בתי הארחה סביב הכינרת

הקדמה

אזור הכינרת היה ערש רעיון "הקבוצה" שנולד בדגניה והתפשט לכל רחבי הארץ. הכינרת והירדן היו מקור ההשראה לעיצוב עולמם של מקימי "הקבוצה" הראשונה. אידיאל "כיבוש" עבודת האדמה היה תובעני ומתיש, וברגעי הייאוש ואפיסת הכוחות היו נופיה של הכינרת מזור לגוף ולנפש. קסמה של הכינרת התחיל מן הנוף. הכינרת בשפעת מימיה, בהוד ההרים המשתקפים בה, בדומיית השלווה של בקעה מסוגרת, הקסימה את אלו ששיוועו למעט מים בארץ השחונה הזאת. בן ציון ישראלי תיאר את ההתאהבות בנוף היחיד במינו של המקום: "לא אחת בלילה אפשר היה למצוא בחור יחידי שוכב ומקשיב לרחשי החיים של פינה זאת ולהמיית ליבו אליה",[1] "היה ביופי זה מין קסם של סירנה המפתה את הספן ומושכת אותו למצולות ים."[2] ברל כצנלסון קרא לכינרת "הכלה הקוסמת שהייתה מוציאה מן העולם את חתניה".[3] אותם שירי אהבה וגעגועים שנכתבו על הכינרת על ידי משוררים עייפים וקודחים מחום ואהבה, זרעו את זרעי השיווק היעיל ביותר לצרכני הדורות הבאים, שנשאבו אל הכינרת וחופיה, גם אם לא תמיד הייתה זו המציאות עליה חלמו מייסדי הקבוצה.

אל קבוצת דגניה נוספו עם השנים קיבוצים מכל הזרמים שקבעו את מקומם סביב הכינרת ולאורך הירדן בואכה עמק החולה. שלושה מהם הקימו[4] בתי הארחה לחופי הכינרת: קבוצת "אלומות", קיבוץ "עין-גב" ו"גינוסר".

ייחודם של בתי ההארחה ובתי המלון שנבנו סביב הכינרת היה באירוח החורפי, ובכך היו שונים מבתי ההארחה לחוף הים התיכון שזכה בקיץ החם למשב רוח קריר, מה שלא זכו לו חופי הכינרת מוכי חום[5]. זאת הייתה הסיבה שנופשים העפילו לצפת ההררית והקרירה בקיץ, אך נמלטו אל הכינרת בחורף. הם השתכשכו במים החמים והמבריאים של חמי טבריה ואף וניצלו את מזג האוויר הנאה לטיולים ולשיט על הכינרת.[6]     

שלושת בתי ההארחה שהוקמו לחוף הכינרת היו שונים זה מזה באופיים. "בית-אלומות" היה מלון עירוני חורפי בטבריה, שתופעל על ידי קבוצת "אלומות". בית ההארחה ב"עין-גב" פעל בעיקר כבית מרגוע, וייחודו היה בכך ששירת נופשים בחיק הטבע. בית ההארחה ב"גינוסר" נבנה כבית הארחה מפואר לכל עונות השנה בתחילת עידן המזגן, מספר שנים לפני מלחמת ששת הימים, במטרה לארח תיירים מחו"ל. מבנהו וסגנון עבודתו נתנו תשובה נאותה לזרם התיירים האדיר שהגיע לארץ לאחר מלחמת ששת הימים.

 
 

י.6. "אלומות"

י.6.א. מבוא
קבוצת "אלומות" היא קבוצה ייחודית בתוך הקבוצות והקיבוצים שהקימו בתי הארחה[7]. הקבוצה  הורכבה מגרעין מייסד שהתחנך וטופח בבן שמן, ואליו הצטרפה קבוצת "הנוער העובד" מתל אביב שיצאה להכשרה במשמר השרון.  עם השנים התווספו עוד שני גרעינים אל הגרעין המייסד מבן שמן. היו אלה הכשרות של עליית הנוער[8], בודדים מבוגרי בי"ס החקלאי "כדורי", בנות מעליית הנוער ממשק פועלות[9] בפתח תקווה, צברים מירושלים ובני מושבים מכפר יחזקאל.
בני בן שמן היו יציר רוחו של ד"ר להמן, יליד גרמניה[10] שעלה לארץ וקיבץ משנת 1926 בכפר הנוער "בן שמן" ילדי עניים מחו"ל ומהארץ, במטרה להכשירם לחיי כפר בארץ. ארבעת היסודות שעמדו בבסיס החינוך ה"בן שמני" של להמן היו: תורה ועבודה, מוסיקה, אומנויות וטיפוח יחסי ידידות עם הערבים. כל ארבעת המשתנים הללו עיצבו את רוחה של קבוצת "אלומות" והביאו את החברים לידי מצב מיוחד שהביא בסופו של דבר לפירוקה של הקבוצה.
ההתחלה הייתה מלאה אופטימיות: "לא איזו השקפה פוליטית או הכרה תנועתית הן שאיגדו החברים הצעירים האלה, אלא החיפוש החברי אחרי הטוב שבזולת... תמימים היינו מכדי להבין שלא ייתכן הדבר האחד בלעדי השני. אין ערך לחברה כשאיננה יודעת מה ברצונה ולשם מה היא מתארגנת, כשם שאין ערך לתנועה חסרת גיבוש חברתי... הגדולות לא סחררו את הראש, חלום הנעורים שלנו לא הקים מגדלי תפארת בני חלוף, אלא הצטיין בפקחות מעשית, זו המציינת את  הנוער הארצישראלי: מפעל חדש, חיים חברתיים וקולקטיביים: הווי רועים ואיכרים, כמובן גם הרומנטיקה שלחה את שליחותיה, אולם היסוד היה של מציאות...".[11] את ההתחלה המעשית ליוותה הרוח של בן שמן שהלכה חזרה לערכי הדת בצורה "רליגיוזית" עמוקה, אך בלי כפיפות עיוורת לחוק הדתי[12].  העבודה הייתה כמובן חלק מהחינוך לחיי כפר עתידיים. האומנות והמוסיקה אמורים היו ליצור פועל שמסוגל ליצור וליהנות מתרבות שאפיינה עד אז את העירוניים בלבד. להמן הקדיש שימת לב מיוחדת להכשרה המוסיקלית והאומנותית לנוכח הדעה שרווחה שנושאים אלו אינם נדרשים לחקלאי. הדברים יושמו בצורת "שחרית לשבת" שהפכה ל"שחרית מוסיקלית",[13]  כשרונן איזננשטט על הפסנתר, ואליו מצטרפים נגנים מקיבוץ "גבעת ברנר" הקרוב.
האירוע השני ששילב תרבות יהודית וחיי קבוצה היה "הסעודה השלישית"[14] של שבת, שניחוחה עולה מיומנם של בני "בן-שמן": "השמש שקעה, וביחד איתה היום החביב ביותר בחיי הפועל - יום השבת. והנה הגיע זמן שבין הזמנים, בין השמשות, השעה האחרונה לשבת. כולם יושבים מסובים לשולחן, פני החברים מביעים קורת רוח וחגיגיות. נשמעת שירה חרישית: 'אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים...' ".[15] מסורת זו של "הסעודה השלישית" עברה מבן שמן לקבוצת "אלומות" בפורייה, והיוותה גם שם שעה של התעלות נפש. "אחת המסיבות של שבת אחים גם יחד... הישיבה בין הערביים, דמדומי חשכה, בישיבה המקובצת, בשירה חרישית, נגינת הגיטרה, החליל או המפוחית, סיפור אגדה והנגינה המלווה בשירה של ה"שבוע טוב," המסתיימת בהדלקת האור בחדר האוכל... יש בסעודה זו מההווי החסידי המכנס את כולם בצוותא איש ליד רעהו, משהו מאותו שקט וקשב מופלא לדברי תורה, משהו מן הצער של הפרידה משבת מלכתא...".[16] מסורת "הסעודה השלישית" שבתה את בני דור הבנים, שלקחו את הרעיון עמם גם כשעזבו את הקבוצה.
אלמנט נוסף בחינוך "הבן-שמני" היה מרד בערכי הבורגנות, שאפיין את מרבית הסוציאליסטים  המהפכניים, מבלי שהחקלאי יאבד את ערכי התרבות. הכוונה הייתה שבן תרבות יכול לעשות שימוש בכללי נימוס מקובלים מבלי לגרוע מחשיבות המרד בחברה הבורגנית הנבובה. ביטוי לכך נמצא ביומן כפר "בן-שמן": "נאד נפוח", "טינופת", "זרק" - כלום מילים כגון אלה הם מגילויי הפשטות, משום טבעיות הראויה לחקלאי גס ומגושם? כלום אין בזה משום חיקוי קופי לסוג ידוע של ברנשים אנשי העולם התחתון? הרי טוב לנו נימוס נבוב וחיצוני המתבטא "בבקשה" ו"סליחה" החוזרות ונשנות עשר פעמים ביום מאשר ביטוי גס כזה הנהוג בשוק הדגים, או בשוק הבשר!"[17] הרצון לחזור אל תרבות הנימוסים המאירה עיניים לחבר ו"מרככת את האפרוריות של היום...",[18] מציאת שביל הזהב בין הצביעות וגסות הרוח היו חלק מהיעדים בחינוכו. "...האמנם יש בו (בנימוס) מן הזיוף, מהכניעה או מהחנופה? האין הוא יותר נאה מאשר הצעקה ליד השולחן הערוך... האין היא מעדנת את האווירה בחדר האוכל? האין היא כשרה יותר ושונה מגסות הביטוי של עגלון רוגז על זוג פרדות?...".[19] נקל לשער שמוצאו "הייקה" של להמן הקשה עליו בביטול הנימוסים. יחד עם זאת, נראה שכללי הנימוס אליהם חינך להמן לא היו מטרה, אלא אמצעי לעיצוב חקלאים שאינם גסי רוח, ולכן חש בצורך להקפיד דווקא עם אותם נערים לנהוג בנימוס. התוצאה לא איחרה לבוא, והרעיון נקלט בקרב חברי "אלומות" מבלי שזה יחטיא את המטרות הסוציאליסטיות. "...ראינו בכך שארית נימוסים מקובלים מהעולם הזעיר בורגני אשר ידע לכסות בברכה יפה על ניצול ושיעבוד כסימני מרד כלפי עולם זה. דימינו לראות את התסרוקת הפרועה, הכובע השמוט הצידה, המכנסיים הקצרים, החולצה החופשית, ובעיקר את "ההשתחררות" מכל סימני הנימוסים של העולם הזה. כמובן לשבור, להתנגד, לפרוק... קבוצתנו, אחרי שחייתה זמן מה עם הזרם, ניסתה בכל זאת למצוא דרך חיובית. ברכת ה"בוקר טוב" הנאמרת בלבביות בפנים מאירים בחיוך - עד מה מרככת היא את האפרוריות של היום... דבר קטן זה השגנו הודות לעקשנותם של מספר חברים שנראו תחילה כמגוחכים... עכשיו הגענו לידי כך שהדבר נראה כמובן מאליו, כמתבקש מעצמו...".[20]  ההתייחסות החיובית לכללי  הנימוס בקבוצת "אלומות" הקלה על העובדים בבית ההארחה, שטבעי היה בעיניהם להסביר פניהם לאורחים. העובדה שהנימוסים הפכו מסמל בורגני לדרך ארץ שיפה יותר לתקשר דרכה עם אנשים, הקלה מאד על החיים בכלל ועל  החברות שעבדו בבית ההארחה בפרט.
רעיון מקורי נוסף של להמן שיושם ב"אלומות", היה שימוש באומנויות על מנת ליצור שוויון בדרך של יצירת "תרבות כפרית"[21] שבה פשטות וצנעה שווה לכל נפש, ויחד עם זאת יצירתית ומטפחת את היחיד.  "...ומכאן המושג של "תרבות כפרית" ששמעתם עליה לא פעם מפי להמן. תרבות זו לא בספריה היא, אין צורך לחכות לה עד שיבנה חדר תרבות או לחפשה בסמינריונים במרחקים. בכם היא, בכל צורת חייכם פה. באופן השיחה בחדרים הכלליים והמשפחתיים, במפות שעל השולחנות שנרקמו ע"י החברים ולא נקנו בתל אביב. תרבות זו אינה עניין של יחידי סגולה, היא אינה מפרידה בין חבר לחבר כמו התרבות האינטלקטואלית: ואולם היא שומרת עלינו מפני סכנת הקסרקטיניות שבחיינו. היא נותנת מקום לביטוי המיוחד של כל יחיד ויחיד, עם זאת מאחדת ומלכדת, וע"י כך יש בכוחה לסייע בעיצוב דמותו של הכפר הקולקטיבי העברי."[22] אכן, שילוב   מקורי בין ערך השוויון ובין שמירת זהותו של  היחיד. האמצעים זמינים לכולם והתוצרים יפים  וצנועים. כדי לממש את הרעיון, טופח עדר כבשים לצמר שהיווה גם מקור פרנסה חשוב לנשים בקבוצה וגם חומר גלם לפעילות יצירתית בשעות הפנאי: "העבודה התחבבה על רוב החברות. נעשות עבודות בזמן הפנאי על מסגרות ובעיקר מעשי סריגה שונים... ובהישמע צלצול הקורא לשיחה יראה המסתכל הזר וישתאה: כמעט כל החברות מופיעות כשידיהן עמוסות עבודות יד שונות... ובשעת הוויכוחים החשובים לא פוסקות הידיים הזריזות מלנענע במסרגות...".[23]  עדר הכבשים וייצור הצמר השתלבו יפה בניסיון לבנות כפר הררי ישראלי אותנטי מבלי לייבא אורחות חיים מהעמק או מהעיר. "עלינו בתור אנשי הר לטפח את תרבות הכפר ההררי, תרבות הנובעת מהמניעות והיתרונות גם יחד הקשורים באופי המיוחד של המקום. מכיוון שההר מבחינה אסטרטגית הוא משלט רב ערך על סביבה גדולה, עלינו לדאוג בראש ובראשונה שחברינו יהיו אנשי הגנה מעולים. עליהם לדעת יפה לטפס, לרוץ, להתמצא ביום ובלילה, לידות אבן, להשתמש במקל, לשלוט יפה בנשק...".[24]
הרעיונות שהוצגו לעיל מלמדים על עיצוב קבוצה אליטיסטית, שאינה מודרכת על ידי אידיאולוגיה  של כיבוש פיזי של הארץ ברוח הסוציאליזם, אלא דואגת לאיכויות חיים של היחיד גם בתנאי עוני קשים. תנאים קשים אלו אפיינו את קבוצת "אלומות" יותר מאחרות, כי הבעלות על המקום הייתה של יהודים,[25] ולכן הקק"ל לא יכלה לקנותה: "חיינו חיי כלב",[26] "אוכל אכלו קדחת... היה לנו קדחת".[27] לבעיית הקרקע נוספו בעיות פוליטיות שליוו את קבוצת "אלומות", בשל היותה הקבוצה הראשונה של "הנוער העובד" שבחרה בדרך של "קבוצה" ולא של "קיבוץ", ו"חבר הקבוצות" לא בדיוק היה מוכן לתוצר שנולד.[28]

 

י.6.ב. שנות הארבעים - "בית אלומות"

"בית אלומות" היה שמו של בית ההבראה שנוהל על ידי חברי קיבוץ "אלומות" בטבריה. מהמסמכים הבודדים שנותרו לקבוצה שהתפרקה ב-1968, נמצאו מספר עדויות על כך שהיוזמה להקמת בית "אלומות" הייתה של הרצפלד, כנציג המוסדות המיישבים[29]. כבר באוגוסט  1940 החל דיון בנושא: "אנו חושבים שכדאי לגשת ברצינות להקמת פנסיון ולעשות מאמצים בזמן הקרוב להרכיב פרסונל של העובדים והמרכזים".[30] באוקטובר 1940 "מיקי מציע שיאיר יקבל על עצמו את האחריות לבית ההבראה והוא את סידור החשבונות."[31] מיקי ברזילי ויאיר דואר, מהגרעין המייסד של "בן-שמן", לקחו על עצמם את ארגון בית ההארחה למתרחצים ב"חמי טבריה". בנובמבר 1940 "הוחלט להקדיש את ישיבת הוועדה המשקית לענייני בית ההבראה ובחירת חברות... שיחת הקבוצה תוקדש לדין וחשבון מהנעשה בחוץ, בחירת בחורות לבית הבראה ובחירת ועדת חינוך".[32] למרות שלא מצוין במפורש, יש להניח שהכוונה לבית ההבראה בטבריה, למרות שהיו גם רעיונות להקים בית הבראה במעלה ההר, בפורייה. הנוף היפה הנשקף מהמקום[33] התאים למטרה, אך לא ניתן היה להוציא רעיון זה לפועל בשל היעדר בעלות על הקרקע.
השמועה על כך שקיבוץ "אלומות" עומד לפתוח בית הבראה קיבוצי בטבריה, עשתה לה כנפיים ובדצמבר 1940 נדרש "חבר הקבוצות" לשאלה "אולי נגמרו סו"ס הסידורים בקשר עם בית ההבראה (או האכסניא לחולים רומטיים) שעמדה להיפתח בטבריה ע"י קב' "אלומות". אם כן הדבר נא להודיעני מיד בפרטים....".[34]

בסוף חודש דצמבר נשלחה תשובה לקבוצת "רמת יוחנן", שכנראה התעניינה אף היא בבית ההבראה: " בתשובה לגלוייתכם מיום 23.12, הננו להודיעכם כי בית ההבראה שהיה צריך לקום ע"י קבוצת אלומות בטבריה לא יצא לפועל. הבית נלקח ע"י הצבא ועל כן נתבטלה לע"ע התכנית."[35]
הרעיון הבשיל ב-1940, אך הביצוע חיכה לשנת 1941. בפברואר 1941 נשלח לדגניה מכתב: "... בזה הננו פונים אליכם בבקשה שתשחררו את החברה גיטה לעזרה לקבוצת אלומות בסידור המוסד בטבריה. המוסד ייפתח ביום שלישי זה. בלי הדרכה הקבוצה תתקשה בסידור הדבר. הקבוצה מבקשת שהחברה גיטה תדריך את החברות שלה במשך שבועיים והם יחזירו לכם ימי עבודה. אנו לא פנינו ישר לח' גיטה ובדרך זו אנו מבקשים גם אותה לבוא לעזרת אלומות. אנו מקווים שתמלאו את בקשתנו. בב"ח".[36] מכתב זה מסייע לנו לשחזר את תאריך פתיחתו של בית ההבראה שאמור היה להתרחש בין ה- 5 ל- 7 בחודש פברואר 1941.
באוגוסט של אותה שנה "בדיון המזכירות הוחלט להציע את מיקי כמרכז "בית אלומות",[37] וזאת במסגרת ההכנות לפתיחת העונה הבאה, שמתחילה בטבריה בסתיו ונמשכת כל החורף. בדצמבר 1941 מדווחים כבר על בעיות בהפעלת בית ההבראה. "בית אלומות דורשת את העלאת המחירים, זהבה מספרת על ניצול כל מיני פרוטקציות ע"י חברים בעלי יכולת בבית, דרך קופת חולים. בדרך כלל עלו מחירי כל המצרכים. הוחלט על העלאה של 10%, לצמצם את המקרים המיוחדים ל-4".[38] המעט שנכתב מעיד על ביקוש רב לבית ההבראה, ועל כך שנוהל לא תקין של קבלת מבריאים מקשה על המנהלת זהבה צורף לנהל את הבית בצורה רווחית. היו גם מקרים שבני משפחה בעיר התארחו "בבית אלומות" ללא תשלום, דבר שנחשב בעיני החברות הקשישות כשערורייתי.[39] המבריאים שהגיעו ל"בית אלומות" נשלחו ע"י קופ"ח. בשנים הראשונות היה המבריא מגיע כשבידו פתק, ובו דרגת התשלום שהייתה פרוגרסיבית, וכנראה העיקרון לא נשמר בדקדקנות.

עדות נוספת על פתיחת "בית אלומות" אנו מוצאים במכתב שנכתב ב-1942 לחיילים: "בינתיים קבוצת אלומות גדלה. היא קיבלה בזמן האחרון קבוצת נוער עובד מרמת יוחנן. לע"ע הם עוסקים הרבה בעבודות חוץ. בחורף החזיקו בבית ההבראה בצפת, ועתה פתחו כבר את בית ההבראה למתרחצים בטבריה. הקבוצה הזאת נאחזת בציפורניה בקרקע המקום ...".[40]

שנת 1943 היתה מיוחדת בעומס העבודה שהוטל על החברות, בקיץ הפעילו את "בית בוסל" בצפת,[41] ובחורף עבדו בטבריה. הפעלת בית ההארחה בצפת נמשכה עונה אחת בלבד.

 

י.6.ג. "בית בוסל" 

"בית בוסל" היה אפיזודה קצרה בחיי קיבוץ "אלומות". למעשה הוא נוהל עונה אחת בצפת במבנה שסיפורו מתחיל בד"ר אנדרסון, שהגה לפני חמישים שנה הקמת בית חולים קטן של המיסיון האנגלי בצפת[42]. מטרת בית החולים הייתה לתת שירות רפואי כחלק מפעילות מיסיונרית לחולים יהודים ומוסלמים. הרעיון אושר על ידי המרכז בלונדון, והתוצאה הייתה שהוקם בית חולים בן שלוש קומות על מגרש גדול בקצה העיר צפת. בית החולים הכיל 60 מיטות ואגף קטן לשיכון הרופא והעובדים. ד"ר אנדרסון ניהל את בית החולים עד למלחמת העולם הראשונה, ואז החרימו התורכים את בית החולים והשתמשו בו למשרדים ממשלתיים. עם הכיבוש הבריטי שימש המבנה את הבריטים עד 1922, ואז ביקש ד"ר אנדרסון להחזיר את המבנה לתפקודו כבית חולים, אלא  שבהיעדרו נפתח בסמוך למקום בי"ח "הדסה" (בבניין בי"ח רוטשילד), שביטל את הצורך בבית חולים נוסף. הבניין נמכר למיסיון הסקוטי, ששיכנו בו את "הקולג' הסקוטי" שפעל כקולג' עד למאורעות ב-1936. הקולג' עבר לחיפה, ובמקומו התמקמה תחנת משטרה ומשרדי סגן מושל מחוז הגליל.
בראשית 1942 עברה המשטרה לבניין הגדול שעל הר כנען, והמבנה שוב התפנה. במאי 1942 נקנו הבניינים על מגרשיהם על ידי הקק"ל ומרכז "קופת חולים" לשימוש כבית הבראה. בקיץ 1942 ניהלו חברי קיבוץ "אלומות" את בית ההארחה הרחק מביתם ובתנאים ייחודיים שאין להם מקבילה בקיבוצים אחרים. חברות שעבדו במקום זוכרות את המבנה המיוחד כשאח בוערת בו ובריטים רבים פוקדים את המקום.  הבית היה אפיזודה קצרה בחיי הקבוצה שלא השאירה רישומה בצפת.  
 

י.6.ד. שנות הארבעים - "בית אלומות" ובית ג'ינו בטבריה

בית ההבראה הראשון של קבוצת "אלומות" הוקם בטבריה במבנה שנקרא "בית ג'ינו", שהיה ביתו של יהודי אמיד בטבריה שסייע למוסדות בענייני ביטחון. הוא החכיר לקבוצת "אלומות" את הבית שהיה מתחם של שני בניינים וחצר סביבם. הבית היה יחסית צנוע. בישלו על פרימוסים ואפו על פרימוסים, כך שביום בישלו ובלילה אפו, כי לא היה די מקום גם לבשל וגם לאפות. מכונת כביסה לא הייתה, ושתי חברות היו עומדות יום שלם בחצר ומכבסות מצעים[43]. למרות זאת היה המקום  מלא, ושלושה מבריאים חלקו חדר. לאור ההצלחה לא ניתן היה לשכן ב"בית ג'ינו" את כל המבריאים, ולכן שכרו בית ערבי בשכנות ל"בית ג'ינו". זה היה בית אבן גדול ומרשים, בעל ארכיטקטורה ערבית מקובלת, עם אולם כניסה גדול וקומה שנייה שחדריה מסודרים סביב האולם הגדול. באולם סידרו חדר אוכל ואולם הרצאות, ובקומה התחתונה היה גם משרד לקבלת נופשים ומטבח גדול. הבית הושכר מערבי עשיר שחי בשכם, והוא נקרא מאז "בית אלומות", שם שוותיקי טבריה עוד זוכרים לטובה בשל חלקו בחיי התרבות של העיר. בבית זה השתפרו מאד התנאים: הבישול היה על כיריים ותנורי גז שהפכו את העבודה לקלה וקצרה יותר.[44] את הריהוט לבית ההבראה קנו במחיר סמלי[45] מ"מלון ברש",[46] שבעליו היה הסבא של אחת מחברות "אלומות".[47]    
בית ההבראה זכה למעמד מועדף בקיבוץ, מאחר שבשנים הראשונות היה זה מקור חשוב להכנסה של מזומנים. יחד עם זאת, ניתן לומר שהיחס האוהד לבית ההארחה חורג מכל מה שמצאנו בקיבוצים אחרים למרות העבודה הקשה שנדרשה על מנת להצליח. "... בחורף עליהם להחזיק בית למתרחצים בחמי טבריה, הרי נחוצה הכנסה, ובקיץ עליהם לעלות לצפת ולהחזיק בית הבראה לצרכי קיומם..."[48] "רבים היו החוששים שמא נגזול ונחליש בזה כוחות החשובים לקבוצה ולמשק עצמו, והעיקר מה רבים היו חוסר הניסיון ואי הידיעה בארגון מפעל כזה וביסוסו. ועתה מה רבים ההישגים...",[49] שהם תוצר של הקרבה ומסירות של החברות  ש"הסכינו להסתגל אל חיים שונים בחיי הקבוצה".[50]  ואכן, משפט זה אוצר בתוכו את התודה על ההקרבה הבלתי רגילה של החברות שהסכימו לעזוב את הבית הקבוצתי, את חברת  החברים, את הבעל, ובמקרים רבים גם תינוק למשך שבוע ולרוב שבועיים רצופים על מנת לשרת אורחים ב"בית אלומות" בטבריה. המרחק בין "בית אלומות" בטבריה והבית הקבוצתי בפורייה היה כ- 20 ק"מ, ובניגוד לעבודות חוץ אחרות לא היו  אמצעים להוביל ולהחזיר את החברות למשק. החברות נאלצו לנסוע בתחבורה הציבורית שהייתה האוטובוס של "רשל",[51] שהגיע תמיד עמוס עד אפס מקום[52] ועלה עד יבניאל בלבד. אם במקרה היה מקום באוטובוס, הייתה החברה עומדת כל הנסיעה ונאלצת לעלות ברגל את כל העלייה מיבניאל לפורייה בבוץ וברוח החורפית, שאז הייתה עונת ההבראה ב"בית אלומות".[53] הקושי לחזור הביתה הביא לכך שחברות בעלות תפקיד בכיר בבית ההבראה לא חזרו הביתה מרבית העונה, והילדים  הורדו עם אביהם ל"בית אלומות" בסופי שבוע לראות את האם והרעיה.[54] היו מקרים בהם הבעל התנדב להיות חצרן בבית ההארחה[55] על מנת להתראות עם אשתו. חשיבותה של העבודה "בבית אלומות" הביאה לא פעם למצבים אבסורדיים כמו סידור מטפלת מיוחדת שהורדה לביתניה, שם עבד הבעל, על מנת לטפל בבנה של חברה שעבדה "בבית אלומות".[56] איש לא חשב שפשוט יותר להחזיר את האם למשק ולוותר על עבודתה ב"בית אלומות".
דרך עינינו היום, הפרדת האמהות מהבית הקבוצתי נראית אכזרית, ואכן לא כל הבחורות הסכימו להקריב את חיי החברה בבית הקבוצתי, אותם חיי חברה שהיוו את הסיבה העיקרית שבגללה הלכו צעירים לקיבוץ. הרחקה מפורייה למשך עונת החורף הייתה גזרה שרבות התנגדו לה, אפילו במחיר עזיבת הקבוצה. השיטה לפיה כל הכשרה שהגיעה צוותה מיד לעבוד "בבית אלומות", עודדה עזיבות של צעירות שחלמו על עבודה ברפת, בדיר ובגן. "הן לא באו לקיבוץ כדי להיות משרתות"[57]. הצעירות שהגיעו עם השנים היו בדרך כלל צבריות מודעות למרד כנגד הבורגנות, ולכן סירבו לשרת זרים. חשיבה זו לא אפיינה את החברות בשנים הראשונות של הקבוצה, כאשר מרבית הבחורות הגיעו מארצות התרבות הגרמנית ומבית מדרשו  של להמן  ב"בן- שמן". חברות אלה לא ראו שום פסול בלשרת אחרים.[58]  
פרופיל החברה שהסכימה לרדת ל"בית אלומות" למרות המחיר שנדרש, היה של חברה בעלת מודעות גבוהה ליעדי הקבוצה שחונכה ב"בן שמן" או שנישאה ל"בן-שמני". "היה לי קשה בגלל שהייתי צריכה להשאיר את הבת שלי, אבל לא בגלל זה שצריך לשרת אנשים. אני מאד נהניתי מזה ולא הייתה לי בעיה, אני אהבתי לשרת אנשים ולא ראיתי בזה שום פגם...".[59] גם הבנות שהגיעו מבית דתי מרדו פחות "היה צריך להתקיים, והיינו הכל למען כולם, אז לא העזנו להתנגד",[60] "עשיתי יותר מאחרים מה שצריך".[61] אך הייתה מי שעשתה זאת מחוסר ברירה כי לא הייתה לה נפש חיה בארץ לשם תוכל לעזוב. " לא התחשבו בזה שאת אימא, לא היה הרבה מה להגיד. קיבלו את זה כחובה". "מה שהיה צריך לעשות קיבלו זאת כמו חובה, אני לא טיפוס של מתנגדת, בד"כ מקבלת את החלטת האספה, אם את מתנגדת זה לא כל כך טוב, אבל היו כאלו שהתנגדו...".[62] והיו הצייתניות בעלות החינוך "הייקי" ש"עזבתי תינוק בן שישה שבועות". לשאלה מדוע הסכימה, ענתה "...אני זוכרת שבכיתי, אך אמרו לי שזה מוכרח להיות".[63] "היה קשה וידעו שהיה צריך להתפרנס. לי זה היה מאד קשה."[64] למרות הקשיים התנחמו החברות בכך שאלה שעבדו בבית ההארחה זכו להערכה רבה של הקבוצה "וזכות לא מעטה בהקמת המפעל הזה לחברותינו אשר ניגשו באהבה ובמסירות כה רבה לעבודת הבית. הסכינו להסתגל אל חיים שונים בחיי קבוצה...".[65] הערכה שהכירה בתרומת החברות לפרנסת הקבוצה "בראותנו כיום את מפעל "בית אלומות" המעסיק כ-14 עובדים, את הבית המסודר בטעם, את הניקיון המופתי ואת האוכל הטעים, בהיפגשנו בביטחון העצמי של העובדים בו, בסדרים החדשים ובמשטר הנאות - אל לנו לשכוח את הקשיים והספקות שעמדו בדרכנו זו. רבים היו החוששים שמא נגזול ונחליש בזה כוחות החשובים לקבוצה ולמשק עצמו והעיקר, מה רבים היו חוסר הניסיון ואי הידיעה בארגון מפעל כזה וביסוסו. ועתה - מה רבים ההישגים"[66]. 
ואכן, "בית אלומות" היה מקור הכנסה ראוי, כפי שמתאר זאת אחד החברים: "גם מבחינה משקית מצדיק המפעל את קיומו, והוא כיום אחד הגורמים החשובים ביותר בפיתוח משקנו, הנבנה בלי תקציבים... כ-1500 חברים ביקרו משך שלוש העונות שהבית פתוח. כל חבר שהה לפחות שבועיים ימים. יוצא אפוא שבית ההבראה כלל 21,000 ימי הבראה, יום הבראה על כל חבר חמישי של ההסתדרות. ביתר דיוק: מכל 75 חברי הסתדרות, בילה אחד שבועיים בבית ההבראה" .[67] הכנסות הענף הגיעו ל-5000 לא"י, ו-14 חברים השיגו עבודה רווחית, "נתרגל לרעיון שבית ההבראה יהיה אחד ממקורות הפרנסה של הקבוצה וענף חשוב בין ענפי המשק הראויים להערכה ולברכה". [68] גם  העובדה שתפקיד ניהול בית ההבראה ב"אלומות" היה בידי המייסדים[69] מלמדת על חשיבותו של הבית לקבוצה.
"היה לבית ההארחה מעמד חשוב כי זה היה מקור הכנסה חשוב מאד, לכן בתקופת הישיבה בפורייה הייתה (ל"בית אלומות") משמעות מאד גדולה".[70] על מנת לאזן את הרושם על העבודה  בבית ההבראה, ניתן לומר שלמרות כל הקשיים שהיו כרוכים בעבודה "בבית אלומות", בית ההבראה יכול להיחשב כמקום עבודה מיוחד ואפילו אטרקטיבי בשלושה מובנים: ראשית, תנאי החיים היו הרבה יותר טובים מאלו של הבית בפורייה. ארבע חברות גרו  בחדר, אך היה זה חדר של ממש ולא אוהל שעף ברוח, סוכה דולפת, או צריף שגגו נעלם בסערה; שנית, המזון היה של מבריאים -  טוב ומזין הרבה יותר מזה שנקנה עבור החברים בפורייה "קנינו לחם ישן שלא יהיה טעים מדי כדי שהחברים לא יאכלו יותר מדי";[71] ושלישית, העובדה כי בבית ההבראה נוצר מגע בין החברות לבין אורחים נכבדים כמו זמרים ושחקנים מפורסמים,[72] עסקני מפלגה ומנהיגים נערצים, העניקה לבנות הזדמנות לגעת בזוהר שאפף את האורחים, ונקשרו קשרים אישיים חמים.[73] גם אורחים פחות חשובים היו אטרקטיביים "הם היו צעירים ואנחנו היינו צעירות, והם היו מזמינים אותנו לטייל בטבריה או לשייט בכינרת".[74] גם יציאה לסרט בקריית שמואל בטבריה הייתה חלק מתנאי העבודה, אך את עיקר החסך בחיים החברתיים בקבוצה השלימו החברות בהווי מיוחד שנוצר סביב ערבי השבת "בבית אלומות": "הבנות הקימו פינה מיוחדת לאנשי ההסתדרות וכאלו שהיו קשורים לקיבוץ, ונהגנו בהם כאילו הם בני קיבוץ".[75] הבנות היו מארגנות קטעי קריאה, שירה ודקלום, שהצלחתם הגיעה למרחוק, ונופשים מבתי מלון אחרים בטבריה היו מצטרפים לערבי התרבות "בבית אלומות". כפי שתואר בעלון הקבוצה: "רוח החברות - הפועלית הסוררת במוסד זה, פרי השתדלות ורצון ליצור מוסד למתרחץ - הפועל שימצא בו פינה נעימה, גישה חברית ומחיר שאינו למעלה מיכולתו".[76]
למרות החשיבות שהייתה בעבודה בבית ההבראה וההוקרה מצד החברים, הלכה עם השנים וגדלה ההתנגדות לעבודה בבית ההבראה. בנות ההכשרה הצעירות שהגיעו החלו יותר ויותר לעמוד על דעתן וסירבו לרדת "לבית אלומות", והחברות המבוגרות התקשו לשאת בנטל למרות ההכרה והנכונות. הדים לקשיים אנו מוצאים דווקא בפרוטוקול אספת חברים בקיבוץ "עין- גב" ב-1947: "על בית ההבראה של קב' אלומות יש להם כל השנה ויכוח על קיום המפעל. היות וזה מכניס, מקיימים אותו...".[77]     
בנובמבר 1947 הוכן הבית בפעם האחרונה לקליטת מבריאים, בכ"ט בנובמבר נסתיימו ההכנות, ושלוש חברות עוד הספיקו בקושי לחזור לפורייה. משם הועברו החברים לחיפה, הנופשים נעלמו מטבריה וממילא גם "מבית אלומות".[78] בכך נסתם הגולל על בית ההבראה שלא נפתח שוב לאחר מלחמת העצמאות. הבית הוחרם על ידי האפוטרופוס הכללי, שהיה אחראי לרכוש הערבי הנטוש,  וסוף סוף עברו החברים לביתניה-עילית, אתר הקבע של הקבוצה. שם השקיעו את כל מרצם בבניית הבית החדש על ענפיו החקלאיים בתמיכת המוסדות.
 

י.6.ה. סיכום 

"בית אלומות" היה בית ההבראה הראשון בארץ שאירח נופשים בחורף. ייחודו העיקרי היה היותו  בית הבראה עירוני שתופעל על ידי קבוצה שביתה היה בפורייה על ההר, במרחק של כ-20 ק"מ מהמקום. העובדה שבית ההבראה לא היה חלק  משטח המשק גזרה גם את הקשיים הייחודיים שליוו את החברות שנאלצו לעבוד שם תקופה ממושכת כשהן מרוחקות מהחברים והמשפחה. מצאנו שלמרות הקשיים העניק הערך הכלכלי של בית ההבראה מעמד גבוה למקום, דבר שלא נמצא בשום קיבוץ אחר, והיחס של החברים היה אוהד ומלא הערכה לעובדי המקום.
קבוצת "אלומות" התפרקה, ולדעתו של צבי בן חורין[79] האשם הוא במנהיגי הקבוצה - המייסדים, שהעדיפו לנהל את המדינה והזניחו את ניהול הקבוצה. יתכן שגם לבית אלומות היה חלק בכך שקבוצות הכשרה לא נשארו ולא נוצר דור ביניים בין דור ההורים לדור הילדים. "יש טוענים שהעול של בית ההבראה הביא לעזיבות לא מעטות מבין אלו שהוכרחו לעבוד שם".[80]
כל קבוצת הכשרה שהגיעה (ושעדיין לא הייתה בשלה למחויבות כלפי הקבוצה הוותיקה) הועמדה באופן קבוע בפני הברירה לרדת לעבודה "בבית אלומות" או לעזוב, ועובדה זו גרמה במרבית המקרים לעזיבת הבנות, והבנים עזבו אחריהן.[81]
לסיכום בחרתי להביא ציטוט שמסכם בלשונם של החברים את הכרת התודה שהייתה לקבוצה לחברות שהקריבו עצמן להרוויח את לחמה, ובדרך זו ללמוד כיצד ראו את מתן השרות בבית ההארחה: "...בעצם העמדת הבית לרשות קופ"ח היה מעין תשובת-התגברות על כל הספקות מצד הרעיון הקבוצתי בייחוד. עוד לא הגענו לכך שהסתדרות העובדים תהיה מושתתת לא על עזרה הדדית בלבד, אלא על שוויון אישי ציבורי מלא ושכל המוסדות הכלכליים, המשקיים, התרבותיים החברתיים, ואף מוסדות השירות יהוו מסכת ארגונית אחת ויעמדו תחת מרות אחת. ובכל זאת, העובדה שהננו משרתים ומטפלים בחולה - החבר, בחבר העובד המאורגן, שאינו יכול ליהנות מלוקסוס של מחלקה יותר גבוהה בבתי הרחצה והמרפא, ואינו עלול לסבול מטיפול רשלני של מחלקה נמוכה, עובדה זו היא מקור סיפוק ועידוד בעבודה הקשה שנטלנו על עצמנו".[82]
לאלה שסלדה נפשם משירות זרים יש תשובה בטיעונים הבאים שמבקשים לשכנעו: "מושגים של איש אוויר[83] שלא עבד עבודה גופנית מימיו, גרמו לכך שנפשנו סולדת מעבודת שירות ושימוש הזולת. היה בזה משום גילוי ביטוי קולע למטרה כשהעניק ב.כצנלסון לדרכי התנועה ולדבריה את השם "שמשי התנועה", ולא נבהלו גם מהאסוציאציה של נחיתות על ה"שמש" בבית המדרש הגלותי. אף אנו שמשים לתנועה,[84] מספקי צורך ראשון במעלה לציבור עובדים מאורגן. "שמשים" ממש ולא בהפשטה, בפגישה יומיומית עם הפועל, הבנאי, הנהג, האיכר, השחקן, איש ההתיישבות, מדריך הנוער, עסקן המפלגה ומנהיג היישוב. מכל תשבץ המקצועות ביקרו בבית "אלומות", נהנו מעזרה חברית, מטיפול שאינו בא כדי לצאת ידי חובה בלבד, תוך קרבה אישית והתעניינות אוהדת.  וכולם נפרדו מהבית מתוך הכרת טובה, מתוך רגשי קרבה והערכה חברית חמה... ונדמה לי שאין עוד בהסתדרות מסגרת כה נוחה ומלבבת בלתי אמצעית וחברית כבבית ההבראה. זוהי ההזדמנות הראשונה בחיי ההסתדרות שאנשי ההתיישבות והקומונה משרתים את חבריהם מהעיר ומהכפר.  ואף המבריאים עצמם אינם מעור אחד, איש הקואופרטיב, איש המשק העצמי, איש המשק הקיבוצי והפועל הבודד, אף פגישתם היא חוויה מיוחדת במינה בהסתדרות העובדים..."[85].
שיר הלל ברוח חזון אחרית הימים, אין לו מקבילה בשום קיבוץ: "היינו רוצים כמובן שהבית יבנה בפורייה על ידינו, שהעובדים לא יצטרכו להיות רחוקים מהבית בניתוק מעט מהווי החיים הקבוצתיים, שהמבריאים יוכלו להנות מיפה נוף ומאויר הרים. זהו רצוננו לעתיד לבוא כמובן. ועוד רצון אחד לנו - שבעתיד יהיה הבית בית ההבראה גם לנערים עובדים! הן כה רבים הנערים הצעירים הזקוקים למנוחה והחלמה, לטיפול חברי-אימהי, ומי עוד כמונו בוגרי הסתדרות הנוער העובד, יענו לטפל ולהבין לנפש הנערים האלה ולצורכיהם?..."[86].
יפים הם הדברים, ונראה שנכתבו מתוך אמונה כנה שאכן בית ההבראה הוא האמצעי ליצירת עולם יפה יותר וצודק יותר. בית אלומות נתן שירותי החלמה למבריאים ולא שירותי נופש, ובכך הוא שונה מבתי הארחה אחרים שנבנו לפניו ואחריו.

 

י.7. עין-גב

י.7.א. מבוא

תחילתו של קיבוץ "עין-גב" בחבורת צעירים שחיפשו דרך לצאת מגרמניה עם עלייתו של היטלר לשלטון. חלק מהחבורה הגיע ארצה ב-1934, ללא הכשרה קודמת וללא ידיעת השפה העברית.[87] חבריה נקלטו במסגרת ניסיונית של הקמת חבורת פועלים לעולי גרמניה במאמץ לנווט אותם  לפעילות חלוצית[88] או להכשירם  לשרוד בארץ.

הקבוצה התיישבה בראשון לציון, וחבריה עבדו בפרדסים. לאט לאט גדלה החבורה, והיה צורך להחליט האם מטרת הקבוצה היא השגת עבודה, או "קבוצה" כדרך חיים. ב-24.6.35 חתמו עשרה חברים על הקמת אגודה שיתופית בשם "בתלם", שבכוונתה היה לנהל משק שיתופי וקופה משותפת.[89] במציאות היה השיתוף חלקי ביותר.

 

לחבורה יצא מוניטין כפועלים טובים, אך מבחינה חברתית חסרה יד מכוונת. החבורה המשיכה לקיים אורח חיים עירוני, שהיה זמין מאוד בראשון לציון, ללא כל עניין בשיעורי העברית ובהרצאות שאורגנו על ידי "מועצת הפועלים" במושבה. היה ברור שרק מקום קבוע עשוי לבנות "קבוצה". לשם כך הם עזבו את ראשון לציון ועברו ל"נחלת יהודה", שהיתה מקום די שומם. "המחלקה הגרמנית שליד הסוכנות היהודית" העניקה להם תקציב לרשת השקיה, ו"הסוכנות" תיקצבה שני צריפים. עבודה לא חסרה להם בהיותם פועלים חרוצים. עם הזמן התרבו האספות והתקיים דו שיח רעיוני בין החברים שהביא להחלטה להקים "קבוצה" שנקראה "בתלם". גם בעטיה של החלטה זו היו   עזיבות. הרקע התרבותי של הקבוצה, המרוחק מהמסורת היהודית ובמידה שווה מהציונות, לא פגם ברמת העבודה, אך הקשה מאוד על היכולת ליצור חיי חברה עם אורינטציה לארץ ישראל כארץ מיוחדת לעם היהודי. נראה היה שהחברים מתייחסים אל עצמם כאל פליטים בארץ גזרה, כלומר שיש לעשות הכול על מנת לשרוד, אך אין מקום לטרוח על מנת להעמיק את הקשר הרגשי עם הארץ. הקושי לחיות חיי קבוצה ללא מטען רעיוני קודם נתן את אותותיו בכל מקום בו עמדה הקבוצה עמדה קשיי המציאות, כמו המעבר לכינרת וההתקשרות עם חברת "קדמת כינרת"[90] ו"ביתניה". הקושי היה גדול ועמו התרבו העזיבות, לכן נוצר הצורך הדחוף לגייס חברים חדשים. "אבל איך נמצא את הדרך לתנועה הקיבוצית הרחבה? איך לקשור את הקשר? גרמנים בלי שפה, בלי שורשים במציאות הארץ-ישראלית בלי עליה - לאן? קיבוץ ארצי? קיבוץ מאוחד? אנו אנשים בלי חינוך מוקדם לחיי קיבוץ. קבוצתנו קמה והייתה כפרי המציאות בארץ".[91] הבחירה נפלה על "הקיבוץ המאוחד" כי "ישנה רק תנועה אחת אשר מאמינה בנו, כלומר באפשרות של הצטרפות חלקי העלייה ההמונית לחיי קיבוץ וזאת תנועת הקבה"מ".[92] האיחוד היה תולדה של מחסור בידיים בידיים עובדות, אך לא פחות מתוך צורך חברתי להתאחד עם חברים מארצות אחרות בעלי מטען תרבותי עמוק יותר ביהדות ובשפה העברית, וזאת למרות החשש מאיחוד כפוי. גרעין כזה היה גרעין נצ"ח[93] מליטא, לטביה ואסטוניה.

הגיבוש וההתיישבות היו ודאי נדחים לשנים, אילולא "המרד הערבי" הגדול ותשובת היישוב למרד בצורת התיישבות "חומה ומגדל". השיקולים הכלכליים נדחקו לקרן זווית, והקבוצה הגרמנית-הבלטית המאוחדת עלתה להתיישבות ב-6.7.1937 באתר "עין-גב" הראשון בא-נוקייב.[94] במצב שנוצר היה הקיבוץ מנותק כמעט מכל הסובב אותו. דרך יבשתית שהגיעה למזרח הכינרת הייתה בלתי עבירה, למעשה הייתה זו דרך לא דרך רוב ימות השנה. הקשר עם החברים שנשארו עדיין ב"חוות כינרת"[95] ושאר העולם החיצוני, היה בשייט על הכינרת. העובדה שקיבוץ "עין- גב" מנה כ-200 חברים, העניקה לקיבוץ כושר עמידה גבוה באתרו המבודד תקופה ארוכה. חיי החברה האינטנסיביים סיפקו את הרקע הבריא להקמת ענפי חקלאות ובניית המשק. דווקא עקרונות השיתוף, שהיו זרים בתחילה, נשמרו עתה בקפדנות ונוספו עליהם עוד גזרות לחומרה, כמו הגבלת הילודה ותפריט דל שהוסיף למצוקת הדיור באוהלים. כל זאת תחת שבטו של הגזבר טדי קולק,[96] שהיה מן המחמירים.
 

י.7.ב. התיירות ב"עין גב"

הכינרת ככלל משכה אליה לאורך ההיסטוריה צליינים רבים, שהמקום היווה בשבילם חוויה דתית רוחנית מאז ימיו של ישו. גם חובבי טבע נמשכו אל נופיה המרהיבים, וכמו כן הייתה הכינרת אגם לאלפי מתרחצים שנמשכו אל החום ואל המים המתוקים שבה. האקלים החם באזור הכינרת הפך את טבריה לעיר קיט חורפית. מרחצאות המרפא וקברי צדיקים הפכו את טבריה לאתר מושלם עבור תייר הפנים הישראלי. קיבוץ "עין-גב" במזרח הכינרת היווה אתר משלים לחופשתו של התייר  הישראלי במשך שהותו בטבריה.
הניתוק ממערב הכינרת אילץ את קיבוץ "עין גב" להחזיק "צי" של סירות למטרות דייג, אך בעיקר ככלי תעבורה אל "העולם" שמעבר לכינרת, אליו לא ניתן היה להגיע בדרך אחרת, בעיקר בימי החורף. במערב הכינרת, בטבריה, היו נופשים שביקשו לבקר בקיבוץ, ואלה הוסעו לביקור בן כמה שעות ב"עין-גב" בסירות ששימשו להובלת חברים ולאספקה. נופשים אלה היו תחילתו של פלח תיירותי שתורגם להכנסה. בשלב ראשון היו הביקורים מטרד לחברים, שחשו שהדבר פוגע בפרטיותם. רק מאוחר יותר השכילו להקים עבורם קיוסק, שסיפק להם שתייה וארוחה קלה, שהפכו גם הם להכנסה לא מבוטלת בנוסף לדמי ההובלה שנגבו. "המזנון, שעד לפני שנה שירת מזמן לזמן והיה נתון בסימן שאלה, הפך השנה לחלק בלתי נפרד מענף התיירות... עלינו להמשיך בהקמת המזנון השני ...".[97]

 

י.7.ג. האירוח בעין גב

בית ההארחה ב"עין גב" נפתח בשנת 1947 והתקיים בסך הכול שתי עונות, אך הרעיון להקימו ליווה את הקיבוץ כמעט מראשיתו. לקיבוץ היו בעיות אירוח בכמה מישורים: אירוח למספר שעות של סקרנים שביקשו לראות עוד פינה באזור. אלו הגיעו בספינת המשק, והוחזרו עם ערב לטבריה בה התארחו; קבוצת אירוח שנייה היתה זו של חברים או קרובים שהגיעו למספר ימים; קבוצת אירוח שלישית היו ערביי הסביבה שהיו בקשרים מסחריים עם הקיבוץ, וקבוצת באי הקונצרט המסורתי שנולד ב"עין- גב". קבוצת אירוח זו הייתה ייחודית ל"עין-גב". היא נולדה מהקשר שבין חברי "עין- גב" נגנים וחובבי מוסיקה לבין חבריהם בעיר שניגנו בפילהרמונית. אלו באו בכל שנה בפסח לנגן עם חבריהם בקיבוץ. בתחילה התקיים המפגש המוסיקלי בחדר האוכל הקיבוצי, ועם השנים הפך המפגש לאירוע רב משתתפים שנדרשו לו אולם מתאים ואמצעי הלנה נאותים לבאים.
י.7.ד. שנות הארבעים
שחזור תולדות בית ההארחה מן ההתכתבות הקיימת מלמד ששניים היו אבות הרעיון: אחד,  הסקרנות הטבעית של מטיילים להגיע לקיבוץ היושב בפינה המזרחית ביותר בכינרת. והגורם השני, הקמתה של החברה לפיתוח טבריה וחברת הבת שלה "החברה לפיתוח הכינרת".
התייחסות כתובה ראשונה של הקיבוץ לתופעת הביקורים במקום קיימת כבר בנובמבר 1940,[98] כאשר החבר בנימין ח. מעלה בישיבת מועצה כמה דרישות הקשורות במבקרים הבאים למקום: "1. סידור מקום רחצה במפרץ. 2. מקום אכסון וסעודה לתיירים. 3. תעמולה ופניה לבתי ספר, עריכת טיולים".[99] התופעה של מבקרים שמתרחצים בחופו של הקיבוץ הייתה כבר קיימת, והיה צורך לתת תשובה לביקוש הקיים באכסון ובהסעדה ו"להכניס גם טיולים בסירות מפרש וטיולים בסירת מוטור...",[100] על מנת להפוך את הביקוש לרווחי. חברי המזכירות ראו זאת בחיוב והציעו לפנות "לאגד טבריה, וצריך להתקשר עם חברות הנוער וגם למרכזי אגד...".[101] אך היה גם מי שחשש כי "אחר גמר החג מתה התנועה כמעט...".[102]
באוקטובר 1940 דיווחה המזכירות בעלון ש"הציעו לנו להקים אצלנו קייטנה ותחנה לתיירות. מתוך הערכה חיובית של ההצעה יש לבדוק את אפשרות השגת הלוואה למטרה זו".[103] ניתן להבין שלא מדובר בקייטנה שנדרשים לה אמצעים שקיימים בקיבוץ, ויש להשיג עבורה כספים שאינם בנמצא. בישיבת מועצה נוספת, מאוקטובר 1940, מחליטים על הפעלת קייטנה למתרחצים של חמי טבריה ב"חצר כינרת", בה יושבים חלק מהחברים שעדיין לא עברו ל"עין- גב". "יש אפשרות לפנות 5 חדרים אם ירכזו את חברינו יותר... נדרוש בעד אוכל שם ליום 25 גרוש מכל אחד, זה מבטיח יום עבודה גבוה (40 גר') לחברות העובדות. עלולה להיות הכנסה של 30 לא"י לחודש. תהיה דרושה השקעה של 10 לא"י".[104] הרעיון התפרסם גם בעלון הקיבוץ, ממנו ניתן ללמוד שמספר האורחים הצפוי היה "5 חדרי הצריף מקום ל-10 אורחים".[105] כל הרעיון נפל כאשר שני הצריפים שב"חוות כינרת" מועברים ל"עין-גב".
ב-1941 לא היה עדיין אירוח של מתרחצים, אך הטיולים סביב הכינרת התרבו ויחד איתם קשיים  בשל תפקוד לקוי של הסוכן האחראי לגיוס מטיילים.[106] על מנת לתקן את המצב נשלח מכתב  לוועדת הנוער ליד מרכז החינוך של "הוועד הלאומי": "על דבר ביטול רשיונות הגבול... מעתה יוכלו לבקר את בסביבתנו באופן חופשי ואני תקווה שילדי בתי הספר וחברי הסתדרויות הנוער ינצלו את ההזדמנות הזאת, הן לתיור במקומות ההיסטוריים והן לקיט על פני ים כינרת... אנחנו גם מקווים כי יש שוב מקום לדון על דבר הקמת אכסניית נוער בעין גב...".[107]
המטיילים נזקקו למקום לינה, ול"עין- גב" לא היה מענה לביקוש. בדצמבר 1943 ביקשו החברים להשיג תיירים דרך סוכנת של "חמי- טבריה": "יש לה קשרים מרובים עם מוסדות התיירות בכל הארץ..." .[108]
הפריפריאליות של "עין-גב" והניתוק מיישובים אחרים מגדילים גם את הצורך באכסון אורחים רבים. תחושת אי הנחת של חברי הקיבוץ מהמוני הסקרנים  עולה לדיון בישיבת מועצה בספטמבר 1943 שבה סוכם "לא להסיע אנשים שאין להם קשר עם חברים... לפרסם בדגניה על זמני נסיעה מיוחדים, לפרסם שם שאנשים שרוצים לבקר פה (בלי קשר) יתקבלו רק כשמתקשרים קודם עם המזכירות "[109]. בעלון הובהר לאורחים "שאין להם שום קשר אתנו ובאים רק לראות את הנקודה או לבלות כמה ימי חופש... כל אורח יירשם בספר אורחים מיוחד אשר ימצא בתחנה...".[110] היחס לאורחים היה דו ערכי: מצד אחד ניסו למנוע את הגעתם, ומצד שני הם עוררו עניין כלכלי.
עד כאן היה ענף הסעת התיירים חלק מההתפתחות הטבעית של קיבוץ ששוכן לחופה של הכינרת.  אך הדחף הכלכלי החזק שהביא לפיתוח התיירות הגיע דווקא מרצון עז לשמר את ההגמוניה  בהובלת תיירים בכינרת, לנוכח התחרות שצמחה מ"החברה לפיתוח טבריה", שנוסדה בתחילת  1944. מטרת הקמתה של חברה זו הייתה לחזק את היישוב היהודי בטבריה, המתדלדל עקב המצב הכלכלי והביטחוני בארץ. ב"חברה לפיתוח טבריה" חברו גורמים כמו הקק"ל, "קרן היסוד", גורמים הסתדרותיים כמו חברת "דרום אפריקה" ובעלי הון פרטי. החברה החלה את פעולתה ברכישת קרקעות ובהכנות להקמת מלון ובניית בתי דירה ב"קריית שמואל". תוך כדי פעילותה הגיעו ראשיה לכלל הכרה שאין לפתח את טבריה בלי פיתוח התיירות בים, שתמשוך תיירים מחו"ל גם לטבריה. משימתם הייתה להביא לכינרת סירת טיולים גדולה ולבנות נמלים במקומות מתאימים יחד עם הקמת חברת בת ל"פיתוח בים הכינרת", וחברי "עין גב" מוזמנים להצטרף אליה. הצעתו של  בר כוכבא–מאירוביץ שהיה מנהל מחלקת הים של "הסוכנות", הייתה לחבור לשותפות  עם "סולל בונה" ו"נחשון",[111] כך שכל השלושה יהוו  כ- 50% של החברה, דבר שיבטיח  ל"עין-גב" עבודה. ל"עין גב" לא חסרה עבודה, חסרו לה תיירים שימלאו את הסירות על מנת לכסות את מחיר ההובלה בסירות.
ענפי המשק הימי ב"עין- גב" היו שלובים  כלכלית. ההכנסות מהתיירות כיסו את הוצאות ההובלה ההכרחיות, ואמורות היו לכסות בעתיד גירעונות צפויים.[112] עובדות אלה הביאו לכך שבשנת 1944 סירב קיבוץ "עין גב" לשתף אחרים בענף השיט. יחד עם זאת, היה ברור לאנשי "עין גב" שלא יוכלו  לעצור את פיתוחה של טבריה, לכן הציעו חלוקת עבודה במקום שיתוף. "עין גב" תקנה סירה גדולה יותר ו"החברה לפיתוח הכינרת" תבנה נמלים. ההצעה לא התקבלה, והמצב לא הוכרע זמן רב.[113]  למרות הניסיונות לשכנע  גורמים רבים, איש מלבד "מזכירות הקיבוץ המאוחד" לא קיבל את עמדת קיבוץ "עין גב". "מועצת הפועלים" של טבריה התלוננה בפני "הוועד הפועל" ש"עין-גב" מעכבים את פיתוחה של טבריה, ואלה היו  בדעה שעל "עין- גב" להצטרף לחברה שתיווסד.
דעתם הסתמכה על כמה טעמים: "א. אם יעמדו על דעתם עלולה החברה להתפורר ויהיה בזה משום נזק, כי יש לראות הישג גדול בעובדה שההון הפרטי משתתף במפעל יישובי כמו פיתוח טבריה. ב. החברה יכולה לפתח את התיירות הרבה יותר מאשר עין גב, ויותר כדאי לנו להיות חלק במפעל גדול מאשר בעלים יחידים במפעל קטן. ג. אם עין גב לא תיכנס לחברה, עלול להופיע גורם יהודי אחר אשר יתחרה אתנו. ד. אם לא יתאחדו כל הגורמים היהודיים, יתחזק הגורם הערבי (חורי כבר הוריד סירת טיולים לים), ואולי תופיע גם חברה אנגלית לתיירות. ה. יש להתחשב בהשפעה הפוליטית של חברת "דרום אפריקה" שיכולה להתגבר על מכשולים רבים העלולים להופיע בעניין זה. ו. עניין התיירות מחייב שירות בעל אופי כזה שאין מן הראוי שזה יהיה תחת הגושפנקא של הקיבוץ".[114] [115]
למרות הטיעונים לעיל ביקשה "מזכירות הקיבוץ המאוחד" להשאיר את הספנות בידי "עין- גב",[116] מחשש שהחברה משתמשת בשייט רק כאמצעי להבאת תיירים לטבריה, ואת עיקר רווחיה היא תולה במלונות. "לכן היא תוכל להחליט להוריד את המחיר של הנסיעה עד כדי הפסד, על מנת שתרוויח יותר מבתי המלוניה וכו'".[117] חלק מהחברים תבעו שלא יכפו עליהם פיתוח מהיר מדי, וחלק אחר התריע כנגד הזכות לעכב פיתוח מפעל שיהודים מבקשים להקים. הנושא עורר את תגובתם של חברים רבים שהתכנסו פעמיים על מנת לאפשר לכל החברים להתבטא.[118]
ההצטרפות ל"חברה לפיתוח הכינרת" עדיין לא הוכרעה, כאשר עלה לראשונה רעיון הקמת בית הבראה ב"עין-גב". בישיבת מועצה מסוף יוני 1944, ציין החבר קולי שלדעתו "יש כעת אפשרות לעשות את זה רק בצורה ניסיונית. זה לא ענף של הכנסה גדולה",[119] אך שלמה טען "נגד התחלה במידה קטנה, זו תהיה התרוצצות יותר מדי גדולה בלי תועלת גדולה. ובקנה מידה גדול אין לנו כעת כח. לא רוצה להיות הוטלייר. רוצה הכנסה מהאדמה ומהים ולא ממבריאים".[120] [121] התנגדות לגודל הפרוייקט בטלה בשישים לנוכח ההתנגדות להתפרנס כהוטלייר, כלומר מלונאי. דברים אלה משקפים דעתו של מיעוט בקרב החברים שהעיסוק במלונאות נחשב בעיניהם בלתי יאה לחבר קיבוץ. ב"עין גב",  שמחצית חבריו היו יוצאי גרמניה, חסרי כל רקע סוציאליסטי, שלמה היה בין היחידים שהתנגד מטעמים אידיאולוגיים. אחרים התנגדו מסיבות פרקטיות: "אין לה התנגדות פרינציפיונית בעניין זה, כי בכל המשקים עושים זאת, ואנחנו בדרך כלל לא מסתפקים רק בענפי החקלאות, אבל לא נוכל לבצע את העניין - ונהיה עוד יותר מפוצלים ויוזנח עוד משהו. גם המצע החברתי אצלנו לא מתאים לדבר כזה. אין פה קיבוץ מלוכד, ונצטרך יותר מדי להתבייש בפני אנשים זרים".[122] [123]  הרעיון ש"עין גב" עדיין איננו ראוי לנהל בית הבראה, מיוחד לקיבוץ זה.
היו חברים כמו לייבר שחשבו שיש להקים בית הארחה למרות שאין אפשרות טכנית להכין את בית ההבראה לעונת 1944, אך "צריך להכין את הדברים לשנה הבאה. צריך להפריד בין מחנה ובית ההבראה. כל בתי ההבראה בקיבוצים הם קיציים. אצלנו בית ההבראה חורפי ראשון במשק. בשטח זה אין ניסיון, ההוצאות לסידורים חורפיים גדולות מהוצאות לסידורים קיציים. השנים האלו של יוקר החיים יוכלו לשלם חלק גדול של ההשקעה"[124]. הפעלת בית ההבראה בחורף יצרה בעיות מיוחדות. דיווח בעלון מחודש יולי 1944 מלמד ש"נתקיים דיון בהצעה להקים בית הבראה בעין גב. המדובר הוא על בית הבראה לתקופת החורף לעונת הרחצה בחמי טבריה. נשמעה התנגדות לעצם ההצעה והובעו ספקות ביחס לאפשרויותינו להעמיד כוחות עבודה וארגון למפעל זה. כן יש להטיל ספק בכדאיות המפעל, היות והוא יהיה פתוח לאורחים רק חודשים מועטים בשנה. השאלה תובא לאספה"[125].
ביוני 1945 המועצה קיבלה החלטה לא להמשיך בתכנון בית ההבראה[126] וביולי 1945 "התקיים דיון ראשון על הצעתו של עזרא קלופפר, על תכנית להקמת בית הבראה במקום, כחלק מהתוכנית הכלכלית לפיתוח ענף התיירות. סוכם לא להמשיך בטיפול עד אחרי שהאסיפה תנקוט עמדה לתוכנית בכללה". התברר שיש "...גורמים נוספים העלולים להתחרות אתנו ולהזיק לנו בתיירות...".[127] הדבר המריץ את "עין-גב" לשתף פעולה עם קיבוץ "גינוסר" בפיתוח החופים, אך עיקר הבעיה היה לשכנע את החברים בבית לקבל את הרעיון. באספת החברים ביולי 1945 הוצע: "בית ההבראה או  בית מלון עבור מתרחצים ותיירים. לדעת חברים יש סיכויים להצלחת המפעל כי המצב הגיאוגרפי ימשוך הרבה אורחים. יש מתרחצים שאינם רוצים לגור ברעש של טבריה העיר. מובן שהצלחת המפעל תקדם גם את עניין התיירות...".[128] הדיון היה ער ו"הדעות שקולות. האחד רואה במפעל מקור הכנסה מבטיח גדולות, והשני אינו רוצה לוותר על מנוחתו והשקט בבית ע"י הכנסת אורחים זרים לזמנים ממושכים. מובן שגם שאלת השירותים אינה מלהיבה את החברים לקבלת ההצעה".[129]
שוב עלו הטיעונים המסורתיים כנגד בית ההבראה: פגיעה בפרטיות וחוסר רצון לשרת זרים תמורת כספם. ההתנגדות לא מנעה את העלאת הנושא שוב ביולי באספה הכללית, כאשר עזרא הציע  לגשת לתוכנית מצומצמת של בית ההבראה לקראת חורף 1946. מול תכנית זו עומדת התנגדותו הנחרצת של שלמה: "התנגדות עקרונית. לא נוכל להעריך נימוקים ושיקולים. בעלותנו ארצה חשבנו על עבודות פרודוקטיביות, לא להיות בעלי מלונות מוכן לוותר על הכיף הזה... זה ישפיע לרעה על חברתנו והתפתחותה. לא עוסקים באפשרויות מסחריות מתוך השקפה וכי זה (בית ההבראה) עולה על המסחר?". החבר דולק מוסיף: "לא רואים מספיק את הסכנות החברתיות להכניס גוף זר בקביעות לחיינו. יש להתחשב בזה. אם יוחלט בחיוב - יש להתאים כאן ועדות למפעל שיקום. הכיוון צריך להיות בכיוון מוסד של קו"ח, זה גם מבחינה חברתית וגם מבחינה כלכלית", והחבר פרנץ ציין ש"כאן המקום למבקרים ומטיילים ולא למבריאים. הכיוון והמרץ מבחינת עמידתנו בים צריך להיות בכוון אחר מזה של עזרא. בעיית מחסור האנשים בשביל התפקידים החיוניים שלנו, ההתפשטות על שטח נוסף זה במצב כוחותינו אסורה. רוצים ללכת בדרכים קלות יותר? גם ללא זה תהיה אפשרות של קיום לרבים. יש שטחים שבלעדינו איש לא יעשה בהם וכוחותינו מצומצמים ביותר, ובעיקר מבחינה חברתית".[130] ויש מי שמעמיד רק סימני שאלה "איך אפשר לבצע? איך ומי יבנה? מי ירכז ויעבוד בזה? איך נחזיק את הקיים?"[131]
אפשרות הכניסה לענף כלכלי לא ידוע עוררה חששות אצל חלק מהחברים שראו בזבוז כוחות בהשקעה בענף בעל דימוי שלילי וגוון גלותי. יחד עם זאת "אין לוותר על האפשרויות האלו", גם אם לא ברור "למה מתכוונים: בית הבראה כגון של קו"ח או בית מלון בקנה מידה אירופאי...".
בעוד החברים מתלבטים לגבי בית ההבראה, נפלה החלטה להקים אכסניית נוער.[132] זו התקבלה בברכה מאחר שלא דרשה לשרת איש.[133] המעשה התפרסם באפריל 1946 בעיתון "הארץ": "לא חדשה היא בעיית ההארחה בקיבוצים בימי החורף, אינה מורגשת מימי פסח ואילך. הבעיה בוערת. בכפר גלעדי עוברים יום יום בקיץ 200 אורחים... בעין גב ראיתי מפעל יפה למופת. הקיבוץ הקים בית פח ובו גם מיטות, זוהי אכסניה לאורחים. מחיר הלינה 50 מא"י (מיל א"י) לכיסוי ההוצאות. ונפתרה הבעיה. אמנם יהיה צורך במיטות רבות יותר, אולם זוהי שאלה טכנית, וכל אדם גם כשאין לו מכרים בקיבוץ יכול מעתה לבקר ולראות...".[134] האכסניה הוקמה, ויחד עם זאת המשיך בית המרגוע לעלות על סדר היום הקיבוצי, כאשר לרעיון הוסיפו הקמת מלון.[135] בסופו של דבר נצמדו לרעיון בית המרגוע והחלו לתכנן השגת כספים.
החזקה בים היא בנפשו של הקיבוץ, כך שלמרות שכמות התיירים באזור ירדה, מספר המטיילים שהובלו בסירות של "עין גב" עלה מ-8000 ל-13,900, וההכנסות עלו בכ-80%. את העלייה הגבוהה בהכנסה ניתן לזקוף לזכותן של יוזמות חדשות "תוספת החשובה לעבודתנו הרגילה היו המאורעות המיוחדים שערכנו השנה, כגון קונצרטים בפסח, חגיגת יום הים וצליחת ים הכינרת...".[136] הקונצרטים החלו בהיקף מצומצם ב-1945, אך "אנחנו מקווים למשוך על ידי עריכת הקונצרטים  קהל רב לא מטבריה בלבד, אלא להביא מאזינים ממקומות אחרים למטרה זו במיוחד..."[137]. הקונצרטים וצליחת הכינרת היו כלי שיווקי ששם את "עין-גב" על מפת התיירות הארצית. המטרה הייתה מתיחת עונת התיירות על מנת לספק לסירות עבודה "גם לתקופות התיירות החורפית ובאופן מיוחד לקיץ על מנת להבטיח לסירותינו עבודה מלאה במשך כל השנה...".[138] 
תוספת נכבדה לשייט בסירות התקבלה מטיולי הצבא האמריקאי שהגיעו לאזור בקיץ והיוו חלק ניכר מהכנסות. הדבר העלה רעיונות לארגון טיולים מסוג זה גם לחיילים של הצבא הבריטי: "לאחר שטיולי הצבא האמריקאי היו בעונה הקיצית הקודמת חלק ניכר מההכנסות, הצלחנו, לאחר מאמצים ממושכים, להגיע להתחלה של עבודה גם עם הצבא הבריטי. עבודה זו אינה מכניסה כמובן הרבה, אבל לאור המצב בארץ עלולים טיולים אלה להבטיח עבודה קבועה בקיץ".[139] נראה שהיחס  לבריטים לא הפריע לקיבוץ לעשות עמם עסקים.
ב-1946 בית ההבראה עדיין בגדר רעיון תיאורטי, אך עונת הקונצרטים השנייה בפסח השליכה  יהבה על ד"ר זומרפלד,[140] יוזם ומפיק הרעיון. גם "המזנון ששירת אך מזמן לזמן והיה נתון בסימן שאלה, הפך השנה לחלק בלתי נפרד מענף התיירות... אם רק המזכירות תגביר במקצת את עזרתה לפעולה זאת".[141] נושא המזנון, או הקיוסק כפי שהוא נקרא בקיבוצים אחרים, היה תופעה מוכרת[142] ומעניינת בכך שהקמתו התקבלה באהדה שמעוררת סימני שאלה. אמנם היה הקיוסק  מקור הכנסה רווחי ובמזומן, אך העיסוק מזכיר יתר על המידה את היהודי הגלותי הרוכל, וראוי שנשים לב שכמעט לא מבקרים את הקיוסק, כאשר לעומתו בית ההארחה "זוכה" למבול של ביקורות.
מספר המבקרים ב"עין גב" לשנת 1946 הגיע ל-15,090,[143] ושני נושאים עלו בהקשר לתיירות.  האחד שלא ניתן לפתח תיירות בסביבה מלוכלכת: "רובם המכריע של המטיילים, ובייחוד הצעירים, מתלהבים למראה נוף עין גב ויופי הנקודה. אבל אנו נאלצים לשמוע מזמן לזמן הערות הנוגעות לחוסר הניקיון השורר במחננו ולהודות בצדקת ההערות...".[144] נושא שני כמעט מהפכני לזמנו, היה מדים לעובדי הסירה. קשה להאמין שהדבר אכן קרה בקיבוץ, ואף התקבל על ידי החברים "זו שנה שמהפכה קטנה התחוללה בין עובדי הסירה והם הסכימו לתלבושת אחידה ומסודרת. במידה ויהיה לנו ספק בחשיבות הדבר הרי למדנו להעריכו מפי רוב הנוסעים. ספנים עבריים וסירות עבריות אינם לעת עתה דבר שכיח בארצנו וכל איש ואיש מרגיש שכאן ישנה הגשמה של אחת משאיפותינו הגדולות. מובן שנשיאת מדים ודאגה לדגלים דורשות קצת הקפדה. אצל כמה מהם חסרה ההבנה לנחיצות הדבר. יש מאתנו החושבים כנראה כי איש העומד ליד ההגה והמשרת את המוטור ממילא ימאי הוא ואין לו צורך להפגין את עובדה זאת על ידי תלבושת מיוחדת, אך אל לשכוח כי דווקא הימאי בכל העולם שם באופן מיוחד לב להופעה חיצונית נאה".[145] אך הייתה גם ביקורת "לצערנו מספר קטן של חברים בעלי הבנה לצורך של הופעה חיצונית נאה נתקלים לעיתים בלעג הציבור ופעולתם מתקבלת כהתערבות בלתי רצויה לעניינים לא להם...".[146] כשמנסים למצוא הסבר לתופעה, הדבר היחיד שעשוי להסבירה הוא תרבות ארץ המוצא, בה דגלים מונפים הם חלק מטיפוח סביבתי ומדים הם חלק מטיפוח אישי. שניהם חלק מסדר חברתי בעל חשיבות רבה בתרבות ה"ייקית". מרבית החברים היו חפים מכל סוציאליזם, ולכן לא חשו צורך למחות כנגד החברה הבורגנית בלבושם המרושל.
בדוח זה מצאנו שוב התייחסות לתוכניות עתידיות, ביניהן גם בית ההבראה: "בית ההבראה הוא מכמה בחינות גורם חשוב ביותר לאירוח. על ידי הקמתו היינו מבטיחים לעצמנו מספר נוסעים לעין גב וממנה, נוסף למבקרים את דיירי בית ההבראה. נוכל לארגן טיולים שונים של מבריאים עצמם. הנוי וסידורים אחרים הקשורים בבית ההבראה, כגון חדר אוכל, מגרש טניס וחוף רחצה, יאפשרו בחורף, ובמיוחד בקיץ, ניצול מלא עבור המטיילים. נוכל למשוך קבוצות וארגונים מכל הארץ, שאפשרות הלינה בבית הזה תניע אותם באופן מיוחד לבקרנו. היום כולנו מבינים כבר כי הקמת בית ההבראה בסביבתנו היא מובנת וטבעית, ממש כגידול הבננות...".[147] שוב חוזר הרעיון, שבית ההבראה אמור לשרת את ההובלה הימית ובעבור זה הוא גורם רצוי. בית ההבראה רצוי גם כזרז לשיפור פני הקיבוץ ולפיתוח הנוי וחדר האוכל, נושא כאוב אצל חלק מהחברים.  יש כמובן גם חלומות על מגרש טניס שאפשר יהיה לראותו כתרומה תמימה לחיים הספורטיביים. גם בעיית כוח העבודה בבית ההארחה הופכת לבעיית מוטיבציה: "שאלת העובדים לענף זה איננה יכולה לעמוד כגורם מונע. הקמת בית ההבראה תיתכן רק באם יימצא בינינו קבוצת חברים שתראה בו את תפקידם העיקרי, ואין זה סוד כי קבוצה כזאת קיימת כבר כיום... בית הבראה בעין גב יחזק את עמדתנו בים הכינרת ויוכיח את יכולתנו 'בפיתוח הסביבה'".[148] רצוי היה  לשנות את יחסה השלילי של מזכירות הקיבוץ, הרואה בענף התיירות רק פגמים "כגון הפרעת חיי החברה ע"י בקורי מטיילים, קשיי סידור הקשר שמתעוררים לפעמים בגלל הטיולים...",[149] ובאותה דרך לשנות את יחסם של חברי הקיבוץ לעובדי התיירות כי "עובדי ענף התיירות זקוקים בקביעות לעידוד, עזרה ועצה. דרכי עבודתם הן חדשות ובלתי ידועות לא לנו בלבד, ואף אין ממי ללמוד בשטח זה. אנו תקווה שבשנה הבאה יחול שינוי לטובה גם בצדדים אלה".[150] 
זה היה הרקע החברתי כלכלי לתוכו אמור היה להיבנות בית ההארחה, כפי שניתן היה ללמוד מפרוטוקולים שהקיבוץ מחפש מימון לבנייתו של "בית מרגוע".[151] "בהשגת כספים נתגלו קשיים רציניים. הוכנסו שינויים בתוכנית הבנייה למען הוזלתה, עומדת מחדש שאלת הביצוע לאור ההצעה".[152] במקביל מתפרסמת בנובמבר 1946 ידיעה בעלון על חיפוש מימון לאכסניה,[153] ובאספת חברים בתחילת ינואר 1947 עולה גם רעיון  הקמת פנסיון.[154] החבר עזרא, שעומד בראש החברים הדוחפים להקמת בית הארחה, "מצביע על בית ההבראה של קב' אלומות. יש להם כל השנה ויכוח על קיום המפעל. היות וזה מכניס מקיימים אותו. בנוגע למקומנו, יש התעניינות במפעל זה במינימום של השקעות. אפשר להגיע לידי הכנסה מובטחת. אני מאמין שהשאלה הכספית לא יכולה להיות כ"כ קשה. כיום אני בדעה שזאת דרך בשבילנו, אין צורך לחכות".[155] גרישקה מציע לדון בשאלה במועצה: "העניין בשלמותו צריך לעלות 30,000 לא"י, אפילו חצי יקשה עלינו".[156]
ינואר 1947 מביא למפנה משמעותי בנושא בית ההארחה "השנה רוצים להתחיל באופן ניסיוני על ידי פינוי חדרים של חברים".[157] מעניין שפינוי חברים למטרת אירוח נדון ב"עין-גב" בשלבים מאוד מאוחרים, עד כי נדמה היה שהקיבוץ  ידלג על השלב "המסורתי" הזה. יורדים מתוכניות בנייה גדולות, ובצעדים הססניים מתחיל הרעיון לקרום עור וגידים: "מתברר שרווחים לא יהיו ב-4 חדרים. המינימום 8 חדרים, 2 חדרים לחדר אוכל, גם זה לא יכניס אלף לירות מול פברואר כ-400 לירות יכניס."[158] את הציוד ישיגו מבתי מרגוע קיציים שאינם משתמשים בו בעונת החורף, אך הבעיה העיקרית היא "נצטרך לדרוש מחברים שגרים לבד לוותר לתקופה של 3 חודשים, נפנה בית 11 ו-12. הכנסות יהיו 400 לירות וזה כדאי לנו לעשות"[159].
הדיון באספה נוגע במרבית הנושאים המוכרים מבתי המרגוע שנבנו על חוף הים התיכון. החשש מהכנסה דלה "איני יודע אם הקמת בית הבראה למשך 3 חודשים תכניס הכנסה"[160]; החשש שבית המרגוע לא יעמוד בדרישות "כי הקהל התרגל לצורה מיוחדת של בית הבראה. כאן תנאים מיוחדים של הבראה חורפית עם גשם במרכז המחנה. 8 מבריאים שהם לא חברי קיבוץ, שיצטרכו להסתדר ב-6 חדרים... זה לא ייתן לנו שם"; החשש ש"חברים שגרים ביחידות בחדר לא יסכימו בשום אופן לגור בשניים", וגם החשש לבעיית עובדים "בית ההבראה קשור עם עובדים בזמן החורף ובה בזמן שיש לנו מתיחות בעבודה...". על כל אלו נוסף חשש שנבע ממיקום האורחים במרכז הקיבוץ, אך יש מי שמרגיע: "יש כבר קיבוצים שבית ההארחה במרכז המחנה וזה לא הפריע. הניסיון מ"שפיים" מוכיח שזה אפשרי",[161] ואחרים נתפסים לדאגה מיותרת כי "ישנם סיכויים לא רעים להשיג מבריאים, באם זה יצליח השנה הרי יהיה לנו ניסיון להקים בית הבראה ממש. באם לא נעשה את זאת השנה, הסיכויים שלנו יאבדו, כי בינתיים גם טבריה מתפתחת וזה יוריד את הסיכויים שלנו".[162]
ינואר 1947: האספה החליטה ברוב קולות בעד הפעלת בית הבראה, ובכך ניתן האות לפתיחת חודש של מאבקים בעד ונגד בית הארחה. "כבר שנים רבות אנו חושבים ודנים על הקמת בית הבראה. עתה רוצים לעשות ניסיון, לא ברור באיזו מידה. המינימום הם 8 חדרים... מוני מטעם ועדת שיכון מסר כי מבחינת השיכון אפשרי הדבר והתוכנית היא לפנות את הבניינים 11-12 ולהטיל על אותם החברים הגרים עתה לבד להצטמצם למספר חודשים ולגור בשניים". בשיחה עמדו החברים בעיקר על ערך הניסיון לעתיד לאחר שהמחשבה על הקמת מפעל זה קיימת כבר שנים מספר. דיברו על קשיי ההגשמה מבחינת העבודה, אחדים התנגדו מסיבות חברתיות ומתוך ראיית התנאים שחושבים להקים בהם את בית ההבראה כפרימיטיביים מדי. האספה החליטה ברוב גדול בעד הקמת בית ההבראה.[163] לאחר ההחלטה התבשרו החברים בישיבת מועצה ש"ניר שיתופי" "מעמידים לרשותנו כ-650 לירות לכמה חודשים",[164] אך קיים קושי לגייס עובדים.
ושוב "בעניין בית המרגוע - המועצה קיבלה את דעת ועדת עבודה לא להקימו השנה בגלל אי האפשרות לפנות חברות לשם כך...",[165] וחשוב לקחת בחשבון "שאין הבדל בין אפשרויות הקיץ והחורף. לגבי עבודת החורף אין לחשוב על מפעל של חברות",[166] ואם לא ניתן לבנות על עבודת חברות, אזי יש "להוציא חברים מהמפעלים שמכניסים לא פחות... אין לדבר על הקמת הענף...".[167] אך יש גם דעות בעד: "יש הלך רוח של הקמת בית הבראה ואין להירתע. יש להביא חברה שכירה מתאימה מיישוב אחר... אם הציבור רוצה שילך על חשבונו. שיחליטו באסיפה".[168] הנושא שב להכרעת האספה ב-25.1, כי "באסיפה (הקודמת) הייתה הכרעה חיובית, אך היא לא נכנסה לאפשרויות הביצוע. ועדת העבודה והמועצה הגיעו תוך בירור מעמיק למסקנה הברורה שאי אפשר לבצע את הקמתו של בית ההבראה".[169] כשנדמה שכולם תמכו בדחיית הקמת בית ההארחה, קם עזרא, מבקש ומשיג פורום מצומצם ואוהד שיטפל שוב בעניין. העבודה השכירה מקבלת ב"עין גב" ממדים מינוריים ואין מייחסים ל"עבודה השכירה"[170] פגיעה בערכים כלשהם.
בפברואר 1947 אנו מופתעים לגלות ש"יש חברים אשר מסרבים לקבל את החלטת האספה לגור ביחד עם חברים נוספים - האספה חידשה את החלטתה הקודמת לחייב את החברים".[171] בלי לדעת משקלם היחסי של המסרבים, ניתן להניח שהפרת משמעת זו היא תוצר של אי נוחות בלתי נסבלת שנגרמה לחברים בעטיו של בית ההבראה.
בתום החודש הסוער אנו מתבשרים בעלון שהתפרסם ב-21.2.1947: " בית המרגוע נפתח!- בשעה טובה. לאחר לבטי ההחלטה בוצעו ההכנות בקצב מהיר ובמסירות רבה. חברים רבים באו בשבת לראות את הבתים 1-2 שעלו בדרגתם כביכול והפכו ל-"בית המרגוע", והרי הם ניצבים מלאי חשיבות, מסוידים ומצוחצחים לקראת האורחים... ציפו לאורח הראשון ואמנם הוא בא וההתחלה לה ציפו שנים רבות נעשתה. איני יודע אם אורחנו זה הראשון יודע את חשיבותו בין בדיעבד הוא עורר התעניינות יוצאת מגדר הרגיל ברחבי חברתנו... ביום הגיעו לא פסקו השאלות "האם הוא כבר בא" ולאחר הופיעו - הכול רצו לדעת אודותיו כהנה וכהנה. טוב שהוא בא ועתה נצפה לבאים אחריו. על כל פנים לחודשים הקרובים נתקבלו כבר הזמנות במידה ניכרת. ברכתנו לבית המרגוע על הנהלתו ועובדותיו. ברכתנו לאורחנו הראשון".[172] קשה שלא לחוש את השמחה וההתרגשות  שמלוות את האירוע, כמו שנקל לתאר את הסדר והניקיון המופתי שאפיינו את הבניינים שיועדו לאורחים. הניסיון החל, ומתפרסם דף "תכנית השעשועים לבית המרגוע". התוכנית כוללת:
"0300: חזרת הדייגים מעבודתם.                    0330: עגלון לילה מעביר כדי חלב.
 0345: עגלון לילה מעביר ארגזי בשר.             0430: הנעת המנועים בבית המוטורים.
 0500: נוסעי הקשר עוברים למזח, העמסת הסירה בעזרת קרונית.
 0515: הנעת הסירה.                                        0530: הנעת הטרקטורים.
–צלצול –                                                           0545: הטרקטורים עוברים.
 0600: עובדי המפעלים עוברים.                       0615: הנעת מכונות המפעל. (הכוונה במפעלים )"[173] 
מישהו ב"עין-גב" חשב שהתוכנית משעשעת, וייתכן שאכן כך היה. על אפשרויות בילוי נוספות ניתן ללמוד מדף פרסום נוסף המבטיח ש"מבריאים יוכלו ליהנות מטיולים בסביבה ההררית של עין גב במבצר עתיק הימים סוסיתא, מטיולים על פני הכינרת בסירותינו למקומות ההיסטוריים, כגון: טבריה, כפר נחום, לשפך הירדן (בטיחא) ולמקומות ההתיישבות הוותיקה והחדשה, כגון דגניה, כנרת, גינוסר וכו'".[174] בהמשך הדף מציעים לנופש - ספורט ימי ודיג, ספריה עשירה בשפות שונות, הצגות קולנוע, הרצאות ונשפים, וכמובן הקונצרטים המפורסמים של "עין גב". "כל החדרים בני 2 מיטות כל אחד, צוידו ורוהטו זה עתה מחדש. המחיר לאיש ביום הוא 1.600 לא"י כולל שש ארוחות, את כל השירותים הנ"ל, את הנסיעות לטבריה-עין גב וחוזר, ומקנה זכות השתתפות חופשית בכל טיולינו על פני הכינרת. עבור ילדים (החל מגיל שלוש) מחירים מוזלים[175]. רופא נמצא במקום, שירות טלפון, צלם ידוע, עיתונים, רדיו, פטפון ומשחקים שונים יעמדו לרשות קהל המבריאים".[176] העובדה שקיימת הצעת מחיר מוזלת לילדים אמורה ללמד על כך שהייתה בכוונת החברים להפוך את האירוח למשפחתי. בכך הופך בית ההארחה ב"עין-גב" לחלוץ הנופש המשפחתי בארץ, רעיון שלא הספיק להתממש, כי שנה אח"כ כבר החלה מלחמת העצמאות. יחד עם זאת, חשוב לציין שהייתה ב"עין גב" התחלה  של נופש בלתי ממוסד, בו האורח מגיע באופן חופשי ולא כפי שהיה נפוץ בשאר בתי ההארחה, שהמבריא נשלח בגפו להבראה על ידי מקום העבודה.
חברי "עין גב" תכננו להרחיב את האירוח מעונת החורף, שבה מגיעים מרבית הנופשים למרחצאות חמי טבריה, גם לעונת הקיץ החמה, שבה עיקר הבילוי הוא טבילה בכינרת. ההבדל בין עונת הקיץ לחורף בא לידי ביטוי גם במחירון החורף: "המחיר המלא לאיש ביום הוא 1.500 לא"י וזה כולל 6 ארוחות ואת הנסיעות טבריה עין גב וחזור ומקנה זכות השתתפות חופשית בכל טיולינו על פני ים הכינרת"[177]. ואילו בקיץ המחיר גבוה במקצת - 1.600 לא"י, ויש הנחה לילדים, הנמצאים בחופשה מבית הספר ומהווים פוטנציאל שיש לעודד[178].
הניסיון המוצלח מעודד את בניית בית המרגוע ובמרץ 1947 "חסרות 3000 לא"י אחרונות. מרכז קופות תגמולין – 2000, בזה מגיעים ל-9000. חסר 1000 לא"י לחתום על חוזה עם סולל בונה".[179]    באפריל קונים ספינה גדולה שמחייבת הגדלה משמעותית של פוטנציאל הנוסעים בה: "...מתברר שזה לא מספיק. מספר התיירים צריך לגדול יותר ויותר וזה מחייב אותנו לדברים רבים - להקים אכסניה של נוער... יש לקיים תיירות במשך כל השנה. השייט החופי בטבריה - לגמרי בידי הערבים. הצענו את הדבר למ.פ. טבריה, אם לא אנחנו נתחיל לא יעשו זאת אחרים זה המגמה לשנה הבאה".[180]
באספת חברים ביוני 1947 מדווח טדי קולק על הרעיון לבניית מלון שנקטע בעטייה של מלחמת העולם השניה. טדי מתכוון בדבריו למלון "ל-100 איש, רחוק מהמחנה. לא יתנהל ע"י המשק ולא יושקע כספו. חברה תשקיע עד 100 אלף לא"י. יתנהל על ידי מומחים מהחוץ. טובות למשק: עבודה לאנשים רבים (על יד המומחים), תשלום טוב (עבודה עונתית), תוצרת תימכר במקום, הגדלת התיירות, עזרה בהקמת קו חשמל, השתתפות בכביש וכו', אחוז מהרווח (1/3-1/4). נדמה שבביקור של 60% (הכוונה לתפוסה) יהיה רווח עד 15,000 לא"י... יש שאלה אם נרצה בקרבתנו צורת חיים זו. נשתתף בניסוח התקנות, אך זה יהיה עניין עסקים ולא נוכל להתערב בכל דבר קטן... יבוא בחשבון לעונת 1948...".[181] כל הרעיון מתפרסם באריכות ובפרוט רב בעלון  בשינוי קט: "כשכר חכירה עבור שטח המלון... נקבל חלק מהרווח, ההצעה היא 25%...".[182] הרעיון מרתיע את חברי הקיבוץ, והאספה מאשרת ביוני רק את בניית בית ההבראה "בשטח דרומית לחורשת האקליפטוסים...".[183] במזכירות דנים בקשר עם המוסדות,[184] אך שבוע לאחר מכן מדווחים ש"צריך לאשר את ההשקעה הכספית. המוסדות מוכנים לתת כסף לבית מרגוע, סופי זה צריך לעלות 15,000 L.P.. הבתים יעמדו דרומית לחורשה... נדרשים 4000 ימי עבודה".[185] נראה שהמוסדות מתייחסים בחיוב להקמת בית ההארחה מן ההיבט הכלכלי.[186]
גורמים לא מעטים מאמינים במוצר. אפילו טייבר, מנהל "החברה לפיתוח טבריה", מוכן לתת הלוואה, דבר הרומז לעניין שהיה ל"חברה לפיתוח טבריה" בהקמת בית ההארחה למרות אי ההסכמות בנושאים אחרים. חברים חששו עדיין מבעיית איוש התפקידים בבית ההארחה, ובעיקר  מההתחייבות הכספית שהמשק לקח על עצמו: "לשום מפעל אחר לא היינו הולכים בתנאים האלה שמציעים לנו. גם מבחינת עבודה יש כל כך הרבה קשיים, שקשה לתאר שבית המרגוע יהיה מוכן לעונה הבאה. הוא רק יסבך אותנו מבחינה כלכלית וגם מבחינה משקית. אסור לנו לעשות את הדבר הזה, מציע לדחות את ההקמה לשנה הבאה."[187] דחייה מחודשת לא התקבלה על דעתו של     עזרא והוא לא מוותר, ומסביר: "יתכן שבית המרגוע לא יהיה מוכן לגמרי. יצטרך להסתפק רק ב-2 בניינים. בכל אופן אי אפשר לוותר על עונה אחת אפילו בתנאים קשים שלנו... עלינו לבצע את הבניה הזאת"[188]. האספה מחליטה לדחות את אישור הבנייה עד לאחר הכנת תכנית עבודה.
באוגוסט 1947 דנה מזכירות המועצה בנושאי הכספים להקמת בית המרגוע,[189] ויעקב מוסר שהמקורות הכספיים לא השתנו.[190] הצורך לצמצם משאבים[191] העלה אפשרות לבניית צריפים, ובינתיים עונת החורף מתקרבת ויש למצוא מקום לשכן את האורחים עד גמר בניית הצריפים. כך מתחילה קדחת של ריצות אחר פתרונות שיכון לחברים: "3 פתרונות. א. אכסניה 16 מקומות. ב. העברת הילדים לחדרי הורים - לא בא בחשבון, אבל עם גמר הגן יתפנו 3 חדרים. ג. שיגורו בחדר אחד 2 אנשים (גם רווקים). באם נצליח לפני הגשם לגמור את הצריפים אפילו בצורה חלקית לא נצטרך לנגוע בפתרון שלישי אך כנראה לא נספיק...".[192] מחייבי רעיון המגורים באכסניה חושבים ש"צריכים לנצל אותה לתקופת החגים, והתיירות לא תסבול הרבה בזמן שאנו צריכים אותה לצרכי שיכון".[193] השוללים חושבים שהלחץ על החברים מוגזם "מתנגד לקחת האכסניה לשיכון... יש אולי גם מישהו שיציע את הלול וגם לזה הוא מגיע." החברה לוטה "מתנגדת מבחינה חברתית, האכסניה היא דומה לצריף-טלפון, ודווקא האנשים שגרו בקיץ בתנאים קשים צריכים לעבור לאכסניה".[194] צבי טוען ש"העולים יעדיפו לגור בתנאים קשים, אבל מתנגדים לגור בתור שלישי במשפחה."[195] גם השימוש בחדרי הילדים כפתרון זמני נתקל בהתנגדות משה רימון:[196] "מסביר את הנימוקים העקרוניים והמעשיים נגד פיזור ילדי ביה"ס. גם פיזור חלקי אינו אפשרי. מבחינה חינוכית זה יגרום נזק רב".[197] לשאלת "ציפוף החברים", ההצעה היא "לשכן 3 חברים בחדרי בנין ו-2 בחדרי צריף לפי תור ולפי מידת הצורך". מעניינת הדאגה של החברה לאה לעולים: "מציעה החלטה שעולים לא מסדרים כשלישי בחדר",[198] משמע: עולים לא יהיו "פרימוס". קשה להבין מדוע מנסים להגן דווקא על העולים מפני ה"פרימוס". ייתכן שאינם רצויים בחדרי הוותיקים, וייתכן שקיים חשש שה"פרימוס" יביא לעזיבות. ב"עין- גב" שלחו חלק מהחברים ללון באכסניה, והשאר הצטופפו בחדרים הקיימים, אך הייתה דאגה "לא להכניס את העולים כשלישיים נגד רצונם"[199]. אין ספק שתופעת ה"פרימוס" שנגרמה בעטיו של בית ההארחה לא הוסיפה לאהדת הענף בקרב החברים.
הקונצרטים היו מוקד משיכה, והבאים היו זקוקים לאכסניה כי הקונצרטים נמשכו ימים אחדים.    "מה שנעשה בעין גב בשטח התיירות וההארחה מוציא קיבוץ זה מכלל שאר הקיבוצים. הוא היה הקיבוץ הראשון... שמצא לנכון לקבוע אכסניא מיוחדת למטיילים, וכל אדם - בייחוד מכוון הדבר לקבוצות מטיילים - הנוטה לשם ללון אינו נופל לטורח על אנשי הקיבוץ... לפני חודשים מספר צעד הקיבוץ צעד נועז קדימה - פתח במקום כעין בית הבראה בזעיר אנפין (לפי שעה יש בו פחות מ-30 מיטות), הנותן לאורחים - מלבד שירותים המקובלים ובעין יפה - גם כמה שירותים מקוריים שאינם ניתנים במקומות אחרים, כגון השתתפות בציד עופות, דיג, שייט, מרחץ ימי וכולי...".[200]
הצלחת בית ההארחה בבתי החברים ב"שכונת אליעזר"[201] במשק בשתי העונות של שנת 1947 לא  זירזה את בניית בית ההארחה, ובתחילת אוקטובר 1947 עדיין חסרו 3000 לא"י להקמתו.[202]  בנוסף, "לשם פינוי השטח הדרוש לבית המרגוע יש לעקור חלקת בננות. הנזק נאמד ב-70 אלף לא"י בערך".[203]
סיכום ביניים קצר מלמד שנכון לאוקטובר 1947 בניית בית המרגוע טרם הסתיימה, והקשר עם "החברה לפיתוח טבריה" נותר ללא הכרעה מאז שנת 1944.[204] לשמחת הכול, זמן קצר לפני מלחמת העצמאות הסתיימה בניית בית המרגוע. אלא שמלחמת העצמאות קטעה את הפעילות "בית המרגוע היה בנוי משלושה בתים, ובכל בית 4 חדרים. המקום לא הספיק להיות מאויש והפך לבתי שיכון לוותיקים",[205] ולמעשה מעולם לא שימש תיירים. הקיבוץ הופגז, אך בית ההארחה היה בין הבתים הבודדים שנותרו שלמים ושוכנו בו חברים.
 
י.7.ה. המאדאפע
לא ניתן לסיים את פרק האירוח ב"עין- גב" מבלי לסקור פונקציה ייחודית נוספת למטרות אירוח שקמה שם בשל הקשרים המיוחדים שהיו לחברי הקיבוץ עם ערביי הסביבה וערביי הגולן: "חלק מאדמות עין גב עובד עיבוד בעל בידי אריסים ערביים ומשפחותיהם. הם התגוררו בכמה בתים וחושות מזרחה מהנקודה היום... החברים דאגו לקשרים עם ערביי הסביבה... חברי עין גב שגדלו בארץ - משה ונחוצקר ויוסקה רבר, ידעו ערבית וטיפחו איש בדרכו את היחסים. בן יוסף, טדי קולק ויוסי פוגל קיימו כמוכתרים קשרים אמיצים למרות שבאו מאירופה עם תרבות מערבית".[206] בית מיוחד הוקם לצורך אכסון אורחים ערבים - "מאדאפע".[207] העיבוד המשותף של האדמות והעובדה ש"עין-גב" הייתה בצומת שבו עברו הערבים בדרכם לטבריה, הביאו לכך שהיה נחוץ מבנה ה"מאדאפע" למנוחה ולמשא ומתן עסקי. שם גם חיכה הרופא של הקיבוץ, שקיבל את החולים הערביים שבאו לבקש בעצתו. שירות זה ניתן חינם אין כסף ואיננו כלול בענף ההארחה למרות שהיו בו כל משתני האירוח.
 
י.7.ו. סיכום 
בית ההארחה ב"עין-גב" נולד ונקבר ביום בו נסתיימה בנייתו, ויחד עמו תם פרק בית ההארחה בחיי הקיבוץ. זאת למרות שיש מי שחושב ש"הרעיון לא נקבר, אלא נרדם והדהד כל הזמן עד להקמת כפר הנופש הקיים. "מפלגת" התיירות יצאה מנוצחת ממלחמת העצמאות, אך לא הקרבות על התיירות".[208] מעשית גרמה לכך מלחמת העצמאות, אך המלחמה רק חתמה תקופה ארוכה של ויכוחים שמלמדים על פונקציה שאיננה עומדת בזכות עצמה, אלא מסייעת להובלה הימית. גם אלו "שתכננו כל הזמן ופינטזו על כך"[209] לא הצליחו לעורר אהדה מיוחדת לענף, כך שברגע שהשייט ירד מגדולתו והתחבורה היבשתית תפסה את מקומו, הושלך רעיון בית ההארחה ומבנהו הקיים לקרן זווית, ואיש לא חפץ לעסוק בו שוב.
התיירות ב"עין-גב" הייתה בנויה ממדרג של ענפי משנה. בראש הסולם  עמדה ההובלה בסירות. ככל שהספינות גדלו, גדל הצורך במספר רב יותר של נוסעים. במקום שני עמד הקיוסק, שנתן פתרון לאותם תיירים שהוסעו והמתינו בקיבוץ עד לשעת החזרה לטבריה. העמדת שולחן במזח ועליו פירות הקיבוץ, כריכים ושתייה, החליפה את "פלישת" האורחים לחדר האוכל, והיוותה גם הכנסה יפה למשק. האירוח עמד במקום שלישי רק משום שתחשיב שנעשה בקיבוץ הראה שהסעות תיירים המתארחים בקיבוץ שבוע מכניסות יותר, כי המתארחים משתמשים יותר בהסעות.
אחת הסיבות לכך שבית ההארחה עמד במקום שלישי נבעה גם מהעובדה שלא הייתה בעיה כלכלית קשה ב"עין גב", ובעיקר לא היה  מחסור במזומנים.[210] את המזומנים סיפקו הקיוסק והשייט, ולכן לא היה לבית ההארחה כל יתרון על ענפים אחרים. עובדה זו הדגישה את החסרונות הבאים, האופייניים לענף: א. העובדה שהוא נמצא בתוך "המחנה"  (כפי שהחברים מכנים את המשק), וזרים מסתובבים בו ומפריעים לחברים. ב. הבנייה יקרה, וגיוס הכסף למטרה זו בא על חשבון ענפים אחרים ומטרות אחרות. ג. יש צורך להוציא עובדים מענפים אחרים. ד. יש לעמוד ברמה גבוהה של ניקיון, סדר, נוי ושרות.
הטיעונים האלה מסבירים מדוע נדרשו 5 שנים לפחות כדי  לגבש את הרעיון עד לשלב הביצוע, וגם אז חולק הביצוע לשני שלבים: שלב הניסוי "במחנה" ושלב הבנייה הקבועה.
בית ההארחה ב"עין גב" לא היה היחיד שמלחמת העצמאות קטעה את הפעלתו. לאחריה, מנתוני השטח מתבקש היה לחזור ולהפעיל את בית ההארחה לאור התגברות זרם התיירים, שהגיעו כעת גם דרך היבשה. החוף שליד הקיבוץ הפך לחוף רחצה מבוקש והחברים עמדו חסרי אונים מול ההצפה של תיירים וטיילים שהפכו למטרד אמיתי. בכל זאת בית ההארחה לא נפתח מחדש, כי המלחמה סיפקה תירוץ טוב לסגור את הענף.
עיון בפרוטוקולים ובעלונים מלמד שבעיית סידור האורחים החריפה וחבר "מדגיש את הצד החברתי. אין חיים לחברים באם יבואו המונים...".[211] הדברים חוזרים ביולי 1957,[212] [213] [214]  עזרא מתריע  "זרם התיירים הגדול שהגיע לארץ מחייב גם את המשקים להביא חלק מהם לסדרים כדי להראות להם את ההווי שלנו...", [215] אך הדברים נופלים על אוזניים אטומות.[216]
נושא התיירים הצובאים על הקיבוץ מחמיר עד כדי כך שבמאי 1961 נערך דיון מקיף באספה על "הטרדות ע"י תיירות המונית".[217] התוצאה היא פרסום לכל מארגני הטיולים: "לרגל ריבוי המבקרים בעין גב, אנו נאלצים להגביל הכניסה למשק. על כל קבוצות מטיילים במכוניות המתכננות לבקר אצלנו לקבל אישור בכתב מהמזכירות המש.ק אין בתחום משקנו מקום לפיקניקים ואין ברשותנו מקום לינה למטיילים".[218] הפרסום אינו פותר את הבעיה וההטרדה נמשכת: "במשך כל הקיץ, כמעט בכל שבת, ממשיכים לבוא אנשים רבים מאוד במכוניות לחוף שלנו. מתיישבים ליד הבתים, מארגנים פיקניקים, מרעישים, משחקים קלפים, מבשלים, מלכלכים. 1. מה עשו מוסדות המשק על מנת לשנות מציאות עגומה זו? 2. מתי יהיה דיון באספה בעניין "תיירות" מסוג זה? את הדיון דורשים מזמן דיירי השכונה! גיטה דרורי ".[219]
לחץ תיירות הפנים והשינויים המדיניים באזור הביאו בסופו של דבר להקמת חניון נופש בשנת 1965 בשיתוף עם הקק"ל. חניון זה כלל כמה עשרות סוכות "בונגלוס", שנוהלו על ידי גרי גסול ז"ל ואשתו אסתר. ב"בונגלוס" היו שתי מיטות ומשטח להקמת אוהלים. השירותים שניתנו היו מים, מבנה של מקלחות ושירותים, קיוסק או מרכולית בהם נמכרה תוצרת הקיבוץ, וכן  שימורים ומוצרים בסיסיים אחרים. המתארחים ב"בונגלוס" קיבלו מצעים, לא כולל מגבות, ואם הגיעו עם ילדים, הוכנסה מיטה מתקפלת נוספת. אין שירות ניקיון ל"בונגלוס", אין הכנת אוכל והגשה, אין דאגה לתרבות או לבידור.
בעבור הזכות לישון ב"בונגלוס" שילמו הנופשים מחיר כפול מזה ששולם עבור הזכות לנטוע אוהל. החניון צנוע, אך יש בו אותו קסם שהפך אותו לאהוד על חברי הקיבוץ - אין צורך לשרת אנשים. הנופשים קיבלו אמצעי לינה, ובכך הסתיימה המחויבות של הקיבוץ. אין הסעדה, אין דאגה לבידור, אין ארגון טיולים וערבי שבת, ואין צורך לעשות שינויים בסידור העבודה כדי לקבל מבשלות או עובדים אחרים. הכול נוהל בהצלחה  על ידי שני חברי משק בלבד.  בדרך זו זכה הקיבוץ בהכנסה ולא סבל ממגרעות האירוח בתשלום.  
חניון "עין-גב" איננו בית הארחה, משום שאינו מעניק שירותי אירוח אלא משכיר אמצעי לינה בלבד. יחד עם זאת הקמתו לוותה באותם "ייסורים" מוכרים שקדמו לבניית בית ההארחה.
ניסיונות להבין את הסיבה לעובדה שלא היה לבית ההארחה המשך מובילים לתקופת ה"פילוג". ב-1954 עברו מספר חברים לקיבוץ "גינוסר". ביניהם היה משה רימון שהפך לאחד מעמודי התווך של בית ההארחה ב"גינוסר", ואני וליש-שי שהייתה פעילה סביב הנושא ב"עין גב". ייתכן שעזיבתם של חברים אלה החלישה את שני החברים הבולטים שנותרו ב"עין גב" ונאלצו להתמודד עם אדישות וגישה שלילית שלא יכלו לה. ייתכן גם ש"הפילוג גרם לכך לא משום שחלק מ"מפלגת התיירות" עזב, אלא בגלל שהקיבוץ שותק כיוזם. העייפות שלאחר המלחמה והרצון להגיע דחוף לרמת חיים אנושית יצרה מצב שבו סוכם כי יש לגשת לדירות משפחתיות כולל פיתוח שירותים צמודים, דבר שיצר "מהפכת שיכון" שבה הדירות של העוזבים ובית ההארחה נוצלו למימוש מהפכה זו".[220] 
שני החברים שנותרו במיעוט ב"עין גב" והמשיכו לחתור נגד הזרם במשך שנים, היו  עזרא קלופפר, שרעיונותיו בנושאי תיירות הקדימו במקרים לא מעטים את זמנם (כמו הרעיון לבקר ב"סוסיתא" על הגבול הסורי ברכבת אוויר,[221] רעיון שעלה בשנת 1966, שנה לפני מלחמת ששת הימים), ויעקב שטיינברג, שלזכותו ניהול משולב של ענפי התיירות, כאשר שיטת עבודתו הצעידה את התיירות קדימה במחיר התנגשות בדרך הקולקטיבית. "הבאת הקרוונים הייתה יוזמה אישית שלי שנתקלה בהתנגדות חריפה ביותר, בעיקר מאותם חברים שלא ראו בעין יפה את התפתחות התיירות במקום"[222]. היוזמה האישית של יעקב ששילבה את התיירות והמוסיקה הייתה מנוגדת לרוח הקולקטיב הקיבוצי, בו כל עשייה אמורה לקבל את אישור האספה. אישור האספה הינו הליך ממושך, וביזמות - הכול יודעים שזמן הוא אויבן של ההזדמנויות המיוחדות. מי שנוטל יוזמה ואינו מחכה לאישור הקבוצה, משלם על כך מחיר חברתי.

י.8. "גינוסר"
י.8.א. מבוא
קיבוץ "גינוסר" שוכן בצפון מערב הכינרת, על הכביש המוליך מטבריה לגליל העליון. הגרעין הראשון נוצר משני מחזורים של בוגרי בית חינוך[223] לילדי עובדים בתל אביב, משנת  1930-1931, שהשתייכו גם  ל"נוער העובד". בוגרי בית חינוך היו קשורים קשר רעיוני הדוק עם התנועה, דרכה החינוכית וצווי הגשמתה. הקשר החזק נוצר הודות לשכנות של "בית חינוך" וסניף "הנוער העובד" זה לצד זה תחת קורת גג אחת. שכנות זו יצרה מצב שכל תלמיד "בית חינוך" היה מצטרף בגיל מסוים ל"גדוד הצופים העובדים", אשר הפך מאוחר יותר לשכבה הצעירה של "הנוער העובד". זיקתם של החברים לתנועתה מקורה בהווי ובזיכרונות משותפים של החניכים בנוסף למורשת החינוכית. יחד עם זאת, המסגרת הארגונית של הקבוצה לא הייתה קשורה במישרין עם זו של התנועה, וההליכה להכשרה והיציאה למפעל ההתיישבות העצמי לא התפתחו כצעד מכוון על ידי התנועה או בכוח מרותה על קבוצות ההכשרה.[224]
הקבוצה הגיעה לעבודה במושבה "מגדל" כקבוצה עצמאית, ומהר מאוד הכירה בכך שעליה לכפוף עצמה למרות התנועה על מנת לצמוח במספר החברים, דבר שהיה הכרח על מנת לקיים מפעל קיבוצי ראוי. בשלב ראשון הצטרפו לקבוצה התל אביבית עולים מחברת נוער מגרמניה שסיימו שתי שנות הכשרה ב"תל יוסף". ההמשך היה תלוי בהגדרת הקבוצה לאחד הזרמים הקיבוציים. הדוגמה מסביב הייתה של "קבוצה קטנה", אך האידיאולוגיה שעליה התחנכו ב"נוער העובד" הייתה של "קיבוץ גדול". דרך זו איימה על הרס האינטימיות ששררה בין החברים, אך ברור היה לחברים שיש להישען על גוף גדול וחזק כמו ה"קיבוץ המאוחד" על מנת להמשיך בצמיחה. ההתלבטות גרמה לחברים לדחות את ההכרעה בשנתיים  עד ינואר 1941, שבו הצטרפה הקבוצה ל"קיבוץ המאוחד".
ב-1937, לאחר הכשרה בבית הספר החקלאי בן שמן, בדגניה א' ובכינרת, ולאחר ארבע שנים של עבודה ומגורים כפלוגת עבודה במושבה "מגדל", עלו 30 ראשוני החברים להתיישבות במסגרת "חומה ומגדל". האדמה שעליה הקימו את יישובם הייתה אדמת פיק"א, מה שהביא למסכת בעיות של משאים ומתנים ממושכים עד שהגיעו למנוחה ולנחלה.
 
י.8. ב. שנות הארבעים
בית ההארחה ב"גינוסר" נבנה ב-1963 כאחד משלושת בתי ההארחה שחתמו את הקמתם של בתי הארחה שקדמו להם. המחשבה להקים בית הארחה החלה כבר ב-1944 במסגרת דיון על הקמת  מפעל תעשייתי בקיבוץ. ההצעות היו להקים מפעל זיפזיף, מספנה, טחנה, בית מאפה ובית הבראה: "הון השקעה גדול אך גם מספר ימי עבודה שהוא יספק אינו קטן כלל... תנאי להקמת מפעל זה הוא חבר עובדים מסור...".[225] הקמת בית הבראה הייתה נושא מדובר באזור בעקבות מעורבותה של "החברה לפיתוח הכינרת", שהעלתה את החשש שתישמט ההגמוניה בכינרת מידיהם של שני הקיבוצים "עין-גב" ו"גינוסר". כדי למנוע זאת הוצע על ידי המוסדות לשלבם כחלק מ"החברה לפיתוח הכינרת",[226] פיתוח שהיה בעיקרו תיירותי.
חשיבותו של אזור הכינרת לנוצרים ולחובבי הטבע הפכה את המקום לעמוס בתיירים וגרמה לחברי "גינוסר" לפנות ב-1947 אל "הוועד הפועל של ההסתדרות" בבקשה להקים אכסניה למטיילים, כי "המציאות המתמדת של מטיילים במספר גדול במשק צעיר וקטן כשלנו, מהווה גורם מכביד ומקשה עד מאוד מבחינה כלכלית והן מבחינת הנוחיות לחברי המקום ולמטיילים כאחת...".[227] מציאות זו לא דחפה להקמת בית הארחה, אבל הייתה חשיבה על "האפשרות לנצל את תוצרת המשק שלנו לכלכלת באי האכסניה...",[228] ואכן ביוני 1947 הוקמה אכסניה שעזרה לארגן את  הבאים למקום ולהגבילם.[229] הביקוש לאכסניה הגיע מהעיר[230] ומהקיבוצים האחרים.[231] בניגוד למקובל, "ההכנסות בעד דמי הלינה תהיינה לזכותכם ואילו התשלומים בעד דמי החבר יש להעביר למשרדנו..."[232] - סידור מיוחד זה  הפך את האכסניה לענף זעיר בקיבוץ.
 
י.8.ג. שנות השישים
עד 1960 לא הייתה שום כוונה לשנות את המצב הקיים, אך בתחילת 1960 החלו דיונים קדחתניים  שהסתכמו בשמונה אספות כלליות שדנו בנושא שוב ושוב. בתחילת מרץ 1960 נעשה צעד ראשון, והחל משא ומתן על שכירת מבנים ושטחים ב"כרי דשא" לשם הקמת מפעל תיירות.[233] יומיים לאחר מכן הובא הנושא לדיון באספה כללית. דעת הרוב הייתה בעד בדיקה רצינית של נושא התיירות. חלק מהחברים ביקשו "יש לחתור שהמפעל הזה יהיה גדול ורציני",[234] וחלק טען "יש לפתח את הענפים הקיימים בהם יש עוד מספיק לייעל ולשפר, מתנגד להקמת מפעל תיירותי".[235] היה גם מי שציין: "עקרונית הדבר הזה קוסם, זה שלב נוסף לכיבוש הים והקרקע".[236] ביוני 1960 הוגשה הצעה לחכור את "כרי דשא" ממשרד החקלאות. החברים הביעו חשש שלא יהיה כוח אדם שיטפל בנושא, והיו מי שחשבו שיש ללכת לנושא עם מינימום השקעות "ולראות את הדבר כשנת ניסיון".[237] היה מי שחשב שיש לעשות "ניסיון בכיוון האירוח, אך דווקא על השטח שלנו. כדאי להתחיל לאט ולבנות אצלנו".[238] האספה החליטה לגשת לביצוע המפעל במרץ 1961, ואלברט פז נבחר לטפל  בנושא.[239] משרד החקלאות מסר לקיבוץ שני מבנים למשך שנת ניסיון. במקביל נערך דיון על אפשרות להקמת מפעל תיירות על שפת הים (דרומית מואדי רובדייה), בשותפות עם הקרקע של אואורבך (בעל הקרקע מעבר לוואדי).[240] אפשרות שנייה הייתה להקצות פינה "במחנה" בקרבת המזח בתוך המבנים הקיימים, ולהעביר את החברים דיירי הבתים הללו,[241] למקום אחר. העלות להקמת המפעל הגיעה ל- 500 אלף לירות, והיה מי שחשב שיש "ללכת בדרכים יותר צנועות במשך מספר שנים...".[242] למרות שבית ההארחה יועד לאירוח תיירים, מה שלא היה מקובל עדיין בשאר בתי ההארחה הקיימים, המתנגדים חשבו שיש לבנות "בתי הבראה לציבור העובדים בארץ ולא לתיירים. צריך לברר איך החברים רואים את הדבר הזה של הכנסת תיירים למשק, צריך לעשות מפעל תיירות שישרת את התיירות העובדת... שיהיה על בסיס עממי וגם יהיה רווחי...".[243] המחייבים ציינו ש"המקום הזה מיועד לתיירות וחוף רחצה עם צביון משקי קיבוצי, זה מה שנדרש ומבוקש. משרד התיירות לוחץ עלינו היות ותיירות גדולה מסקנדינביה דרשו למצוא מקומות ב-12 ל"י...".[244] יחד עם זאת, "אין המדובר בתיירות של מותרות, אלא על תיירות בינונית."[245] אחרי חצי שנה של דיונים, עדיין לא הייתה החלטה לאיזה כיוון יש להוביל את מפעל התיירות, ויש כאלה שביקשו ללכת בצעדים צנועים "להביא מתרחצים ולתת להם שירותים...".[246] יש מי שציפה שהאספה תחליט אם הולכים על תיירות, ואם כן, איזו תיירות: עממית או עשירה? ואם הולכים לשותפות עם גוף כלשהו.[247] חברים שהיו מעוניינים במפעל לחצו לקבלת החלטה חד משמעית בין "מפעל מצומצם למפעל מקיף".[248]  האספה הסתיימה בלא החלטה. באוגוסט 1963 התברר שלמרות ההיסוס "...חלה התקדמות עם חברת התיירות הממשלתית, וישנה תקווה שבקרוב נוכל לגשת לראשית בניה. ניקוי החורשה מתקדם במהירות."[249] באוקטובר העלו להצבעה באספה הכללית את הבחירה בין מפעל תיירותי מקיף "בית מלון חוף, מזנון, וכו'"[250] לבין מפעל מצומצם "התוכנית היא להקים בית הארחה אשר יכיל 40 חדר, (80) מיטות עם חדרי אוכל (עם בר וכו'). נוסף לזה לקשור את בית ההארחה עם חוף רחצה...".[251] הדיון הסתיים בהחלטה בעד הקמת המפעל הרחב.
באוקטובר 1961 עדיין לא נסגר הסכם השותפות עם אואורבך.[252] החתימה התעכבה עד יולי 1964 (חמישה חודשים לאחר שבית ההארחה נבנה ונפתח לשרות הציבור), ויצאה לפועל בתיווכו של הרצפלד. ההסכם בין אואורבך ובין "גינוסר" היה "לניצול החוף ע"י רחצה וסירות תנועה. כמו"כ הקמת מבנה צנוע הקשור בהבטחת משקאות ודברי מאכל קלים...".[253] באפריל 1962 חתמו על  הסכם שותפות עם חברת ההשקעות של "הקיבוץ המאוחד",[254] לאחר שבינואר כבר קיבלו מהחברה הממשלתית לתיירות[255] הלוואה על סך  200,000 ל"י, שהם מחצית הסכום שנדרש לבנייה. [256]
הבנייה החלה, והחברים התכנסו לבחור שם למקום. בסופו של הדיון הוחלט על "גני-שר", למרות התנגדותו המנומקת של אחד החברים: "מלון גני-שר ע"י קיבוץ לא צריך לתת שם שכאילו שהדבר מיועד לשרים או לאצילים. המפעל נועד לשוות לו צביון עממי. איך תטפל דעת הקהל בשם כזה? תוכן שנותן צביון של אריסטוקרטיה,...".[257] ברוב של 22 נגד 15 החליטה האספה בעד השם. בסופו של דבר הוחלף השם ל"גינוסר", בשל הרמז שהיה בו ליגאל אלון - חבר הקיבוץ שהיה שר בממשלה.
באוגוסט 1963 הגיעה הבנייה לשלבי סיום, והיו כוונות לפתוח את הבית בין ראש השנה לסוכות, דבר שלא הסתייע.[258] אך על הרוח הטובה שנשבה בקרב חברי הקיבוץ ניתן ללמוד מתיאור השינוי שעבר החוף עם בניית בית ההארחה: "אורחים, תיירים, אנשים מאושרים שעול פרנסה אינו רובץ עליהם או שהם פורקים אותו מעליהם לזמן מה, מטיילים להם בגבולנו, ומודיעים לנו 'יש לכם נוף משגע'. ואנו אנשים מפוכחים ויודעים מ'נוף אי אפשר לחיות'. אולי עלינו לפעמים לשפשף מעט את עינינו, לפקוח אותן היטב היטב ולהתבונן... מי ניסה פעם לעבור לאורך שפת הכינרת מדרום לצפון בכל גבולות גינוסר? במקרה אני יצאתי עם בוקר סתיו רענן אל אותו רם תפארת המתנוסס לו בפינה הדרומית - בית ההארחה שלנו המתחרה בקומותיו בבית התרבות. יש שם חורשה שעוד קדמה קצת לבית ההארחה. אותה חורשה - מי ראה אותה לפני שנה? הקנה הדוקרני בלע אותה כולה... וכיום - דרך נאה מובילה מהמדרכה לתוך החורשה...".[259] היחס החיובי איננו מקרי, למרות שהיו גם מתנגדים עיקשים שראו באירוח את ביטול "המצוות" הציוניות של עבודת האדמה. קושי זה בלט כבר כאשר אשתו של נשיא המדינה זלמן שז"ר נשמעה אומרת שהיא חשה מבוכה על כך שבאה לטקס הנחת אבן הפינה לבית הארחה בקיבוץ "כי קיבוץ זה לא הארחה, זה לחרוש ולזרוע".[260]
בית ההארחה הוקם ב-1964, ובלט בקשר הטוב בין החברים לבית ההארחה. קשר חיובי זה נבע מהעובדה שנחסכה מהחברים אי הנוחות שבפינוי חדרים. גם העובדה שבית ההארחה יועד מראש לתיירים הפכה את המקום למסקרן עבור החברים בנוסף לתרומה למדינה, כלכלית והסברתית. לכן מצאנו טיפול מעודן יותר בבעיית קניות החברים במזנון "...הוחלט באספה זו בקשר לבית ההארחה שאין רשאים ללכת לקנות במזנון של בית ההארחה עד שיהיה הסדר מסוים".[261]
העובדה שבית ההארחה נפתח בערב חגיגי לכל חברי הקיבוץ הפכה את ביתה הארחה לחלק מהקיבוץ ולא למקום שניתן להביט בו מנגד ואליו לא לבוא. תיאור פתיחת בית ההארחה ב-21.2.64 מלמד על ההבדל בין גינוסר לבין מה שראינו בבתי ההארחה האחרים: "אילו מישהו מאתנו היה אומר לפני 10 שנים למשל שחברי המשק כולם יהיו מסובים יחד במלון מפואר ממש ליד המשק ליד שולחנות ערוכים ומקושטים בטוב טעם, וייהנו מארוחת ערב הראויה לשמה, היינו ודאי מבטלים אותו במחי יד ואומרים "הנה סתם בעל חלומות...". אך חלום זה הפך למציאות, ומה נעים ונחמד היה לשבת בבית הארחה הבנוי לתפארת, כשכולנו שרויים בו במצב רוח חגיגי. אכן רעיון מוצלח היה זה לתת לחברים הרגשה כזאת לפתיחת בית ההארחה, ונכון ביטא זאת אלברט באומרו שבטוח הוא שלא רק הוא כי אם כל החברים ודאי נרגשים ברגע חגיגי זה. הכוסות נמזגו ביין אדום או לבן וכולם שתו "לחיים" לחיי החלום שהפך למציאות, וכמה נעים היה לחזות בפני המגישים והמגישות מחברי המשק, חברי האולפן ואחרים משולהבים בשחוק של אדיבות ורצון נסוך על פניהם מוכנים להגיש כל טוב... וכל אחד חשב ודאי לעצמו בלבו 'הלוואי והיינו זוכים לארוחה כזאת ולשירות כזה בחדר האוכל שלנו 365 ימים בשנה'... נשאר לנו רק לאחל לעצמנו שימי המעשה הבאים ב'נוף גנוסר' לא יביישו את תחילתם ושניבנה ממנו".[262]
האווירה הטובה באה לידי ביטוי גם בעובדה שלא הייתה בעיה להשיג עובדים לבית ההארחה למרות תוספת עובדים שכירים, אך "אין חברים שלא רוצים (לעבוד בבית ההארחה), אלא הקושי איך למצוא את התחליף...".[263] "עבודה שכירה" לא הוגדרה כבעיה אידיאולוגית, למרות שהחברים קיימו דיון שלם על חיסול "העבודה השכירה": "אנחנו נדרשים לחסל את העבודה השכירה בחקלאות ולא בשירותים. לגבי מורות, על המשקים להכשיר חברים להוראה על מנת להחליף את ההוראה השכירה...",[264] לכן בית ההארחה איננו שם נרדף ל"עבודה שכירה" במובן השלילי של המילה.
על כל הטוב שלמדנו מעיבה פרשה שבעטיה עזב את הקיבוץ חיים קרוסקל, שהיה אחד מעמודי התווך של הקיבוץ. הדבר החל בבעיות אישיות בין אלברט פז שהקים וניהל את בית ההארחה, לבין חיים קרוסקל, בהנהלת החשבונות של בית ההארחה.  בסוף 1963 מודאג חיים מהתנהלות הדברים בבית ההארחה: "חיים גם קובל על אי כניסה מלאה של נחום, ועל חוסר שיתוף מספיק מצד אלברט בבירור וכוון העניינים הפיננסיים של המפעל".[265] ההוצאה הכספית העצומה שהקיבוץ התחייב אליה בבניית בית ההארחה הכניסה את חיים למתח. לדידו, חברי הקיבוץ לא היו מיומנים לבקר סכומים והחלטות בסדר גודל זה, ולכן אין הם מקבלים וגם אינם דורשים פרוט מדויק של ההתחייבויות, שחיים רואה בהן חוב אישי של כל חבר. " עבודתו בנוף גנוסר הביאה אותו למשבר כי חשב שאנשים מנהלים את הדבר ללא מספיק ידע - חשב שההשקעה צריכה למפרע להבטיח ידע ובמהירות יעילות - הוא לא קיבל את דרך הניהול, ודרש אדם מייעץ מבחוץ אשר יכניס את הדבר למסלולו. בדרך בה ניהול של הקיבוץ הוא ניבא הפסדים...".[266] ההשקעה של 1.600,000 לירות הייתה סכום מפחיד, שאלברט פז ראה בה רק את הסיכוי: "אני נאבקתי שחיים ייכנס לעבודה, שייקח חלק בהנהלה, התנגדתי לכניסת מנהל מבחוץ מבחינה חברתית. יש כישלונות בבתי מלון פרטיים, אין יועצים למפעל קיבוצי, הקיבוץ מעצמו ימצא את הייעוץ, צריך פה אורך רוח, ובכוחות משותפים נתגבר על הקשיים. נשב ע"י שולחן עגול ונדבר, אולם לא אסכים בשום פנים ואופן שמי שהוא עוזב בגללי...".[267]
חיים קרוסקל, שהיה איש החשבונות, ראה בהשקעה רק את הסיכון. סיפור המאבק בין חברי הקיבוץ הביא לעזיבתו של חיים קרוסקל, שכבר חווה עזיבה אחת "בפילוג" כשבא מ"עין גב", והדבר הביא להתאבדותו ב-1967.[268] סיפור המאבק בין שני החברים שכל אחד ייצג פן אחר של הקמת בית ההארחה, משקף את גודל האחריות שנדרשו החברים לקבל בשנות השישים על מנת להקים בית הארחה. עול זה היה שונה מאוד מהקלות היחסית שבה נבנו בתי הבראה לפני קום המדינה, כשהבנייה נעשתה בכספי מוסדות או קופ"ח, והדרישה הייתה למקום צנוע שבהקמתו היו מעט מאוד סיכונים.
בית ההארחה ב"גינוסר" היה ענף כלכלי ששם לעצמו למטרה לארח תיירים, בסייג אחד: שלא יתארחו בו תיירים מגרמניה.  החלטה זו כיבדה את רצונם של חברים רבים שעלו מגרמניה ולא יכלו לחיות עם האפשרות שיתנו שירות לתיירים גרמניים, על כל המשתמע מכך.[269]
 
י.9 כפר רופין
י.9.א. מבוא
קבוצת כפר רופין שוכנת במזרחו של עמק בית שאן ליד גדות הירדן. הקיבוץ משתייך ל"איחוד הקבוצות והקיבוצים". בסוף 1933 ובראשית 1934 התלכד בחדרה הגרעין הראשון, שנקרא "קבוצת הגרמנים", ומאוחר יותר הוא הסב את שמו ל"מסד". חבריה של קבוצה זו עלו לארץ במסגרת תנועת "החלוץ", בחלקם מ"גורדוניה" שבאוסטריה. חברים יחידים מהקבוצה קיבלו הכשרה בקבוצות השרון ובדגניה א', ובנובמבר 1938 עלו להתיישבות במסגרת "חומה ומגדל". כעבור כמה שנים הצטרפה קבוצת "בנתיב" לקבוצה המייסדת, ולאחר מלחמת העולם השנייה הצטרפו קבוצות קטנות מהונגריה ומצ'כיה וגרעין נוער ישראלי.
 
י.9.ב. שנות הארבעים
בית ההארחה ב"כפר רופין" היה בלתי ידוע עד שלבים מאד מאוחרים של המחקר. במכתב שנשלח ב-1997 לכל ארכיונאי הקיבוצים בזרם ה"איחוד" ו"המאוחד", הם התבקשו לסייע במידע על אפשרות שהיו דיונים או מחשבות על הקמת בית הארחה בקיבוצם. התשובה שהתקבלה מ"כפר רופין" הייתה "...בכפר רופין עד כמה שיכולתי לברר לא עלתה הצעה להקים בית הארחה, אלא בבדיחה, כמו 'נקים כאן בית הארחה ויבואו תיירים ואנחנו ננוח בכרמל', וזה בעיקר בגלל מזג האוויר ש"נתברכנו" בו...".[270] התשובה הייתה משכנעת, כי מי שמכיר את אקלימו של "כפר רופין" לא יניח שעלה על דעתו של מישהו בעידן טרום המזגן להקים בעמק בית שאן בית הארחה. אלא שהמציאות הייתה שונה, וכך, תוך כדי עבודה על מסמכי קיבוץ "דורות", נתקלתי במכתב שנשלח ב- 1948 ל"ועד הפועל של ההסתדרות" על ידי קבוצת "דורות", בו צוין שבית ההארחה בקיבוצם טרם הושלם ו"הדבר הזה נוגע לנו כמו לכפר רופין, ששם בונים את אותו הבית...". אכן המציאות עלתה על כל דמיון. בחיפוש מדוקדק נמצא בית האורחים ב"כפר רופין" שנבנה על אף האקלים החם ואולי דווקא בגללו. עדויות כתובות על הסיבה לבנייה וחוזה בנייה כפי שנמצא ב"דורות" לא נמצאו, אך יש להניח שגם שם נבנה הבניין בכספי קרן היסוד, עבור תיירים שיישלחו ע"י הפדרציה הציונית בדרום אפריקה. או כפי שמספרים בקיבוץ: המבנה הוקם "לאירוח של משפחת רופין שהיו מוזמנים מדי שנה ב-.1.3, יום הולדתו של ד"ר רופין".[271] רופין לא זכה להתארח בבית, וזה אמור היה לשמש לאירוח של הורי חברים. הבית נבנה במעלה הגבעה לבית רופין והיו בו שירותים צמודים, דבר שלא היה אז באף מבנה מגורים אחר. ביוני 1949 "הנחנו צינורות ביוב בבית האורחים (בשביל התינוקות שעברו לשם)".[272]  ואכן, התינוקות נכנסו לגור בו כדי להגן עליהם מיתושי הקדחת.
 
י.9.ג. שנות החמישים
נושא הקמת בית הבראה לא ירד מהפרק, למרות שבית האורחים לא מילא את ייעודו, וביולי 1952 הובאה בפני המזכירות הצעה לחשוב מחדש על הפעלת בית הבראה בסדר גודל של 80-100 מיטות. מקורות המימון שהוצעו לקיבוץ היו: "א. תקציב פיתוח בהמלצת הרצפלד. ב. קופות תגמולים של מפעלים-קואופרטיבים נתנו 1000 ל"י ע"ח למיטה שתעלה לפחות 2000 ל"י... זה הלוואה ניתנת ל-5-6 שנים, מתחילים ב-80-100 מיטות. ג. נוסף לזה דרוש עוד מקור כספי מהחוץ (כגון ליגום)... הרנטביליות כנראה מבוטאת בעיקר ע"י מכירת תוצרת. צריך 3 צעדים מוחשיים ולשימם במעלה יותר ברורה: א. לקשור את הרצפלד וספיר. ב. לדבר עם ליגום. ג. ארגון בתי הארחה ומרכז השקעות".[273] הניסיון לפתח היה כמובן דרך לסייע לקיבוץ מבחינה כלכלית, מתוך ידיעה שבית הבראה מהווה צרכן רציני ביותר לתוצרת חקלאית, ושהחיסכון בהובלה, באריזה ובדמי תיווך לתנובה הפך את בית ההארחה לכלכלי. באוקטובר 1952 קבעה ישיבת המזכירות שיש להמשיך לטפל בנושא, אך המצב הביטחוני והתנגדות חברים[274] גרמו לנושא לרדת מסדר היום. בנוסף, העובדה שההבראה הממסדית הפכה להיות הבראה פרטית, הביאה לכך שהסיכוי שיגיעו ל"כפר רופין" לא היה ממשי.

 

י.10. עין-גדי

י.10.א. מבוא

עין גדי הינו קיבוץ ששוכן בצדו המערבי של ים המלח סמוך לנווה המדבר שנוצר ע"י נחל דוד ונחל ערוגות. עין גדי שייך ל"איחוד הקבוצות והקיבוצים" והינו הדרומי מבין הקיבוצים שהקימו בית הארחה באזור הבקע עד 1967.
"עין גדי" הוא הקיבוץ היחיד שהוקם שמונה שנים לאחר קום המדינה והיה היאחזות נח"ל שהתאזרחה ויושבה על ידי גרעינים של צברים שהתחנכו בארץ ללא תוספת גרעיני עולים.
הגרעין הראשון שהגיע ל"עין-גדי" התגבש בקיבוץ "מעגן" ב-,1954 וכונה גרעין "שדמות". חבריו, יוצאי "הנוער העובד והלומד" מקריית חיים, פתח תקווה, כפר סבא ונשר, שאת הכשרתם קיבלו ב"מצובה" וב"קריית ענבים". באוקטובר 1956 עלו 80 חברים להתיישבות במחנה ההיאחזות שב"עין גדי". המניעים להתיישבות היו בעיקר ביטחוניים ופוליטיים. אל הגרעין המייסד נוספו עם השנים גרעינים נוספים של צברים שכל אחד הביא עמו את הייחודיות האופיינית לו - גרעין "רעות" שכונה "גרעין הקיוסקים" כי היה חסר אוריינטציה לעבודת האדמה, או גרעין "צורים" שהיה גרעין של תל אביבים עם אוריינטציה לתרבות, אומנות וחינוך.
ההתיישבות בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים הייתה תוצר של העובדות שנתהוו לאחר  מלחמת העצמאות, שניתקה את אזור ים המלח מכל הקשרים שהיו לאזור עם ירושלים ועבר הירדן. ים המלח הפך לאזור פריפריאלי מרוחק מקצב החיים שהתנהל בלב הארץ. הקמת המדינה הפיחה רוח חדשה ישנה במושג "חלוציות" ובשם אידיאל זה נשלח הנוער לכבוש חבלי הארץ אלה. "נוער הזהב רד לנגב"[275] - זו הייתה רק אחת הסיסמאות שכוונה אל אותן שכבות מבוססות שעם הקמת המדינה ביקשו להתחבר אל תרבות הנוער בעולם המערבי. הדרך היעילה ביותר להשיג את יישוב הארץ בקצב הרצוי הייתה לעורר את הנוער, שחיפש דרך להפגין עצמאות ולהעניק לו את הזכות להקים  יישוב קיבוצי. הצברים של "עין גדי" הגיעו לתנועת הנוער משכונות פועליות סוציאליסטיות בערים ובמושבות: תל אביב, חיפה, פתח-תקווה וכפר סבא. היה זה נוער שגדל בבתים "בורגנים" וקיבל חינוך סוציאליסטי בתנועת הנוער, כאשר הסוציאליזם שאפיין אותם היה עירוב של קומונה סוציאליסטית וקומונות "ילדי הפרחים" ששטפו את המערב. את עיקר ההשפעה קיבלו מתנועות המחאה האירופאיות, כמו מרד הסטודנטים של "דני האדום" בצרפת. בשעה שנוער בעולם נסע להודו, הלכו הצברים של תל אביב לקיבוץ, ובניגוד לתופעות מרד אחרות זכו לברכת הדרך של הממסד וההורים, שחלקם ראו בילדיהם מגשימי חלומם ואחרים ראו בקיבוץ את הרע במיעוטו. התוצאה הייתה שהמעורבות של ההורים בעשייה הקיבוצית הייתה גדולה[276] ורצויה, והצעירים שזכו  ליישב את "עין גדי" או "יוטבתה" הרגישו בני מזל.
 
י.10.ב. שנות החמישים
נושא האירוח הועלה כאופציה כבר במסגרת ההכנות להתיישבות ב"עין גדי". כבר במרץ 1953  כתב יהודה אלמוג למזכירות איחוד הקבוצות והקיבוצים שהכביש החדש לסדום והיאחזות הנח"ל ב"עין-גדי" מחייבים הקמת גרעין התיישבותי שייקח חלק במפעלי ים המלח, "ולהקים יישוב חקלאי שיכלול בתכניתו ענפי מלאכה, מפעלי הבראה ומרגוע... מפעלי תיירות ותחבורה...".[277]  חודשיים אח"כ שלח יהודה אלמוג מכתב נוסף לפנחס ספיר ובו בקשה להקים ועדה לפיתוח "עין גדי", מאחר ש"אין להתעלם מן ההכרה כי עתידה של עין גדי תלוי בשטחים נוספים מחוץ לחקלאות: מפעלי נופש, הבראה ומרפא; פעולה נרחבת של ייעור... תיור ושיט בים המלח... ניצול מעיינות הגופרית...".[278] ב-1955, כהכנה לאזרח את המקום, נבנתה תכנית שכללה בנוסף לענפי החקלאות גם את אפשרויות המרפא בים המלח לתיירים ולישראלים שהרבו לטייל במדבר יהודה. הרעיון גרם לוויכוחים סוערים בין אלו שהתנגדו לעצם הרעיון של בית הארחה[279] ובין אלו שראו באירוח אופציה כלכלית ככל האחרות. חוסר האהדה לענף האירוח עוצב כבר על ידי גרעין "שדמות" שסירב לעבוד בבית ההארחה ב"קריית ענבים", שם עבר את הכשרתו, וגם גרעין "רעות" שעבר הכשרה  ב"מעלה החמישה" לא מצא לנכון לכלול את בית ההארחה כחלק מהכשרתו.
ביולי 1956 היה פיתוח התיירות והמרגוע נושא השיחה בקבוצה. הדילמה הייתה "האם על המשק לפתח או לתת יד להקמת בית הבראה או בית אירוח לתיירים או לא".[280] השוללים דאגו לשלמות החברתית של הקבוצה "האם מותר לנו בתור קבוצה להקים בית בו יתארחו הרבה אנשים אשר ברוחם ובתרבותם שונים מאתנו, ואז יש סכנה של השפעה שלילית על המשק".[281] החברים לא ביקשו להפיג את בדידותם בעזרת אורחים "אדרבא, היותנו מבודדים הוא חיוב המאפשר הקמת חברה בריאה בלי כל השפעות...".[282] מחייבי הרעיון חששו שגורמים זרים ינצלו את האפשרויות הגלומות במקום "כי אם לא נהיה בין היוזמים, הרי מישהו אחר יעשה זאת באום-בארק ואף בעין גדי עצמה...".[283] אך הטיעון העיקרי היה שמחסור באדמה ובמים מחייב מקורות פרנסה נוספים, והאירוח עשוי להיות מקור להכנסה. היו חברים שראו במקום פיקדון שעליהם לפתח לרווחתם של  מבקרים ותיירים, כאשר ניתן לסמוך על החברים שלא יושפעו לרעה מהזרים העתידים לבוא.
בספטמבר 1956 נתבקשה אספת החברים להעניק מנדט לפעול בנושא. "השוללים: עיקר הנימוקים באו מתוך הניסיון בק"ע (קריית ענבים) ומתוך הסתכלות על משקים הקרובים להווי עירוני. הדבר עלול להשפיע לרעה על חיי החברה והתרבות... המחייבים: פיתוח מרגוע קשור קשר אורגני בפיתוח המשק. בתי מרגוע יהיה במשך הזמן אחד הענפים המכניסים ביותר."[284] המתנגדים מבין החברים הזכירו את בעיית "העבודה השכירה" שהכירו בבית ההארחה ב"קריית ענבים", והעלו את "ערך העודף" כטיעון לשלילת הענף: "בית מרגוע יביא לעבודה שכירה. זה בלתי אפשרי להקים מרגוע בכוחות עצמנו מבחינת כוחות העבודה וטיב העבודה (שטיפת רצפות וכד') בבית המרגוע תהנה מעודף הערך של עבודה שכירה...".[285] זו ההזדמנות היחידה שמצאנו שחברי קיבוץ מגדירים את הניצול במושגים מרכסיסטים (בכל שאר הקיבוצים שנתקלנו בבעיית "העבודה השכירה" הדבר הוגדר כניצול בלבד). מודעות זו הביאה לכך שנעשה ניסיון לקשור את הקמת בית ההארחה עם קופ"ח על מנת שתהא אחראית לרווחי המוסד: "שהמשק יתקשר עם מוסד כמו קופ"ח, שהמוסד הנ"ל יהיה אחראי למוסד מבחינה כספית (לא המשק ייהנה מעודף הערך של העבודה השכירה)". המצדדים טענו ש"בעונה המתה במשק העסקת אנשים בבית המרגוע הספקת תוצרת".[286] הדיון בנושא לא הסתיים באספה אחת, ובסיכומו של דבר הוחלט לא להקים בית הארחה.

החלטת החברים לא מנעה ממחלימים מכל רחבי הארץ להתדפק על דלתות הקיבוץ. לחץ המבקשים פעל בצורה חיובית על  אורי לויט. אורי היה יליד "נשר", מן "האדוקות" שבשכונות הפועלים ליד חיפה, והשתייך לגרעין "רעות" שהוכשר ב"מעלה החמישה". "אבל לא עסקנו בתיירות כי התיירות נראתה לקבוצה כדבר נחות...".[287] הגרעין היה מגובש מאד ובעל רעיונות כלכליים בלתי שגרתיים שבגללם זכו לכינוי "גרעין הקיוסקים", כי חלק מהרעיונות לא היו קשורים לעבודת האדמה או לעבודה פיזית, והיו בניגוד לאידיאולוגיה הקיבוצית דאז. מה שהניע את אורי וחבריו היה בחירת ענפים ייחודיים ל"עין גדי" במקום להעתיק ענפים מקובלים מקיבוצים אחרים, כפי שציפתה מהם הסוכנות כממסד מיישב. בין שאר הרעיונות הייחודיים ל"עין גדי" היה גם רעיון מלונאות המרפא.

אורי לויט חקר את הדוחות הגרמניים והבריטיים על המקום ועל מעיינות הגופרית והגיע למסקנה ש"עין גדי" חייבת להשתלט על המעיינות כי בם טמון הפוטנציאל לפיתוח המקום בקנה מידה בינלאומי.

ב-1958 העלה יהודה אלמוג בפני החברים את הרעיון להקים בית הארחה. יהודה אלמוג הגיע לאזור ים המלח כבר בשנת 1934 עם קבוצת מגוייסים של "הקיבוץ המאוחד" להניח את היסוד למפעל "אשלג" של נובומייסקי, ומאז היה בן בית באזור. אלמוג היה בשנות החמישים מתאם הממשלה באזור וממונה על פיתוח "עין גדי" והסביבה. היכרותו רבת השנים עם האזור הביאה אותו לרעיון בית הבראה, אך החברים התייחסו לאלמוג  בזלזול, וההצעה נדחתה ברוב קולות.[288] כשהקימו בסופו של דבר את בית ההארחה היה זה ניצחון סמלי שיהודה אלמוג חתם על רשיון העסק.

בקיבוץ הייתה התנגדות, ולויט ראה שמחמיצים את העניין - היה ברור שאם "עין גדי" לא תפתח  יעשה זאת מישהו אחר. באביב 1959, בפעולה "מחתרתית כמעט",[289] בהיותו מזכיר המשק,[290] יצר   קשר עם אחת הנשים שכתבה לקיבוץ על רצונה לבוא להתארח, והציב לה אתגר: אם תצליח לארגן קבוצה, יהיה אורי לויט מוכן לטפל באירוח שלה, וכך היה. קבוצת נשים מאזור המרכז, חלקן אמהות של טייסים, הגיעו לקיבוץ בחופשת הפסח. אורי "השתלט" על חדרי החברים שנסעו  לבקר את משפחותיהם, עשה הסכם עם אחד הטרקטוריסטים לגבי הסעה למעיינות הגופרית, ושכנע את האקונומית להכין לאורחות כלכלה נאותה. גביית התשלום מהאורחות התקבלה בקיבוץ בחצי עוינות ובחצי קריצה. המחיר הוכן בצורה מקצועית,[291] ובתמורה הייתה דאגה למזון איכותי, מצעים, שמיכות, שירותי ניקיון בחדרים והכשרת החוף (ז"א קצצו את ראשי זקיפי המלח הצומחים בין לילה בים המלח). השבוע היה מאוד מוצלח ואורי ועוזריו "עשו קופה".[292] "המחלימות שהיו כאן הכניסו 250 ל"י",[293] ומאז קראו לאותן מבריאות "הבנות של לויט",[294] שהמשיכו לבוא מדי שנה בקיץ.

העשייה "החלוצית" התפרסמה בעלון הקיבוץ בספטמבר  1959 ותוארו בה סגולות המקום והצלחת האירוח: "ים המלח ידוע זה מכבר בסגולות המרפא שלו. רופאים ממליצים על רחצה בים במקרי מחלות רומטיות, עור ועוד. "המעיינות המסריחים" - כמה שהם מסריחים - נבדקו ונמצאו עולים בתכונותיהם על חמי טבריה (!)... מעין "דוד" משתייך לסוג המעיינות "הארקטי-תרמי".  ישראלים לא מעטים נוסעים כל שנה לשוויץ ולצרפת לטבול במעיינות מסוג זה... חמשת המחלימות הראשונות הנן שלב ראשוני וזעיר בכוון זה...".[295] כתבה מאוקטובר 1959 הרחיבה בנושא סגולות האזור, המים, לחץ האוויר והרכבו, ושוב נערכה השוואה בין ים המלח ל"חמי טבריה" ובתי ההבראה באסואן שבמצרים. המטרה הייתה ליצור דעת קהל חיובית בתוך הקבוצה.[296]      

 

י.10.ג. שנות השישים

ההצלחה הביאה לעוד ארבעה מחזורים של מבריאים והרעיון החל לחלחל למציאות בקיבוץ. ב-1960 "חגגו" את השנה השלישית להגעתן של "הבנות של לויט".[297] אורי לא התכוון להמשיך בזה בעצמו, הוא רק ביקש להוכיח את כדאיות הענף, ולכן לא חסך מאמצים לשכנע את החברים שהתנגדו לבית הארחה, "הייתי יושב אתו שעות ומסביר לו את החשיבות וכנראה ללא הצלחה...".[298]

האירוח המאולתר פעל שלוש שנים, ואז נבחר לויט לגזבר והעניין החל לדעוך. אך באספות שנמשכו באוקטובר 1960 החלה מסתמנת קבוצת חברים שנאבקת להקמת בית ההבראה, ביניהם דוצי (דב לוינגר): "אנחנו צריכים ענפים קטנים שיכניסו לנו הרבה. אני חושב שצריך לפתוח פה הבראה כי זה יפתור לנו הרבה, הבעיה היא אבל בעיית השירותים בתוך בית ההבראה...".[299] וכמובן שאיש אינו מעז להעמיד את ההבראה כמחליפתה של החקלאות "הבסיס של הקיבוץ הוא חקלאות, אני רוצה להציג את הבעיה רק של בית ההבראה... אני טוען הבראה כהבראה צריך לחקור בדיוק את הבעיה ולפי זה ללכת, אבל זה לא צריך להיות במקום חקלאות אלא משהו נוסף".[300]

לגמרי במקרה עבד דוצי לוינגר באותה שנה על ציוד מכני כבד. ליד מערת המלח בהר סדום הייתה המועצה האזורית ומרכז ציבורי קטן. "יום אחד ראיתי מקימים אוהלים הודים עם אלונקות צבאיות, כששאלתי לשם מה האוהלים כי הדבר נראה לי כמו תאג"ד,[301] אז ענו לי שזה עבור אנשים שרוצים לבוא לים המלח ואין להם איפה להיות והם משלמים לנו כ-10 לירות, סכום שנראה לי די נחמד בשביל לגור באוהלים על אלונקה (סיפקו להם שמיכות, אלונקה ואוהל). ושירותים איפה? אז הראו לי במרחק של 250 מטר היו שירותים ציבוריים, הם משתמשים בזה, וכששאלתי: והם גם באים? ענו לי: מה זה באים? מקימים עוד אוהלים כי אין מקום...".[302] הנואשות של המבריאים עוררה את דוצי ליצור מקום דומה ב"עין גדי". באותה העת עבר הקיבוץ למקום הקבע והייתה החלטה שבנקודה החדשה לא מקימים צריפים זמניים כי הניסיון הראה שזה הופך את הקיבוץ  ל"ג'נקיה",[303] ולכן נבנו רק בתים קשיחים כדי לשמור על מראה מטופח של הקיבוץ. מאחר שלא היו מספיק מקומות נאלצו להעלות מספר צריפים אל האתר למרגלות מקום הקבע שנקרא "הוואדי" (ע"ש ואדי סליב).[304] דוצי הציע למזכירות להעלות עוד מספר צריפים ל"ואדי", לבנות שירותים ולהקים מחנה למתרחצים. הדבר אושר במזכירות ובאספת החברים, ודוצי קיבל אור ירוק לפעול.[305] בנובמבר החליטה המזכירות לגשת ברצינות לעניין ההבראה. הוויכוח היה היכן להקים את בית ההבראה, בסמוך לאכסניה או ב"ואדי", שם היה זול לשרת את האורחים שהשתמשו בחדר האוכל של החברים. בחנוכה תשכ"א, דצמבר 1960, פורסם בעלון שהוחלט לפתוח את "בית ההחלמה" בסוף החורף. עד אז יש להתגבר על כמה בעיות ארגון והשלמה עם המעשה "במידה ונתרגל לקיום בית החלמה עם כל הכרוך בזאת, מבחינת הקצאת כח עבודה והנכונות האישית בשעה שכל אחד מאתנו חייב יהיה לתת בעבודות השרות הקשורות במפעל מסוג זה, נקבע את גורלו וגודלו של המפעל".[306] התכניות כללו בין השאר גם את פלח התיירים, כי אז "הכדאיות של המפעל תעלה בהרבה. כמובן שזה יחייב מתן שרות מתאים".[307] במסגרת ה"פרויקט" העלו ארבעה צריפים,[308] והקימו מבנה מבטון שהיה מיועד למשרד, מועדון ומחסן קטן. בית ההבראה לא נפתח כמתוכנן בסוף החורף, דבר שגרם לדחיית ההזמנות שנתקבלו. דוצי היה בטוח ש"רק יפתחו את בית ההבראה - הכסף יתחיל לזרום כמו שאתה פותח את הברז",[309] ואז חודשיים לפני הפתיחה בסתיו 1961, נבחר דוצי לגזבר המשק ונאלץ לפרוש מ"הפרויקט". הניהול הועבר ליצחק קרקעי, שנעתר לבקשתו של דוצי להחליפו לשנה שנמשכה שנתיים.[310]

ההתחלה הייתה בשני צריפים[311] שהכילו 10 חדרים - שלושה איש בחדר, שהיוו סך הכל  30-25 איש.[312]  ליצחק קרקעי לא הייתה בעיה להתמודד עם החלק  הפיזי של התפקיד כרכז בניין, אך מעבר לכך לא ידע דבר בנושאי אירוח. "כלום, את האמת חשבנו שלא צריך לתת להם כלום. הידע שלנו היה כל כך אפסי, רק הקמנו חדרים, שמנו מיטות, הכנו שירותים ציבוריים ואמרנו לאנשים לבוא. רק כאשר הם באו הם לימדו אותנו מה בעצם צריך. כבר ביום הראשון ראיתי שצריך כיסא בחדר וכיסא נוח בחוץ. לא חשבתי שצריך מראה בחדר כי השירותים רחוקים... במקלחות לא היו קולבים לתלות את הבגדים".[313] ההבראה התבססה על רחצה בים, ולשם הוסעו המבריאים. במרחק לא גדול מהים היו גם מעיינות גופרית שלא היו מפותחים. באחד מהמחזורים הראשונים ניגשה אל קרקעי חיה ישראלי, חברת קיבוץ כינרת שהייתה כבת 72 באותה העת,[314] וביקשה מעדרים לחפור בורות בהם ניתן היה לשהות מספר שעות במי הגופרית. כל יום היו המבריאים חוזרים ומשפצים במעדרים את הבור "האישי שלהם" לאותו השבוע. בורות אישיים אלו הולידו שלושה בורות שנחפרו בעזרת טרקטור. בכל בור ישבו 10-12 איש. בורות אלו היו היסוד למבנה הסגור מעל מעיינות הגופרית.[315] העובדה שמבריאים היו מוכנים להתאכסן באוהלים הודיים ולישון על אלונקות בהר סדום, יצרה אצל החברים תחושה שכל מה שניתן להם בקיבוץ היה טוב יותר. המטרה הייתה לא כיצד מטיבים עם האורח, אלא כיצד בונים את ענף האירוח בלי להפריע לחברים. לכן הארוחות בחדר האוכל של הקיבוץ תוכננו כמו מבצע צבאי. המבריאים הגיעו חצי שעה לפני החברים וישבו  בקצה אחד של חדר האוכל, כאשר החברים התיישבו בקצה השני. בדרך זו, עד שהמאחרים מבין החברים הגיעו לאכול, סיימו המבריאים  את ארוחתם. "קרקעי היה עומד בפתח חדר האוכל ומביט בשעונו בכל פעם שאחד המבריאים העז לאחר, מבט זה הספיק להרתיע להבא את המאחרים".[316] גם הגשת ארוחות הביניים, שהיו חיוניות לעלייה במשקל,[317] דרשו כוח אדם. על מנת לחסוך בהעסקת חברים, הונהג הקומקום בחדר, והמבריא קיבל ללא הגבלה קפה ועוגיות. "את בעיית ניקוי החדרים פתרנו ע"י המבריאים עצמם. זה נותן הרגשת בית לכל הנשים...".[318] דרך זו פתרה חלקית את בעיית השירות לזרים וחסכה בכוח אדם, בתירוץ שזה תורם לאורח. הקשיחות התקבלה  בהבנה על ידי המבריאים שהבינו שהתנאים עולים לאין שיעור על האלטרנטיבה בסדום.[319]

מבחינה חברתית נרגע החשש "שאנשים אלה מתוך היותם קרובים למשק ולשולחן, ימאיסו עלינו את החיים...".[320] תקנות מחמירות שלא פעם פגעו במבריאים הכתיבו את כללי האירוח, והמבריאים הבינו שהדבר דרוש לאורח החיים בקיבוץ וסלחו. יחד עם זאת היו חברים שלא חסכו מהמבריאים יחס אוהד וחם. האירוח היה בין  החודשים ספטמבר-נובמבר,  ובין מרץ-יוני.[321]

שש שנים להקמתו של הקיבוץ מיצו את האפשרויות החקלאיות בהצלחה תוך כדי ניצול מרבית מקורות המים. החברים הבינו שהגיע הזמן "למפנה בפיתוח המשק והאזור כולו, מרכז הכובד יתחיל לעבור לענפים לא חקלאיים".[322] סלילת הכביש שקשרה את "עין גדי" וים המלח ל"עולם החיצון" הביאה עמה רעיונות פיתוח של אכסניית נוער, בי"ס שדה, מסעדה, תחנת דלק, מלון מפואר בסביבות נחל חבר ובית הבראה ב"עין גדי". השאלה שנשאלה הייתה כיצד ישתלב הקיבוץ בכל התכנית, ובמה בעצם רצונם להשתלב "מה עלינו לעשות כדי שלא יקופחו מקורות הפרנסה העתידיים שלנו באזור בגלל חוסר האפשרות לפתחם כחלק מהמשק".[323] היה חשש כבד שבתי המלון שייבנו (גלי זהר ועין בוקק) יעצרו את המבריאים מלהמשיך עוד 40 ק"מ עד "עין גדי".  באותה שעה היה ברור שהרחבת בית ההארחה דורשת זמן, מחשבה וממון, לכן הוחלט להתרכז בטיפול במעיינות הגופרית, תפיסתם ובניית מבנה מעליהם שיאפשר רחצה בכל תנאי מזג אוויר.

באוקטובר 1962 "למעלה מ-200 איש נרשמו כבר לקבלת מקומות לעונה הבאה הנפתחת באמצע מרץ, והחלה כבר הזמנת מקומות לשנה הבאה".[324] הביקוש כלל גם את ההתעניינות של "אגד", "דן" ו"ארקיע", שהגיעו לביקור במשק והיו מעוניינים לפתוח קו טיולים "לתיירות הגבוהה והיקרה".[325] אלא, שרמתו של בית ההבראה הייתה בלתי מספקת, ולכן "הם מציעים לנו שנבנה בית הארחה כמו  ב'איילת השחר'".[326] ההצעה נדחתה "אין זה כדאי היום לגשת להקמת בית הארחה מקובל, ונשארת בפנינו האפשרות להמשיך בהארחה בצורתה הקיימת".[327] המעבר לבית הארחה מפואר לא התאים לחברי "עין גדי" (שגם היום הוא בית הארחה צנוע למדי). כמו בבתי הארחה אחרים, גם ב"עין גדי" עלה רעיון "הקיוסק" כמקור הכנסה נלווה לבית ההארחה[328] וכפתרון לארוחות הביניים.

באביב 1963 נפתח בית ההארחה עדיין בהיקף של שני צריפים - 25 איש, לאחר הפסח נפתח הצריף השלישי (כנראה שנפתח גם צריף רביעי), וסה"כ ההיקף היה של 45-50 אורחים.[329] מספר המקומות באוטובוס שהביא את המבריאים הכתיב את תפוסת הבית. ביולי 1963 סיכם יצחק קרקעי את הניסיון שנלמד תוך כדי עבודה, והביע תקווה שהחברים יאמצו את הענף. פתיחת האכסניה ב"נווה זוהר" הוכיחה שאין שום תחרות בינה לבין בית ההארחה. הארכת עונות ההבראה, הייתה השלב הבא.[330] לשם כך היה צורך לקרות את אזור מעיינות הגופרית, על מנת שאפשר יהיה לטבול בהם גם בחורף. חברים יצאו ללמוד ב"שפיים" כיצד לבנות ברכה שתכיל את מירב המבריאים במינימום רעש. "לא יכולנו לדמיין לעצמנו שאנחנו דומים לשפיים, כאשר לשפיים היה חדר אוכל נפרד ומבנים קשיחים. אבל אנשי שפיים סיפרו לנו שהתחילו כמונו, ושגם הם התחילו בצריפים, אז נרגענו...".[331] ואכן נבנו ברכות מבטון ומעליהן הוקם גג אסבסט. הכול הוקף בקירות יוטה כדי לאפשר למתרחצים פרטיות, וכמובן נבנו מקלחות ושירותים. המתחם נפתח בטקס חגיגי. 
בניגוד למרבית בתי ההארחה שבדקנו, שמאוד לא אהבו את הפסד המקום בשל השינוי לחדרים זוגיים, מצאנו שב"עין גדי" היו החדרים הזוגיים דרך לצמצם את מספר המבריאים ולהגדיל את ההכנסות. מרבית הבאים העדיפו חדרים זוגיים והיו מוכנים לשלם עבורם יותר. צמצום מספר המבריאים חסך בכוח עבודה, אך בעיקר פתר את בעיית חוסר המקום בחדר האוכל[332] שהיה הסד לצמיחת בית ההבראה (עד שבנו את חדר האוכל הנפרד לחברים).
למרות שטובת החברים עמדה לנגד עיני הקבוצה, נעשו גם שיפורים לרווחת המבריאים: הוספת שירותים, חדר קריאה ובילוי שזכה למאווררים[333] גדולים: "חדר זה הכרחי בגלל תנאי הבילוי המיוחדים שהם כמעט אפסיים (מבלי לזלזל כלל בסרט על עין גדי...) יש להניח שהציבור שמגיע הנה, במידה ויהיה לו מקום להיפגש יחד, יספק לעצמו חלק ניכר מהבילוי".[334] בשעה שבכל בתי ההבראה הבידור העצמי כבר יצא מהאופנה "אצלנו בעין גדי הם היו מבדרים את עצמם והם הכינו את מסיבת הפתיחה ואת מסיבת הסיום ואנחנו היינו אורחים אצלם, ולימים אנחנו התחלנו לתת להם שקופיות, טיולים לנחל דוד והרצאות על האזור...".[335]
נכון ל-1963, מרבית בתי ההארחה בקיבוצים התהדרו במבנים מפוארים שפנו אל פלח  התיירים. ב"עין גדי" נותר האירוח בצריפים לא ממוזגים, כשדפוסי הקבוצה מכתיבים את דפוסי האירוח.    "סדר השבוע היה שכולם באו ביום אחד וכולם עזבו באותו יום, ואי אפשר היה להסתלק מהמקום, רק במקרה שאבא מת. אם סבתא מתה, זה לא היה תירוץ מספיק להשתחרר. הייתה ועדת שחרורים מיוחדת. ממש העתיקו את המודל הקיבוצי לבית ההארחה...".[336] זה היה מצבו של בית ההארחה כאשר יצחק קרקעי העביר  את שרביט הניהול להרצל סיני, שהיה גם הוא מגרעין "רעות".
באותה שנה החלו צצים לאורך חופי ים המלח מלונות שהכניסו את עין גדי לתחרות קשה  על קהל המבריאים. בשעה שהמלונות יכלו לגדול ללא הגבלה, הייתה הצמיחה ב"עין גדי" תלויה גם ביכולתו החברתית של הקיבוץ להכיל את הזרים ובמידת היכולת לארגן צוות עבודה מתאים.
בדצמבר 1963 בית ההארחה עבר לעבודה של עשרה חודשים בשנה[337] עם פגרה  בחודשי יולי אוגוסט, שבהם יצאו החברים לחופשות מחוץ לקיבוץ. קיום ימי עיון ונופש לבקשת "ההסתדרות" הגדיל את מספר המבריאים בחודשי החורף, כשהתפוסה היתה נמוכה. בשאר החודשים ממרץ עד יוני, הבית היה מלא עד אפס מקום במבריאים פרטיים. "עין גדי" היה אחד מבתי ההבראה שלא שימש את  מבריאי קופ"ח.
 
י.10.ד. סיכום
מרבית  הקיבוצים התנגדו להקמת ענף האירוח, וכולם נכנעו לצורך הכלכלי או ללחץ של המבריאים. למרות ההתנגדות, היה ברור שברגע שהענף קם - טובתו של האורח עמדה למול עיני החברים ועובדי בית ההארחה עשו הכול על מנת לשרת את המבריאים בנאמנות. לא כך מצאנו את המצב ב"עין גדי". מתחילת הדרך הייתה לחברים תחושה שהם עושים למבריאים טובה גדולה בכך שהם מסכימים לארח אותם בקיבוץ שנראה "מחנה מפואר" מול אלטרנטיבה של "מחנה האוהלים".
עיקר המאמץ היה לטפח את החברים שנאלצו "לשרת" את המבריאים, ואם אחד ממנהלי בית ההארחה העז לחשוב ש"מוכרחים להיענות כדי לא לקלקל יחסים עם מבריאים קבועים",[338] הדבר נחשב לו כמעט כבגידה בחברים. "להרצל חבל על המבריאים יותר מאשר על החברים, חברים סובלים יותר מאלה שלא מקבלים מקום...".[339]
מה שמיוחד ל"עין גדי" הוא, שלמרות היחס "הצונן" לא חסרו מבריאים שהמשיכו לבוא ל"עין גדי" גם כשקמו מלונות מפוארים. כנראה שאיכות מעיינות הגופרית, שיצא שמם כמחוללי פלאים, לא הותירו למי שמאמין בכך אלטרנטיבה, שהרי המקום יועד למחלימים.
העובדה שחברי "עין גדי" היו ילידי הארץ הפכה את ההתנגדות לאירוח למהותית יותר. בקיבוצים שחבריהם נולדו בחו"ל היה לעצם העלייה והקמת הקיבוץ חלק בהגשמת האידיאל הציוני, עצם הישיבה בהר או בספר היה בה מעשה ציוני (כפי שטענו אנשי "מעלה החמישה"). ואילו הצברים הרגישו שלא עזבו את בית הוריהם ב"קריית-חיים" ובשכונת "נשר" על מנת לעסוק במתן שירותי אירוח, לשם כך  טוב היה להישאר בתל אביב. לכן, כאשר נכנעו לביקוש עשו זאת על פי דרכם, ולמרבה הפלא הצליחו מאוד. "פשוט לקחנו כמו התנחלות, לא קיבלנו אף פעם זיכיון. היה שם מעיין גופרית, היה קידוח מחקר, והייתה בירוקרטיה כזאת, שלא ידעו למי זה שייך ולמי צריך לפנות. טדי קולק היה מנכ"ל ראש הממשלה והוד בנבנישתי היה מנכ"ל החברה הממשלתית לתיירות - החמ"ת, והם לא אהבו את הרעיון שמישהו יתלבש על המעיין. אך  הנכס של הגופרית היה בשביל עין גדי שאלת קיום, ולכן התלבשנו על המקום, ובאותם השנים הם לא יכלו להפעיל על "עין גדי" מערכת משפטית, נגד הקיבוץ שהיה בסוף העולם, וזה לקח 20 שנה עד שהדבר סודר, והמקום לא שייך ל"מפעלי ים המלח". היו כמה ניסיונות של גיורא יוספטל לתווך והיו כמה מכתבי עורכי דין, אבל זה לא היה רציני. היום יש ל"עין גדי" רשיון הפקה של נציבות המים, ואנחנו יושבים בתחום האדמות השמורות של מפעלי ים המלח...".[340]
בית ההארחה לא נולד כצורך כלכלי ולא כצורך חברתי על מנת להפיג את הבדידות, שהייתה רצויה על החברים ולוותה בהרבה יוקרה.
עד 1967 היה גן הירק הענף המכניס ביותר ובית ההארחה היה בעיקר מקור חשוב למזומנים. לצד העשייה הייתה ביקורת קבועה של חברים כמו זאביק רוזנבאום ואריה שחל (שניהם מגרעין "שדמות"), שראו באירוח הרס החקלאות. זאת בנוסף לחשש שנתלים יתר על המידה בענף אחד, דבר שנראה מסוכן כלכלית. המבקרים גם לא אהדו את העיסוק במלונאות וזיכו את מצדדי  הענף בכינוי "הדלפקאים".[341]
עד שנת 1967 ניהלו את בית ההארחה חמישה מנהלים שהיו משני הגרעינים המייסדים של הקיבוץ. שניים מגרעין "שדמות" שנרתמו לעניין מתוך אחריות ובלי התלהבות יתרה ושלושה מנהלים מגרעין "רעות", גרעין "הקיוסקים", שטבעי היה שייקחו את הענף ויובילו אותו חזק קדימה. 

 

 

 

 

 

לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט