשתו. הקשר היחיד של קיבוץ "גשר-הזיו" לעשייה התיירותית ב"מועדון הים התיכון" היה הדאגה לפיסת חוף ציבורי "חוף הרחצה מן הסלע בדרום עד כפר אכזיב לרגלי הכפר. באנו לבריכת "הקיפודים" כאשר החוף כולו נמסר ל"מועדון הים התיכון", תבענו וקיבלנו אישורי כניסה לכל תושבי "גשר הזיו". יותר מאוחר חולק הכפר בינינו ובין מועדון הים התיכון, ובזכותנו נפתח חוף רחצה לתושבי האזור".[224] "מועדון הים התיכון" הפך לעובדה, ובנדיבותו העניק כניסה חופשית לחברי הקיבוץ, ובכך הפך מיריב לעמית. העובדה שלחברי "גשר הזיו" לא הייתה שום כוונה להקים ענף מתחרה סייעה ליחסים הטובים שהפכו את הקיבוץ לספק התוצרת החקלאית הדרושה למועדון. "מייקי יברר אפשרות להסכם כולל של שיווק למועדון הים התיכון. אם לא תסתכם אפשרות זו - נמכור רק תוצרת שכדאי לנו למכור להם".[225]
בנובמבר 1959 הועלה לראשונה בפני אספת החברים הכללית רעיון פיתוח החוף בשיתוף בעלי הון פרטיים ו"המועצה האזורית". לחברים נמסר על הקמת חברה לפיתוח חוף הים לצורכי תיירות ונופש: "השאלה העומדת לדיון היא האם להצטרף לחברה או לא. זוהי שאלה הקשורה במימון - כי לא נוכל להשתתף בעבודות ממשית, בפועל. למעשה החברה נמצאת בשלב אחרון של התארגנות לפני קביעת התקנון. בעיית ההון היא בעיה בלתי ברורה. העניין מובא רק כאינפורמציה".[226] הדברים אכן הובאו כמידע, משום שהבעיות הכלכליות של הקיבוץ לא אפשרו שותפות בדרך כלשהי, דבר שלא מנע מהחברים להתעניין בגורל הכפר הנטוש[227] ובמשתנה השפל בים.[228] הטיפול בנושא הוטל על גרשון דה-האז איש נהרייה, ולא הייתה כוונה שהקיבוצים יתנו כוחות ניהוליים.
רעיון האירוח עלה כבר שנתיים קודם באוגוסט 1957, כאשר "סולל בונה" גילו עניין באפשרות להקים בית הבראה במקום "מחוגי סולל בונה מתעניינים באפשרות הקמת בית הבראה אצלנו, הוחלט שמשה דויטש יברר פרטים נוספים".[229]  בירור הפרטים העלה בפברואר 1958 ש"יש אפשרות לפנות 5 צריפים בגבעה. שיפוצם יעלה 500 ל"י. נוסף על כך יש להפוך צריף אחד למזנון ובית תה, ולהקים סככת צל ולנטוע גדר חיה. בחדרים המצויים אפשר לארח 28 איש במחזור. כמו כן יש לצייד את החדרים בסכום של 400 ל"י לחדר. הוחלט: שושנה מקבלת על עצמה את העניין. תכין הצעה מפורטת לישיבה הבאה".[230] לישיבה הבאה נאספו נתונים נוספים, אך הבעיה הייתה "העברת המשפחות מהגבעה...".[231] הוחלט לחכות לאינפורמציה נוספת שהבהירה את העלות ומספר העובדים הנדרשים על מנת להפעיל את בית ההארחה:[232] "מדובר על 16 חדרים, כל אחד ל-2 אנשים. דרוש השקעה של 14,000 ל"י. דרוש צוות של 3 אנשים, 2 חברים + פועלת שכירה. הוחלט: א. להתקשר עם עקיבא זיו ע"מ לתכנן שטח נוי ולהתחיל בניקיון ושיפור הנוי הקיים. ב. במידה ומתברר שאין סיכויים להשיג מימון למפעל, אין באפשרותנו להמשיך בנידון. ג. במידה שכן משיגים מימון יש להחליט על הקמת בית הארחה במוסדות המשק  המתאימים".[233]
 
יא.5.ג. שנות השישים
ביולי 1960 חזר נושא פיתוח החוף לדיון במזכירות, ויו"ר המועצה האזורית נשא דברים במסגרת דיון על פיתוח החוף: "הייתה תכנית לפיתוח החוף יחד עם גורמים מבחוץ, בן אדם בעל מקצוע בשטח הזה. בשנה הראשונה בהשקעה של 100,000. המועצה התחילה לפעול ולעשות דברים שתכנית יוכל לצאת בפועל ברגע הנכון. המחשבה הייתה לשתף בזה את המשקים והמועצה בתור נאמן. אחרי טיפול התברר שלשנה אין אפשרות לעשות זאת בינתיים הגורמים החיצוניים דחו את הדבר בגלל סיבות שונות שלהם. לא לחצו על "גשר-הזיו" בקשר לכניסה למפעל בגלל מצבנו הכספי, בינתיים התחילו לעשות פעולות של פיתוח צנועים. קיוסק, תחנת הצלה, מגרש חניה, בתי שימוש וכו', שעלה כ- 6000 ל"י. נעשים גם פעולות אחרות לפתח את כל האזור של הגליל המערבי לתיירות. הקימו חברה להשקעות בפעולות השנה. מוכנים ברצון רב להכניס את גשר הזיו בתנאי שהמשק יכניס את חלקו בדבר".[234] הסיכום שהתקבל הבהיר את תנאי ההצטרפות שלא התאימו למצבו הכספי של הקיבוץ, למרות שבאוגוסט 1960[235] החליטה המזכירות להצטרף לפיתוח החוף בהשקעה של 50,000 ל"י בתנאי שיקבלו אחוז שווה למשקים אחרים.[236] לא ברור אם החלטה זו יצאה לפועל.
באפריל 1961 סוכם עם "מועדון הים התיכון" והחברה לתיירות ש"השליש הדרומי מהחוף יעמוד לרשותנו. המועדון גם לא מתנגד שאנחנו וילדינו ואורחינו נשתמש בחוף שלהם, בתנאי שלא ניכנס למתקנים שלהם...".[237] במכתב המצורף להסכם הייתה הנחת יסוד מעניינת: "אם גשר הזיו או המועצה עם גשר הזיו לא יפתחו שירותים על חוף הים, יימסר השטח לחברה הכלכלית איזושהי בעידוד לשכת התיירות. כל פעולה שתיעשה צריכה להיות מורגשת בצורתה בשילוט ע"מ לקבוע "חזקה" על שטח החוף של המועדון הים תיכוני. קבוצת גשר הזיו החליטה שהיא מעדיפה להשאיר את חוף  הים כמקובל  בארץ - "חוף פתוח" - אבל להולכי רגל בלבד".[238]
נושא האירוח המאולתר החל כבר במרץ 1960: "בשיחה על עונת הקיט הובעה הדעה לחתור למגמה של שחרור מקסימלי של חדרים על הגבעה, כדי להכין את החדרים לעונת הקיט ולקבל משפחות או בודדים לנופש לאותם חדרים... כמו כן לעשות מפקד של החדרים בבניינים ובצריפים אשר יכולים לעמוד לרשות הארחה בעונת הקיט הקרובה".[239] בין לבין חיפשו אחר מבנים פנויים לאירוח במשק לקראת פסח. פינוי ושיפוץ הצריפים בגבעה סייע לקבל הזמנות לאירוח של 40 איש לחג הפסח[240] ו-35 איש מבנק הפועלים לעונת הקיץ: "פנו אלינו מבנק הפועלים שהם רוצים לשכור מאתנו 30-35 מיטות לפי 11 לירות למשך חודש אוגוסט השנה".[241] הגיעו גם בקשות לאירוח בשירות עצמי: "התחייב לאנשי חוץ כ-3 משפחות (מנהלי בנקים) להיות במקום, לגור בצריף בשרות עצמי, תמורת 8 לירות ליום. הם יהיו במקום בין 10 ימים לשבועיים כל אחד - הוחלט בעד"[242]. ניתן היה לארח ב-20 מבנים פנויים בגבעה,[243] אך היה ספק אם ניתן יהיה לממש זאת עד לזמן שנדרש.[244]
תוך כדי אירוח מאולתר נעשו הכנות להקמתו של בית הקבע. כבר באפריל 1961 מסר חנן הופמן "שהוא הזמין מהנדס מהאיחוד להכין תכנית ומבקש שלא להעלות לדיון את הדבר עד שהוא מקבל תכנית".[245] האומדן לפי התכניות היה כ-35,000 ל"י, ולכן הוחלט להקים ב-1961 מסעדה ולהמשיך לתכנן את כל שטח בית ההבראה לשנת 1962, כאשר נעשו ניסיונות לקבל עזרה מ"האיחוד". "הוא (ציון) גישש בבעיה במוסדות האיחוד. הם מאד תומכים בהצעה שלנו ורואים את זה כפרויקט רציני ומעשי. ציון לא יודע באם נוכל לקבל כסף לשלב המזנון, כל עוד שלא אושר כל התכנית בסוף העסק. הוא פנה לסולל בונה ומחלקה לבניה והם מוכנים לממן את הבנייה בתנאים נוחים... כל העסק יעלה בסופו של דבר כ-150,000 לירות... במידה ויאשרו את כל התכנית, נקבל מימון של 40% מהסך למשך 9 שנים. היתרה יש למצוא מימון דרך מוסדות אחרים, האיחוד, הוועד הפועל של ההסתדרות ועוד. יש להניח שבסופו של דבר יחסרו לנו עוד כ-40,000 לירות...". הוחלט "להציע לאספה לגשת לאלתר להקמת מזנון, להמשיך ביחד עם זה בתכנון בית הארחה על גבעת הצריפים לקראת השנה הבאה תשכ"ב".[246] ההצעה הובאה יומיים אח"כ להחלטת אספת החברים.[247] חנן הופמן, הרוח הפעילה מאחורי הקיט הציג את הדברים "אחרי בירורים נראה שכדאי מאד לנצל את הנוף והנתונים הטבעיים של גשר הזיו להקים כאן בית הארחה".[248] 
שתים-עשרה שנים נדרשו ל"גשר הזיו" על מנת שהחברים יסכימו לחלוק עם זרים את היופי הגלום בחצר ביתם, והדבר נעשה רק על מנת להציל את המשק מהקשיים הכלכליים אליהם נקלעו. זאת הסיבה שלא מצאנו התנגדות להקמת הבית, דבר שלא הפריע לחברים להעמיד תנאים שישמרו על האינטימיות של הקבוצה בעיקר בחדר האוכל: "מכיוון שיהיה בלתי אפשרי להשתמש בחדר האוכל שלנו למטרה זו נצטרך חדר אוכל נפרד".[249] חדר אוכל נפרד היה תנאי בל יעבור לכניסתם של זרים לקיבוץ, בניגוד למקובל בקיבוצים אחרים בהם צירפו אורחים או הנהיגו משמרת שנייה בחדר האוכל. גם נושא "העבודה השכירה" בבית ההארחה עלה כנושא שיש לתת עליו את הדעת, לכן יש מי ש"מציע לא לדון עד שלא יוחלט בעניין תוספת פועלים שכירים - הוא מתנגד לתוספת פועלים שכירים".[250]
בנייתו של בית ההארחה הייתה תלויה בסיועו של "איחוד הקבוצות והקיבוצים" בשל העובדה שלא ניתן היה ללוות כספים ישירות בבנקים, לכן במאי 1961 הטילו על ויל. א. את הקמת תכנית האב שתהיה מוכנה לפגישה עם הוועדה המשקית של "האיחוד".[251] כנס היסוד של בית ההארחה נגמר בנסיגה מבית ההארחה הזמני "חנן מוסר שאחר דיון במחלקה הטכנית של האיחוד וגורמים אחרים, הם שוכנעו (חנן וטרוי) שאין שום טעם להיכנס עוד השנה לעניין בית ההארחה הזמני".[252] בינתיים נבדקה העלות של שיפוץ הצריפים מול בנייה חדשה "התברר שלא כדאי להשתמש בצריפים הקיימים על הגבעה, אולי להקים משהו חדש בלי להזדקק לצריפים הקיימים (הגורם סווג רע ופחות גבוה). במידה ונקים דבר חדש יש לחשוב על השקעה של כ-350,000 ל"י... נגיע למיטה בסך 4500 ל"י. מיקי (דובדבני) טוען שיש לחזור לתכנית האב של בית אוכל וניצול הצריפים להארחה זולה יותר".[253] ישיבת המזכירות החליטה: "א. יש לנצל את המבנים הקיימים על הגבעה. ב. מתכננים שירותים וחדר אוכל מרכזי למבנים הקיימים. ג. מציעים תכנון בנייה בשלבים של מבנים קבועים בסטנדרט גבוה. ד. משיגים ממשרד התיירות את האישור להצעה הנ"ל".[254]
האירוח המאולתר ללא חדר אוכל נפרד העמיד את סבלנותם של החברים במבחן המציאות שבה  התארחו בקיבוץ מספר משפחות ואכלו בכל זאת בחדר האוכל של הקיבוץ[255] [256] "לאחר סיום המחזור  הנוכחי יאכלו המתארחים אוכל רגיל בחדר האוכל ויקבלו פעמיים ביום שקיות פרי".[257]
נושא בניית בית ההארחה החדש עלה מדרגה בספטמבר 1961, כשהקימו צוות מיוחד שבראשו הועמד דוד קורן ולצדו ציון בנושאי השגת מימון.[258] הצוות נכנס לעבודתו במרץ רב. ציון ביקר ב"איילת השחר", שם למד מבבלה אשכולי כיצד לנהל את ענייני בית ההארחה, והייתה פנייה לאחד המהנדסים המוכרים על ידי לשכת התיירות לתכנון השטח כולו.[259] במסגרת לימוד וקידום הנושא נפגשו החברים בתל אביב עם דה שליט[260] וטדי קולק[261] מנהלי "החברה הממשלתית לתיירות" במשרד ראש הממשלה (בטרם היה משרד תיירות),  ובין השאר פגשו את יורם וינר "אחד האנשים הקובעים בלשכת התיירות"[262] ועפר הממונה מטעם לשכת התיירות וראש המועצה האזורית. הצוות והאורחים סיכמו את מיקומו הסופי של בית ההארחה וניסו לעצב את אופיו העתידי שלא בדיוק  עולה בקנה אחד עם נכונותם של החברים להכניס לחדר האוכל שלהם זרים. "בפגישה עם יורם וינר הדגיש שהוא מעוניין להקים בית הארחה שיסביר לתיירים מהו קיבוץ, והציע שהאורחים גם יאכלו ארוחת ערב בחדר אוכל. במזכירות היה לנו כבר דיון לפני כן והובעה התנגדות לארוחת ערב של תיירים בחדר האוכל, לכן ניסינו לשכנע את וינר שלא לראות את הארוחה בחדר האוכל כדבר אפשרי ורצוי. במקום זה הצענו שתיירים יוזמנו לשיחה על כוס תה עם חברים, יבקרו במשק, יקבלו בגדי עבודה...".[263]
הדברים לעיל שופכים אור על הדרך שבה ראה הממסד את הקשר והתועלת שבהקמת בתי הארחה בקיבוצים לאחר קום המדינה. התיירים ילמדו מהו קיבוץ, שהיה בשנות השישים שגרירה הלא רשמי של המדינה, כפי שמצאנו ב"איילת-השחר" וב"עין-חרוד". שני האחרונים שירתו את רעיון הקיבוץ הגדול של "הקיבוץ המאוחד" ובתי ההארחה ב"כפר בלום" וב"גשר הזיו" שירתו את הקו של "איחוד הקבוצות והקיבוצים". קיבוצים אלו היו מועמדים טובים לארח גורמים מחו"ל, בעיקר משום שמרבית חבריהם היו ילידי הפזורה האנגלוסקסית, שלממסד היה עניין רב להציג בפניהם את הקיבוץ ככלי לעידוד "עלייה" ותרומות.
השלב הבא בהקמת בית הארחה היה להקים הנהלה שתטפל בבנייה ותוכל לתת מענה לגודל הפרויקט, וזאת בניגוד למקובל שהחברים שטיפלו בקיט בשלביו הראשונים הפכו גם למנהלי בית ההארחה[264]. ב"גשר הזיו" הוחלט להביא "מקצוען" שכיר "א. הנהלה מתוך צוות מתנדבים, ולהביא אדם מנוסה שיכניס את המפעל למסלול מריץ . ב. הנהלה שלנו, ויש לשכור איש לייעוץ.  ג. לבחור הנהלה בת 3 אנשים, ההנהלה תברר הפרטים ותחליט להביא מנהל או מריץ שכיר... סוכם להציע הנהלת בית הארחה לאישור האסיפה ולהביא אדם מבחוץ שזכויות וחובותיו יוכרעו ע"י ההנהלה...".[265] נושא הפקדת הניהול בידיים של "מקצוען" שכיר הסעיר את החברים דווקא בשל החשש מניהול עצמי של חבר קיבוץ לא מקצועי. אמנון טוען "...שהוא לא מוכן להפקיד סכום כל כך גדול בידיים לא מנוסות. חושב בתנאים הנוכחיים אנחנו הולכים לקראת זיו הנקרה שנייה", ואחר מוסיף "לא מקבל את הגישה של איציק. מפעל גדול צריך בן אדם אחד מרכזי, חושב שצריך להיות בעל מקצוע".[266] צוות ניהול ההקמה לא שלל את הרעיון "נכון שאף אחד לא ניהל בית מלון...",[267] אך החשש מכישלון ניהולי כפי שקרה במפעל העץ "זיו-הנקרה" קיים, ויחד עם זאת חשש שהניהול יישמט מידי החברים. לכן הוצע להוסיף חבר נוסף להנהלה, ולהבהיר לחברים שבית ההארחה לא יהיה ענף עצמאי, אלא ענף במשק.[268]
בנובמבר 1961 שוקלים האם לפתוח את בית ההארחה עם תום בנייתו של חדר האוכל או להסכים שהאורחים יאכלו בחדר האוכל של הקיבוץ.[269] שני הנושאים האחרונים דורשים את הכרעת אספת החברים, ואין תיעוד לגבי טיב ההחלטה, שיכולה הייתה לסייע לנו להבין עד כמה היו החברים "חרדים" לאינטימיות הקבוצתית בחדר האוכל.
בינואר 1962 הגיעה העלות המשוערת של הבנייה המתוכננת ל-190,000 ל"י, מה שהעלה את האפשרות להוריד את רף האירוח לאירוח העממי "תכנית ההשקעות מגיעה ל-190,000 ל"י, תכנית ההפעלה היא בעיקר לאירוח עממי ול-4 חדשים...".[270] גם מזכירות "האיחוד" המליצה "אם אפשר צריך ללכת לאירוח עממי",[271] כפועל יוצא מגודל החובות האמיתיים של הקיבוץ. הדברים פגעו בחברים שראו בכך מעשה לא חברי מצדו של "האיחוד", דבר המלמד עד כמה בלתי מודעים היו החברים למצבם הכלכלי "(נעשה מצדם (מצד "האיחוד") מעשה מאד לא חברי. אין להם אמון בנו)."[272] לאור תגובת מזכירות "האיחוד" החליטו חברי "גשר הזיו" "לא לסגת מתכנית בית הארחה, אך השנה לקיים תוכנית צנועה בניצול הקיים",[273] ואכן נעשו כל הסידורים להתחיל באירוח מבלי להיכנס להוצאות מיותרות "..אפשר לראות בכך התחלה של תוכנית א'".[274] לאור השינוי מישהו מהחברים מפקפק אם ניתן לארח תיירים באמצעים כאלו "אם מעוניינים במרגוע מהארץ, אז יש לעזוב את רעיון התיירות ולהצטמצם בבית התינוקות. אך אנחנו מעוניינים בפיתוח המפעל ובהתקשרות עם תיירות".[275] לטענה הזו ענה יוסף צור ש"יש להתחיל בהארחה השנה בכל תנאי. המצב בארץ והמצב בגשר הזיו מחייבים זאת מבחינה משקית. לשנה זו תכנית בית התינוקות (הכוונה להלין את האורחים בבית התינוקות) היא הטובה ביותר, היא תכניס יום עבודה גבו,ה אבל שוכנעתי שעלינו להביט יותר רחוק וללכת לתכנית א' על אף שהיא מכניסה פחות (יתרונה הוא שיהיו שם 1200 ימי עבודה). מציע לקבוע סכום גג של  70,000 ל"י...".[276]
 השינוי שנכפה על ידי המצב הכספי ועל ידי מוסדות ה"איחוד" עורר את השאלה האם ניתן להקים בית הארחה בסכום של 70 אלף ל"י, והאם יראה משרד התיירות בכך מקום ראוי לתיירים, משום שעל פלח הישראלים יש תחרות רבה במקומות זולים יותר. "אפשר לעשות משהו ב-70 אלף ל"י ואינו מאמין שמשרד התיירות יאשר תכנית זו. ...אם לא נוכל לקבל תיירים זה לא יתאים לישראלים (כי הם מקבלים ימי הבראה מסודרים ממקום העבודה), אם נוכל להסתדר עם היסתור
 ב-5 $ ליום מה טוב, לא נוכל לעמוד בדרישה של יוסף צור לגבי ימי עבודה מהמשק...".[277]
במאי 1962 עונת התיירות עומדת בפתח,[278] ועוד בטרם החלה מחליטה האספה שבית ההארחה יהיה מחוץ לתחום הבילוי של החברים, "הוורקשופ" והילדים, כמו כן הוחלט שיש להימנע מקניות בבית ההארחה עד שיוחלט אחרת.[279] ניתן היה לצפות שבגשר הזיו יהיו החברים פתוחים יותר אל האורחים, אך זה לא קרה. בפועל השתדלו להרחיק את האורחים גם מחדר האוכל של החברים ולהרחיק את החברים מאזור בית ההארחה.[280]
באוגוסט 1962 נשלחו הודעות לסוכני הנסיעות על הפעלתו של בית הארחה לתיירים כל תקופת החורף.[281] בפברואר 1963 עבד בית ההארחה במלוא הקיטור ואירח קורס שני מטנגניקה לבקשת משרד החוץ. היה לחץ של משרד החוץ שחברים מסוימים יעבדו בבית ההארחה, מה שקצת מקשה על הקיבוץ.[282] במרץ 1963 העלתה הנהלת בית ההארחה בקשה לצרף את התיירים לליל "הסדר" הקיבוצי, דבר שמחזיר את נושא השמירה על האינטימיות הקבוצתית לסדר היום הקבוצתי.  "להזמין את הקורס לסדר (סדר פסח). ועדת תרבות מתנגדת מתוך חוסר מקום וצפיפות גדולה והתנגדות חברים לדבר (מתוך סיבות אלו)".[283] החבר ציון מוכן למצוא להם מקומות, צילה מתעקשת שלא, לטענתה מניסיון של שנים קודמות אין אפשרות טכנית. החברים מבינים שצירוף הקורס לסדר פסח עשוי להועיל לפרסום של בית ההארחה ולכן לא פוסלים את הרעיון על הסף.
 
יא.5.ד. סיכום
קיבוץ "גשר הזיו" הנו הקיבוץ הצעיר ביותר על חוף הים התיכון שהקים בית הארחה. למרות החוף היפהפה, לא היה החוף הגורם שעודד פיתוח תיירותי גם כאשר הוקם "מועדון הים התיכון" בסמוך לו, וגם כאשר בשנת 1955 הוקם בית הארחה במושב השיתופי "שבי ציון". החברים פיתחו קיבוץ  של משק מעורב ולקיט לא היה שם מקום.
הקיט נכנס כניסיון לפתור בעיה כלכלית קשה שהכניסה את הקיבוץ לרשימת הקיבוצים המודרכים: "סה"כ יצטרפו (החובות) לסכום של ¾ מליון ל"י. ההצעה הייתה שהסכום לא יינתן לנו עצמנו, אלא בתנאי שיהיה פיקוח על המשק. ז"א המשק ייכנס למסגרת משקים מודרכים... לפני 3 שנים התחילה הסוכנות בשיטת משקים מודרכים. היה מדריך מטעם הזרם "האיחוד" וכד', וכן גם אדם מיוחד מהסוכנות, ז"א הסוכנות היא הקבלן. אנו מקרה יחיד שמשק בגילנו יהיה למודרך...". זה אומר ש"צריך להיות מרכז משק מהאיחוד. בינתיים כל הכספים מוקפאים עד ש...".[284] החברים חשו  את רעידת האדמה שהפכה אותם לקיבוץ "מודרך" וחיפשו דרכים להגדיל את הכנסות הקיבוץ. פינוי צריפי המגורים הראשונים ב-1962 והביקוש שהתדפק על דלתות הקיבוץ עורר את החברים לחשוב על בית הארחה.[285] סביר להניח שהמצב הכלכלי היה הגורם "נראה שיש להגדיל את ההכנסות בענפים שונים אחרים, כגון בית הארחה ומסגריה. יש לחשוב על אפשרות של ניצול ענפי שירות להכנסות כגוון כביסה או קייטנה",[286] ופינוי הצריפים על הגבעה הפך זאת למעשי.
 קשה להניח שקיבוץ "גשר הזיו" לא היה מודע לחוף היפהפה שברשותו, בעיקר כאשר שכניהם בחוף יצרו מפעלים תיירותיים וכאשר בתי הארחה בקיבוצים היו כבר מחזה נפוץ באותם ימים. אלא שחברי "גשר הזיו" לא חשבו על כך כאופציה טובה עבורם.
המצב הכלכלי היה קשה, אך הפתרון בדרך של אירוח פגע בתחושת האינטימיות של הקבוצה - גורם שמלווה את הנושא מתחילתו וגורם לחברים לסגת בכל פעם מעמדתם שלא להכניס זרים לחדר האוכל ולהימנע משימוש בשירותים שיועדו רק להם.
הקיט הקשה על חיי החברים בשל הפגיעה באינטימיות, בשל העבודה השכירה ובשל המנהל החיצוני. הקשו גם העלויות שנדרשו מהם על מנת לארגן מטבח כשר, דבר שהיווה תנאי לאיחודם עם אנשי בית הערבה, תנאי ששכחו להקפיד עליו עם השנים. הם נעלבים כאשר ועדת "הוורקשופ" מבקשת עבור חניכיה מזון כשר, שהסידורים עבורו היו אמורים לעלות כ-10000$. ציון האחראי מבין "...שרצוי להגיע למטבח כשר, וגם משיקולי קליטה" אך "הפרדה כזו פוגעת מבחינה חברתית. מוכן להתחייב לא להביא חזיר ולקנות בשר כשר" [287] ויש שרואים בזאת הזדמנות להחזיר את הסדר על כנו.
 
יא.6. שבי-ציון
יא.6.א. מבוא
"שבי-ציון" הוא מושב שיתופי שעלה להתיישבות ב-1938. רעיון המושב השיתופי שהתגבש כשנתיים קודם בכפר חיטים, עשה לו נפשות בקרב חלק מהעולים מגרמניה. הם הבינו שהמצב בארץ מקשה על הצלחתו הכלכלית של החקלאי הבודד, אך להקים קיבוץ לא רצו משום שלא הסכימו לוותר על מסגרת המשפחה שהייתה יקרה להם מאד.
תושבי "שבי ציון" הגיעו כקבוצה של כ-120 נפש מכפר רקסינגן בדרום מערב גרמניה. הם החליטו להיענות לקריאתו של הרצל להתיישב "בנערינו ובזקנינו" ולהקים קולקטיב בארץ. העלייה לארץ בתקופת המנדט בשנים הללו הייתה כרוכה בהצגת יכולת כלכלית של כ-1000 שטרלינג לפחות, 30 משפחות יכלו לספק את הדרישה, והצעירים שלא יכלו קיבלו מהסוכנות הלוואה של 300 שטרלינג. הקבוצה לא רצתה לוותר על הצעירים שיהוו את העתיד ליישוב חקלאי. אנשי רקסינגן היו אנשי כפר שסחרו בתבואה, בהמות ועורות, ומיעוט עסק ממש בחקלאות. כמו כן היו בכפר שתי מסעדות יהודיות והרבה צימרים, שנתנו שירותי הסעדה לנופשים רבים שהגיעו לאזור. אזור היער השחור בגרמניה היה ידוע כאזור קיט, והביקוש למקום גדל בעיקר בזמן עליית הנאצים, כשיהודים לא יכלו יותר לצאת לבלות במקומות מעורבים. כתוצאה מכך הם בחרו ברקסינגן כמקום בילוי שהיה מנוהל על ידי יהודים. אחת המשפחות שניהלה את המסעדה בשם "הרוזה" הייתה משפחת ולדר והשנייה ניהלה מסעדה בשם "הקיסר" שנסגרה בשנת 1939 בליל הבדולח.[288] משפחת ולדר על שתי בנותיה הגיעה  ל"שבי ציון", הילדה ואחת מבנות המשפחה ניהלו את בית חווה כאשר זה נפתח.
הקבוצה הגיעה לארץ בתקופת המאורעות, והיישוב הוקם במסגרת יישובי "חומה ומגדל". חברי  הקבוצה בהיותם בעלי רכוש הופנו לחברת רסקו (שהייתה חברת בת של הסוכנות היהודית ותפקידה היה לפתח התיישבות כפרית), שהציעה לחבורה שלושה מקומות: שדה  ורבורג, בית יצחק, ו"שבי-ציון". הבחירה נפלה על "שבי-ציון" משום שאדמתה השחורה דמתה לזו שהייתה מוכרת לחברים מגרמניה. החול של השרון לא מצא חן בעיניהם, ומאחר שכוונתם הייתה לעסוק בחקלאות, נראה להם המקום ראוי יותר, למרות שהאזור היה ריק מתושבים יחסית לשני המקומות האחרים שהוצעו להם. אדמות המקום היו שייכות לנסיכה תורכית[289] שמכרה את האדמות לסוסקין וללוי מייסדי נהרייה, ואלו העבירו את האדמות לקק"ל על ידי ד"ר פינר מהמדור להתיישבות של המעמד הבינוני.
הקבוצה הגיעה מאורגנת והתלכדה סביב ד"ר שויאר, שהיה מוכר להם מהיותו יו"ר ההסתדרות הציונית באזור וויטמנברג בגרמניה, אליו השתייך הכפר רקסינגן במסגרת המוסדות העצמיים שהיו ליהודים בגרמניה. העובדה שבאו לארץ כקבוצה מאורגנת אפשרה להנהגה הטבעית שנוצרה בגרמניה להמשיך את הנהגת הקבוצה גם בארץ, כך סייע להם שויאר בהשגת המקום, התיישב גם הוא ב"שבי-ציון" וניהל את המושב שנים רבות.
רעיון הקיבוץ היה מוזר לבעלי בתים, ולכן החליטו להתארגן לסוג של קואופרטיב שבו כל אחד ישקיע את כספו כמניה שניתן יהיה לפדותה בשעת העזיבה. המוטו של החבורה היה "בקולקטיב נשיג את ההכרחי, ומהפרטיות את המקסימום האפשרי".[290]
ד"ר פינר היה גם הוא "ייקה", שהגיע לארץ כבר ב-1922. הוא התוודע לרעיון המושב השיתופי שקסם לו, ובהיותו מנהל המדור למעמד הבינוני בסוכנות העניק ל"שבי-ציון" הרבה מהצביון שאפיין אחר כך את היישוב. המושב היה בנוי על אדמות מדינה, אך ההשקעה הכספית לניהול הכפר הייתה של החברים, כאשר כל אמצעי הייצור היו משותפים לכולם. העבודה בכפר חייבה את הבעל בלבד. האישה עבדה חלקית על פי מספר ילדיה, ולא הייתה בעלת זכויות כחברה עד שנת 1946, שבה הוספה האישה כחברה שוות זכויות. הניסיון ליישם את רעיון השוויון התבטא גם בכך שחברים קיבלו בתים על פי גודל המשפחה, מתוך מחשבה שהמשפחות תחלפנה ביניהן את הבתים לפי השינויים בגודל המשפחה, דבר שלא קרה. 
היישוב היה מבוסס על 40 משקים עם הון עצמי ועוד 10 יחידות רווקים שהיו חברי האגודה. המשבצת החקלאית ב-1938 הייתה בת 530 דונם, מזה כ-160 דונם לבניית מגורים וכ-50 דונם חצר משק. הדבר החשוב למחקרנו הוא ש"רסקו" שמרה על הזכות להחזיק את כל רצועת החוף שלא הייתה ראויה לעיבוד חקלאי, לצורכי פיתוח עתידיים.[291]
במקביל לעליית המושב למקום, נבנתה על ידי רסקו שכונה בת 25 יחידות על החוף והוקצו בשכונה כ-30 דונם להקמת מלון. ההפרדה בין שכונת רסקו למושב נעשתה על מנת לעבות את ההתיישבות על ידי מי שרצה להתיישב באזור הכפרי אך לא רצה להתיישב בקולקטיב. הסכם בין המושב לאנשי שכונת "רסקו" היה שאלו לא יעסקו בחקלאות ואנשי מושב "שבי-ציון" לא יעסקו במסחר ויקבלו  שירותים משכונת "רסקו" (בפרוטוקול המושב מאוגוסט 1940 צוין בסעיף "חוזה שכונת החוף: איסור לסחר בדברי מכולת"[292]). 
 
יא.6. ב. שנות השלושים
התיירות ב"שבי ציון" התפתחה למרות אנשי המושב ולא ביוזמתם, למרות שהחברים היו מודעים לנושא מעברם בעיירת הנופש רקסינגן בגרמניה.
האזור היפהפה של חוף הים עם היוזמה של העלייה החמישית הביאו למקום ב-1939 יהודי בשם ד"ר רוזנטל שהייתה כוונה בתחילה לצרפו כחבר במושב,[293] דבר שבסופו של דבר לא קרה.[294] במקום זה הקים רוזנטל מבנה בן שבעה חדרים עם בר וחדר אוכל, שיחד תפקדו כמועדון לילה. האורחים של המקום היו אנשי הצבא האנגלי מהמחנות שהיו מסביב.[295] המלון הקטן נקרא "בית רונה" ופעל מספר שנים עד שנמכר לקופת חולים[296] כמלון או כבית הבראה של קופת חולים, והמשיך לפעול עד סוף שנות השמונים.
 
יא.6.ג. שנות הארבעים
פרק שני באירוח ובמלונאות של "שבי ציון" החל עם יהודי עשיר מרומניה שהגיע למקום ב-1941, התיישב בשכונת רסקו על חוף הים והקים על פיסת קרקע בסמוך ל"מלון רונה" מלון מפואר בשם "דולפין", שהיה המילה האחרונה ברמת המלונות לתקופתו. לשם השוואה, בנהרייה הסמוכה, שהייתה עם קום המדינה עיר הקיט והנופש מספר אחת במדינה, היה באותה העת רק "פנסיון כהן" הקטן שראוי היה להיקרא פנסיון. "דולפין" הוקם ב-1942, והיה מקום שאליו הגיעו כל שמנה וסלתה של הארץ. בפברואר 1942 צוין במסמכי המושב "'חברה לפיתוח חוף שבי ציון' נוסדה ע"י גרינבלט וד"ר Steindler. מבררים את האפשרות למנות משקיף משלנו על מנת להשיג שקיפות מסוימת".[297] המקום פעל עד מלחמת העצמאות בבעלותו של גרינבלט ובהנהלתה של גברת פולפרמכר שהייתה בעלת מספר מניות קטן במלון וניהלה את המטבח. לידה עזרה בניהול המלון גברת לוטה אייזנברג שגם היא הייתה שותפה במלון דולפין (ולימים בעלת מלון "גלי כינרת" המפואר בטבריה). בעזרת זיכרונותיה של לוטה אייזנברג אנו מקבלים תמונה בהירה של החיים במלון והחיים סביב המלון. בעיקר ניתנת לנו ההזדמנות לראות מזווית נוספת את שהתרחש בארץ בתקופת מלחמת העולם השנייה. על מנת לשמור על אווירת התקופה, בחרתי להביא את סיפורה של לוטה אייזנברג בלשונה. סיפור מלון "דולפין" מתחיל לאחר שפגשה מכר ותיק שבילה את חופשתו ב"שבי ציון".
"... החלטתי ללא היסוס לנסוע לשבי ציון, יישוב שנוסד שנים אחדות קודם על ידי עולים שבאו כקבוצה מגובשת מהכפר רקסינגן שבחבל שבאביה שבדרום גרמניה. רבים היו כבר איכרים במולדתם הקודמת או עבדו במקצועות קרובים לאיכרות, כמגדלי בקר וסוחרי סוסים. כאן הם הפכו לחלוצים לכל דבר: לא רק הקימו התיישבות חדשה, אלא גיבשו צורת חיים שהייתה אז חדשה... מלבד שדות מוריקים מצאתי בשבי ציון הרבה חול ושפת ים נהדר. פגשתי את ה' גרינבלט שעמד להקים מלון קטן בתוך החולות האלה ולהחכירו, הוא סיפר לי שגברת אחת, רוז פולברמכר, כבר מעוניינת לקבל על עצמה את ניהול המטבח. לגברת פולברמכר יצאו מוניטין בכל צפון הארץ על אומנות הבישול שלה. לי מציעים להשתתף בהנהלה ובאירוח, וגם לדאוג לריהוט שנים עשר החדרים המתוכננים. גברת פולברמכר קבלה על עצמה לדאוג לציוד המטבח וחדר האוכל . רק אחרי גמר הדין ודברים בדבר ההחכרה התחיל ה' גרינבלט בבניית המלון.
גם אני התחלתי מיד בעבודה ולצורך זה נסעתי לעיתים קרובות לשבי ציון... מראשית קיומו של מלוננו הייתה תחרות מסוימת בין נהרייה, בה היו כבר בתי מלון קטנים אחדים, לבין שבי ציון... גם רכבת עברה בשבי ציון אבל נסיעה בה הייתה העזה לאנשים מבוגרים. מדרגות הקרונות היו גבוהות והסוללה כה עמוקה... לכן נהגתי לשלוח לקבלת אורחינו ברכבת שרת עם סולם.
לא עבר זמן רב עד שבית המלון הראשון שלי בישראל היה מוכן לאורחים הראשונים. היה זה קיץ 1942 ומצב הרוח בארץ היה איום ונורא. צבאות רומל כבשו כמעט את כל החוף של צפון אפריקה ועמדו בשערי אלכסנדריה. פחדו שבפריצה נוספת הגרמנים יגיעו לפלשתינה. יהודים רבים התנדבו לצבא הבריטי. איש לא חשב על חופשת קיץ ואני הייתי די מיואשת. השקעתי את כספי עד הגרוש האחרון בעסק וגם לשותפה שלי לא היו רזרבות. ההצלה הראשונה באה בדמות אישה אנגליה מחרטום שנתקעה בארץ בדרך אל ארצה. היא נשארה חמישה ימים והכנסתנו הגיעה לחמש לא"י. עתה יכולנו לקנות מצרכים ולשלם". קשה היה לאכלס את המלון אך המזל האיר להם פנים כאשר פגשה לוטה בנהרייה מכר שהתגורר במלון קטן שלא ענה לדרישותיו. לוטה ניצלה את חוסר שביעות רצונו והעבירה אותו להתגורר במלונה ב"שבי ציון". "עשינו לאורח מחיר מוזל כי ככלות הכל חוץ מאשר הגברת מסודן היה הוא אורחנו הראשון. מכרי נהנה מאד מהשהות אצלנו...". האורח עזב לאחר מספר ימים והמלון התרוקן שוב. הצעתה של גברת פולברמכר לפרסם מודעה בעיתון נדחתה "כי בזמנים רעים לא כדאי אפילו לשלם עבור מודעה בעיתון..." "או שיש אורחים או שאין. אי אפשר לשדל אותם...". המלונאיות חיכו באפס מעשה לאורחים שלא הגיעו בשל המתח הרב שנסב סביב כיבושיו של רומל בצפון אפריקה. "נעשה לנו עוד כמה ימים יפים לפני שהגרמנים באים. ואז היה מפנה מן הקצה אל הקצה: הארמיה השמינית של מונטגומרי עצרה את הצבא הגרמני וניצחה את רומל בקרב של אל עלמין. גם לנו הוקל, אפשר היה לחשוב שוב על עתידנו.
הטלפון בבית דולפין התחיל לצלצל וקבלנו כל כך הרבה הזמנות ששכרתי אפילו חדרים אחדים בכפר. עוד לא עבר שבוע ואנו וחצי הכפר היו תפוסים לגמרי. עבדנו קשה מאד. אני עצמי הייתי מלצרית, כשגמרתי להגיש את ארוחת הבוקר לכל האורחים בחדר האוכל הקטן, הרגשתי סחרחורת. גברת פולברמכר הצטיינה בתפקידה, היא דאגה לקניות ובישלה. אני קבלתי את האורחים, שרתתי אותם במשך כל היום ובלילה ניהלתי את הספרים. הקיץ ההוא היה הצלחה עצומה. האורחים היו מרוצים - היינו בעסק."[298] התפוסה במלון ענתה לציפיות, אך חסרו עובדים מקצועיים שיענו לדרישותיהן של שתי המלונאיות "הייקיות". "...הקושי הגדול היה למצוא עובדים למלון קטן, ...אז טרם היה קיים בית ספר למלונאות המכשיר פקידי קבלה, מלצרים ואפילו חדרניות. לכן התחלתי לחפש עובדים מבין חוג המכרים שלי ואפילו חדרניות...". אחת החברות היפות של לוטה הייתה זקוקה לעבודה והסכימה לבוא לעבוד אצל לוטה "אך לא מבלי להוסיף שאצל מישהו אחר לא הייתה מוכנה להיות מלצרית. לא היה צורך ללמד אותה דברים רבים, מאחר והיא גדלה ב"בית טוב", נהנתה תמיד ממשרתים מושלמים. הטוב במורים הוא ניסיון חיים, אפילו כשזה רק ניסיון פסיבי, כמו במקרה זה... אפכן הייתה עלמה יפה וחיננית, וכל האורחים אהבו אותה.
האורחים הלכו ורבו. תושבי הארץ לא נסעו לחו"ל כי הייתה מלחמה. אורחי קבע היו קצינים של מחנה צבאי שהוקם לא רחוק מאתנו, הם באו לרקוד בבאר לצלילי הפטפון, אני דבקתי בעיקרון לא להשתתף בבילוי זה, ...הייתי זקוקה למלצרית שנייה ושוב חיפשתי בין ידידי. קיבלתי תשובה חיובית מאביבה, ביתם של משפחת שלוסברג מקניגסברג. גם היא הייתה בחורה יפה מאד, וכשהסתכלתי באפכן ובאביבה אמרתי לעצמי שאצלי עובדות שתי המלצריות היפות ביותר בכל המזרח הקרוב...".[299] אביבה היתה אחותה של לאה רבין וחברתו של מי שהיה לימים בעלה ואלוף בצה"ל, אברהם יפה, שעבר את קורס הקצינים של הצבא הבריטי במחנה הצבאי בסמוך ל"שבי ציון". "לא עבר זמן רב עד שגם הפקידות הגבוהה של ממשלת המנדט גילתה את המלון שלנו. בית דולפין הזכיר להם את הבית הכפרי במולדת: המדשאות הירוקות הגזוזות היטב היו אז אטראקציה יחידה במינה בארץ. לביקוריהם היה יתרון חשוב בימים ההם, לא היה לנו רשיון למכירת אלכוהול והם הביאו אתם את המשקאות החריפים... בין האורחים הקבועים היה השופט העליון אלן רוז, ...כן נהג לבוא מר פירג'רלד שהיה התובע הכללי ומר פלניגן שהטיל את פחדו עלינו כי הוא היה "המבקר של המחירים". היו בינינו יחסי ידידות ממש ואהבנו להתבדח יחד... היחסים עם פלינגן היו קצת מסובכים. בקורת המחירים שהייתה נהוגה לא חלה רק על מצרכים, מחירים של בתי מלון נקבעו על ידי החוק עד לפיאסטר האחרון. על סטייה מהמחיר הרשמי הוטלו עונשים כבדים. אי אפשר היה לכלכל מלון בגבולות המחירים הרשמיים, ואף מלון לא נהג על פיהם. לכן כשהאנגלים הופיעו אצלי בפעם הראשונה אמרתי להם שלא אוכל לארח את פלניגן מהסיבה הפשוטה שהמחיר אצלי מעל המותר, ז"א 130 פיאסטר במקום המחיר הרשמי של 90. הם הרגיעו אותי והבטיחו לסדר את העניין עם פלינגן איכשהו, לכן רשמתי כל מיני "שונות" על חשבון והשופטים שכנעו את פלניגן שעליו לשלם את החשבון כמות שהוא.
גם הנציב העליון היה בין אורחי. כשזה קרה נאלצתי להרחיק כמעט את כל האורחים כדי למצוא מקום עבור כל הפמליה שליוותה אותו. כמובן נוכחות נציג הכתר הבריטי גרמה להתרגשות רבה. אחרי יום מייגע כזה שעבר כמובן ללא תקלה, ואחרי שהפמליה פרשה למנוחת לילה התמוטטנו גברת פולברמכר ואני.
למחרת בואו של הנציב העליון הופיע ראש מועצת שבי ציון כדי לברך את האורח. זה הקשיב בקשב רב לדברי ראש המועצה על החקלאות בכפר. פתאום שאל אותו למה בעצם לא מגדלים חזירים? אותם אפשר להאכיל בשאריות אוכל. עצה כזו טרם קיבלו היהודים שומרי המצוות מארץ שבאבן...    אצלנו התאכסנה אשתו הצעירה והיפה של לורד אנגלי ששירת במחנה הצבא השכן.
אחד מאורחינו הקבועים היה נורמן לוריא, בפעם הראשונה הוא הופיע במפתיע בשיא העונה, כשאפילו בכפר לא היה חדר פנוי. בפתח הבית עמד עלם יפה במדים, אם כי הופעתו הייתה די מרושלת. ככתב צבאי מדרום אפריקה היה שייך לצבא הבריטי. כשהתעקש לקבל אצלנו חדר הצעתי לו את ה"ליפט" כאכסניה. בילפט הזה העבירה הגברת פולברמכר את כלי משק הבית שלה כולל הרהיטים מגרמניה לישראל. לארגז הענקי הזה תיקנו חלון ודלת כדי להשתמש בו בשעת הצורך כקורת גג, והנה הייתה לנו דירונת נוספת, אם כי פרימיטיבית במקצת, אולם נורמן לוריא היה מאושר... עד שיום אחד התחיל לוריא לנהל משא ומתן עם מר גרינבלט על רכישת המלון. נורמן היה בן למשפחה ציונית עשירה בדרום אפריקה והחליט להשתקע בארץ. 'האם את יודעת למה קניתי את המלון?' שאלני שנים רבות לאחר מכן, 'מפני שלא רצית לתת לי חדר הגון'".[300]     
גם חברי המושב עסקו במלון דולפין, רק בהיבט שונה. בישיבה שנערכה בדצמבר 1941 "נדונה השאלה האם ינוהל כמלון כשר. הוחלט לדון בסוגיה באספת החברים הקרובה. החבר שנל מוסר על הבירורים שהוא קיים עם הרב מאיר ברלין".[301]  החברים פנו גם לרב הראשי לישראל הרב הרצוג, וזה שלח להנהלת הקק"ל מכתב המתריע כנגד הקמתו של מלון "שיאכיל טריפות לציבור והוא הולך ונבנה על אדמת הקק"ל... בעלי הבניין הם גרינבאלט תושב שבי ציון והד"ר שטיינדלר, לפנים דירקטור של הקק"ל בבלגרד...". [302]
 
יא.6.ד. שנות החמישים
לאחר מלחמת העצמאות הגיע נורמן לוריא. הוא הביא אתו כמיליון לירות שטרלינג, קנה את מלון "דולפין" ובנה כ-40 חדרים חדשים, כאשר את החלק הישן הוא הפך למשרדים וחדר אוכל  גדול. לכך הוסיף בריכת שחייה, בית קפה ומועדון אקסקלוסיבי. הבנייה נמשכה בין השנים 1951-1952 והפתיחה הייתה ב-1953. המלון הפך למרכז בילוי שאורחיו היו  אומנים ידועי שם,[303] אנשי ממסד וכל שמנה וסלתה של הארץ דאז. בגינה ניגנה תזמורת להנאת האורחים, ובתוך המלון פיאנו-בר. על גג  המלון היה מנחת להליקופטרים לאח"מים, דבר חדשני ביותר לאותם ימים. המלון גייס עובדים מיומנים במלונאות, אחד מהם יהודי ממצרים שבנה  את ביתו ב"שבי ציון" והיה אחד הבתים המעניינים במקום.[304]    
המקום שגשג, אך צורת הבילוי במקום גרמה למושב אי נוחות רבה מהרעש והחנייה של האורחים בכל רחבי המושב. למרות אי הנוחות, נהנו אנשי המושב בעקיפין מכך שהמלון שילם כ-10% מהכנסותיו כהיטל סעד, כאשר 80% מהיטל זה שימשו לפיתוח המקום. המצב היה נסבל עד שבשנת 1959 עלה בדעתו של נורמן לוריא להאריך את עונת התיירות בעזרת קאזינו במלון. המושב התנגד "משום שקאזינו איננו מתאים ליישוב שיתופי".[305] הניסיון להקים קאזינו הגיע לכותרות העיתונים. המושב סער. הדעות היו חלוקות, היו חברים שדאגו לעתידו של המושב ועתידם של הצעירים הגדלים בו "כולם כאן משוגעים. הם אינם מבינים כי קאזינו יביא קץ למשק השיתופי הזה? לא מספיק לנו כאן כל תנועת הקייטנים בקיץ, כאן קופ"ח וכאן דולפין. באווירה זו אפשר לחנך נוער וממשיכים במשק? ראה את הילדים, איך הם לוטשים עיניהם לעבר המכוניות המפוארות והנערות... וזה נקרא מושב שיתופי ואלה הנוער שרוצים לחנך כאן".[306] והיו כאלה שראו בקאזינו מקום בילוי סולידי "שום אסון לא יקרה אם יקום כאן קאזינו. ראיתי כאלה מקומות בארצות אירופה, אלה מקומות בילוי נעימים ושקטים ורחוקים מזה שחושבים כאן רבים. לא ימשכו את העולם התחתון, והמקום לא יהיה מלא נערות בילויים. אפשר לקיים קאזינו בצורה שקטה ומפיקת תועלת, הן למדינה, הן למקום והן לבעליו". שר האוצר לוי אשכול הואשם במתן אישור לקאזינו ונאלץ להכחיש את הידיעות.[307]
ניתן לומר שמלון "דולפין" המפואר הפר במידה לא מעטה את שלוות החיים הכפריים אותם ביקשו לעצמם אנשי המקום, גם אם התיישבו כקולקטיב מטעמים כלכליים ולא מטעמים סוציאליסטיים.
עסקיו של נורמן לוריא, בעליו של המקום, התדרדרו כלכלית. הוא נאלץ למכור את המלון ללנגסם, יהודי מנהריה שהיה בעל אטליז לבשר לא כשר,[308] מחוסר ניסיון במלונאות. למרות שרביטו המיומן של  מלכה, יהודי ממוצא מצרי שניהל את המלון בתקופתו של לוריא, המלון החל להפסיד, והחל פרק שלישי בתולדות המקום.
את המקום קנו חיים שיף ונצב"א.[309] לחיים שיף היה כבר מלון בירושלים וכוונתו הייתה לנהל את המלון, אך מטרתו העיקרית הייתה לקבל עוד רצועה של חוף על מנת לבנות עליה מלון ענק על פי הדוגמה של לאגוס. המושב לא האמין שהדברים אכן יקרו. ד"ר סויאר, שניהל את המושב, חשב שמלון בסדר גודל של 400 חדרים יפתח את האזור. בינתיים מלון דולפין הלך ודעך, החלה מלחמת ההתשה ומנהל "סולל בונה" בחו"ל מר אליסון קנה את הוילה של מושלי.[310] בשעה שהתגורר במקום, נקנה "בית דולפין" באמצעות אחת מקרנות הביטוח של "חברת העובדים", והמלון נמסר  לניהול של "קופת חולים". כזכור "קופת חולים" הפעילה את "מלון רונה" השכן, אליו צירפה את מלון "דולפין" ויחד היו בבעלותה כ- 180 חדרים. המלון פעל כבית הבראה עד שנות השמונים, ומאז הוא עומד בשיממונו. בכך תם עידן הזוהר של חוף "שבי-ציון", בו כיכבו "מלון רונה" ו"מלון דולפין".
 
יא.6.ה. "בית חווה" - בית הבראה במושב השיתופי
במקביל לפעילותו המלונאית של גרינבלט, היהודי הרומני העשיר שהקים את "מלון דולפין" במתכונתו הראשונה, ביקש גרינבלט ב-1943 לתרום לבניית בית אבות במושב "שבי- ציון". התנאי לתרומתו היה שכאשר תגיע אמו מרומני,ה היא תתגורר במושב ותטופל במקום. אמו של גרינבלט לא זכתה להגיע, וב-1946 פדה המושב את ההשקעה של גרינבלט במקום, והחלו התלבטויות לגבי השימוש במקום. אחד הרעיונות היה להקים במבנה מוסד חינוכי שינוהל ע"י זוג מורים[311] שהתגוררו במושב. הדבר לא יצא לפועל בגלל מלחמת העצמאות, והמקום נוצל בין 1949-1950 לאכסן  גרעין של יהודי בוקובינה מקרפטין שהגיעו ל"שבי- ציון".
ב-1952 צמח המושב ל-80 משפחות, וקמה יזמה להפוך את "בית חווה", אותו מבנה שהוקם כבית אבות, לפנסיון קטן, שניתן יהיה לקלוט בו כ-20 אורחים. המחשבה הייתה שניתן יהיה להוסיף עוד 20 מקומות אירוח בבתים הריקים במושב, וכך עשו. ב-1956 הוסיפו לבניין המקורי של "בית חווה" שלושה ביתנים של ארבעה חדרים עם מקלחת ושירותים צמודים, והאירוח במקום צבר מוניטין שהשתווה לדברי החברים לזה של "קריית ענבים". המקום פעל באותה מתכונת עד שנת 1962, ואז הוסיף המושב בניין בן 26 חדרים שנבנו בצורת מלון מודרני עם חדר אוכל נפרד. את ניהול "בית-חווה" נתנו בידיה של הילדה לוונגרט שניהלה את המסעדה ברקסינגן בגרמניה יחד עם יוסף למברגר שגם הוא יוצא רקסינגן. שאר העובדים היו גם הם חברי המושב.
העובדה שהמקום נוהל בהצלחה נבע מהרקע התרבותי "הייקי", שלפיו דברים חייבים להיעשות בצורה הטובה ביותר. האנשים שעבדו במקום השקיעו את כל מאמציהם ואת כל הידע שהביאו מעיירת מוצאם בגרמניה על מנת לתפעל את המקום כראוי. אמנם החברים באו לעבוד בחקלאות, אך הייתה להם מודעות ונכונות רבה לשרת תיירים. מעט ניסיון רכשו גם מכך שבשנים 1941-1947 הייתה ליד חדר האוכל בצריף מין מסעדה קטנה שנתנה שירותים לרווקים מועמדים שגרו בצימרים  במושב אך אכלו ב"מסעדה" שאותה ניהל נאקרס אולמר, חבר המושב. פרויקט זה הסתיים עם מלחמת העצמאות.
לסיכום, ניתן לומר ששוב, כמו בשאר היישובים לאורך חוף הים, התפתחה התיירות בשבי ציון למרות החברים. במקרה זה הדבר מאוד מפתיע, כי הרקע האידיאולוגי שהיה רחוק מהסוציאליזם, הרקע התרבותי שעודד מתן שירות והחוף היפהפה שאחרים ראו בו פוטנציאל אדיר לפיתוח – כל אלה לא הביאו את החברים לעסוק באירוח שבע עשרה שנים מיום עלייתם למקום ועד שנת 1955. קשה שלא להניח, שאילו הייתה אמו של גרינבלט מגיעה ל"שבי-ציון" יתכן ש"בית חווה" היה משמש עד היום כבית אבות ולא היה מסב עצמו לבית הארחה. אם בשאר הקיבוצים שנסקרו הסיבה הייתה אידיאולוגית או תרבותית, הרי שב"שבי ציון" לא נמצאו הסברים אלה, ויחד עם זאת המציאות הייתה דומה