פשטות

פשטות היא היופי
פשטות היא התיחכום האולטימטיבי/לאונארדו דוינצ'י

מקום פשוט לחינוך תרבות ואמנות

 

7. גלרייה לאומנות הנשק העתיק-ע"ש יעקובי יוסף ז"ל  |  8. הערכה חליפית-מבחן תלת שלבי- מה זה?  |  10. פשטות-מהספרים  |  11.פשטות מהסרטים  |  12. פשטות בצבעים  |  13. בעלי קושי בעיבוד חושי-יש דבר כזה  |  15."חמולה" מקום טוב לגדול  |  18. פעוטונים מציאות אפורה בעטיפה ו ... דה-ד"ר דליה שחף  |  18.זוגיות-לא מה שחשבתם-גילוי נאות  |  19.האישה הישראלית מעידן של שסע עדתי לעידן של שסע מיגדרי  |  46.לטייל עם סבא שומיק  |  מצבות מדברות אל העתיד  |  רמזים , ראיות, ושאלות שמאחורי מצבות  |  
פשטות-מקום  לחינוך תרבות ואומנות
דף הבית >> 19.האישה הישראלית מעידן של שסע עדתי לעידן של שסע מיגדרי

 

האישה הישראלית-מעידן השסע העדתי לעידן השסע מיגדרי  /2011

ד"ר דליה שחף מרצה במכללה לחינוך "אוהלו"
 לתגובות : drdalia@012.net.il מותר לצטט, לשכפל ולהפיץ פרסום זה תוך ציון מקור המידע ושם הכותבת

האלימות בחברה הישראלית מביכה. העובדה שמשפחות רבות מתפרקות בדרך אלימה, ותלונות על הטרדת נשים עולות על גדותיהן, מעוררת את השאלה- הכצעקתה? התחושה שאין עוד מקום לטעות, לסליחה, והכול פתיר בכוח, או בבית המשפט –מחלישה את הבית הישראלי, כאשר הנפגעים העיקריים הם הילדים ועתיד החברה.

באופן טבעי נופלת האחריות למצב על מערכת החינוך. ואכן העדר משמעת הורית ומורית יכול  להסביר חלק מהסיבות לבעיה בשל העובדה שהורים והמורים ויתרו  על אכיפת משמעת דבר הפוגע ביכולת המבוגרים להנחות צעירים לפעול "בעד עצמם". מה שנותר היא מלחמת  מאסף, על חייו של הדור הצעיר, כשהם נוהגים בכבישים או רוכבים על אופניים,  כמשתמשים בסמים ואלכוהול, וכנפגעי הטרדה ומעשים מגונים.

הכישלון מחזיר רבים מהמחנכים-הורים ומורים, לשאלה שעומדת בבסיס דיון זה , מה קרה לנו כחברה?

מה השתבש?

 מה קורה היום, שלא קרה לפני 30-50  שנה?

תחילה עלינו להעיר שבעידן הפוסט מודרני אין אמת מוחלטת, שחור אינו שחור, וזקן הכפר איננו החכם. אלא שהעידן הפוסט מודרני לא החל לפני 20 שנה והבלבול שנזרע בעטיו, השפיע במידה שווה על ילדים שנולדו בשנות ה-50, ה-70 וה-90 (אבירם,רוני. : 1996)[1]. אם כך, לא ניתן להטיל על העידן הפוסט מודרני את כל האחריות לאוזלת היד החינוכית, למרות שתרומתו ודאי קיימת, כמו דברים רבים אחרים ששותפים ליצירת הבעיה.

על מנת לדון בשאלה לעיל, נגדיר שינוי חברתי בצורה גסה על פי שתי צורות[2] היווצרותו של  שינוי: אירוע מכונן חד פעמי, שהחיים אחריו כבר אינם כשהיו, או שינוי איטי שלידתו ב"אופנה", המשתלטת על התנהגות הכלל.

שינוי מכונן ניתן להדגים בדרך שעשתה זאת המהפכה הצרפתית, בה כרתו  את ראשיהם של האצילים והפכו את צרפת לרפובליקה.  והדרך השנייה נעשית על ידי מעצבי דעת קהל שקובעים "אופנה התנהגותית".  אופנה התנהגותית מעצבת  מעמדות חברתיים , ומי שאינו עומד בצו האופנה נחשב ל"עני" !!!!!.  בעבר הרחוק , העני היה הרעב והיחף, בעידן המודרני העניים הם  ה"בלתי אופנתיים".  או ה"בלתי ממוחשבים". לכאורה האופנה טוענת לחופש בחירה,  אלא שלא כך הדבר, במציאות  מעצבי דעת הקהל-המעמד הגבוה-האופנתי, סוח פים אל שורותיהם גם את  מתנגדיהם, משום שמעל ראשם מרחפת סכנת ההגדרתם כ"עניים". הפחד להחשב עני  מיישרת את המתנגדים עם צו האופנה[3]. כי מי רוצה להיחשב עני כשהוא יכול לא?.

 

במאמר זה יעשה ניסיון להסביר את האלימות בחברה הישראלית  דרך ניתוח השינויים במשפחה היהודית-ישראלית ועיצוב מעמד ההורים בה, מאז חידוש הישוב היהודי בארץ בסוף המאה ה-19 ולאורך המאה ה-20.

 

המשפחה לפני קום המדינה

למרות שהסוציולוגים מגדירים את המאה ה-20 כעידן הפוסט מודרני, חיי המשפחה  עד שנות ה-50 של המאה ה-20 היו מסורתיים למדי במזרח וגם  במערב . בישראל התנהלו החיים המשפחתיים על פי תרבות ארץ המוצא, וכמו בתרבויות אחרות החיים המסורתיים הגדירו את תפקיד המינים בבית ומחוצה לו. הגבר יצא לעבודה והאישה טיפלה בילדים.

 המבנה המשפחתי בארץ התחלק ל:-

1. המשפחה שתרבותה הייתה אירופאית, התאפיינה בכך שהגבר היה המפרנס והאישה טיפלה בילדים. המשפחה התנהלה כמשפחה גרעינית .צריך לזכור שבישראל נוצרה משפחה גרעינית הרבה לפני שהדבר התרחש בעולם משום שמשפחה גרעינית מאפיינת  מהגרים. הפרעות והרעב  באירופה הביאו לכך שמשפחות התפצלו  וצעירים הגיעו לארץ כשהם משאירים  מאחוריהם משפחה ענפה.  כמו בכל העולם הייתה תקווה שהבן המהגר יצליח ומשפחתו תבוא בעקבותיו בארה"ב זה קרה בארץ זה השתבש בשל הבעיות הבטחוניות והכלכליות. סיבה נוספת שהביאה לכך שיהדות אשכנז הייתה "חלוצת" המשפחה הגרעינית היא השואה שפליטיה הגיעו לארץ בגפם  כי משפחתם נכחדה. במשפחה הגרעינית  חיים בני הזוג הצעיר עם ילדיהם  בנפרד משולחנם של ההורים/הסבים. האישה שמוצאה מאירופה הייתה חופשייה לבחור את עיסוקיה, חופשייה ללמוד, וחופשייה לנוע מחוץ לבית.  על אף האמור לעיל  נשים כפריות באירופה,  עבדו במשק החקלאי של משפחתן, גידלו את הילדים, וניהלו את משק הבית, דרך שזכתה לחיקוי במושבים.  נשים צעירות עבדו בד"כ כדי לצבור לעצמן נדוניה ולאחר החתונה או לידת הילד הראשון הפסיקו לעבוד.

האישה החרדית הייתה ייחודית בכך שעבדה בעסק המשפחתי, כשהבעל היה תלמיד ישיבה "כוללניק".

2. במשפחות מארצות המזרח, המשפחה עלתה יחד כמשפחה מורחבת שבה היו ההורים הסבים והסבתות ילדים רבים יותר, ולעיתים אף קרובי משפחה. הגבר היה המפרנס, אך גם ניהל את משק הבית כלפי חוץ- כמו קניות, התנהלות מול הרשויות, ביה"ס. הנשים גידלו את הילדים, וניהלו את משק הבית ולא היו חופשיות להתנהל מחוץ לבית כרצונן.  נשים ממעמד בינוני ומעלה לא יצאו לבד מביתן. יציאה לעבודה מחוץ לבית הצביעה על מעמד נמוך.

מאחר ומרבית הישוב עד הקמת המדינה הגיע מאירופה המשפחה הישראלית התנהלה בהתאם.

עד מלחמת העולם השנייה, נשים ככלל, ולא רק בארץ, לא עבדו שלא מתוך כורח, לא במערב אירופה, ולא בארצות המזרח. רק נשים עניות, עבדו בבתי חרושת או כעוזרות בית.

3.  על פי סלזיקין בספרו "המאה היהודית
  Yuri Slezkine. (2004).The Jewish Century.USA :Princton University
  
מעמד האישה והגבר הישראלים/יהודים עוצב 2000 שנה בגולה, כאשר היהודים היו זרים בתוך החברה הנוצרית, ולזרות הזאת הייתה השלכה על המצב הכלכלי כשימשו כסוחרים רוכלים "וחנוונים יהודים באירופה הצליחו כמעט תמיד להרשים את הגויים בתזזיתיות ובקולניות הבלתי הולמות שלהם ("האישה, הבת, המשרת, הכלב - כולם מייללים באוזניך,  ועיצב את התפקידים המשפחתיים.........כאשר הגברים הזרים התאפיינו בהימנעות מופגנת של גברים מלוחמנות, המהווה הן תנאי הכרחי להשתלבות בעיסוקים הזרים והן ראָיה של ממש לזרות מתמשכת"

ז"א הגברים היהודים נאלצו להיות רכרוכיים משום שעמידה זקופה מול הגויים הייתה מעוררת כנגדם יחס אלים .הרכנת הראש אפשרה להם להמשיך ולפרנס את משפחתם, ומנגד נשים נשלחו לעמוד בחזית החיים  מתוך ידיעה  ודאית שהנשים אינן מושכות אש ולא תפגענה מיחס אלים של החברה. עובדה זו יצרה היפוך תפקידים, כאשר הנשים היהודיות היו אלה שיכלו להפגין אסרטיביות ואגרסיביות שנדרשה על מנת להשיג דברים מחברת הגויים מסביב " ....של סוחרי השוק היהודים המזרח אירופיים, נשים מהוות קישורים חיוניים לעולם שבחוץ (כשחקניות, חנווניות זעירות או תגרניות), לעתים קרובות הן נחשבות לפרובוקטיביות מבחינה מינית ולאגרסיביות מבחינה חברתית - דימוי שהן מחזקות מפעם לפעם באמצעות התנהגות בוטה במכוון".
 


המשפחה בקיבוץ

 המקום היחיד בארץ וכנראה גם בעולם, שהדברים התנהלו אחרת היה בקיבוצים. המהפכה המרכסיסטית (על פי מארכס), השפיעה מאד על היהודים באירופה המזרחית. מי שנתפס לרעיונות אלו לא יכול היה שלא להתייחס לדבריו של מארכס (שנולד יהודי), כפי שבאו לידי ביטוי  במניפסט הקומוניסטי[4], בנושא האישה ומוסד הנישואין. המניפסט הקומוניסטי מתאר את מצב האישה ב-1848, וטוען כי הנישואין הם עסקה כלכלית שהעבירה את האישה מידי אביה לידי בעלה, כשהאישה היא רכש שהביא עמו נדוניה. מצב זה יצר לשיטתו של מארכס את חיי הפריצות והזנות, כי לא היה שום קשר רגשי בין הגבר לאשתו, וכל אחד מהם חיפש את הקשר הרגשי מחוץ לנישואין (כך היה באירופה, ובתרבות הערבית פשוט כלאו את האישה). על פי המניפסט של מארכס, "כשיבוטל הקניין הפרטי וכל הנכסים יעמדו לרשות כולם יתבטל מוסד הנישואין בצורתו דאז, כי תתבטל תלותה הכלכלית של האישה בגבר, ובמקביל חוק החינוך לכול, יבטל את תלותם של הילדים בהוריהם באמצעות הקניין הפרטי ".

רעיונות אלו התממשו הלכה למעשה בקיבוצים, הרבה לפני שהמהפכה הקומוניסטית אמצה אותם ברוסיה[5]. והרבה לפני שהפמיניזם העלה זאת על דעתו. הקניין בקיבוץ היה משותף וזה הביא לכך שהאישה הייתה בלתי תלויה בבעלה מבחינה כלכלית, ויכולה הייתה שלא להינשא , או לחיות עם מי שבחרה לה כבן זוג.  עצמאות האישה אכן התקיימה במלואה, למרות  שרק בודדים בחרו שלא להתחתן, מה שלא המעיט מההישג הגדול שלא היה כמוהו עד אז! מעמדה הכלכלי של האישה בקיבוץ הגשים את חלומו של מארכס ,ונשים בקיבוץ בניגוד לנשים בעיר ובכפר, לא היו  תלויות בגבר לפרנסתן, ולפרנסת ילדיהן.

לעובדה זו יש להוסיף את מוסד "בית הילדים" בקיבוץ שבו התחנכו כל הילדים מגיל חודש. מצב שהעניק לנשים (וגם לגברים) חופש, שאין לו אח ורע בהיסטוריה. אפילו האצולה באירופה ובמזרח, שזכתה לשרותן של מטפלות ואומנות בגידול הילדים, לא העניקה לאישה חופש המקביל לזה שהיה לנשים בקיבוץ.

העובדה שמעמדה של האישה ביהדות, גבוה יחסית לזה של האישה המוסלמית והנוצרית, תרמה להקצנת מעמדה של האישה בחברה הסוציאליסטית-בקיבוץ. אמנם רוב הנשים לא הפכו למהנדסות כבישים, או מהנדסות מכרות, כמו בברית המועצות הקומוניסטית אחר כך, אך הן בהחלט הפכו לעסקניות פוליטיות, פעילות ציבור וגם פועלות ייצור בבתי החרושת שהוקמו בקיבוצים. גם אם נשים נעדרו מסידור העבודה בגד"ש (גידולי שדה) או במדגה[6], עדיין הנשים בקיבוץ כמו הגברים עבדו בכול עבודה שהתאימה לכישוריהם, וחדלו לגדל את ילדיהם באופן ישיר , מספר הנשים בכנסת הראשונה (14 נשים), כמעט זהה למספרן בכנסת הנוכחית-ה-18 (20 נשים..

 החופש שלו זכו הנשים [7], העניק לנשים חופש פעולה שלא היה לו אח ורע בשום מקום בעולם. דעתן נשמעה בכל פורום כשוות בין שווים, ואם היה צורך, הן יצאו לייצג עניינים בשם התנועה, כמו הגברים, ונעדרו מהבית. הנשים חדרו במהירות למקצועות החינוך, כמטפלות בגן ומיד אחר כך "כבשו" את  כל תחומי ההוראה, שהיו עד אז מעוזם של  הגברים. הישג שגבה את מחיר הניתוק מהילדים,  ששילמו את המחיר הכבד ביותר.

 הקיבוצים היו מיעוט ונותרו מיעוט (3% מאוכלוסיית הארץ) אך השפעתם בעיצוב דעת הקהל וביצירת אופנה התנהגותית,  הייתה ללא כל פרופורציה לחלקם באוכלוסיה. לא כאן המקום לתאר כיצד עיצב הקיבוץ את החברה בישראל בכלל , אך זה המקום לתאר את השפעתו על עיצוב המשפחה, ובעיקר על השינוי במעמד האישה, ויחסה לילדים במשפחה .

הציבור הישראלי העריץ את הקיבוצים, כולם התאוו להיות "קיבוצניק" ולו רק ליום אחד. הישראלים העירוניים עודדו את ילדיהם ללכת לתנועות נוער, ולצאת להגשמה בקיבוץ, להתחתן עם  בת קיבוץ היה לשאת בת אצולה. ואכן הקיבוצניקים היו האצולה הישראלים .

השואה והגבורה
בניגוד למרבית הנשים בארצות שהשתתפו במלחמת העולם השנייה, שהעדרם של הגברים שנלחמו בחזית הוליך את הנשים למלא את מקומם בתעשייה ובמסחר, הרי שאצל היהודים המלחמה הזאת הייתה טראומטית בכל תחומי החיים והיא הפכה סדרי עולם. כל מה שהיה נורמלי , השתבש. העובדה שהגברים נלקחו מבתיהם ראשונים הותירה את הנשים כמו חברותיהן בארצות אחרות מטופלות בילדים ומחוייבות בפרנסתן, אח"כ  היו אלה הנשים שנאלצו לעשות את ההחלטות הנוראיות ביותר לגבי ילדיהן, והנערות הצעירות שלא היו מטופלות עדיין בילדים הפכו ללוחמות-פרטיזניות, שנאבקו פיזית יחד עם הגברים הצעירים בנאצים.
 על פי ד"ר שרון גבע אותן נערות ששרדו הפכו למנהיגות בתנועותיהן, במפלגותיהן,  והשמיעו את קולן בציבוריות הישראלית והיוו סמל ומופת לנערות הצעירות בארץ שלקחו חלק במאבק על המדינה היהודית   וכפי שנראה בהמשך הנשים היהודיות לא "חזרו למטבח" אולי משום שאמותיהן נספו בשואה ולא היה מי שיעביר להן את מסורת הבישול, אך בעיקר משום שהטראומה של השואה הרסה את כל  העולם הישן יחד עם מעמד האישה המסורתי. מי  שעמדה כתף אל כתף עם גברים מול האוייב הנאצי , לא חזרה להיות אותה אישה שהייתה.

המאבק הלאומי על הקמת הארץ

העובדה שהגברים ניהלו את המאבק הלאומי אינה מוטלת בספק, בכול העולם גברים הם אלו שמנהלים את המלחמות. אלא שבמאבק על הקמת המדינה השתתפו לא מעט נשים, והתופעה אינה ייחודית לישראל. אלא שבמאבקים לאומיים אחרים כדוגמת המאבק הפלשתינאי, השתתפותן של הנשים הייתה נקודתית, וכאשר תם תפקידן הן הוחזרו ל"מטבח" ולתפקידן המסורתי כנשים. בארץ כל הנשים שהשתתפו במאבק הלאומי זכו להכרה ולכבוד, והמשיכו לפעול כחברות כנסת או כפעילות ציבור בתחומים אחרים. נשים כמו גולדה מאייר, ובבה אידלסון, חנה למדן,  עדה פישמן, שושנה פרסיץ  ואחרות ,לא נשאלו היכן השאירו את הילדים, היה ברור שהילדים הושארו מאחור כשהן עמדו בראש מאבק, כמו מאבקה של בבה אידלסון לפתיחת "חיל העזר לנשים" במסגרת הצבא הבריטי. (לצבא הבריטי התגייסו כ-3500 נשים במלחמת העולם השנייה], מתוך תקווה לזכות באהדת הבריטים להקמתה של מדינה יהודית). נשים צנחו אל מעבר לקווי הגרמנים  במלה"ע השנייה כמו חנה סנש, וחביבה רייק. נשים היו חלק מהמחתרות החל משרה אהרונסון גיבורת ניל"י , מניה שוחט  מארגון השומר , שנאבקו בערבים ובתורכים ועד  גאולה כהן ואחרות, שהיו חלק מהמחתרות כנגד הבריטים באצ"ל והלח"י. וכמובן נשים  כמו ברכה פולד ואחרות ששרתו בפלמ"ח, וב"הגנה", והיוו דוגמא ומודל לבנות הארץ ולציבור הישראלי כולו. עובדה זו הצטרפה למודל האישה החופשית בקיבוץ ובנתה עוד נדבך בעיצוב האופנה ההתנהגותית של הנשים בישראל.

 

המשפחה הישראלית בעיר משנות ה-20 עד שנות ה-50

עד הקמת המדינה היה מרבית הישוב היהודי בארץ אשכנזי. הגבר התנהל על פי הקודים המסורתיים והיה המפרנס, וככזה נעדר מהבית ומאחריות לניהול הבית וגידול הילדים.

האישה העירונית העריצה את הקיבוץ, חלמה על החופש שהיה שם לעמיתותיה, אך לא אהבה את רעיון נטישת הילדים ב"בית ילדים".  האישה של שנות השלושים, הארבעים והחמישים, ראתה את תפקידה בגידול ילדים ולא ביציאה לעבודה. הבודדות שהעזו בהשפעת הקיבוצניקיות לצאת לעבודה מרצון, עשו זאת למספר שעות מועט ודאגו להיות בבית כשילדיהן חוזרים מהגן/ בית הספר. מצב שאפיין גם את שנות ה-60. ילדים שהוריהם נעדרו מהבית  באותה העת נקראו "ילדי מפתח", שהיה  כינוי גנאי להורים מפקירים. פעוטות מעולם לא נשלחו למעונות אלא אם היו ילדי עולים ו/או ילדי משפחות מרובות ילדים שהממסד עודד לשולחם, כמעט חינם, למעונות הללו. מי שכיבד את עצמו הדיר את רגליו ורגלי ילדיו ממעונות אלו. הטיפול בילדים נתמך בסבתות שגם הן היו קודם אמהות במשרה מלאה.

 

המשפחה עם הקמת המדינה

נשים רוכשות מקצוע ויוצאות לעבוד מבחירה    

שנות החמישים היו שנים סוערות מבחינת עיצוב המשפחה בארץ. הגיעו  כמיליון עולים מארצות המזרח [21], שעמסו את עצמם על חצי מליון ותיקים שהיו כאן לפניהם, והגיעו מאירופה[22].  

העולים של שנות ה-50, שהגיעו מאירופה שהיו צעירים, וחסרי משפחה, כי הם היו שרידי השואה. ככאלה התקבלו בברכה בקיבוצים, והושפעו מהאידיאולוגיה, גם אם לא נשארו שם.

החלק האחר של העולים הגיע מארצות המזרח ב"חמולות", ולא התקבלו לקיבוצים, מלבד  אותם הילדים שהממסד שלח לקיבוץ כדי להקל על המשפחה. אלו התחנכו בקיבוץ כ"ילדי חוץ", שרדו בקושי את הקיבוץ, אך נהנו  מהעובדה שבעיר עלה ערכם כשהציגו עצמם כיוצאי קיבוץ.

יוצאי הקיבוץ היו אמצעי להפצת האופנה הקיבוצית בעיר, רעיונות הקיבוץ –הסוציאליזם ומעמד האישה המיוחד בהם, חלחלו לתודעת הנשים בעיר בעזרתם,. בשנות ה-60 החלו נשים אשכנזיות בעיר לממש את זכותן לצאת לעבודה מחוץ לבית, לא מתוך כורח, כפי שזה קורה בכול העולם, אלא כזכות!!!!!! כשהסבתות או נשות עדות המזרח משמשות שמרטפיות.

היציאה לעבודה שלא מתוך כורח, הפכה ל"אופנה החמה" באותה עת, וזכתה להכרה ולכבוד שהביא לשינוי בהכשרתן החינוכית של הבנות. חינוך שהיה עד אז מנת חלקו של הבן , על מנת שיגדל כמפרנס. משנות ה-60 החלו ההורים להעניק גם לבת מקצוע, כמובן מקצוע נשי, בהוראה, מזכירות וסיעוד, אך היה זה מהפך בהשוואה לדור האמהות  שהיו עקרות בית חסרות מקצוע.

בשעה שהאשכנזיות החלו לצאת לעבודה מחוץ לבית, נשים בנות עדות המזרח נותרו בבית. רק העניות שבהן יצאו לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה, ובהעדר מקצוע, הפכו לעוזרות הבית ו/או המטפלות של  הנשים האשכנזיות שמימשו את זכותן לעבוד שלא מתוך כורח.

כאן החלו לצוץ ניצני הפער בין המשפחות האשכנזיות למזרחיות, על כך יש להוסיף את הפיצויים מגרמניה שהאשכנזים קיבלו והמזרחיים לא. כסף שהגדיל את הפער, ויילד את תחילתו של השסע העדתי.

 

הגיוס לצה"ל והשפעתו על המשפחה-שנות ה-60-70

ב-1949 נחקק חוק שירות הביטחון לנשים ולגברים כאחד. ובכך היה צה"ל לצבא היחיד בעולם שהיה בו שירות חובה לנשים.

הגברים כמובן התגייסו כולם: אשכנזים ומזרחיים, דתיים וחילוניים, והצבא הפך לכור היתוך עדתי.

אך בקרב הנשים, המציאות הייתה שונה. בנות ההתיישבות הותיקה ויוצאות אירופה, התגייסו לצבא, (מלבד החרדיות). אך בני עדות המזרח נמנעו מלשלוח את בנותיהן לצבא, והשתמשו בהצהרה הדתית כדי לפטור אותן מהשרות , או שהשיאו אותן בגיל 17 .

להימנעות מגיוס, היו השלכות על מעמד האישה ומעמד המשפחה בכלל. אישה שנישאה בגיל 17 וילדה מיד אחר כך, איבדה את סיכוייה  ללמוד מקצוע, ולצאת לעבודה.

לעומתה, זו שהתגייסה לצבא יצאה לראשונה מהבית ולא אל בית בעלה, וכל זאת בברכת המשפחה! השירות היה ניסיון חיים אמיתי, שהעניק לאישה  בטחון ביכולותיה בהשוואה לגברים שעבדו מסביבה. על כך ניתן להוסיף שהשרות היווה הזדמנות מקצועית שהייתה בעלת ערך בשוק העבודה אחר כך. היה ברור שמסלול חייה של זו שהתגייסה יהיה שונה בתכלית מזה של חברתה המזרחית, ולו רק בשל הדחייה של שנתיים בהקמת המשפחה. עם או בלי קשר ללימודים גבוהים אחר כך, התלות בגבר נחלשה.

הניסיון המקצועי בצבא תרם בעקיפין לרמה הכלכלית של המשפחה, משכורת שנייה, הגדילה את  מעורבותה של האישה בהחלטות הכלכליות של הבית ובחינוך ילדיה.

התוצאה -משנות השבעים והלאה מעמדה של המשפחה בישראל חדל להיקבע על פי הכנסת הגבר, אלא על פי  האישה היוצאת לעבוד.

הצבא יצר אופנת התנהגות שבה האישה שוות חובות,  ושוות זכויות, דבר שהיה ייחודי לישראל.

את שנות השבעים ניתן לסכם כך: הגברים אהבו את העובדה שהאישה יצאה לעבוד, האחריות לפרנסת המשפחה חדלה להיות על כתפיהם בלבד, והמשפחה העזה לקנות רכב ודירה גדולים יותר. במקביל הנשים המשיכו לשאת בעול הטיפול בבית וגידול הילדים, מבלי שגברים נאלצו  לחלוק עם האישה בניהול הבית ולשנות משהו באורח חייהם.

  

המשפחה  של שנות ה-80-90

לפמיניזם האירופאי והאמריקאי לא היה מה להציע לישראליות שמעמדן היה גבוה באלף מונים מעמיתותיהן שם, לא היה צורך במאבק פמיניסטי כדי לייצר אישה עצמאית, הצבא עשה זאת טוב יותר.  על ההזדמנות הזאת לא ויתרו בנות הדור השני של יוצאי המזרח, שעל אמותיהן נמנע הגיוס. הן הסתערו על כל מה שהשרות הצבאי הציע, ניצלו את הפתיחות להשכלה , הסתערו על  לימודי ההוראה וסילקו את אחרוני המורים הזכרים ממערכת החינוך היסודית. כל זה לצד איוש  המקצועות הנשיים האחרים, כמו אחיות, ומזכירות. שוב יש להדגיש שהיציאה לעבודה הייתה שלא מתוך כורח כלכלי.

"אופנת האישה העובדת" שלא מתוך כורח הפכה לצו אופנה שהפך למובן מאיליו בהחברה  הישראלית. נשים כמו גברים החלו להגדיר עצמן דרך העבודה.

הצבא היה גם "משרד השידוכים" פעיל, ואשכנזים התחתנו במזרחיים ונראה היה לרגע שהשסע  העדתי הולך ומתאחה. העליות מגרוזיה, רוסיה ואתיופיה, התנהגו בחלקן כמו יוצאי המזרח וחלקן כמו יוצאי אשכנז ונדמה היה שהניסיון שנצבר מונע חזרה על טעויות העבר, גם אם העולים החדשים סבלו את כל תהליך ההתאקלמות שהיה מנת חלקם של כל העליות לפניהם.
 ואז, דווקא בשעה שנדמה היה שהגענו אל המנוחה והנחלה החל להסתנן השסע המגדרי והחזיר את החיים לעין הסערה.

כיצד?

 

המצע שצימח את השסע המיגדרי

בשנות ה-90 היו כבר נשים עובדות (שלא מתוך כורח), מזה 20 שנה,  היו אלה ילידות שנות ה-50. רובן היו אשכנזיות, אך לא רק, ולצידן היו נשים עובדות עם ניסיון של 10 שנים שנולדו בשנות ה-60, בהן כבר היו מרבית בנות הדור השני ליוצאי המזרח.

20 שנה של עבודה מחוץ לבית ועול ניהול הבית וגידול הילדים החל לתת את אותותיו. האישה העובדת שיצאה לעבוד מתוך בחירה, חשה שהיא מאבדת את משפחתה. העבודה הייתה ממכרת היא פתחה בפני האישה עולמות מאתגרים,  נטולי המחויבות שאפיינה את עבודתם של הגברים כמפרנסים. אישה ידעה שהיא יכולה להפסיק לעבוד בכול רגע, להאריך את חופשת הלידה, ומשפחתה לא תרעב. מצב זה הפך את העבודה לסוג של מועדון חברתי מאתגר. נשים הצליחו מאד בעבודתן, הן היו אינטליגנטיות, משכילות, ונאמנות לעבודתן, ובעיקר מסוחררות מהמעמד שהעבודה העניקה להן, בהשוואה לאימותיהן שהיו עקרות בית. הבוסים  שהיו גברים הופתעו מהיכולות הגבוהות של הנשים, ודאגו לקדמן על ידי הטלת אחריות נוספת על כתפיהן,  קידום שהחמיא לאישה מאד, וסימא את עיניה מלראות שהעבודה גוזלת אותה יותר ויותר מהבית.

הגברים בבית החלו להגיב בשלילה לעובדה שעל השולחן לא חיכתה להם ארוחה חמה, ושהם לא היו היחידים שחזרו הביתה עייפים ומלאי רשמים מיום עבודה. הגבר הנשוי לא העלה בדעתו לשנות את סדרי עבודתו ודרישותיו, או לחלוק  עם האישה בנטל גידול הילדים שהיה מחוץ לתחום בשבילו. האישה הישראלית התנהלה כאילו הייתה "סופרוומנית" תרתי משמע: יצאה לעבודה תובענית ותחרותית, ובשעות שלאחר העבודה, ובשלט רחוק מהעבודה, טיפלה בילדים: ימי הולדת, אפיית עוגות, הסעות לחוגים וימי הורים. במקביל ניהלה בית  ברמה שלא הייתה מביישת אב בית במוסד ציבורי: עשרות מתקיני מכשירים, עשרות טכנאי תיקונים, עשרות ביטוחים לחידוש, תיקוני רכב  וטסט לשני רכבים.  כל החיים התנהלו עד הקצה, מבלי להותיר מקום לבעיות ותקלות טבעיות של החיים: מחלה, אירועים ביטחוניים. נשים נאלצו לעמוד בתחרות של איכות, ועדיין לעשות הכל כדי להיות יפות.. המצב הגיע לידי כך שנשים שוב לא יכלו להזדקן  מחשש שתוחלפנה במוכשרות כמותן, אך יפות יותר וצעירות יותר. תחושה שהיטיבה להביע הכותבת –ורד ישראלי[8]

לְהִזְדַּקֵּן בְּשֶׁקֶט /  וֶרֶד יִשְׂרָאֵלִי

כְּשֶׁתַּעֲצוֹם אֶת עֵינֶיךָ לְרֶגַע אוּכַל לְהַתְחִיל לְהִזְדַּקֵּן בְּשֶׁקֶט

קִמְטֵי פָּנַי יִתְרַכְּכוּ וִיקַבְּלוּ אֶת עַצְמָם בַּהֲבָנָה.

כְּשֶׁתַּעֲצוֹם אֶת עֵינֶיךָ לְרֶגַע אוּכַל לְהַרְגִּיעַ אֶת גּוּפִי הַמִּצְטַמֵּק

וְחַמּוּקַי הַמִּתְעַגְּלוֹת תּוּכַלְנָה לִפְרוֹץ אֶת קַוֵּי הָאוֹפְנָה,

וּתְקַבֵּלְנָה אֶת דְּשֵׁנוּתָם בְּאַהֲבָה. 

כְּשֶׁתַּעֲצוֹם אֶת עֵינֶיךָ לְרֶגַע יִפְרוֹץ  הָאֲוִיר הַכָּלוּא בְּרֵיאוֹתַי לַחוֹפְשִׁי

וּשְׁרִיקָה אַדִּירָה תַּרְעִיד אֶת אַמּוֹת סִיפֵּי נַפְשִׁי הָאוֹרֶגֶת לַחוּפְשִׁי.

כְּשֶׁתַּעֲצוֹם אֶת עֵינֶיךָ , אוּכַל סוֹף סוֹף לְהִזְדַּקֵּן בְּשֶׁקֶט.

 

יחד עם העול צברה האישה עוצמה ממכרת. היא  שלטה בבית ובכל הנעשה בו, והמשפחה הייתה תלויה בה. במקביל שלטה גם בהחלטות הכלכליות שהיו עד אז בידי הגברים.  המצב הבלתי אפשרי שהאישה הביאה על עצמה הוליך את הבית והזוגיות לקריסה,  ומתוך הכאוס עלתה השאלה האם עבודתה של האישה מצדיקה את עצמה? האם השכר שהיא מקבלת מצדיק את מה שקורה בבית?

האישה שחיפשה דרך לחלוק את האחריות שרבצה עליה, מצאה גבר שלא מיהר לנדב כתף לעבודות הבית, ובמקום זאת הציע שתוותר על עבודתה מחוץ לבית. העבודה מחוץ לבית הייתה זו ששדרגה אותה על פני אימא שלה והפכה להגדרתה העצמית, וכעת כל ההישג עמד  בסכנה. נשים הבינו שהדרישות מהגבר הפרטי שלהן הן גול עצמי, מיהרו לאסוף את עצמן וחזרו  לתפקיד הסופרוומניות  עד להתמוטטות הבאה.

והגברים?

המשיכו בחייהם המסורתיים כאילו דבר בסביבתם לא השתנה. הם דבקו בתפקידם כמפרנסי המשפחה והעובדה שהכנסתם עלתה על זו  של האישה העניקה להם לגיטימציה להמשיך ולהתנהל כמקודם. שני בני הזוג התקשו להבין ששינוי חד צדדי מוביל לעימות שבו הנשים ממורמרות והגברים מאוכזבים. במקום לתפקד כמערכת המשלימה זה את זו, הפכו בני הזוג למתחרים כשכול ניצחון של אחד הצדדים הווה הפסד לזוגיות ולמשפחתיות. גברים שלא עשו שינוי גדול בחייהם לא אהבו את הבית והאישה שאליהם חזרו. רובם התגעגעו לאישה המתוקה שנישאו לה, שהפכה להתגלמות "הפולנייה[9].

מכאן הדרך להתפרקות הבית, הייתה קצרה. או בגלל שהגבר מצא מחליפה צעירה, או שהאישה מאסה לשאת בנטל הבית בגפה, כשהזוגיות נכשלה התרסק הכול בהליך גירושין כואב ומכוער, תופעה שהייתה נדירה בעבר.

בתוך המהומה והרעש של קריסת הבית, גילתה האישה המשכילה והעצמאית, שזכתה לקידום והערכה בעבודתה,  שכל הישגיה לא העניקו לה כל יתרון על אמה, שהייתה עקרת בית חסרת השכלה. נשים שהתגרשו חשו בנחיתות  קשה בהשוואה לבעל, מעמדן הכלכלי ירד פלאים, והן מצאו את עצמן בתחרות קשה עם נשים צעירות כשניסו לבנות לעצמן זוגיות חדשה. מנגד הגבר הצליח  בקלות לבנות לעצמו משפחה חדשה.

 

לידת השסע המגדרי

התנפצותה של  האישה הכול-יכולה/הסופרוומנית והרס המשפחה הולידו את השסע המגדרי. גם אם היו לתהליך שמתואר לעיל גורמים נוספים, עדיין הבסיס להרס המשפחה היה הסופרמנית שהתנפצה, תהליך שהוביל להקצנה המגדרית ולאופנת המקצועות "הגבריים"בין שאר השינויים:
בתחילה הופנה כל הזעם אל בתי הדין הרבניים ואל הממסד הרבני , כאשר נשים תלו בממסד הרבני את הפיחות במעמדן, אך עם הזמן הוכח שהממסד הרבני הלך יותר ויותר לקראת האישה והגברים החלו זועקים להפלייה  מצד הממסד הרבני, עד ששני המינים הבינו שלא שם טמונה הבעיה, ונשים החלו בשינוי שלדעתן יביא להן את העוצמה המיוחלת: 

  1. את מקומם של המקצועות הנשיים: מורה אחות ומזכירה, שמשכורתם דלה, החלו לתפוס מקצועות עתירי שעות עבודה כמו עורכת הדין, מנהלת עסקים, מהנדסת  ורופאה, כשלכך הצטרפה האופנה של מקצועות צבאיים גבריים כמו טייסת, חובלת, לוחמת, שהבטיחו לאישה משכורת גבוהה.  היה חשוב לאישה החדשה שלא תיתפס בלתי מבוססת מבחינה כלכלית, למקרה שתאלץ  לחיות בגפה.
  2. המקצועות המכניסים היו בד"כ בהגמוניה גברית (עתירי שעות עבודה), שנשים נאלצו עתה להיאבק על תפיסתם, מאבק שהפך יותר ויותר אלים.
  3. נשים נאלצו להאריך את יום עבודתן, על חשבון הבית ובעיקר הילדים
  4. המאבק בגברים הכשיר את כל האמצעים, בעיקר הנשיים– כמו שימוש בתלונות על הטרדה מינית כדי להזיז גברים ממקומם[10].
  5. המלחמה המגדרית הפכה למלחמת הכול בכול. אב, בן, בעל, אח שמוצאים עצמם נאבקים על חייהם עם האישה, האם, הבת האחות, מאבק שאת מחירו משלמת המשפחה והילדים  שחיים את התחרות האלימה שבין ההורים ובין המינים.
  6. החלה האופנה של חיים בזוגיות לפני הנישואין, בברכת ההורים!!! דבר שלא היה לו אח ורע בחברה היהודית. הורים ברכו על כך שבנותיהם נכנסות לחיים זוגיים לפני החתונה-דבר שלא יכול היה להתרחש לפני 20  שנה, וזאת מתוך תקווה נואשת  שהניסיון  ימנע שבר המשפחה, מילדים עתידיים.
  7. פעוטונים החלו לצוץ כפטריות אחר הגשם. מאחר והגבר לא ויתר על עבודתו והמשיך להיעדר מהבית, נאלצה האישה שרצתה להתחרות בשוק העבודה הגברי, לשלוח את  ילדיה  לפעוטונים למשך 10 שעות ביום ויותר.
  8. נשים שנלחמו על שוויון וסימטריה בינן לבין הגברים הביאו ליצירתו של מעמד נשים נחות  -עוזרות הבית. מעמד שנולד כפועל יוצא לאזלת ידה של האישה העובדת, וחוסר הסימטריה בניהול הבית בין הגבר לאישה.  
  9. אופק חדש- כמו הפעוטונים, הלך בעקבות השוק הפרטי והאריך את שהות  הילדים בבית הספר, כדי לסייע לאישה/הגבר העובדים.
  10. ההיעדרות של ההורים הובילה לשוחד חומרי כפיצוי, וקושי להפעיל סמכות במקום שנדרש. רגשי האשמה גורמו להורים ללכת על קצות האצבעות כמו אורחים שלא מעיזים להעביר ביקורת.
  11. נקיפות המצפון מובילות לתמיכה בילדים במקומות שפועלים נגדם, הורים יתמכו בילד כנגד המורים, גם אם הם יודעים שהמורה צודק.
  12. ההורים נעדרים מחיי ילדיהם אך דורשים שמערכת החינוך תמלא את מקומם ורק בדרך שהם רואים לנכון, מצב בלתי אפשרי בעליל .
  13. אמהות הופכות לדמוי אם-פונדקאית, יולדות  יותר צאצאים הוריהן, על מנת להרחיק את הדימוי של "אישה תואם גבר" שדבק בהן אבל נוטשת את הילדים לטיפול המטפלת/הגננת. נשים טוענות שהן אינן בנויות לשבת בבית ולגדל תינוקת שמגעגעת כל היום ( על פי עדות הבת של אריה סקופ-מנכ"ל מיקרוסופט בישראל לשעבר) בתו של סקופ זקוקה למסכי מחשב בשביל השפיות שלה!!! כשעל המסך במחשב מככבת ביתה הוירטואלית, והשאלה הנשאלת  מתי  תהיה הילדה ראוייה לכך שאימא שלה  תישאר עבורה  בבית !?  
  14. הסרוס הנשי מתחיל בהענקת שמות זכריים לבנות אך לא להפך יש בנות בשם יובל, עומר,  בר, אך אין אף בן שנקרא שרה, רחל או שולה.
  15. הורים אינם מלווים את ילדיהם בהכנת השיעורים , מקום שבעבר ניתן היה ללמוד ממנו את כל הבעיות שהילד שרוי בהן מבעיות חברתיות ועד לקויות למידה, הזדמנות שהורים מפספסים היום והידיעה על הבעיות מגיעה מהגננת או המורה ובמקרה הגרוע אך ההולך וגדל מהשוטר שדופק בדלת הבית לאחר שהילד היה מעורב במעשה פלילי.

סיכום

האכזבה המרה מהישגי האמנציפציה המגדרית, הפכו לטראומה החברתית הנוכחית שתוצריה הם נשים שנאבקות בגברים על מנת להבטיח לעצמן מקצועות עתירי שכר, במחיר היעדרות מהבית והעברת הטיפול בילדים לעשרות שעות בפעוטונים ובצהרונים. הורים מתראים עם ילדיהם 19 דקות ביום על פי פרופ' רולידר , זמן  שאמור להספיק, וכמובן אינו מספיק, להיכרות עם ילדיהם ולשמש  עבורם מודל חיקוי, כמו גם להיות שם בשבילם, בשעות קשות.

הטראומה המגדרית הביאה לשינוי יסודי במשפחה הישראלית. לא עוד אב מפרנס ואם בחצי משרה שזמינה לילדים אחה"צ. כעת (משנות ה-90 של המאה שעברה), שני ההורים נעדרים מהבית, שני ההורים נלחמים על קריירה, ושניהם אינם מוותרים על הרחבת המשפחה כפי שזה קורה במערב[11]. החברה שסירבה לחקות את "בתי הילדים" בקיבוץ הביאה את ילדיה אל "בתי הילדים" באדרת של פעוטונים יקרים, ודווקא בשעה שהקיבוץ עצמו הכיר בנזק העצום ש"בתי הילדים" גרמו לילדיו . קטע מתוך ספרה של נורית לשם המביא את עדותן של בנות קיבוץ בנות 50 על ילדותן, ממחיש יותר מכול ניתוח אקדמי את המציאות בה חיו ילדי הקיבוץ. קריאת הקטע נראית לקוחה מהמציאות הנוכחית של ילדים בפעוטונים.

....וזה היה סדר יומה של הילדה: כל יום הייתה בגן ובשעה חמש אחרי הצהרים הייתה הולכת לחדר ההורים עד השעה שבע, שעת שובה אל הגן. כל זמן שהותה בגן הייתה ברשתם של המבוגרים שעבדו בגן שלה: המטפלות והגננת. גם אם הייתה רואה במקרה אחד מהוריה, מרחוק לא הייתה רצה אליו לקבל חיבוק ונשיקה ומלה טובה. היא הייתה שייכת לגן וההורים שלה שייכים לעבודתם, עד השעה חמש. בחמש הייתה לוקחת את אחותה הקטנה ממנה בשנתיים ויחד היו הולכות לחדר ההורים. בחדר היו שתי מיטות, סיר לילה אחד, ארון בגדים קטן מכתבייה, על המכתבייה הייתה צנצנת ריקה של לבן  מלאה פרחי בר, שאמא קטפה בשדה. לחלון היו וילונות שאימא תפרה ועל המיטות היו שטיחים מצמר כבשים, שאבא הביא מהדיר. השירותים והמקלחת היו רחוקים, משותפים לכל החברים של הקיבוץ. הילדה הייתה מסדרת את החדר , כי אימא שלה עבדה בחדר אוכל ולא היה לה זמן. הייתה רבה קצת עם אחותה, מוציאה את "האוספים" שהיו לה: ניירות של זהב ודברים שבורים שמצאה באשפה. הייתה ממציאה לעצמה ולהם משחק וסיפורים. אחרי כן הייתה לוקחת את אחותה ויחד היו חוזרות לגן לישון........ [12]

אכן,  לא כל הבתים  התפרקו, ולא כל הנשים מחפשות מקצועות גבריים, למקרה של גירושין. ועדיין האופנה  להעדיף  מקצועות גבריים[13] עתרי שעות והכנסה, שנוצרה על ידי קומץ מעצבות דעת קהל, הביאו לפריחתה של  אופנה מפלצתית של  תעשיית פעוטונים וצהרונים.

למה אופנה מפלצתית?
כי נכון להיום  כל בית בישראל
רואה לעצמו חובה להתיישר לפי צו אופנה זה, ולשלוח את ילדיו לפעוטונים,  לשעות ארוכות של מלחמת קיום אכזרית שבה ילד שאמור להיות צמוד לאמו חייב להיאבק על תשומת לבה של המטפלת, לנשוך ולבעוט בפעוט אחר שגם הוא נלחם על תשומת לבה של אותה מטפלת. פעוט חייב להיאבק עם בני גילו על כל צעצוע ובעיקר להיאבק על זכותו לישון כשהוא עייף ולאכול כשהוא רעב -מלחמה שנועדה לכישלון מראש, ומותירה את הילדים עייפים ורעבים ואלימים או אפטים. אוכלים רק בשעה 12.00 ולא כשרעבים. ילדים צריכים לסבול רעש ששום מבוגר לא היה נותר שפוי  לאורך זמן לאחר 10 שעות של יללות, בכי, וצעקות שאינן פוסקות לעולם (גם הגננות מתחלפות באמצע היום רק הילדים נשארים). תמיד יהיה ילד אחד מתוך ה-25 שימצא סיבה לבכות או לצרוח.  שעות הגן הארוכות מצליחות אמנם  לייבש את הבכי אך הן מצמיחות את הייאוש, חוסר האימון בחברה, ובעיקר חוסר אמפטיה אל סבלו של האחר. ומעל הכול אכזבה מרה מההורים הנוטשים אותם שם, סוגרים אחריהם את הדלת ואוטמים אוזניהם לייאוש של ילדם. נטישה המתורצת ב "אנחנו חייבים" לעבוד.

המשפחה הישראלית אימצה לעצמה "אופנת עבודה" שמתעלמת מצרכיהם הרגשיים הטבעיים של הילדים, עד כדי התאכזרות[14] כאשר על חסכים אלו מנסים לשחד בחומרנות. 

בעיה נוספת שלא נדון בה כאן היא אובססיית "הילד החברותי" המצדיקה נטישת ילדים בפעוטונים, שם אמורים להכשירם להיות חברותיים. הפחד מילד לא חברותי  כל כך חזק, שהוא אוטם את אוזנם של ההורים לדבריהם של  טובי הפסיכולוגים שנואשו מלהסביר, שילד עד גיל 4 איננו יצור חברותי ואיננו צריך להיות כזה טרם זמנו.  גם אם ילדים נהנים מחברה של ילדים ומבוגרים הם משתמשים בהם  כאובייקט לחיקוי בלבד.

הלחץ של מעצבי דעת הקהל כל כך חזק, ביחס ישר לנקיפות המצפון שאינן מניחות להורים המזניחים, ואלו פורקים את תסכולם דווקא על ההורים שלוקחים אחריות ומגדלים  את ילדיהם בעצמם. אמהות שאינן עובדות ונשארות לטפל בילדיהן הופכות  למטרה של רכילות מרושעת, דואגים למצוא בהם ובילדיהם פגמים מכול סוג  שהופכים אותם למעמד "העניים הבלתי אופנתיים". וכול זה , כיוון שהם מעמידים מול פניהם של מעצבי דעת הקהל מראה המשקפת להם את נטישת ילדם.  במחקר פיילוט שבדק מהי נשיות נמצא שמחצית הנשאלות אמהות עובדות ציינו שאמהות הנשארות בבית לגדל את ילדיהן הן -עצלניות (לשם ההגינות יש לציין שהמחצית השנייה של האמהות ציינה שהן מקנאות באותן אמהות שנשארות לגדל את ילדיהן).

אין  ספק שהורים והחברה בכלל אינם מודעים עד כמה  הפעוטונים הם חממה לצמיחת ילדים אלימים או  אדישים, כפי שזה מורחב במאמר  "פעוטונים עטיפה ורודה למציאות אפורה"[[15]הורים אינם משערים עד כמה  הנזק בלתי הפיך  כשהם נעדרים מחיי ילדיהם

גידול ילדים איננו משחק ילדים. לא קל להיות הורה –אף פעם לא היה קל. החיים משתנים מהקצה אל הקצה כשנולד הילד הראשון ורבים מהצעירים שחגגו את עצמם עד  גיל מאד מאוחר , מסרבים לשנות את חייהם ולהכיר שחייהם לפני הולדת ילדם כבר לא יחזרו לעולם. הניסיון להחזיר את החיים "העליזים" שהיו ע"י  נטישת הילדים והעברתם לטיפולם של אחרים, תגבה את מחירה במוקדם או במאוחר.
כך קורה שמידי יום אנו נחשפים למעט מזער הבעיות שמתדפקות  על דלתם של זוג הורים שראו את עצמם בני טובים, ונדהמים לגלות שבנם השתתף באונס קבוצתי, נהג בשכרות, או היה מעורב בקטטה אלימה.  הביקורת על מערכת החינוך עולה ביחס ישר להיעדרות ההורים, כשהצפייה היא שמערכת החינוך תמלא את מקומם ועל פי דרכם, ומה רבה האכזבה כשהם מגלים שזה בלתי אפשרי-שום מערכת חינוך בעולם לא יכולה, גם לא הפנימיות היוקרתיות לבני אצולה. דוגמא למצב הבלתי אפשרי הזה ניתן לראות בכתבה שהתפרסמה בידיעות העמק מה-27.5.11 (גליון 1447) "למה לא פינו אותה באמבולנס" המתארת מקרה שבו ילדה בפעוטון נכוותה ממים רותחים כשנשלחה להביא מטאטא מהמטבח , המטאטא הסתבך בחוט  הקומקום החשמלי והמים נשפכו על הילדה. צוות הגן בחר לקרוא להורים מיד  וטיפל בכוויה באלוורה. יתכן שהמטפלות שגו בדרך הטיפול, הן לא אחיות ולא רופאות, יתכן שהיו צריכות להזעיק קודם מד"א ורק אח"כ לדווח להורים, ואולי לא דיווחו כראוי ,הכול יתכן! אלא שהורים צריכים להבין שכאשר הם משאירים את ילדם בגן רק הצוות בגן יוכל לטפל בילדם ורק על פי ראות עיניו ושיקוליו באותו רגע ויותר מכך על פי יכולתו. כי ממה שניתן ללמוד מהכתבה המטפלת/גננת קפאה כנראה על מקומה, תופעה ידועה במקרים כאלו, ולא תפקדה!! גם להורה זה יכול לקרות. אף אחד לא יודע מראש כיצד יתפקד במקרה דומה. ואם הורים בטוחים שהם היו פועלים אחרת, שיחזיקו את ילדיהם בבית ולא ישלחו אותם לגן. שום עבודה איננה מצדיקה  נטישת ילד בידי אחרים שאינך סומך עליהם. לסמוך על מישהו שאתה מפקיד את ילדך בידיו, פירושו לקבל גם את הטעויות שלו כאילו נעשו על ידך. אין לי ספק שהמקרה הפך את חייהן של צוות הגן לגיהינום- גם בלי מערכת המשפט. המקרה מובא כאן כדי ללמד שני דברים : שהחברה נעשתה אלימה ואין יותר סליחה ואין מקום לטעות אנוש -הכול פתיר בכוח או בבית המשפט (חזרה לפתיח של המאמר), כפי שעשו ההורים (מבלי לפגוע בשיקוליהם ובאינטרסים שעומדים מאחורי הפניה לערכאות), ודבר שני שחייבים ללמוד שהורים לא יכולים לצפות מהמערכת שתעשה את העבודה במקומם ועל פי ראות עינייהם- לעשות דברים על פי נקודת הראות שלך זה לעשות אותם בעצמך.....  האלימות שמפנים כלפי טעויות אנוש גורמות לכך שמורות/גננות שיכולות עוזבות את המערכת. לאט לאט נשארות שוב רק אלה שאין להן ברירה, והעבודה עבורן היא  כורח. זה כשלעצמו אינו בעיה כשעובדים בבתי חרושת אך כשמדובר בעבודה שתפקידה להצמיח  ילדים , אזי למורים/גננות שחרדים מההורים יש  השפעה הרסנית. 
דוגמא נוספת שהטיבה לתאר את המצב, נמצאת בכתבתה של טל אריאל אמיר, ב"סופשבוע"-מעריב מה-20.5.11. בכתבתה-"שטח ההפקר"  היא מתארת את סיפורה של ילדה בת 12 שנאנסה. כאן נשים דגש  דווקא על התיאור של המפגש בין האם לבת כמה דקות לאחר האונס." ...נשארתי לשכב ערומה על הרצפה. לקח לי כמה דקות עד שהצלחתי לזוז חיכיתי לאימא שלי בחניה" היא הבחינה בסימני המכות על גופך?שאלה הכתבת" הייתי עם בגדים ארוכים אז לא ראו כלום. נכנסתי לאוטו והתיישבתי מאחור. אמא שלי דיברה בטלפון כל הדרך ולא שמה לב מה קורה איתי (!!!!!) רציתי להגיד לה, אבל חשבתי שעדיף בשבילה שלא תדע כלום.......(!!!!!)". התיאור מצמרר בשל העובדה  שהאם הייתה כל כך עסוקה, בניהול עסקיה בטלפון , שהבת לא זכתה להתייחסות כלשהי כל הנסיעה , ומה שגרוע מזה הוא  שאנו מגלים שהילדה הנאנסת בת ה-12  אינה רואה באמה את האדם שהיא יכולה להישען עליו וזה שיגן עליה אלא הופכת למי שמנסה להגן על אימה כשהיא מחליטה שיותר טוב לאימא שלא תדע. אין לי ספק שהאם הייתה "חייבת"לנהל את השיחה בטלפון, השאלה היא איך הביאה על עצמה מצב שבו העבודה השתלטה על חייה והוציאה מטווח הראייה שלה את ילדיה.

המשפחה הישראלית זקוקה לגישור מגדרי, ובעיקר להורים בשר ודם ולא  הורים וירטואליים. 

המצב שתואר לעיל אינו גזרה משמים וניתן להחזיר את ההורים והילדים הביתה על ידי שינויים ידידותיים למשפחה כמו:

1.יצירת משרה ידידותית למשפחה  בה שתי נשים/גברים  יחלקו משרה אחת וינהלו אותה באחריות משותפת. כמו שאפשר לחלוק את מטלות הבית עם עוזרת בית,  ניתן לעשות זאת עם עמיתה שוות כישורים ויכולות.

2. פיתוח מישרות שניתן לנהל מהבית, בעידן הדיגיטלי. הגיע הזמן שנשים תטלנה את כל כובד משקלן ויכולתן לייצר משרות שמיישמות הלכה למעשה את המדיה הדיגיטלית כשהעבודה יכולה להיעשות ע"ג מחשב  מהבית .

3. חקיקה שתחייב מקומות עבודה להתייחסות ידידותית למשפחה –גם לבעל וגם לאישה.  לעודד גברים לנצל את הזכות לחופשת לידה.                                                                                

4. התנגדות נחרצת ל"אופק חדש" שמעמיק את הניתוק בין ההורים והילדים בעיקר בין הורים שמעוניינים לקחת אחריות לילדיהם.

וטובה שעה אחת קודם כי הגברים שהובסו ע"י נשים במערכות המשפטיות אינם שוקדים על שמריהם וניצני המלחמה שהם מתעוררים לה באים לידי ביטוי בכנס שיתקיים ב-.30.5.11 ונקרא  "נשים עברייניות וענישה" וזאת רק ההתחלה



[1] אבירם,רוני.(1996)."מערכת החינוך בחברה הפוסט מודרנית ארגון אנומלי בעולם כאוטי". בתוך: גור-זאב, אילן.(1996). חינוך בעידן השיח הפוסטמודרני. ישראל:מגנס-אוניברסיטה העברית.103-120

 

[2] באופן גס שתי צורות , שעשויות להוביל לצורות רבות נוספות

[3] לא בכדי נקרא הדבר צו-אופנה ז"א  צו-פקודה

[4] מארכס,ק.אנגלס,פ.(1942).המאניפסט הקומוניסטי. עין חרוד:הקיבוץ המאוחד

[5] מארכס היה גרמני והרעיונות הקומוניסטית החלו במערב אירופה ולא במזרחה

[6] גד"ש ומדגה היו שני ענפים שרוב השנים היו על טהרת הגברים

[7] ,תאור החיים כילדים בבתי ילדים ובכלל מובא בספרה של: נורית, לשם.(1991).שירת הדשא. ישראל: יד טבנקין

 

 

[8] מתוך הספר "שלושה שאיחרו לפרוח"  הוצאה פרטית אוצרת דליה שחף

[9] ביטוי עממי המתאר בהומור אישה מרירה ומניפולטיבית

[10] עובדה זו היא פועל יוצא לעובדה שנשים עבדו גם קודם בחברת גברים ולא ראו בהתנהגותם הטרדה מינית שאינן יכולות להתמודד איתה ושיש להתלונן במשטרה בעטיה .

[11] בארה"ב וגם באירופה אישה שהולכת על קריירה מוותרת על לידת ילדים אך שם  ילדים הם תזכורת לחטא הקדמון כך שזה קל יותר מאשר ביהדות ובאיסלם

[12] לשם, נורית(1991).שירת הדשא. ישראל: יד טבנקין

[13] נעשה שימוש במושג "מקצועות גבריים" ו"נשיים" מתוך קבלת המחקרים החד משמעיים על היכולות הפיזיולוגיות השונות של כל אחד מהמינים

[14] דוגמא להתאכזרות , היא מניעת שינה מפעוטות שאמורים לישון על פי צרכיהם ולא על פי לו"ז חיצוני והחמור ביותר הם הורים שמבקשים ממטפלות לא להניח לילדם לישון כדי שהזמן שהם אמורים לטפל בילדם אחרי הגן יקטן עוד יותר.

 

[15] באתר אוונגרדן http://avantgarden.co.il/ מאמר מס' 18 בתפריט הצידי

[16] המאמרים נכתבו ע"י ד"ר דליה שחף  באתר:

ו-http://avantgarden.co.il/88108/%D7%9C%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A9%D7%9D-

[17] במאמר ניתוח שלושה סרטים שמתארים את דרך החינוך היפאנית: החינוך העירם, האיסור להיכשל, והמיליון החסר.

[18] הכוונה שבהשוואה לתקופת השואה שניתן היה להבין בה נטישת ילדים בארץ לשמחתנו לא היו כל אירועים שיכולים להסביר נטישת ילדים גם אם נטישה זו איננה נטישה פיזית.

 

נספח א
מה היו הנחות היסוד למחקר שנערך
הנחות היסוד לא העלו אפשרות שהסיבה לכול הבעיה היא ההיסטוריה המיגדרית של המשפחה הישראלית-יהודית, מסקנה שאליה הגיעה מסקנת המחקר בסופו של דבר
1. ההורים נעדרים מהבית למטרות פרנסה ולא רק.
2. הילדים אינם מכירים את הוריהם,לא טוב יותר מכל אדם זר מאחר והם שוהים מגיל צעיר ביותר בפעוטונים ומאבדים את היכולת לפתח אישיות שהוריהם מהווים להם מודל לחיקוי.
השהייה במוסדות החינוך מגיל 3 חודשים מייצרת שני טיפוסי ילדים
1.       ילדים אלימים שהאלימות היא פועל יוצא מכך שעליהם להלחם על הטריטוריה שלהם הרבה לפני שזה נחוץ .
2.       ילדים אדישים שלא הצליחו לזכות בטריטוריה משלהם וויתרו על המאבק.
3.       הדברים לעיל מביאים ליצירת בני נוער בלתי ממושמעים, הפוגעים בעצמם ופוגעים בחברה על פי המודל של נאש
השערות המחקר היו ?
1.הורים בורחים מתפקידם כמחנכים, מחמת העדר אמצעי חינוך אפקטיביים שיהיו גם חוקיים.
2. הורים בורחים מתפקידם כמחנכים, בעזרת מערכת של פעוטונים המחזיקים את הפעוט/הילד עד השעה 17.00. גם אם אחד ההורים פנוי מעבודה לפני כן.
3. הורים אין זמן לילדיהם- עבודה מאומצת ותחרותית מותירה להורים על פי פרופ' רולידר, 19 דקות ביום בממוצע להתראות עם הילד/ים. 
4. ההורים הודחו מתפקידם כהורים- המדינה מנשלת את ההורים מתפקידם ע"י שני ההורים לצאת לעבודה ויצירת מערכת של מוסדות שהייה לילדים שמוציאה את הילדים מההשפעה ההורית, כפי שזה בא לידי ביטוי ב"אופק חדש". 
במאמר זה לא נתייחס לטענת ההורים לגבי העדר אמצעי חינוך חוקיים. נושא המלקות כאמצעי חינוכי, שהוצא מחוץ לחוק, נדון בהרחבה במאמרים: "להכות ילדים בשם התנ"ך" , ו-"להכות ילדים אפשר גם אחרת"[16] , כמו כן נדונו האמצעים החינוכיים שאוכפים משמעת וצייתנות במאמר: "השקט האלים-יפאן" [17] תוך בחינת הסרטים העוסקים בחינוך היפאני, והעמדת החינוך במבחן האירוע הטראומטי של הצונאמי במרץ 2011.
במאמר זה לא נדון בהגדרת המושג "זמן אמת" הנמדד פיזית בעזרת שעון, לא נדון במושג "זמן איכות" שהחליף את "זמן האמת", בכדי לתת הכשר להיעדרותם של ההורים מחיי ילדיהם. כן נדון באירועים ההיסטוריים/סוציולוגים שהביאו להיעדרותם של ההורים מחיי ילדיהם למרות ועל אף ההנחות הבאות:
  1. התרבות היהודית רואה בילדים את עטרת ראשם של ההורים ומטפחת הקרבה למען גידול הילדים. המושג "אימא יהודייה" שגור בפי כול ומלווה את העם היהודי לאורך ההיסטוריה.
  2. החיים בארץ לא יצרו בעיות מיוחדות[18] שהצדיקו/מצדיקים הזנחת ילדים, בדרך של היעדרות הוריהם מחייהם..
  3. המצב החברתי בישראל הגיע לסף המחייב "תיקון".
הדברים הם סיכום מחקר שבדק הורות ועבודת נשים בגילאי 30-90
על פי ארצות המוצא/עדה.
בגילאי 75-90 נבדק מה היה מספרן של הקשישות שעבדו מחוץ לבית ומה היו הסיבות לכך, נבדקו מה היו עמדותיהן לגבי השכלה ועבודת בנותיהן.
בגילאי 50-60 נבדק אחוז הגירושין, אחוז הנשים העובדות, השכלתן ומקצוען. ועמדותיהן לגבי מקצועות הבחירה וההשכלה של בנותיהן.
בגילאי 30-40 נבדקה ההשכלה, עיסוק, מס' ילדיהם, מס שעות העבודה והדרך בה הן מסתדרות עם ההורות. ועיסוקו של הבעל


עידן של שסע עדתי לעידן של שסע מיגדרי-שאלות מנחות
1.     מהם מאפיינהיה של בעיית חוסר המשמעת בחברה הישראלית
2.     מהן שתי הדרכים ליצירת שינויים חברתיים
3.     כיצד התנהלו חיי המשפחה באירופה
4.     כיצד התנהלו חיי המשפחה במזרח
5.     מה הייתה דעתו של מארכס על מוסד הנישואין
6.     כיצד זכתה האישה בקיבוץ למימוש האידיאולוגיה של מארכס
7.     מה העניקו בתי הילדים בקיבוץ להורים ומה קרה לילדים
8.     כיצד השפיע הקיבוץ על האישה מחוץ לו
9.     מה הייתה דעתן של נשים מחוץ לקיבוץ על בתי הילדים
10.                        מה ההבדל בין נשים ישראליות לאחרות בנושא השתתפותן במאבק הלאומי
11.                        מיהם ילדי המפתח
12.                        מה היה מעמדם של הילדים שנשלחו למעונות ויצו ונעמת
13.                        מי התקבל לקיבוץ בשנות ה-50 וה-60
14.                        מה ייחד את השירות הצבאי בארץ
15.                        מי מימש את זכותו להתגייס ומה היו הבונוסים לכך
16.                        מה השתנה אצל הנשדיעם בארץ בשל הגיוס לצבא
17.                        האם אהבו הגברים בשנות ה-70 שהאישה יצאה לעבוד-מדוע?
18.                        כיצד נסגר הפער העדתי
19.                        מה אפיין את הנשים והתנהלותן בשנות ה-90
20.                        הגדר מהי סופרוומנית
21.                        להיכן הובילה הסופרוומניות את המשפחה הישראלית
22.                        האם היה הבדל בין נשים עובדות לעקרות בית כשהבית התפרק והגירושין עמדו בפתח
23.                        איזו תשובה קיבלה האישה כשהתלוננה שקשה לה
24.                        מה הייתה התשובה הפמניסטיטת למשבר שנות ה-90 במישור המקצועי ובמישור הביתי
25.                        מהם האמצעים שנשים פיתחו כדי להשיג משרות עתירות ממון
26.                        על פי המאמר מהי אם פונדקאית וכיצד זה קרה
27.                        מה תפקידה של האופנה בהפנמת תהליכים שאינם רצויים על רבים
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב
לייבסיטי - בניית אתרים